רבי אברהם אזולאי

ספר חסד לאברהם

 

הקדמה

הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:

אבן שתיה:

להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:

והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס, אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:

אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:

והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:

אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:

הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:

ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהרי נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:

אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:

ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת, כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:

והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי. וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:

והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:

אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:

והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם, ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:

ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא, ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:

ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:

ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:

אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:

וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה, ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים, כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:

וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:

המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהרות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:

המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהרות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה:

המעין השלישי קראתיו עין הארץ ונמשכו ממנו כ"ה נהרות, לבאר מעלת ארץ ישראל והדרים בתוכה:

המעין הרביעי קראתיו עין יעקב ונמשכו ממנו נ"ט נהרות, לבאר מעלת האדם הישראלי והרכבת גופו ורוחו ונשמתו וצלמו, ומעלת האומה הישראלית, וסוד העבודה, וההתבודדות, וסוד הפגם, והתשובה, והוידוי, והיראה, וההכנעה, והסיגוף, ופגם סילוק הצדיקים וכיוצא בו:

המעין החמישי קראתיו עין משפט ונמשכו ממנו נ"ב נהרות, לבאר השכר והעונש, וגן עדן וגיהנם, וסוד הגלגול בכלל ובפרט, וסוד המיתה והגלות וכיוצא בהם:

המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו נהרות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:

המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהרות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:

וכל אשד נהרי נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:

ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:

גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:

ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:

ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:

אשירה לי"י כי גמל עלי:

אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה. ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:

אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך, כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה, בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מה וכיוצא בה:

 

המעיין הראשון עין כל:

ובו כ"ח נהרות:

נהר א - מונה במספר צבא ההשגחות מיום שנברא העולם ועד חידוש עוה"ב:

כבר נתפרסם לעין כל שאין לעלות בדעת שום מאמין שימצא שום פעולה קטנה או גדולה שיהיה על דרך מקרה חלילה, אלא הכל בהשגחה עליונה, ולא השגחה [מכח אנושי ו] מהכוחות המחודשות בין מלאכים או כסאות או ספירות ח"ו אלא הכל בסוד השגחת הא"ס יתעלה היודע טוב ורע ויפעלהו ברצונו הטוב להעניש או להשכיר, הכל לפי החשבון לא יוסיף ולא יפחות נקודה ח"ו אפילו כמלא נימא:

ואמנם נמצא ענין ההשגחות נשתנות לעיתים וזמנים. והעתים הם אלו:

הראשון תכף ומיד כשנברא אדם הראשון שהיתה שלותו תכלית השלוה:

שנית אחר שחטא ונתגרש והיו חיי בני אדם ארוכים, ועם כל זה היו בשלוה כדפירשו רבותינו ז"ל:

שלישית ענין האבות ששרתה בהם השכינה והצליחו:

רביעית ירידת האב עם בניו למצרים והיו מצליחים:

חמישית גלות הבנים ועינויים במצרים:

ששית גאולתם והצלחתם במדבר ונסים משונים:

שביעית כניסתם לארץ והצלחתם בכיבוש ארץ ישראל וכל הדור ההוא:

שמינית הכנעת ישראל באומות כל ימות השופטים:

תשיעית הצלחת ישראל בימי המלכים:

העשירית חורבן בית ראשון וגלות ישראל מעט מעט:

האחד עשר גלות ישראל בבבל והצלחתם שם קצת:

השנים עשר גאולתם מבבל ובנין בית שני:

השלשה עשר צרתם בימי הבית והרוחתם:

הארבעה עשר גלותינו זה פעמים בצרה ופעמים ברווחה:

החמשה עשר הצלחת הגאולה וצרות העתידות:

הששה עשר תחיית המתים:

השבעה עשר חורבן העולם:

השמונה עשר חידוש העולם:

כל אלו השגחות כוללות לכל המציאות כלו בכלל יחד, מהם חלפו ועברו למו, ומהם עתידות. וראוי לדעת במה שיהיו שנויים אלו והשגחות אלו כל זמן וזמן כפי עניינו. ועוד יש השגחות פרטיות חולפות על האדם במה שימצא צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ועוד ההשגחה במינים הפרטיים וכיוצא במינים ממיני הבעלי חיים ימותו ויחיו, וכן בצמחים, וכן בכמה ענינים פרטים שבעולם, והם כמעט מפליגין האמונה מן המעיין הסכל ומקביעין בלבו שיניח הכל אל טבע העולם וכיוצא.[ויש שהניחום אל גזרת הכוכבים וכיוצא] והנה קודם שנבאר ענינים אלו נבאר מציאות ההנהגות ושינוייהם לא על סדר מאורעותיהם:

מעין א - נהר ב

נהר ב - לבאר שאור האין סוף יתברך מאיר ומתפשט על כל דבר:

תחילת כל דבר, אמונה קבועה לנו שאין ספק שכל מה שנאמר שפע וקיום והויה וחיות וכל כיוצא בזה הכל הוא בסוד הארת של האין סוף יתברך בהנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים טהורים וטמאים, אפילו שנאמר (שההנהגה עתה מאור) [שאין הנהגה והאור] נסתם, והספירות ביובש בגלות הזה וכיוצא אין שום הארה מועטת או מרובה או פעולה קטנה או גדולה שלא תהיה מן הארת האין סוף המתפשטת מלמעלה עד סוף כל המדרגות, מפני ש[זולתו] אין שום תנועה קלה או גדולה שלא תהיה מהארת הא"ס לכל נמצא, וכל חיות כל הנמצאים אינם אלא מאתו יתעלה, והוא מאיר בהם והוא כמשל בתים הבנוים מהיכלות וחדרים אלו בתוך אלו ואלו למעלה מאלו מהם חשוכים מהם מאירים מהם אורם רב מהם אורם מועט, ולא יעלה בדעת שום נברא שיש אור בבתים ההם כי אם מהשמש המאיר לכל מאיר, אמנם מה שיעדר אורם או יוסיף או יגרע או יעדיף או יחשיך הכל תלוי כפי מה שניצוץ השמש יכנס אליהם אם רב אם מעט, ובעת העדר השמש מכל וכל החשך יכסה את כולם יחד, כך הוא סוד ההנהגה, וכל איזו הארה שימצא במציאות הכל מאיר מצד הא"ס השופע מאורו תמיד, ולא יעלה בדעת ששום אור קטן או גדול מעט ורב ושום פעולה שיהיה במציאות שלא יהיה מאתו יתעלה, והוא המחיה הכל והמהוה הכל ואין שום דבר חוץ ממנו ולא שום נמצא מבלעדי רצונו ולא שום נברא שיברא זולתו מכחו בכוונה ולא במקרה ברצון ולא בחיוב, ולא יש כח בשום נברא לבראת אפילו יתוש קטן כי אם מכח הנעלם מכל נמצא ונמצא בחיוב יותר מכל הנמצאים, והאריכות בזה בלי צורך:

אמנם הוא מחיה כל הויה ונותן קצבה ושעור ומדה לכל נמצא כמה יהיה שעורו וכמה יהיה דקותו וזכותו ועד כמה יהיה שעור קומתו וכמה ישתלשלו ממנו ויחיו ממה שנתפשט ממנו, ונותן שיעור ומדה וקצבה אל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכמה יהיה שיעור כח פעולתם, ונתן להם דרך אשר יגרע אורם ויעדיף אורם הכל כפי צורך ההשפעה, והוא הנותן שיעור ומדה לכובד העפר והאבן והמים והנחצבים מהם, ונתן שיעור ומדה אל קלות האש והרוח והנחצבים מהם, ו[המורכבים] כמה יהיה (מורכבים) חלק יסודותן, גם אל הצומחים כמה יהיה ימי חיותן וכמה יהיה (זמן) לחותם חומם וקרירותם ויבשותם הכל במדה וקצבה ושיעור משוער מאתו בחכמתו. ואל החיצונים קושיים ורעתם כל מדרגה ומדרגה כמה יהיה חזקה וכמה יהיה רעתה, ופעולתם בחלקי העולם בהתלבשם בו, באש כמה ישרוף, וברוח כמה יפיל, ובמים כמה יטביע, ובעפר כמה ירקב, הכל מדוד ומשוער מאתו ית' ויתעלה. ואל הקדושים כמה חקם כמה ישפיעו כמה יחיו כמה יהיה מספרם כמה יהיה רוחניותם וכמה יהיה חיותם, הכל משוער מאתו יתעלה, והכל חי ומתקיים ממנו, ונותן מידי יום ביום ומידי שעה בשעה ורגע ברגע קצבתם וקיומם, לרעים ולטובים, למענישים ולמשכירים, הכל חיים מאתו הכל משוערים [בשיעור] קצבת חיותם המשולחים ממנו לקיימן ולהציבן. וכן [הנוצרים] המלאכים כמה יהיה השגתם וכמה שעור קומתם וכמה ישאבו חלק [ה]חיים (מ)העליונים. ואל הכסאות כמה יהיה ענינם ומדידתם והשגתם ושפעם וכחם וחיותם. ואל הנאצלים כמו כן, ולא יחויב מזה [אליו] לא ריבוי ושינוי ותוספת והפעולות כלל כאשר יתבאר במקום אחר. וזמש"ל:

מעין א - נהר ג

נהר ג - מציאות הנהגה הראשונה:

והיא כשאור הא"ס היינו ההשגחה משתלשל יורד למטה בקודש עד האופנים, כשיעור מה שישפיע ויאיר האופן בעה"ז למטה, והנה ענין זה הוא אור מועט שיעור היותר מועט שאפשר, וכאשר שיעור הזה לבד נשפע מלמעלה למטה אז לא יאיר החכמה בבינה ולא הבינה בו' קצוות ולא ו' קצות (במלאכים ולא המלאכים) [במלכות ולא המלכות] בכסא ולא הכסא בחיות ולא החיות באופן רק כשיעור מה שישפיע ויאיר האופן בעולם הזה למטה, ושיעור וקיום החיות הזה יקרא גלות וחושך, ונקרא ונהר יחרב ויבש, ויקרא חורבן בית המקדש, וכל רעות שבעולם מחמת היובש הגדול של נביעת האור ולא עלה אלא כשיעור ההנהגה הזאת דהיינו מה שיכילו הארת האופנים למטה. וענין ההארה הזאת תעדר ותוסיף ותעלה ותרד אל שיעורים רבים, כפי בחינת ריבוי האופנים במדרגותיהם זו אחר זו עד רדת למטה מטה שאין מטה ממנו דהיינו מדרגה האחרונה שבאופנים, ובהיות ישראל בגלות (בבל) השכינה מתלבשת באופן, דהיינו שאורה לא יזרח אלא כשיעור הזה בלבד, ולא יותן לה אור כי אם מה שיוכלו לסבול שיעור הזה לבד, וזה נקרא גלות השכינה אשר אין גלות קשה ממנו, שהיא העדר היחוד והיינו היובש הנזכר, מפני שההארה מועטת כזאת לא תקרא הארה, ואין ישראל שואבין את האור וההשגחה העליונה רק כשיעור הזה, ואז ישלטו בהם החיצונים מפני רשעותם אשר התרחקו מבוראם ודחה אותם אל (העמים) [תוך זעמם דהיינו החיצונים] ולא יאיר אור מלמעלה אלא כדי שיעור הזה, והשכינה היא מתלבשת באופנים להשפיע על ידן שרש המיתוק אשר יש אל החיצונים, ומה שיאיר להם וישפיעם הוא שיעור הארה זו המעוטת, ואין בכל העולמות חיות יותר מזה כלל ועיקר:

אמנם ימשוך שיעור גלות הזה עד רדת מדרגות אלו שבאופנים זו אחר זו, ולכן הארה זו תחסר ותגרע מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, וזהו אמרם אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה מחברו מפני מיעוט הארה הזאת שהיא הולכת ויורדת מדרגה אחר מדרגה, וכפי ירידתה כך יתמעט האור וההשגחה, ותגבר הקללה שהם החיצונים והדין הוא גובר והולך ואנו מתרחקים מן הקדושה בערך זה:

והיודע לשער ולמנות שיעור מהלך זה כמה שיעור קומתו וכמה אנו יורדים מדי יום ביום ידע שיעור גלותנו עד כמה, וידע זמן הגאולה, וזש"ה סוכת דוד הנופלת כי לעולם היא נופלת ויורדת עד שתשכב לעפר, וכמש"ה כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו שנופל בעצם ויתדבק אז הבטן לעפר ואז קומה עזרתה לנו, והקב"ה קצב שיעור מהלך נפילה זו הזמן שנתחייבנו בדיננו אשר נתחייבנו במעשינו עד יקימנו מעפר, והיינו בעתה. ואמנם אם נשוב בתשובה ימהר ויחיש ויקימנו, והיינו אחישנה. והיינו ירידת הגלות ועניינו על דרך זה הנזכר (וענינו). אמנם ענין גלות השכינה תשמע ממה שנבאר. וזה מה שרציתי לבאר:

מעין א - נהר ד

נהר ד - מציאות ההנהגה השניה:

היא השגחת האור הנזכר בשיעור חיות עולם היצירה, והיינו השגחת השכינה בימי החול ובזמן האבות, והיינו שאין יחוד גמור אלא כשיעור מה שיסבול עולם היצירה, ותאיר אז החכמה בבינה והבינה בו' קצוות והו' קצוות במלכות והמלכות בבריאה והבריאה ביצירה שיעור זה בלבד לא פחות ולא יותר, והיינו הנהגה שבימי החול אפילו בעת שלום, וזהו מה שפי' בזוהר פרשת נח שער החצר הפנימית יהיה סגור ששת ימי המעשה, והאור נמשך שיעור מה שיוכל המלאך [הזה] לסבול, ויתקשרו המדות למעלה שיעור מה שעולם היצירה יכול לסבול [באורו], וזה יקרא שכינה מתלבשת במטטרו"ן, וזה ענין קישור היכלות בסוד בשכמל"ו שהוא סוד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכפי שיעור אהבה זו [תעלה ו]תרד כמה מעלות, ויש פעמים שיושפע הדין על ידו, וזהו סוד מחיוה למטטרו"ן שיתין פולסי דנורא [ויש דין הוה], והן הנה הצרות שהיו לישראל בזמן בית ראשון ובית שני, כי אפילו כשהיה בית המקדש קיים היה אפשר להשליט עליהם החיצונים רצועה בישא כדי לאלקאה בו, ומיד בשובם היה היחוד מתעורר:

והענין כי החיצונים נאחזים בהיכלות מבחוץ, והיה אם זרע ישראל חוטאים ובאו בני עמון ועמלק ובני קדם והשחיתו את יבול הארץ, כי יש לחיצונים כניסה לשם כדי לעשוק השפע בעון ישראל, אמנם לא יתחייבו בדינם עד שינתן להם רשות להחריב בית המקדש, אלא יכניעו את ישראל ובית המקדש ישאר על מכונו:

והנה בזה יש מדרגות, פעמים יוכל לקבל השפעה מרובה ופעמים השפעה מועטת, מפני שיש בו עשר מדרגות, ולכך ישראל אפילו בזמן בית המקדש נשתנו, פעמים שלום ופעמים מלחמה, פעמים שובע ופעמים רעב, פעמים מגפה וכיוצא, והכל (בסדר) [בסוד] אלו מדריגות [שבו]. וזמש"ל:

מעין א - נהר ה

נהר ה - מציאות ההנהגה השלישית:

היא הנהגת ימי השבת, והיינו (הוא) שיאיר האור הנזכר בשיעור עולם הבריאה שהוא עשר מדריגות לכסא, והוא שהאצילות נתיחד ונתקשר בשיעור עליון וגבוה ישפיע למטה אור מתוק ומנוחה, וזה היה לישראל בזמן בית המקדש (קיים) בימי שבתות וראש חדש, והיינו שער החצר הפנימית וגו' וביום השבת וביום החדש יפתח כנזכר בפ' נח, והארה זו כמעט אינה גשמית כי אם רוחנית, אמנם תעלה ותרד כפי שיעור המדריגות שבה, שהם עשר מדריגות בבריאה ועשר שבאצילות:

אמנם ההנהגה הזו היא על שתי פנים, הא' היא בזמן שבית המקדש קיים בימי השבת וראש חדש, הב' הוא לעתיד [בזמן] העולם שכלו שבת. והענין כי בזמן הבית עם היות שהיה היחוד למעלה, גורעין את מעלתו מפני התלבשו בחומר העשיה במדרגות הקדושה, ולא יכלו לסבול אור המתוק הדק הזה מפני שהם חומריים, יקבלוהו (בקל) בדקות בסוד נשמתם בתוספת נשמה לבד, ויועיל גם להרבות טובתם, אמנם בעולם שכלו שבת, ישראל מתפשטים מחומריותם ומסתלקים מאופן וממלאך ושובתים כלם באור המתוק הזה, אז היא מנוחה רוחנית וגשמית איש באחיו ידובקו ולא יתפרדו, ואז הוא סוד עולם ארוך. אמנם עתה מקבלים האור ביום השבת מנוחה זו מעט מצד הגוף והחומר, ומעט מצד הנפש, ומעט יותר מצד הרוח, ומעט יותר מצד הנשמה, מפני התלבשם בחומר המסך המבדיל, שעם היות שאינם בגלות סוף סוף [מחמת] חטא אדם הראשון גרם [גלות ו] קליפה כוללת אל הנפש על ידי התלבשה בגוף בשר המת הזה העפר העכור הזה, ומה שהיה גוף זך וטהור נתלבש:

עתה בקליפות עור הנחש, ובהכרח הוא מסך מבדיל, וגם מטעם זה ימעט האור הזה והמנוחה יותר בגלותינו זה. ומכאן (תלמד המדריגות) [נלמוד הדרגת] הטובות כמה יוסיפו ויותירו אחרי התפשט הגוף מעכירתו וגלותו מכל וכל, ויתוקן אז העולם שיתעלה יותר ויותר, לפיכך כלם מקוים לתחיית המתים. אמנם מזמן שבת בראשית ובנין בית המקדש וגאולת ישראל והקמת השכינה עד תחיית המתים יש מדרגות בעליית הייחוד הזה ויש כמה בחינות ודוק ותשכח מה שאין הפה יכולה לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע. וזמש"ל:

מעין א - נהר ו

נהר ו - ענין השכליים הפשוטים המשתלשלים מדרגה אחר מדרגה והם בסוד אבי"ע:

הנה ענין השכליים הפשוטים המשתלשלים מדרגה אחר מדרגה והם בסוד אבי"ע, יש להם שתי בחינות. הבחינה האחת בחינתם, דהיינו שהם שכליים בעלי חכמה ובינה יתירה והם משכילים תמיד [בבוראם ושוקדים תמיד על] (ב)חשק עבודתם שהיא עבודת שכלית לא גשמיית, ותשוקתם גדולה בעבודה ההיא לא יגרעו אותה רגע ולא ימנעוה כלל, אמנם היא עבודה קיימת שלא תחסר ולא תעדיף איש איש במדרגתו ועבודתו, מן הכתר עליון ועד סוף כל מדרגות הקדושה, ולכן הם שואבין השפע בעבודה ההיא לקיומם וחיותם שלא יחסר לעולם, ובענין זה אין להם חלק עם התחתונים כלל אם ייטיבו ואם יריעו שהחק הקבוע אליהם (אשר לא ישתנה) [לא יושבת] מפני שאין בהם חטא כלל, ומכלל זה הגלגלים שגם הם שוקדים על עבודתם ותשוקתם גדולה מאד בהיותם מספרים כבוד א"ל, ובמהלכם הם [הם] ישבחו הבורא, והש"י נותן להם שפע קיומם:

אמנם יש עוד (דברים תלויים) [רב טוב תלוי] בעבודתינו אשר היא תחסיר ותעדיף, (והוא) [והיינו] כפי שיעור עבודת התחתונים, אם יעבדו כראוי יוסיפו שפע ואור מלמעלה ויזדככו זיכוך רב, ותהיה התוספת הזה כעיקר, ולזה יתייחס בעליונים תוספת ומגרעת ושמחה ובכייה וגאולה וגלות וכל הדברים האלו וכיוצא בהם המתייחסים בהם, והענין זה הוא המכונה בכמה מקומות בערך התחתונים, כלומר שאין אותו ענין המיוחס גרעון ותוספת בהם בערך קצבתם בעבודתם אלא בערך מה שנותסף כחם מצד התחתונים המקבלים תוספת ומגרעת בחוק מזונות וטרפם. ובכלל ענין זה הוא שאין שום יחוד אל הספירות כלל ועיקר מצד מציאותם אלא מה שהוא קצוב אל התחתונים ולעליונים מצד מציאתם ועבודתם ותשוקתם וקורבתם כנזכר הוא שמגלה האין סוף עליהן והשפעת אורו בהם, כי אילו לא ישתתפו התחתונים בעבודתם וייחודם הם מצד עצמם יש להם קצבה כי אור האין סוף מתפשט בהם ומאירם, ולא ימנעהו מונע מלהאיר הקצבה ההוא אל עולמות אבי"ע:

אמנם כאשר ישתתף מעשה התחתונים היותם הגונים ועובדים עבודה הראויה, אז (יבינו) [יכינו] השכליים האלו כלם (הבנה) [הכנה] תכליתית לקבל אור האין סוף, ויאיר בהם הארתו בענין שלא יכילהו רעיון, ויהיה תוספות זה ענין משובח וגובר על הקצבה הנזכר שיעור גדול לא ישוער עד שיחשוב קצבתם הקצוב עליהם מאת בוראם לאין בערך תוספות ההוא, והטעם אשר נתנו המדרגות כלם ביד האדם מהכתר עליון ולמטה להוסיף בהם אורם ע"י הכנתם ומעשה עבודתם, וענין הזה בשום אופן לא מינה לא מקצתה ביד שאר הנבראים, כי אפילו אם יתקבצו כל מלאכי מרום וכל צבא הכסא וכל הנמצאים כלם בכלל אין להן כח לגרום ענין זה למעלה אם לא התחתונים בעבודתם, והיינו המיוחס בשם זווג, וענין זה הוא דבר פלא ויתבאר במקום אחר בס"ד, שלא נמצא כלל ועיקר זווג העליון אם לא ע"י מעשה התחתונים, מיום שנברא העולם ועד העת הזאת, ולא ימצא אם לא בהטיבם ישראל את מעשיהם ודרכיהם בסוד הגאולה שאז תחזור (הדבר) ויתחדש ויתוסף שיעור גדול ונפלא, וגם בעת גלות הזה כשאנו עושין [מעין ה]עבודה הראויה נעשה סעד וסמך בזה מעט מזעיר, וזהו טעם כוונתינו במצותינו כנודע ואז יתייחדו שם הספירות ייחוד קצת מן הטעם הנזכר. וזמש"ל:

מעין א - נהר ז

נהר ז - מורה ענין שפע הקצוב הענין פרק שירה:

כאשר (יוקבע בשכלך) [יקבץ שכלך] כל ההקדמות הנזכרים תמצא שפע (קבוע) [קצוב] להשכינה (ו)לכל הנמצאים בין יהיו טובים או רעים בערך מעשה (ה)עולם וכל היושבים בו, נבראים קטנים וגדולים בהמות וחיות היער והיסודות ומורכביהם כמו הדומם והצומח והחי שאינם מדברים ואינם בכלל עונות כלל, ועל זה רמזו רז"ל באמרם אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה וכו', והיינו שכולם יש להם שרים מופקדים עליהם למעלה ואותן השרים הם ישבחו וישוררו לבוראם, ושירם וזמרם עולה ומושך את האור א"ס עליהן ומחיה אותם, וזה שאמר הכתוב הללו את ה' מן השמים וכל המזמור כולו, וזהו נקרא פרק שירה, ושיר הזה מתקבץ כולו יחד ועולה, ובזה נרמז סוד פרק שירה באומרם שמים מה הם אומרים כו', ארץ מה היא אומרת כו', ההרים מה הם אומרים כו', כלב מה הוא אומר חתול מה הוא אומר, (וכן כל הברואים שבעולם) [וכיוצא], והשיר הזה (עולה הכל ביחד בכלל) [העולה ונכלל ביחד] מקבץ אותם שר העולם הנקרא מטטרון, מפני שהוא מופקד על שירת המשוררים לקבץ הכל ולהכניסו פנימה, ולשאוב אור קיום כל הנמצאים התחתונים ולתת להם קצבת מזונם ושפעם, ובהתעלות שירת המלאכים אל הכסא ושבח הכסא אל הספירות ושבח הספירות אל האין סוף ב"ה יתעלה יתקבץ הכל ונעשה שבח אחד ושיר כלול, ואז יושפע למטה אור המחיה את כולם:

והנה החי המדבר שירו משובח מהכל כאשר הרכבתו משובחת שיש בו כח הדבור, וכאשר יתבאר ענין אדם ומעלתו במעין עין יעקב לקמן בס"ד, ויש בכחו להוסיף ולחדש הזיווג למעלה כאשר בארנו לעיל בנהר ו', ולכן אם יש אדם (המשובח מכולם הם) [והוא משובח, כולם] יטפלו אליו ויהיה הוא מלך ומעלה הוא שירו בראש כל שאר השירות וזמירות וכלם משועבדים תחת ידו, וכאשר יחסר האדם (מהם) כלם בטלים מאותה המעלה המשובחת שהיתה ראויה לרדת אילו היה (עומד) שם אדם:

וענין זה חשק כולם שאין בהם קנאה אחרי ראותם תועלתם המפורסמת, רק אדרבה אם יתבטל האדם מהעבודה אזי כלם יחד רוצים לבלעהו לסבת העדר חוקם על ידו כי הוא גרם בנזיקין, ולזה יהיה לשכינה שתים אלה קוראותיה בשפע העליון להשפיע לתחתונים, ולכן השכינה מחזרת תמיד על אדם כשר והגון מישראל ואף שיהיה רק אחד לבד בדור כמו שת חנוך משותלח נח אברהם יצחק ויעקב וכיוצא, ואפילו בדורות האחרונים כל מי שמזכך עצמו השכינה עמו, והיא נוטלת שבח כל התחתונים ושאר כשרי ישראל ותפלתם ועבודתם ע"י הכשר ההוא ראש הדגל כדי להמשיך תוספת השפע הנז' המשובח ההוא, וכאשר אין איש שיהיה ראש הדגל בעבודת הש"י כלל אז שכינה תחזור לשר העולם ויתפרנסו העולם וכל הנמצאים בקצבתם ההגונה וראויה אליהם, וזה שאמרו בתיקונים השכינה אזלא כל יומי בגלות ואי אשכחת צדיק בעלמא שריא בגויה ואי לא איהדרת אל קן ציפור שהוא מטטרון שר העולם כנז'. וזמש"ל:

מעין א - נהר ח

נהר ח - זמני ההנהגה, ויבאר הזמן וההנהגה הראשונה:

אחרי שסדרנו טעמי ההנהגות ושינוייהם למיניהם נשוב לבאר ענין ההנהגות לזמניהם. והנה הזמן הראשון הוא משעה שנברא אדם הראשון קודם חטאו, והיתה ההשגחה וההנהגה אז כמו שיהיה ההנהגה אשר אנו מצפים שתהיה לעתיד בעולם שכלו שבת, ואז ירד ענין השבת הזה ומנוחתו למטה בגוף ונפש ויתוקן אז העולם מקללותיו ויתפשט העולם מהמלבוש הטמא ולא יהיה עוד מיתה בעולם, ויהיה זה ע"י הארת סוד אור החכמה בבינה והבינה בו' קצוות והו' קצוות במלכות, וענין זה לא היה בשום זמן כי אפילו בבית ראשון שנאמר בו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, מכל מקום לא היה נתקן העולם שהרי היה בהם מיתה וגם שאר קללות העולם, אמנם בזמן העתיד לבא ובזמן אדם הראשון היה אור החכמה מאיר באור הבינה ואור החכמה מאיר מן הכתר, והיה האדם גובר במחשבתו על חומרו והיה מתדבק בגן עדן בסוד עץ החיים [ומתעלה] ונקשר במלאכי מרום עד הכסא. ויוסיף הענין בזמן התחייה, כי בזמן אדם הראשון קודם שחטא היה על כל פנים נמצא היצר הרע הגורם [ו]הקליפות כי הם החטיאו אל אדם הראשון, ולעתיד יתבטל מכל וכל. ועוד כי בזמן אדם הראשון היה מיעוט הירח הנתמעט:

ביום ד', וגם היה העולם חסר השבת, ולעתיד לא יהיה מיעוט הירח ויהיה כולו שבת, ואילולי עמד אדם הראשון בשלותו עד בא שבת בעולם והחזיק בעץ החיים בשבת והיה מוליד בנים בליל השבת בודאי שהיה נתקן הכל. וזמש"ל:

מעין א - נהר ט

נהר ט - הזמן וההנהגה השנית:

הזמן השני וההשגחה השנית הוא אחר חטא אדם הראשון, והיה ענינו ממש כעין חורבן הבית (וגלות) [וגלו] שני ההי"ן ממש בעונו, ואותן המקורות העליונים שנסתמו שוב לא נפתחו מיום שחטא, (וזהו היה על ידי) [והיינו סוד] פתיחת מקורי הכתר אל החכמה, וחטאו גרם שנסתם הכתר, דהיינו שלא הוכנו שני מדות אלו שהם חכמה ובינה לקבל מן השרשים אשר בכתר עליון, והוריד כל מציאות העולם אל תוך הקליפות ושוב לא נתקנו עד לעתיד לבא שיצא העולם מזוהמתו, אלא בזמן שעמדו ישראל על הר סיני שאז פסקה זוהמתן מגופן והיו מזומנים לשאר התיקונים, וחזרו וקלקלו את הכל, אמנם עיקר התקון [שיש בידינו] הוא שיהיה לעתיד:

והנה נמשכו הדורות קצת מתקנים וקצת מחריבין [כמו בדורות הראשונים], ועכ"ז לקורבתם אל מקורות האור נשאר להם אריכות הימים והשנים שהוא מצד הארי"ך אנפי"ן דהיינו המקורות שנסתמו. ומחטא אדם הראשון עד אברהם כל הדורות ההם קלקלו [העמיקו הדחתו] והשחיתו ולא תקנו אלא אדרבה הם גרמו תגבורת קליפות וכל המקורות נסתמו, והיה כל העולם מתנהג [בהגהגת אופן] כהנהגת גלותינו זה, ועם היות שהיו אז גם כן צדיקים בדור ההוא שהיו הולכין ומתקנים, עכ"ז לא היה סיפוק במעשיהם לתקן אלא גרמו סעד וסמך אל השכינה, דהיינו פקידה מועטת שפוקד הקב"ה אל השכינה ומרחם עליה ויעלה ויוסיף השפע קצת במדרגות אופן, כך ממש היה ענין של הצדיקים והרשעים אשר הרשעים מוסיפין ברשעתם עד שצדיקים שבדורות לא היו סיפוק בידם לתקן את אשר עוותו הרבים. וזמש"ל:

מעין א - נהר י

נהר י - הזמן וההנהגה השלישית:

הזמן הג' והיא הנהגה שלישית בזמן האבות אחר דור הפלגה, כי שוב לא פגמו הרשעים למעלה כי אין הקב"ה צופה מעתה אלא באברהם שהוא חלקו ונחלתו וכל הבאים אחריו מזרעו, והאומות כאשר נתמלא סאתם יגזור עליהם האיבוד כמו סדום ועמורה וכיוצא בהם, ואין מעשה האומות פוגמין הספירות רק כל חוטא מהם פוגם בשר שלו כמש"ה ואחשוך גם אנכי אותך מחטא לי, כנזכר בתיקונים ובזוהר בהר בר"מ:

אמנם האבות התחילו לתקן חטא של אדה"ר כנזכר בדברי רשב"י ע"ה [בתקונים] שהוא נתגלגל בג' אבות לתקן ג' עונות ג"ע וש"ד וע"ז שעבר אדם הראשון ושלשתן נתקנו בהאבות, ועוד היה שם זוהמת בלבול מטתו של אדם הראשון ולכן נצרפו האבות עד שעמד יעקב בבניו מטתו שלמה, והשכינה מתגלית בהם קצת ומתראה אליהם וזהו תקון מועט, ועכ"ז הספירות נסתמו ולא נפתחו מקוריהם אלא דוקא מקור היצירה כנזכר בזוהר שיר השירים, ולכך היה רעב בימי אברהם יצחק ויעקב מפני סתימת השיתין דהיינו הספירות באצילות, והתיקונים הפרטיים היו מתתקנים והולכים, והאבות הכנה לבנים וחינוך לנשמות ולכך היה ענינם טובה בטלטול לא גלות שלמה ולא גאולה רק דרך בינונית, כדי לצרף סוד הנשמות הפגומות שנפגמו בכל הדורות שנפלו עד סוף ימי נח, והיתה ההנהגה מתתקנת אז קצת על ידי אברהם ואח"כ ביותר ביצחק ועוד יותר ביעקב בסוד תקון הספירות כנז', וההנהגה לעולם מצד האופן או מטטרון על הרוב, ולעולם היה השכינה עם האבות מפני תועלת הנמשך אל העליונים על ידי הצדיקים, ולכן רוח הקדש תמיד עמהם ושכינה דבוקה עמהם ומנהגת אותם כנזכר בנהר ו' וז', והאבות התחילו לתקן את המדות העליונות דהיינו שהיו מרכבה אל הספירות, וענין הסוד הזה יתבאר במקום אחר באר היטב:

ומחמת תקון המדות היה עולם מתחזק ומתקיים מפני שהיה מתחלה רפוף בלתי מתקיים עד שעמד אברהם אבינו ע"ה ועשה לו קיום בסוד עמוד החסד המחזיק את העולם, ואח"כ בא יצחק אבינו ע"ה וקיימו בעמוד שני, וכשבא יעקב אבינו ע"ה העמידו על תקונו שלא יחרב עוד מפני רשעת הרשעים, (וגרם אז ההנהגה) [וזה גרם הנהגה] והשגחה בינונית פרטית [אליהם] המוצלחת בקצת וצריכים (לתקן) [תיקון ותפלה] בעיקר עניניהם (בתפלתם) מפני הפגם הנזכר, והם היו מייחדים ומסעדים תמיד השכינה אז כפי יכלתם. (כנזכר בגמרא תפלות אבות תקנום). וזמש"ל:

מעין א - נהר יא

נהר יא - הזמן וההנהגה הרביעית:

בירידת יעקב ובניו למצרים עם הצלחתם שם במלכות יוסף הצדיק. ואין ספק שירידת יעקב למצרים היתה ירידה של גלות והתחלת השעבוד. אמנם הצדיקים הקדושים שהם בעלי הבית העליונה שהיא השכינה והם בניה, שאין גלות שולט בהם, ואין ספק שירדו שם לסוד הגלות כאשר יתבאר, אמנם צדקת יעקב ובניו מכניעים כח הקליפות ומאירה השכינה בחוצה לארץ עד (שלא היה כח בחיצונים לשלוט בהם ולא היו החיצונים שולטין בהם) [שאין כח בחיצונים לשלוט בהם והוא כעין הצדיקים כשחולפין דרך גהינום שאין אור גיהנום שולט בהם ,ומה לי זה ומה לי זה הכל ענין אחד כי אין אור גיהנם ולא חיצונים שולטין בצדיקים] ולכן כשנכנסו ישראל במצרים (נצטנן) [צננו] האש של גיהנם (ונחלש) [והחלישו] כח הגלות (ונכבה) [וכיבו] אש של החיצונים, ואדרבה הם שלטו במצריים מפני שהדין כך הוא אל השכינה, כאשר היא מתלבשת בקליפות אין הקליפה שולטת בה ח"ו, ואדרבה היא שולטת עליהם, ולכן כשירדו הצדיקים אלו למצרים והיו דבוקים בשכינה, אדרבה הם שלטו בחיצונים והכניעם יוסף וכל הדור ההוא מפני שזכותם וטהרתם ונקייתם רחוקה מאוד מזוהמת הגלות וקרובים הרבה למדרגת הקדש, ולכן לא שלטו בהם המצריים עד שעמדו שם ומתו כל (הצדיקים כלם) [צדיקי עולם] שהיו דבוקים באצילות, והולידו [הבנים] בנים מן אותם הנשמות המגולגלות, והתחיל אז הגלות לשלוט בהם כאשר יתבאר:

והנה לא ירדה אז השכינה [בגלות במצרים עם השבטים ועם יעקב אדרבה שם הרביצו תורה והאירו השכינה] ותקנוה כל ימי השבטים (בגלות מפני ש)לא פרקו מעליהם עול תורה ועמדו שם בשלוה גמורה ובברכה והיו הם מפרנסים החיצונים מתמצית מיטב ברכתם כמש"ה ואכלו את טוב הארץ, והספירות היו מתוקנות שם על ידי עסק התורה בששים רבוא תלמידים שהעמיד יעקב במצרים, ולא נסתלק מן העולם עד שהשלים לס' רבוא עוסקים בתורה, כמ"ש לגוי גדול אשימך שם, וכתיב רועה צאן עבדיך, ופירש בזוהר רועה לשון רוע התרועעה הארץ, שהיו מכניעים הטלה שרו של מצרים והגבירו שם את האור והשביתו את הקליפות, ויוסף הוא המשביר בר מצד היותו יסוד שהוא זן ומפרנס לכל, ומפרנס המצריים תחת שעבודו, ולכן הצליחו בגלות בתחלה, ואף אנו אלו עשינו כך כך היה ראוי לנו ג"כ להגביר הקדושה במקום החיצונים, והיינו אז משברים ומכתתים כח השרים והיינו שולטים עליהם והיינו מפרנסים אותם, אלא שהיצר הרע גורם לנו. ולכן הצליחו בתחלה והשכינה לא יגרע משפעה, והנשמות מתקנות בהצלחה גדולה כל זמן ההוא. וזמש"ל:

מעין א - נהר יב

נהר יב - הזמן וההנהגה החמישית:

גלות ושעבוד מצרים לישראל. ואין ספק כי השכינה ירדה עם ישראל בגלות כנזכר בזוהר שמות על הפסוק איש וביתו באו ע"ש, וסוד גלותם היה קשה מאד יותר מגלותינו זה, מפני ששכחו תורת י"י וכיון שפרקו עול תורה ומצות נתנו עליהם עול דרך ארץ, דהיינו הקליפות העמיסו עליהם מכות ופצעים, והטעם כי עיקר גלות הוא צירוף לנשמות המזוהמות במעשים המגונים, ושם נתגלגלו כל הדורות, ואלו עסקו בתורה ונטהרו בתוכחת התורה בתשובה מה צורך לגלגולים, שאין גלגול אלא להשלים חסרון התשובה, ולזה אילו עמדו ישראל בצדקתם לא היו צריכין לצירוף השלכת הבנים ליאור, ולא אל העבודה קשה בחומר ולבנים וגו' לכל אחד ואחד, וכיוצא, ויש חייב אלף מיתות חוזר ובא וחוזר ובא עד שיצטרף, ולכן נכנסו תחת גזירות הקשות. אמנם אילו היו צדיקים היו נתקנים בתורה ובמ"ט ובתשובה, כי תשובה אחת יפה מכמה גלגולים ומיתות, ומאחר שהם פרקו עול תורה ואחזו בגלולי מצרים לכן לא היו מספיקין לתקן כי אם בסוד הגלגול, ונתן הקב"ה בעצתם דהיינו שכינה בתוך השרים, ואמר לו הבה נתחכמה פן ירבה כדי לגלל טהרתם, ואלו עשו כאבותם היו מכניעים הקליפות והשביתו אותם, והם לא רצו, וירדו תחת רשות של הקליפה וכל הצלם והתמונות לחיצונים שעמד מנבוכדנצר ואילך הכל היו יחד במצרים:

ובתחלה מלכו ישראל ושלטו עליהם על ידי צדקת שבטי יה, והיו ישראל בתוך הקליפות כעין חיה שבלעה אדם מזוין, שנוטל חרבו וחותך מעי של החיה ועושה לו מקום רחב תוך מיעיה, והחיה חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו [א"ל] ככה ישראל המה עתה בגלותם שאין להם שעבוד מצרים מפני עול התורה שהיא חרב פיפיות בידם חותכים מיעיה ואינה מעכלת אותם הקליפה, וישראל לא עשו כן במצרים אלא פרקו עול, בלעה אותם הקליפות בליעה אחר בליעה, והשפילם מדריגה אחר מדריגה, ולכן נכנסו תוך עומק הקליפות ולא היה סיפוק בידם להשפיע בקדושה כלל, ולא היה מזונם אלא ע"י פרעה ושעבדם תחת התהו וההבל, והיינו שבנו ערי מסכנות לפרעה במקום העוני והמסכנות, את פיתום שהוא ע"י פ"י תהו"ם בלעו, ואת רעמסס שהוא ר"ע ומס"ס תחלה, ולכן נכנסו בעמקי הקליפות ולא יוכלו לעשות בתוך בטנה מאומה אלא היו נבלעים והולכין, עד שהקב"ה ברחמיו גאלם ושיבר וכיתת הצלמים לפניהם ושם נשברו כל שלשולי המדריגות אשר להם, כמ"ש מבכור פרעה וגו' עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים כנזכר בזוהר בא ולכן נגאלו. וזמש"ל:

מעין א - נהר יג

נהר יג - הזמן וההנהגה הששית:

בהנהגת ישראל אחר שיצאו ממצרים כל ימי משה רבינו ע"ה, הנה הצליחו ישראל הצלחה גמורה בנסים מפני שהיה הנהגתם פעמים מן הי"ש ופעמים מן האי"ן שהוא הכתר והחכמה, בסוד נסים ונפלאות אשר עיקרם מהמקום הנעלם, אמנם היתה הנהגתם ע"י אצילות בתוך הבריאה אפילו בימי החול, מפני שלא רצה מרע"ה שיהיה הנהגתם מתלבשת ביצירה, וזש"ה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, וכתיב ילך נא אדנ"י בקרבנו, בחר בכח קדושתו שתהיה הנהגתו אצילות מתלבש בבריאה, כי מבלעדי זה לא היה אפשר, כי אין הנהגת אצילות בלי לבוש של בריאה כלל ואפילו ביום שבת, וכשחטאו בעגל וקלקלו כעין חטא אדה"ר ממש, חזרה זוהמתן שפסקה, ואעפ"י שחזרה עם כל זה לא חזרה להם הזוהמא חזרה גמורה, כי סוף סוף טהרתן של ישראל במקומה עומדת, רק שהשליטו עליהן המיתה, ועכ"ז כח מרע"ה גדולה מאד שלא סבל הנהגת היצירה כ"א ע"י שכינה בהתלבשה בכסא כנזכר. ומטעם זה הנהגתם היתה ע"פ מעשיהם שהיו עושים, ועכ"ז לא היה מתוקן למעלה, כי עדין לא נתקנו על ידי המשכת הדורות להתעלות להיות נקשרים למעלה בסוד מקומם הרמתה, כמו שהיה בימי שלמה ע"ה כנזכר בזוהר שיר השירים בפסוק והבית בהבנותו זעיר זעיר, ולכן היו ישראל מתאוננים ומתלוננים פעמים על המים ופעמים על הלחם ופעמים על הבשר והיה הכל בסיבת השכינה אשר לא נתקנה, ולכן לא היה לשם מקדש כ"א משכן בסוד נער מטטרו"ן שהוא מדרגת המשכן הנזכר בזוהר תרומה על הפסוק ויהושע בן נון נער וגו', אמנם קשה מאחר שנדחה מט"ט כמ"ש ילך נא אדנ"י וגו' כנזכר א"כ האיך היה המשכן שלהם ע"י מלאך זה הנדחה, אמנם נ"ל בנין המשכן ומדותיו כולו למטה והמלאכים היו כסא אל שם הגדול כנזכר ומתלבשין במשכן ומתגלה עליהם שם אדנ"י בהנהגתו, אמנם הם שונות בבחינת מט"ט ולא יעבור עליהם אור השכינה כלל אלא אור של שם אדנ"י במדרגות הנ"ל. וזמש"ל:

מעין א - נהר יד

נהר יד - הזמן וההנהגה השביעית והשמינית והתשיעית:

הנהגת ישראל אחר פטירת משה רבינו ע"ה, וכניסת ישראל לארץ. הנה זכו ישראל בכניסתן לארץ מצד אחד והוא חוב להם מצד שני, הנה זכו במה ששבתו הקליפות ונכנסו לארץ באויר של הקדושה וטהרה שאין שום קליפה בהכיבוש שכבשהו, והמעלה זו מעולם לא היה אפילו אל האבות שישבו בה, ואמנם חבו שהנהגתם היה בקדושה ע"י מט"ט אשר דחה אותו משה רע"ה כמ"ש חז"ל על פסוק אני שר צבא ה' עתה באתי כדפרש"י ז"ל עתה באתי בימי יהושע אבל לא בימי משרע"ה, והשכינה לא נתקנה כי עדין לא נפתח אור היסוד כלל רק היה גנוז ונעלם כנז' בזוהר ש"ה בתיבת שיר, ולכן היה להם כמה ענינים אשר אפילו בימי דהמע"ה היה רעב, והנה התנהגו בהנהגה זו זמן רב, אפילו שהומלך להם מלך ואפילו מלכות בית דוד עצמו היתה עדין השכינה מתהלכת ומתקנת מעט מעט, ולא נתקנה בכלל להפתח המקור הזה אלא בימי שלמה הע"ה כאשר יתבאר בס"ד. אמנם בימי דוד המע"ה ושאר זמנים הקודמים היה הנהגתם בשכינה בהיותה מתלבשת במט"ט, ומאירה מאור עצמותה ולא מאור ספירות עליונות, כי מה שהוא נגד השפעת ספירות עליונות היסוד נסתם ונעלם, ולא היה היסוד מאיר בשכינה אלא אור כאור השכינה, וכן החכמה בבינה, והבינה בו' קצוות, וזה שית הנעלם והסתום מיום שנברא העולם ועד עתה, ועם היות שנתנה התורה ונפתחו המקורות העליונות זה היה בערך נתינת התורה, אמנם בערך ההנהגה לעולם נסתם ונעלם, מפני שלא זכו למדרגה הזאת כלל כ"א בימי שהמע"ה כאשר יתבאר, והנה בבחינת כשרותם היו מצליחים, ובחינת רעתם היו נופלים:

אמנם הזמן הזה היה קשה להם מצד קושיית סתימת המקורות, ולכן היה להם ב' בחינות הקושי, האחד התלבשות השכינה בנער מטטרון, והשני המקורות העליונים שאינם נפתחים מן היסוד למלכות, וגם אינם נפתחים בענין אחר וכאילו מעולם לא נפתחים שהוא קושי מאד, אמנם מה שהיו נוצחים היה על ידי שהשביתו הקליפות. וגם כן חסידותם ומעשיהם הטובים היה גורם אותה ההנהגה המוצלחת מצד כושר הדורות לפי מעשיהם, ואין ענין זה נוגע בדבר זה כי כל ההנהגות הנזכרים ומה שנזכיר כולם יעלו וירדו לפי טובתם ורעתם, וכשרותם וזכותם, או בעון חטאתם ורשעתם, כי השכר והעונש הוא ענין לעצמו, ובזה נכלל גם הזמן התשיעי, והעשירי דהיינו הצלחתם בזמן השופטים, שהיו תלוי גם ברשעתם ובצדקתם, אם יוכשרו אותם השופטים, ואם היו הדורות חוטאין ובפרטות בעון ע"ז נמסרו לקליפות, והקליפות גוברין וישראל זורעין ואינם אוכלים כי החיצונים נוטלים את השפע, והכל תלוי בהנהגה הנזכר בשליטת החיצונים על ישראל או בהכנעת החיצונים הכל לפי טובתם או רעתם, וכן היה אחר כך בימי דוד ושלמה המלך ע"ה, אמנם קודם לכן היו שופטים, ואחר כך מדרגת נביאים ושמואל, ואחר כך מדרגת מלכים כמו שאול, אך הכל הוא בההנהגה הנ"ל, וזמש"ל:

מעין א - נהר טו

נהר טו - הזמן וההנהגה הי' הי"א הי"ב הי"ג הי"ד:

בזמן העשירי בנין בית המקדש, יא, חורבנו וגלות בבל, יב, בנין בית שני יג, גלותינו זה:

ענינים אלו נתבארו כלם בתוך דרושים הנזכרים, ועכ"ז אפרש בהם במקצת, הנה רז"ל פירשו כי בימי שלמה המלך עליו השלום עמדה הלבנה בעצמה במילואה ר"ל כדפירשנו שלא היתה ההנהגה בתיקון השכינה באור העליון עד בנין הבית, כי אז נתקנה השכינה עם כל תיקונה כמ"ש ותרב חכמת שלמה, והיינו שהאירה מן החכמה העליונה ע"י אור הבינה, והאירה הבינה אורה בשש קצוות, ושש קצוות האירו אור הבינה המאיר מחכמה במלכות, ומשם נשלמה חכמה תתאה במילואה. ואמנם בית ראשון הוא אור הבינה כנזכר, ועכ"ז עון חטא אדה"ר במקומו עומד שלא פסקה מיתה מן העולם ולא יצא העולם מעונש חטא אדה"ר, אמנם היה קרוב אל התקון דהיינו מדרגה אחד היותו מאיר אור החכמה מן הכתר:

וכשחטאו ישראל בעון ירבעם היה אז זמן התיקון שנשלם עון העגל, והתחילו בחטא ב' עגלים במקום עגל אחד כמש"ה ברפאי לישראל ונגלה עון אפרים כנזכר בזוהר בלק בינוקא, כי סוד עגלי ירבעם ועגל דור המדבר הכל ענין אחד, והתחיל אור זה של השכינה להתחשך מעט מעט והתחיל חסרון הלבנה, ואותו אור העליון שהאיר נחשך במאורו, האמנם לעולם היה אור בבית ראשון אור הבינה, וכפי שנוי הבחינות מדין לרחמים היו ישראל עולים ויורדים, מצליחים ונוצחים, או גולים ונדחים, עד עת גלותם ונמשך ע' שנה כנגד ירידת המדריגות מאור הבינה עד אור המלכות, ובגלותם נמשכו כפי מנהגי הדין, והגלות הוא בסוד אופן, והיה ההנהגה בהנהגת שפע הספירות ודינם, אמנם מטעם זה היה להם נבואה והצלחה קצת בצדיקי ישראל במלכות בבל עד שהגיע קצם, ואילו לא ערבו זרעם בזרע גויי הארץ בבנות אל נכר, אז היתה ראויה להיות גאולתם בנסים ולא כניסי מצרים אמנם קרב אליהם, שהרי גאולתם היתה מצד השמיטה אלא שטמאו עצמם בגויי הארץ כנזכר בזוהר, והשכינה האירה כשיעור אותה האור מה שהאירה בבנין בית ראשון במציאותה:

אמנם בנין לואה ויגע מקטרוגין עליו החיצונים, מפני שהמדה גורמת כך, כי המקטרגים תחתיה וסביב לה כמה אויבים, ומה גם שלא הוכנו כלם לגאולה מטעם זה, ועמד אז הבית מה שעמד קצת בגלות וקטרוג האויבים, וקצת בנחת, הכל לפי מעשיהם בהנהגת אור השכינה שהוא בדין ממוזג לפעמים כך ולפעמים כך, וכמה צרות סבבום כל זמן הבית, ואחר כך נחשך אור השכינה מכל וכל ונתלבשה באופן וגלתה גלות שלמה אל גלות אדום, והתחילה השכינה לירד באור ההנהגה בהיכל נוגה והיכל עצם השמים והיכל לבנת הספיר בסוד האופן וירדה אז השכינה עד תחתית המדרגות הנז' שם בהיכלות דפ' פקודי, וזמן נפילתה היא כשיעור משך זמן גלותנו, וגלותה והנהגה בין זה לזה בהנהגת אור אופן הנזכר, והעולם ניזון בספיחים ובספיחי ספיחים בכח סעד וסמך מתפלתינו כנ"ל, וכשישתנה לפעמים מצרה לרוחה בזמן הגלות יהיה כפי טובתם וכשרותם בגזרה עליונה. וזמש"ל:

מעין א - נהר טז

נהר טז - לבאר שיש בכח הצדיק להוסיף עוד בהנהגה:

עם היות שדברנו לעיל בההנהגה סתם, עכ"ז כבר ביארנו שיש כח ביד הצדיק להוסיף אור בההנהגה, לכן היה זמן אשר שלשה צדיקים שנו זמן ההנהגה שינוי גדול, ומשם נקיש לכל דור ודור אשר הצדיקים משנים ההנהגה ומאירים אור העליון, והם יוסף, משה, דוד, כדאיתא בזוהר בענין צדקתך בשבת. והענין הוא כי יוסף משה דוד מצד הרכבתם הנהיגו השכינה מאור העליון הנהגה גדולה, ופתחו אורות המקורות לפי חסידותם, ולכן יוסף מצד מעשיו היה פותח לשכינה אור היסוד, ולכך נקרא דבר האיש אדנ"י הארץ ודאי בעלה דמטרוניתא מצד היסוד, ולא בעל ממש, כי הבעל ממש הוא יעקב או משה שהם בקו האמצעי, האמנם יעקב כשמת לא החשיכה אורה מכל וכל שנשאר יוסף, אמנם כאשר מת יוסף החשיכה אורה מכל וכל, ולכן אנו אומרים צדקתך מחמת צידוק הדין על המקור הידוע:

כי יוסף פתח להשכינה מצד נשמתו עם היות שהיא מצד עצמה היתה מתנהגת בהנהגת התחתונים מצד הגלות, היה כח אל יוסף לנהוג אור היסוד, וכשמת נסתם ונחתם אותו מקור ואותו בחינה נעלמה ונסתמה, ועוד כל ימות העולם לא נפתח כי הצדיק נתעלם. וכן מרע"ה עם היות שהשכינה היתה מתנהגת למטה, היה מאיר בה אור הדעת ע"י טוב מציאות מרכבתו, והיתה שכינה מאירה מאור זה מצד ייחוד יוסף עמו וכמש"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, להמשיך אור יחודו [לשכינה] ממדרגת מרכבתו אל דעת העליון, וכשמת משה רבינו ע"ה נסתם ונעלם המקור ההוא ושוב לא נפתח ולכן אנו מצדיקין עלינו את הדין. וכן דהע"ה בטוב הנהגתו בסוד מרכבתו אל השכינה, האיר השכינה וקשטה בסוד קשוטיו האורה נחמדת כל ימי חייו, עד שבחר הקדוש ב"ה בתיקוניו ובשיריו וזמריו יותר מבנין הבית. והארת הבינה למעלה באמרו כי טוב יום א' בחצריך מאלף, מאלף עולות כמשארז"ל, ולכן כאשר מת דוד המלך ע"ה נסתם ונעלם המקור ההוא ושוב לא נפתח חשכו מאורות השכינה, עם היות שנפתח אח"כ מצד בנו שלמה ע"ה בבנין הבית מ"מ אינו דומה אור לאור:

ואלו שלשה אורות נפתחו [נסתמו (עב)] בשבת בשעת מנחה, ולכן אנו מצדיקין עלי' את הדין במנחה, כדי לפתוח קצת המקורות מה דאפשר להאיר מלמעלה בשעה זו ע"י הזכרת צער העליון, להאיר השכינה אז ממצח רצון העליון ית' מן המקורות אשר נסתלקו ונעלמו ברצון העליון, שהם יוסף שהוא יסוד, ומשה הוא הדעת, ודוד שהוא המלכות, וזהו על ידי מה שאמרנו כי מציאות אלו מצד מרכבתם הוא ענין לעצמו שאינה משתלם בשום תמורה בעולם, ומכאן נלמד שהצדיקים דבכל דור ודור הם מתקנים השכינה בחסידותם, ופותחין לה מקום האצילות כל ימי חייהם לפי מציאות מעשיהם [בעולם.], ומה שבארנו בנהרות הקודמים בענין של הנהגה ההוא זהו לפי הכולל, אמנם פרטי הצדיקים שבכל דור ודור הם משנים ההנהגה כפי מעשיהם ומחשבותיהם במרכבה עליונה, והשכינה תמיד משתנית לטוב בטובת של הצדיק וכשרותו:

מעין א - נהר יז

נהר יז - הזמן וההנהגה הט"ו והט"ז:

בסוף גלותינו זה קרוב לזמן גאולתנו, יתחזקו צרות לישראל תכלית החיזוק ויצר להם שישנאו בחייהם ויאמרו אל ההרים כסונו, ואל הגבעות יאמרו שיפלו עליהם, מפני צרות הגדולות שיסובבום מכל צד ופינה, ויתרבה הצער עד אשר לא יפנו האבות אל הבנים, וכל מי שימצא את עצמו לו שלל, גבור ונוצח יקרא, והטעם כי השכינה תדין את ביתה ויביאה על מסורת הברית כדי לזככם אל הגאולה ואל הטוב המוכנת לנו ע"י הנביאים, וטוב השיעור לא יכלוהו רעיון, באופן שלא יזכר עוד גאולת מצרים, והניסים ההם לפני גאולת ישראל ונסים ונפלאות שיהיה לנו כמש"ה ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים כ"א חי ה' אשר העלה את ישראל מכל הארצות, ויהיו אז הנסים וגילוי השכינה אל ישראל בהפלא ופלא, ויאמרו כולם אשר יזכו אליה הנה אלקינו זה קוינו לו ממש מורה באצבע על גילוי השכינה:

ולכן מי ומי הזוכים לזה באותן הימים יראה הרבה צרות, וכל זה לצרף ולזכך את ישראל כפי הראוי והדין, וכל אחד ואחד יצטער כפי חיובו וכל מי שיקשה עורף ולא ישוב יאבד ומי שיתן צוארו בעול התשובה וקבלת הצרות עליו בסבר פנים יפות ויתן את שכמו לסבול (כדי ש)יצטרף ויזכה לקבל הטוב, והענין הוא שהגיע עת ביטול הקליפות מן העולם וכל עוד שישראל מקצתם הם רשעים אז הקליפות נאחזים בהם ואם כן היאך אפשר שיתבטלו החיצונים והרשעים עדיין ברשעתם, והש"י הוא בעל דין ישר ואמונה אין עול עמו ולכן יצטרפו בצירוף אחר צירוף עד שישראל יהיו אז ככסף נקי טהור ומזוקק, והנהגה הזו יהיה בתכלית קושי הדין כי הקליפות יגבו חלקם כל מה שאפשר להם:

ובימים ההם ובעת ההיא יהיה מלחמה רבה גוי בגוי איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול כי כל אחד ואחד רצונו לגזוז רחלה זאת ולאכול את בשרה, וה' יתברך ירחם עליהם בזכות שלשת אבות הקדושים ויצרפו ויתלבנו מתוך גודל הצרות ודין זה, ומתוך כך יכלה הקדוש ברוך הוא זרע עמלק מן העולם וימחה שמו מתחת השמים, ואחר כך יתחיל בדין של עשו הרשע עד אשר לא יהיה לו תקומה, וכבר התחילו ישראל לצאת מתוך צרתם מעט מעט. ואחר כך יתחיל הקדוש ברוך הוא בדין או"ה ויצטערו ישראל בצער גדול כמו שאמר הכתוב ביחזקאל כי רוצה הקב"ה לנער את ארץ ישראל וירושלים כאשר ינער אדם את טליתו, וינער כל עובדי ע"ז, וגם הע"ז בעצמה שבירושלים וגופ' הטמאים הנקברים סביבות הקדש וכל המקומות המטונפים שבו:

ובעת ההיא יצאו כל קיבוץ עם ה' אל המדבר ויהיו שם ברעב מ"ה ימים ואז יצרפו ויתלבנו, ויתראה אליהם אליהו הנביא ז"ל ויתגלה עליהם משיח בעוני גדול, וגם מרע"ה יתגלה להם עם בני דור המדבר והשכינה יתגלה אליהם ויתקנו הדגלים בהשכינה, וירד בית המקדש בנוי למטה ויבואו ישראל לירושלים הבנויה והשכינה עמהם כימי צאתך מארץ מצרים, וירבו אז הנסים ויגדלו אשר אין הפה יכולה לדבר והשכל לשער הריבוי נסים ונפלאות שיהיו לישראל ויפתחו את מקורי החכמה וזאת תהיה ההנהגה בגאולה בס"ד. וזמש"ל:

מעין א - נהר יח

נהר יח - ההנהגה הי"ז והי"ח:

בזמן גאולתן של ישראל יהיה ההנהגה באור החכמה המאירה בבינה מאור הכתר, ולכן הנסים יתגברו על הטבע תגבורת גדולה מאוד ויצליחו ישראל אז בהצלחה גדולה יותר מהצלחתם שבימי שלמה המע"ה שהיה מאיר הבינה מאור החכמה כנזכר, אמנם אור זה הוא אור כח החכמה מן הכתר כי כבר התחיל העולם להתקן מחרפתו, אמנם לא יש תיקון גמור ויתעכב עיכוב זמן מה עד שיתבטלו החיצונים, ובזמן ההוא אין תשובה מועלת כלל, מפני כי התשובה היא מן הבינה וכיון שאור של הבינה אינה מנהגת אלא עד אור החכמה בימי המשיח ולכן אין בהם תשובה כלל, ולא יתקבלו אז הרשעים אלא יאבדו וימותו, אמנם בסוד הגלגול ימותו ויחיו בני אדם עד תשלום מ' (הע') שנה שכלה הגלגול מן העולם ויהיה תחיית המתים, אז ויצרפו ויתלבנו המתים אז ויקומו ויחיו:

אמנם יש בסוד זה דברים רבים שיתבארו במקום אחר בס"ד, והעיקר בכאן הוא רק לבאר סוד ההנהגה שיהיה בזמן ההוא אור החכמה מאיר בבינה, ובני אדם יחכמו בתכלית החכמה וישיגו סודות התורה, ויזדככו אז, ויצדקו בצדקות גדולות, וישיגו מדרגה רבה בנבואה, ויהיה להם ידיעה בסודות התורה מה שלא יוכל לשער ויוסיפו תוספות אורות מעת לעת. וזמן זה ימשוך עד תשלום אלף הששי זה אשר אנו בו, ואח"כ ישוב ההנהגה העליונה בסוד הכתר, ואז יתחדש העולם אחר אלף השביעי ואז יהיה מעלת העבוד מאירה אור לא ישוער ויהיה האדם במעלה שלא יכילנו רעיון וימשוך העולם עד רצון הבורא היודע האמתיות:

מעין א - נהר יט

נהר יט - מונה לשבח מעלות א"י לע"ל וענין ע' שרים ופרק שירה:

והנה בנהרות הקודמים בארנו כמה בחינות בהנהגה דרך כלל והם רבות מאד:

אמנם הכלי המוכן לקבל כל ההנהגות אלו היא ארץ התחתונה הזאת וכל אשר בה תסבול כל מיני הנהגה, אם מצד ההנהגה המעוטה הפשוטה ועניי' הוא הנהגת גלותינו זה תסבול ותמצא כל פירות העולם [פחותים ופחוסים] מאוסים כחושים ויבישים, ואם ההנהגה גדולה תמצא אז פירות העולם בשבח וגדולה ומעלה, ע"ד משארז"ל עדשים כדינרי זהב, וחטה ככליות השור וכיוצא, ואשכול הענבים כמו העגלים, וכיוצא בזה משארז"ל בפירות א"י, והדין עמהם כי א"י אינה כנגד שר כלל אלא שהוא מכוונה נגד פתח היכל לבנת הספיר שלא ע"י אמצעות שר כלל, וע"כ הברכה מצוייה בה בלתי מצומצמת ויבאו הנמצאים המתברכים מטבע המציאות והנהגת העולם, מפני היושר והכשרון המעש' שבעולם שלמט' המעורר הברכות למעלה והם משופעים בהנשפעים הטבעיי' ויצאו ומתפשטים יותר מן המציאות הנהוג לפי כשרון מעשה האדם, ויאמרו שזה הדבר מתמיה גובר הטבע על מנהגו:

והענין בהיפך כי הטבע נוצר מהחכמה עליונה כמש"ה כולם בחכמה עשית, ויש בכלי זה לסבול הרבה ברכות אמנם נתמעט מציאות' מחמת עון התחתונים שגורמים הצמצום בברכות, ומיעוט טבע של הנמצאים בהמציאות וכן פי' בגמרא צררום כדי להראות לדורות הבאים [להודיעם] כמה החטא גורם, ר"ל כי טבע המציאות של הכלי המחזיק להיות עדשים כדינרי זהב וחטים ככליות השור ויותר מזה, אמנם החטא גרם שצמצם הכלי את עצמו ואינו נותן כדי ברכתו כי הכלי נתרוקן, והוא ע"ד משארז"ל לעתיד לבא שתוציא גלוסקאות יפות וכו', ר"ל כי יש כח בחיטים לגדל פירותיו ולתקנן בחלב כליות חטה בלי מוץ ותבן וסובין ומורסין כי אלו הם מחטא אדם הראשון, ויהיה שיעורו כמו פירות המתגדל באילן כמו פת אפוי בגידולו ובתיקון יפה המתוקן אז ביותר ממה שהוא עכשיו ומנופה בכמה מיני נפה מן הטעם שפירשנו, וזה הוראה כי כלי התחתון הזה אין זה טבעו אלא (כי גוף) [שהוא כפוף] קומתו ושיעורו הרבה יותר מזה שלפנינו, והנה החטא של אדה"ר מעטה טעם הפירות, ועוד החטא של בני אדם מן הדורות שאחריו גרמו עוד יותר מיעוט אחר מיעוט עד הפחיתות הזה שאנו בו כעת, וכאשר ישוב העולם לימי עלומיו ולברכתו בהכרח הוא שישוב לטעמו וליפיו ולהודו, ואז ההנהגה עליונה הנזכ'(יכריח לכל אחד ואחד)יוכיחו כי אם יש איזו ברכה בנאצלים ובנבראים ובנוצרים ובנעשים, הארץ יריקו, והארץ תתן יבולה משוער אל הברכה הנשפעת, וכפי שיעור הברכה כך נמצאו המעדנים והפירות וצמחי האדמה וכל המציאות כולם, ולכן לא יסופר בדברי רז"ל דבר ממה שעתיד להיות ולא ממה שעבר שיהיה דבר המתמיה כלל:

ואמנם אחשוב שלא יסבול ברכה התכליתית אלא א"י מפני שבח הברכה אשר בה, ואמנם שאר העולם אינו שותה אלא מתמצית דא"י ויהיה ג"כ בשבח ומעלה אבל לא כמו א"י, וע"כ אמרו רז"ל המעלה ההיא דוקא לא"י כמ"ש רז"ל עתידה א"י להוציא כלי מילת וכו', ולא ניתנה מעלה זו לח"ל מפני שח"ל אינה כלי מחזיק ברכה ההיא, אמנם כן בברכת של א"י יתברכו גם שאר הארצות, והנה מעלות א"י הוא שהוא ת' פרסה על ת' פרסה כולם מכוונים נגד פתח היכל לבנת הספיר כאשר יתבאר בעין הארץ בס"ד, ושאר הארצות יש להם שרים סביב לא"י והם שואבים שפע הקדושה ומשפיעים לחוץ, כמ"ש, אשר כל שר ושר שואב חלק השפעתו ממקום שפעתו להחיות עם רב שתחת ממשלתו, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ומשמרים את תפקידם צורת הנברא וטבעו ושיעורו ופעולתו, ולא ישתנה שום נברא ממציאותו ע"י משטרו (נ"א שירו), וזהו כלל של סוד פרק שירה הנזכר, וזהו ההשגחה הראשונה אשר הקדוש ברוך הוא משגיח על הנמצאים כמשרז"ל שהקדוש ברוך הוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים, והכל הוא בהשגחה גמורה בהשפעה הנשפעת ע"י השוטרים המופקדים עליהם שהם צורות אל השפע לקבל מציא' ההשגחה מכל מין ומין שיהיה (מפני) [ממיני] ההשגחה הנ"ל:

והנה אותן השוטרים יש להם ב' בחינות, הא' הם שוטרים הממונים בא"י שהם קדושים המופקדים על כל מיני המציאות כולם, ולכן אמרו רז"ל בנוסח ברכתם על הארץ ופירותיה כי הם קדושים ופעולתם בקדושה, הב' הם השוטרים הממונים שבח"ל שהם הככבים והמזלות שאינם פועלים כלל בא"י, כנז' (בזהר) בפ' תרומה למגנא קיימא רקיעיא בארעא דישראל ואינם משתמשים רק כעין כל טבעי המשתמש כפי מציאותו, אמנם כן בח"ל הם פועלים פעולות כל ככב וככב בכל מין ממיני הדשאים והצמחים והאילנות וכיוצא, ויש ככבים על הבהמות וגם יש מיני ככבים ממונים על כסף וזהב, אבל בא"י אין הככבים ממונים על שום דבר כ"א מלאכים הקדושים הנזכרים:

ואותן המלאכים שואבים מן ההנהגה עליונה כפי (בחינתם) [בחינתה] אמנם הככבים והמזלות והרקיעים לא יוכלו לשאוב עד שישתלשלו כמה מדריגות ויותן בדרך הקליפות לשר מחוז ההיא, ואותו השר ישפיע שפע ההוא דרך גלגלים והככבים אל עבר ארצו ונחלתו ושפעו נגד גבולו בלבד, וכאשר יעבור הזמן שכוכב ההוא יעבר דרך ארצו לא ישפיע דרך בו אלא דרך הכוכב אשר נגד גבולו, וכן על הדרך הזה כל שר ושר דרך הככבים אשר נגד גבולו, ומפני שהכוכבים ההם הם כלים למעשים ידועים, לכן יש שר שימצא בארצו צמח פלוני ולא ימצא שם צמח פלוני האחר, מפני שאין שאין כוכב ההוא עובר דרך ארצו וכיוצא בזה ענינים אחרים הנמצאים במחוזות. אמנם א"י לא תחסר כל בה מפני שאינה תלויה בכוכבים כ"א במלאכים, וצבא השמים בשלימות ולכן הם בארץ שיעור תמונה שלימה ולכן ימצא הכל בה, כשם שנקודת המרכז כולל [כל] העגולה בכלל, כך הא"י הוא נקודת המרכז של העולם כולו, והמלאכים מופקדים על כל (נשמות) גשמיות לצמחים והמתכות ושאר פרטי הדברים וכיוצא בזה. דרך כלל א"י שואב מן הקדושה וח"ל שואבת מן החיצונים ע"י התפשטות השבעים שרים כמ"ש בס"ד, וזמש"ל:

מעין א - נהר כ

נהר כ - להכריח כי השכינה בתחתונים:

ונאמר כי לאדם יש ג' חלקים, הא' הוא הנפש מצד המלכות, והב' הוא רוח מצד הת"ת, והג' הוא הנשמה מצד הבינה וחכמה ועולה עד הכתר, ואין האדם זוכה מיד לשלשתן אלא אם זכה נותנים לו נפש, זכה יותר נותנים לו רוח, זכה עוד יותר נותנים לו נשמה. אמנם נפש דבוקה עמו הן אם יחטא הן אם לא יחטא, ולכן ישראל שהם כללות המציאות בערך זה נפש הכוללת לכל ישראל היא המלכות עצמה, ולכן אינה חסרה מהם לעולם וזש"ה זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו. וזהו נחמתן של ישראל בגלות בזאת ודאי, ולכן הם מצפים לישועה, ואף שהם חוטאים מ"מ היא גולה עמהם, וזש"ה בן כסיל תוגת אמו ודאי שהיא נפרדת מלמעלה וע"י זה היא גולה, ואמנם ענין של מדה זו תלוייה אם מאירה או חשיכה כענין הנפש עם הגוף ממש, אם זוכה הנפש במעשים טובים ובעסק התורה היא מאירה כך המדה הזו היא מאירה במעשים טובים שלנו, ואנחנו ישראל כגוף אליה שלא יפרד הגוף מן הנפש, אמנם אם זוכה אדם יותר זוכה למשוך אליו הרוח, כך כל ישראל אם זוכים יותר מושכים אליהם סוד הת"ת והיינו בן חכם ישמח אב, זכה יותר זוכה אל הנשמה כך ישראל אם זוכים יותר מושכים אליהם סוד ג' ראשונות דהיינו הנשמה מהבינה ולמעלה וג' קשרים אלו הם גם כן סוד אריך אנפין והזעיר ונוקביה וזמש"ל:

מעין א - נהר כא

נהר כא - בירידת השכינה והנשמה בזה העולם השפל:

ידוע הוא כי אין האדם כסדר הנמצאים בהשתלשלות, ר"ל שאינו במקום הראוי לו כפי השתלשלות המדריגות, מה שלא קרה כן לכל הנמצאים, כי כולם נמצאו במקום הראוי להם, אמנם האדם אינו במקום הראוי לו כי סדר המדריגות בסוד השתלשלותם מעילה לעלול כן מתחייב היות נשמת האדם מתחת כסא הכבוד, ורוחו בעולם המלאכים, ונפשו במקום הראוי לו, אמנם כן לסיבה ידועה להשי"ת נתגרשה ממקום בריאתה וממקום עילותיה הראוי, וירדה חלקיה אל מקום שפל המדרגות כולם והיא מגורשת ממקום מנוחתה, וזה מה שאמרו רז"ל כי הנשמה היא במאסר בגוף, וסדרו אנשי כנה"ג בתפלת אלה"י נשמה ואתה משמרה בקרבי, כי הש"י משמרה תוך המאסר הזה כי אינה מקומה והוא חוץ למקומה כנזכר:

ודבר זה יגרום לו מיעוט השפעה וההשגחה, והמשל בזה כאשר רצון הבורא יתברך להעניש מלאך על ענין ידוע כמו שדרשו רז"ל בפסוק ובמלאכיו ישים תהלה, ומבלי ספק הוא כאשר יגורש ממקום הראוי לו לפי סדר השתלשלותו הוא לו גלות, והיינו הכרת הנפש כנודע, וזהו ענין סמא"ל שהיה תחלה קדוש ומרד והורידו הקב"ה מקדושתו ונכרת ממקומו ואין לו מקומו הראוי רק שנכרת ונדחה ממקומו כנודע, ודבר זה פשוט הוא. ומזה נקיש אל הנר"ן שהם תמיד מגורשים ממקום הראוי להם, וכמה מגיע להם צער להיות נכרתים ממקום מנוחתם אל המדור הזה התחתון, עד שמטעם זה אמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא להיות חוץ ממקום מנוחתה הנזכר, נוסף היות דבר זה להויה זו ר"ל הויות הנשמה דומה מה שלא עשה כן הקב"ה לכל שאר הנמצאים, והנה בזה נמצא ממש אל חלק האצילות דבר פלא לא יכילהו רעיון והוא מוכרח מצד עצמו, וזהו היות השכינה נמצאת במקדש כמש"ה וכבוד ה' מלא את המשכן, וכבר נתבאר בזוהר כמה כחות עולמות שכרה השכינה להיות למטה לשכון במשכן, ואין ספק שאינה בכמה עולמות ממש והיא מתגרשת משם לרדת למטה השכינה וצמצמה עצמה בין בדי ארון על כנפי הכרובים, כדכתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו':

וכמו שמצינו אל הנשמות כן הענין אצל השכינה שנתגרשה וירדה ממקומה לדור בתחתונים חוץ למקומה, אמנם כן שאין ענייניהם שוה לגמרי, והוא כי השכינה קודם היותה בגלות היה אפשר לעלות למקומה וישאר העולם ריקם כתחלה, ועד על זה שבחטא אדם הראשון נסתלקה השכינה למעלה, וכן על ידי הרשעים היתה מסתלקת, משא"כ לנשמה שבע"כ היא במאסר הגוף עד הגעת זמן הקצוב אליה שתצא ממאסרה, אמנם יש עת שלא חזרה השכינה כלל והיא במאסר עה"ז והוא מיום שירדה על הי"ב שבטים והלכה עמהם למצרים שוב לא עלתה למעלה למקומה, וכן כשגלתה עם ישראל לבבל וכמש"ה ובפשעכם שלחה אמכם וכן היא גולה עמנו בגלות זה, כי שוב לא נסתלקה השכינה ממש:

והנה להיות ענין הזה לב' בחינות אלו ר"ל לנשמות ולשכינה הוכרח למשוך עליהם שפעם וחיותם הפוך סדר המדריגות כדי למלאות חסרונה, וזה ע"י הנשמות שיעשה כל הדרכים שאפשר למשוך השכינה עליהם כדי לינק את שפעם, וזה התיקון למדה התורה לבני ישראל בסדר עשיית המצו' והתורה והעבודה בזמנים הידועים, להיות ענין ההוא סיבה למשוך השכינה אלינו להיות חיותינו על ידה, ולא מצד השכינה בלבד אלא גם שאר מדריגות שעליה, כי עיקר השכינה היא לייחדה עם המדריגות שעליה כי חיות הנשמה מן השכינה נקשרה עם המדריגות העליונות, וכן ג"כ השכינה השתלשלה להמשיך אליה כל מדריגות עליונות להשלים עניינה אחר שהיא מגורשת מסדר השתלשלותה, ומכ"ש כי היות הדבר צריך אל החיות והשפע להיות נקשר העלול מן העילה תמיד ע"כ צריך שהתעוררת העולם הזה לא יחסר ולא יעדר לעולם, כ"א יעדר אפילו שעה א' יחזור עולם לתהו ובוהו, וכל עילה תעלה למקומה הרמתה ותשאר השכינה ח"ו בלי יחוד ויעדר מהנשמות שפעם וחיותם, ואמנם הטעם לענינים האלו ר"ל לנשמות ולשכינה היות לכאורה משפטם יוצא ממרכז הצדק שגורשו ממנוחתם, וזה הוא כדי שיהיו כל העולמות שוים העולם התחתון כמו העולם העליון כדי שיהיה עולם התחתון נמצא לפני אלה"ים לעולם, וזה ע"י שירדו למטה הנשמות ותרד השכינה אליהם, והם ישתדלו בקישור העולמות אשר אצולים עמהם ואז ישב העולם לפני אלה"ים, ואנחנו בהיותינו למטה נדבקים בה' כמש"ה ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום ממש למטה. וזמש"ל:

מעין א - נהר כב

נהר כב - בסוד התדבקות השכינה עם ישראל:

הענין היא כי נשמתן של ישראל אין עניינם אל השכינה לבד, כי מפני שהם זכרים ואצילות נשמתם מן הזכר ועיקרם מן הת"ת ודבקותם הראוי הוא שם, והשכינה רודפת אחריהן מפני שהיא רודפת אחר הת"ת והייחוד, ואי אפשר להשיגו כ"א באמצעית ישראל ע"כ היא מתדבקת בנשמת ישראל ובמעשה מצותיהן, שהם מיין נוקבין כדי לעוררם מאחר שהנשמות נאצלי' ממנה, וא"כ לפי זה הת"ת בעצם שוכן על ישראל בהיותם ראוים והגונים, ובמקרה השכינה נדבק בת"ת וזש"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ל ועשו לי מקדש כדי שהשכינה תשרה בו, ושכנתי הת"ת בתוכם של ישראל בסוד נשמה, והשכינה במשכן כדי להדבק תמיד עם ישראל, וזמש"ל:

מעין א - נהר כג

נהר כג - בסוד גלות השכינה:

תחלה ראוי לדעת בביאור מלת שכינה, ונאמר כי מה שתאיר ותשכון עם ישראל בתחתונים מהארות האלהות הטהור והקדוש זהו שנקרא שכינה, ובאור מלה זו הוא מלשון השוכן אתם כי בחינתו השוכנת בתחתונים נקראת שכינה, ובאר מלת גלות נאמר על הטלטול הן שהוא באונס כמו גלות ישראל מעל אדמתן, או שהיא ברצון שהוא כענין שהאדם עצמו גולה ממקום למקום כמו שאמרו ז"ל גלות מכפרת עון היינו היות האדם מעצמו נע ונד ממקום למקום וזהו ביאור מלת גלות. והנה באלה"ות לא יוצדק לא גלות ולא צער ולא טלטול ממקום למקום כי מלא כל הארץ כבודו:

וכדי להבין זה צריך אתה לדעת איך נקשר דבר רוחני עם הגשמי עד שנאמר כי בהם הוא משכן השכינה, ואם ישיב המעיין שמשכנה הוא בסוד נפש ורוח ונשמה משכן השכינה בכל ישראל ולא במקום ידוע שהוא המקדש, הן אמת שהסבה למשכנה במקדש הוא ישראל היותם ראוים לזה, אבל עכ"ז לא נאמר שהם כסא אל השכינה דא"כ בה"מ למה, ולכן אמר כי הבה"מ ממש היא משכנה והוא ע"ד זה כי מן הרוחניים יצא הגשמיים, כן באותו דרך ממש הוא משכן אליו והוא בדרך עילה ועלול, כי משכינה דאצילות נמצא הכסא, ומהכסא נמצאו השרפים, ומהשרפים נמצאו החיות, ומהחיות נמצאו האופנים, ומהאופנים נמצא העה"ז השפל, וא"כ השכינה תשכון בדרך זה בעצמו תתלבש בכסא, והכסא יתלבש וישכון בשרפים, והשרפים יתלבשו וישכנו בחיות, וחיות יתלבשו באופנים, והאופנים יתלבשו וישכנו בזה העולם, ועד"ז הוא מתצמצם הרוחני וישכון בגשמי, ועד"ז הוא הכנת המקדש ורמזותיו וצורותיו ותכונותיו שיה' משכן לדברים הדקים והרוחניים וישכון שם השכינה על ישראל:

ודע כי כמו שהאמת הוא שהמלאך נמצא במקומות רבים ברוחניותו, כמו כן הנר"ן הם הויות דקות ובהיותם מתלבשים בגשמיים יגיע להם מקרה הגשם כמו שקרה להמלאכים אצל אאע"ה, וכן נעלה הדברים יותר כי האמת שלא יוצדק גזירה זאת בהשכינה להיות שהשכינה היא בכל מקום. הן אמת כי על דרך פרטי היתה מתלבשת במשכן, ובהיות ישראל נוסעים ממקום למקום והארון היה נוסע עמהם אותו הרוחניות הנמצא שם היה מתלבש במלאכים, והמלאכים במקדש דהיינו הלבוש הנזכר שקרה לו מקרה הגשם, כי תסע ממקום למקום, כי בעלות המשכן ממקומו אין קדושת השכינה שם במקום ואין דינו בבל יבא כיון שנסע הארון והשכינה ממקומו, וכל זה הוא רק בשביל ישראל וחיבתם:

והנה לא נתרחק היות נמצא ממש גלות המקום כי בהיות ישראל בארצם היתה השכינה ממש עמהם תוך המקדש, ובהיות שגלו ישראל יצאה שכינה מוסתר המדרגה והלכה משם עמהם בגלות, וא"ת היאך נאמין זה והוא היפך הרוחני, הנה אם יקשה לך דבר זה אם כן יקשה גם לנו איך היה משכנה בגשמי, וכאשר נתרץ ענין זה כן יתורץ ג"כ זה וכדפרישית, וכמו כן גלות השכינה ע"ד הרוחני ונאמר כי להיות השכינה בתחתונים הוא צורך גבוה מפני היות כשרון מעש' תחתונים הסיבה להוריד שפע הנ"ל, לפיכך הוצרך קישור העולמות להיות עד"ז כנ"ל, וכאשר ישראל בגלותם ובלתי עושים כפי הראוי תורתם ומצותם ועבודתם הנה יעשה רושם למעלה לחסרון השפע, ומה גם בהעדר עבודת בית המקדש שהוא דבר גדול למעלה וענין זה יגרום העדר האור מן שכינה שיעור לא יושג וישוער אפי' למעלה, וא"כ יצדק גם כן גלות השכינה על העדר האור מן השכינה, כי כיון שבהיות שכינה גולה גורם דבר זה. וזמש"ל:

מעין א - נהר כד

נהר כד - בסוד גלות השכינה בג' גלויות ושמירתה אל ישראל:

כבר ידעת כי השכינה מקבלת שפע ואור הראוי לה ולחיילותיה, אשר הם הנמצאים כלל העליונים ותחתונים והיא המחייה את כולם על ידי השפע שבא להם על ידה להחיותם ולקיומם, ושפע זה לא יחסר לה לעולם אע"פ שלא יהיה נשמת הצדיקים בעולם, כי בהכרח צריך לקיום העולם כמ"ש לעיל, והעד על זה קודם זריחת אור אברהם אע"ה בעולם שהי' העולם ניזון והולך אפילו לא היו צדיקים בדורות השכינה שופעת השפע המוטבע לה לפרנס את כל הנמצאים, אמנם אחר היות נשמות הקדושים בעולם והיות ישראל על אדמתן מקיימין כל התורה אז לא לעצמן לבד יגרמו הטובה והארה, אלא גם את כל הנמצאים כולם שבעים לחם משפעם וטובתם יותר מלפני קודם שהי' הנשמות בעולם.וזה ברור בלי ספק:

אמנם בהיות הנשמות חוטאים ופוגמים ח"ו ונפקדים הם לרעה למעלה אז ימשוך רעה אל הנשמות ולכל הנמצאים, וזהו בא' מב' בחינות או שלא חטאו כ"כ אז ג"כ לא יחסר אל הנמצאים רק תוספת השפע שניתוסף להם מצד שלמות הנשמות ההם קודם שפגמו, אמנם השפע המוטבע להם לא יחסר ואז לא יהיה גלות אל השכינה רק יהיה גלות ישראל על פשעם. והבחינה הב' הוא אם פגמו כל כך עד שלחוזק הפגם יסתלק השפע מכל בחינותיה ומכל חייליה מכל וכל:

והנה ג' גליות שהיו במציאות זה קשה מזה, הא' הוא גלות מצרים שאז הנשמות הקדושים שהם ע' נפש דישראל לא פגמו כלל ח"ו, ואדרבה השכינה ירדה עמהם לתיקון העולם, וגלותם היה כעין יסורין של אהבה בסוד תקון העולם כנזכר בספר הפרדס בשער השערים, ואז השכינה עמהם בגלות ובלי ספק היא מצטערת, והטובה הנמשך להנמצאים אינו בשלמות אחר שהיא בצער עם ישראל, אבל עכ"ז השפע היה נשפע לכל הנמצאים:

והב' גלות בבל ואז פגמו הנשמות ודאי אמנם פגם ההוא לא גרם רק גליות לעצמן, ושאר הנמצאים היה להם שפעם עם היות שלא היה להם כל השפע בשלמות מפני הפגם שגרמו, שיותר רע הוא היות הנשמות פגומות יותר ממה שלא (היה) [היו] כלל, ו[לזה] השכינה שם עמהם בגלות לשמרם והיא עצמה אינה בגלות שהוא השפע הניתן לה לקיומה ולקיום כל הנמצאים כולם:

והג' הוא גלות הזה (שכבר) [שכ"כ] פגמו הנשמות עד שהשכינה גלתה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות [מכל וכל], וזהו גלות השכינה ההחלטיי ולא צער לבד שתצטער מצרות ישראל אלא צרת עצמה הנוגע למדת השכינה כביכול, וזהו לא היה בגלות בבל כ"א בגלות האחרון זה כמ"ש בתיקונים בפסוק ונהר יחרב ויבש על ענין שפע הנזכר לשכינה, ופירוש יחרב בבית ראשון, כי יחרב מלשון חרבו המים שאינה יבישות כ"א נגובות ומ"מ נשאר קצת לחות, ויבש הוא בבית שני דהיינו שנתייבש מכל וכל כי נסתם צינורות השפע מכל וכל:

וא"ת כיון שנסתם השפע מכל וכל א"כ מה יתן ומה יוסיף העוסק בתורה ובמ"ט או אם יפגום ח"ו, וי"ל כי העושה מצוה בעת הזאת הוא עושה סמך אל השכינה ומושך לה שפע קצת כמו זיעה בעלמא, ועכ"ז יש לו שכר טוב בעמלו וע"ז נאמר שישו אתה משוש וגו' כי הוא עושה לה סמך, ואדרבה שכרו יותר גדול והעד ע"ז בת מלך בהיותה יושבת בהיכל אביה המלך, וא' מעבדיה יעשה לה איזה עבודה ודאי תשים לו שכר אבל לא שכר כ"כ כמו שאם תהי' חוץ להיכל המלך בדוחק בגלות, ואם העבד יתן אז אפילו דבר קל כמו עשב לח להבריא נפשה הוא חשוב בעיניה מכל אילי נביות אשר היה בשעת הממשלה:

ודע כי עיקר כוונת הרשב"י ע"ה בחבור ספר הזוהר היה לזה, להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ובאין עוזר לה, ורצה לעשות לה סמך ליחדה בבעלה יחוד מועט ע"י החיבור הזוהר, במה שהיה הוא וחביריו עוסקים בסודות התורה, שזהו גורם לייחוד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד ר"ז בגימטריא או"ר. וגם ע"י החיבור ההיא יהי' ביטול הקליפות וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים אשר החיצונים לוהטים בכל עת ובכל שעה נגד מדת הקדושי' והשמות הקדושים הם בסוד השכינה, ונגד בני ישראל הניתנים בגלות בין אומות העולם הנקראים חיוון בישין אריות ודובין האוכלין את הענ"א שהם ישראל, כאמרו ואתנה צאני וגו', ועסק התורה יקרא קלע וחרב ורומח והם בחינת סודות כדי להצילם מרעתם ע"י חיבור זה כנזכר, וספר זה שעתיד להתגלות בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעדא לשכינה הנז':

והנה כל אותן שיזכו אליו יזכו לגאולה כי העבודה זו המועטת בזמן הזה הוא יותר חשוב מכל אילי נביות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים, וכן עד"ז הוא הפגם ח"ו מי שפוגם עכשיו בשעת גלות המר הזה שגורם שגם מיעוט השפע נחסר, ואז כביכול בכעס ודין ותקלה מן הסיבות ח"ו שעי"ז תתהפך לדין חזק ותקיף, וזהו טעם צרות התכופות זו לזו בגלות המר הזה מה שלא היה בכל שאר הגליות, וזהו הבחינה הג' כי ביותר נקל הוא נלקה עתה בדין בהיות בגלות ממה שהיתה בגלות בבל כנזכר, כי בגלות בבל לא היתה השכינה עמהם בגלות רק כדי לשמרם בלבד ולכן היה לה השפעה בכל יום:

אבל עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל, היא נקראת סוכת דוד הנופלת, הנפלה לא נאמר אלא נופלת, שלעולם נופלת, שנסתם שער השפע שאינו שופע למטה זולת מה שאנו אוכלין הספיחים וספיחי ספיחים, וכן תמיד מאותו שפע שהיה נזרע בה קודם עת הגלות, ולכן העולם חוזר לאחור, וז"ס נופלת שמשמעותי' בכל יום היא נופלת כי אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכל עוד שהולך השפע מתמעט חזקו כענין הספיחים שיש להם חוזק וספיחי ספיחים הם יותר מועט וכל עוד שהולך הוא מתמעט:

ונבאר עתה מה ענין לישראל בגלות הענין הוא כי אויר ארץ העמים שבח"ל הוא שמירתה מטמא, וסודו הוא להיות כל מציאות האויר סוד הקליפות, ובזה יובן נסיון אברהם אבינו ע"ה ברדתו למצרים, וגם נסיון יעקב אבינו ע"ה ברדת לח"ל לחרן, שאמרו בזוהר כי האבות נכנסו בשלום ויצאו בשלום, וזהו כי להיות אויר ארץ העמים מטמא בלי ספק שם חוזק הקליפה לכל דבר שבעולם, אם להחטיאם באויר הטמא שהם מובלעים בתוכו ויתבטל שם כחם לשמור התורה והמצוה, ואם להיותם נמסרים שם ביד הקליפות ושכיחא הזיקא ומן הראוי שיהיו בסכנות גוף ונפש, וזהו שבח אברהם אע"ה שירד למצרים עיקר מקום הקליפות והכניעם שם ולא ביטל עבודתו עבודת השמים, וכן יעקב אבינו ע"ה כשירד לחרן, ולכן כשירד יעקב למצרים פחד שמא ישתקע שם בתוך אותן הקליפות ושם ישראל לא יזכר עוד, כי לא ידע אם דורות הנמשכים ממנו יוכלו לעמוד בנסיון, ושמא ישתכח מהם לשמור דרך ה' צדקה ומשפט, והש"י הבטיחו על זה ואמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה:

והסוד הוא כי אויר א"י הוא טהור המוכן לקדושה ולעבודת הש"י, שאין הקליפות שולטות בא"י והיצה"ר אינו גובר שם, רק במה שיש לאדם בטבעו או מה שירצה הוא להגבירו עליו, ולכן השכינה משכנה באויר א"י ואוירה טהור, מצד הטהרה מוכן לתורה ולמצות ולמע"ט, ולשון אויר אור י' שוכן בה, בסוד חכמה זעירא כמשרז"ל אוירא דא"י מחכים, ומה עשה הש"י שלח עמהם השכינה בגלות כדי לשמרם ב' שמירות, הא' הוא שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם מכל צד הרוצה צד קליפה להגביר עליהם להחטיאם, וכמעט אויר קדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. הב' הוא לשמירת הגוף כדי שלא יאונה להם כל און והיזק כמש"ה כי ה' אלה"יך מתהלך בקרב מחניך ואויר ח"ל מתקדש, ומטעם זה אמר הכתוב דרשו בשלום העיר כי בשלומה יהיה לכם שלום, כי הנביא גילה להם סוד זה שהשכינה עמהם בגלות ואויר קדוש שוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוכם, וזש"ה כי בשלומה יהיה לכם שלום שהוא היסוד והייחוד, וז"ס שהשכינה גולה עם ישראל, עם היות שאינה בגלות כי אם לשמור בניה כדי שלא ישתקעו בין האו"ה, ולא יוזקו בח"ל במקום דשכיחא הזיקא מפני האויר הטמא, ובהיות השכינה שם האויר מתטהר בחו"ל, ואין לתמוה על כך כי הרי ישראל קודם שנכנסו לארץ כאשר יצאו ממצרים והלכו במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון איך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד, אלא שבעננים היה להם אויר קדוש ואויר של א"י הלך עמהם, כמו שנבאר בס"ד במקומו וזמש"ל:

מעין א - נהר כה

נהר כה - לבאר איך תרד השכינה בגלות:

דע כי העולם הוא כדוריי וכן הודו חכמי ישראל וג"כ הפלוסופי' א"ה, וסוד כדור הזה עולה עד סוף כל המדרגות גשמיים, וכל ענינים גשמים הם מערכת השמים והם בלתי טהורות, ולכן אמר הכתוב אל דרך הגוים אל תלמדו. ודע כי ברקיע[ים] הם ב' פעולות האחד הוא גשמיי והוא להאיר על הארץ, ובאלו מותר להשתמש בהם וזה כחם אפילו בארץ ישראל השמש להאיר וירח למועדים. אמנם יש להם פעולה שנית והוא הכח והרוחניות שלהם, ונחלק לשנים הא' מעצמם והב' ע"י שליח, הא' מותרת והב' אסורה, הא' מעצמה שהיא מותרת הוא סוד כח של הכוכבים לגדל צמחי האדמה והמתכות והפירות דקיץ וחורף, וזו מותרת לישראל מפני שסוד מעשה בראשית הוא ותפעול פעולתם כפי רצון המנהיג, אמנם בא"י אף אם תגזור המערכה מעוט הצמחים או יורה שבתי חרבן וכיוצא הכל רוח בא"י, שאין בהם כח כלל והכל תלוים בעבודת הש"י, כנזכר בזוהר למגנא קיימי רקיעים בא"י, אמנם בח"ל פעולתם בגויים בפרטות מן הטעם אשר נבאר בס"ד:

והפעולה הב' ע"י שליח האסורה הוא ע"י עשיית קטורת והגברת הקליפות והמשכת במערכות הטומאה וקסם ונחש [שהם] דבור ומעשה ויפעלם אז אפילו בא"י, מפני שהבחירה ניתן ביד האדם, וכמ"ש רז"ל שהם נקראים כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, וזה היה חטא אדה"ר ופעולות דורות הרעים אחריו שעבדו ע"ז והקטירו קטרת ומרכיבים כוחות החיצונים בכוחות הככבים ופועלים ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות:

ועתה נבאר הענין כי בין מדרגות הקדש למדרגות מעשה בראשית הגשמיים הם הקליפות החצונות ומדרגותיהם חוץ לגלגל התשיעי הוא ומעלה ג"כ הם עומדים, וכדור גלגל התשיעי מתחלק אל שבעים חלקים, אבל לא לחלקים שוים כ"א חלקים שחלוקים ברצון ית"ש, ועל כל חלק וחלק מן הע' חלקים אלו עומד שר אחד מן ע' שרים של האומות, וכנגד אותו חלק הוא מחזיק בכל רקיעים ובכל הכדור עד רדת אל הארץ התחתונה, ובתוך אותו חלק מן הארץ שוכן אומתו, ע"ד משל בת' מאות פרסה של מצרים תופס שר שלו למעלה כנגדו שהם כך מעלות רוחב וכך מעלות אורך תופס עד גלגל הט' ושם מעמד השר, וכן הוא באדום ועמון ומואב, וכמש"ה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, וכן כתיב ואת עשו נתתי את הר שעיר:

ולמעלה ברקיע הם יונקים בעברם כנגד חלק הארץ ההוא מן השר הממונה לאותו הגבול, כאלו תאמר חלק מהרקיע העובר דרך גבול עמון ואח"כ מואב ואח"כ שעיר הוא אדום יקבל בארץ עמון משר בני עמון, ובעברו בארץ מואב הוא משר של מואב, ובעברו בארץ אדום הוא משר של אדום, ולכן אם נגזר חרב על אדום לא נגזר על מואב, מפני שהשר שלו שולט בו ומכריע ברצון הבורא ית' כח הככבים או מגבירם ע"ד שבארנו בכישוף, שיש כח בהכשפים להכחיש פמליא של מעלה במעשה הורדת כח החיצונים, ובזה הדרך הוא בכל חלקי הארץ, והשרים אלו הם אינם טהורים אלא טמאים, והם נאחזים בחיצונים עד הגיע הדבר בכל מדריגות חיצונים עד סוף הקליפות, אמנם הת' פרסה של א"י אין בו שר ולא חיצוני כלל, אלא שיש בגבולה סביב קליפה קדושה עבה וקשה אשר צדה שמבחוץ טמאה וצדה שבפנים טהורה, כמו קליפת האילן אשר צידו שמבחוץ היא מכוער וצידו שמבפנים נאה ונאות לערך האילן וכן קליפות האגוז, וכל בעלי הקליפין מבחוץ פגום וקשים וצד מבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי:

והנה דרך אותה הקליפה שהיא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול א"י כלל אפי' בזמן חרבנה כנזכר, והוא פתח משוך עד היכל לבנת הספיר כדי שלא ישלטו בא"י שום שר והחיצונים, רק אם ישלטוהו בכישוף ע"י רשעים ועבירות ועבודה זרה, כי אין זה רק מצד הבחירה רעה לרשעי ישראל שיוכלו לעשות כרצונם, אבל לא שישלוט הקליפה ח"ו, ובזה נכון אמרם לא גושמה ביום זעם, שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו לא"י, אבל לא שגושמו בא"י כי אין כחם שם:

ובעת חורבן בית המקדש פרץ השי"ת גדר הקליפה ומסך מבדיל ונכנסו החיצונים וחרבו בית המקדש וחזרו להם ונסתם הפרצה כדאיתא בזוהר, ודרך זה הוא סוד שכינה בא"י, כי ימשוך אור רוחני אויר א"י הטהור שאין אוירה מן החיצונים כמו אויר דח"ל, אלא אוירה נגד פתח לבנת הספיר הפתוח עליה ומוריד אויר הטהור המחכים, ודאי בסוד השכינה הנקרא חכמה, וענין זה תלוי בקדושת הארץ וז"ש בזוהר פ' לך לך שעמד אברהם אבינו ע"ה על שליטת ארץ הקדושה, ולא היה יכול לרדת לעומקו רק ששפט באסטרלוגין שלו על שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג עד שאמר לו הש"י אל הארץ אשר אראך, חפציך ותשיג שליטת הארץ וכן השיג אח"כ בנבואה. אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטה בלילה אפילו בא"י או בעת צרה ח"ו או בשעת הדבר ב"מ וכיוצא כמ"ש הכתוב ערום ראה רעה ונסתר:

והנה ענין זה יהיה כי לצד צפון של מחיצות הללו יש נקב אחד שהוא פתח אחד לצד הקליפות, וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר, ודרך אותו נקב הוא התפשטות אותה הקליפה בא"י בלילה, אשר אז ניתן רשות להתפשט אבל לא כולה וז"ס הלילה, ונקב זה נקרא נוקבא דתהומא רבא, ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים אל בין הקליפות, ודרך אותו הנקב הוא כניסת כל הרשעים לגיהנם, וכל הנדחה ממקום הקדוש ידחה דרך אותו נקב, ועל אותו נקב התפלל דוד המלך ע"ה באמרו ואל תאטר עלי באר פיה, שח"ו כשידחה איזה רשע דרך אותו נקב ונסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם לבין הקליפות נוח לו שלא נברא, והוא נמשך בהם והם שולטים עליו עד יתרצה כשכיר יומו, ולנקב זה נאמר באר צרה נכריה, גם נאמר עליו אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס בל יתמוכו בו, וזהו גיהנם הרוחני היורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה, ואותו נקב הוי נסתם ביום ונפתח בלילות עד חצות לילה, ואותו פתח הוא התפשטות החיצונים בא"י בלילה ולא כולם, אלא אותן הידועים לשלוט בלילה וכמ"ש במקומו, ולכן בלילה נוטה עשן המערכה אל צפון למזון החיצונים, בסוד הפסוק בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ועל אותו נקב אמר הכתוב מצפון תפתח הרעה, והנה בשעת חרבן בית המקדש נפתח הפרצה מרובה מאותו נקב וכל הגוים פרצו פירצה בעו"ה מכל סביבותינו, ואח"כ סתם השי"ת פרצה הגדולה ונשארת כמות שהיתה בראשונה:

והנה עתה בזה נדע סוד זה בית אלהים וזה שער השמים, כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות רבים כעין גלדי בצלים, והנקודה האמצעית היא בית קדשי הקדשים, ואח"כ סובבים אותו עזרות ולשכות, ואח"כ סובב הר הבית, ואח"כ סובב ירושלים, ואח"כ סובב א"י, ואח"כ סובב ח"ל משכן השרים. ובא"י תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ת' פרסה אלו ותשכון קדושתה בא"י מדרגה קדושה, ובירושלים מדריגה קדושה יותר, ובהר הבית קדושה יותר, שכן שם עשר קדושות כנודע בדברי רז"ל בסוד בחינת א"י, וז"ש שהשכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל:

ועתה יוכל המעיין לשפוט בשכלו כי מאחר שישראל ידעו בבירור ענינים אלו על מתכונתם, כאשר בא נבוכדנצר ונכנס דרך צפון הנזכר, והגלה את ישראל והחרש והמסגר בבלה, מה היה כונת ישראל בחשבם שמתחלה היו על אדמת ארץ טהורה והשכינה שרויה עליהם, ועכשיו הם בגלות בארץ טמאה בעומקי הקליפות, וכמה וכמה נתיאשו מן הרחמים בחשבם כי הם נטבעים בבור תחתיות ותאטר עליהם באר פיה, וכמה חרדה היה עליהם עד שכמעט נדחו מן האמת כדפי' בזוהר, עד שהנביא הוצרך לבשרם ואני בתוך הגולה עמהם על נהר כבר ואל ידאגו ויתייאשו ח"ו מן הרחמים לומר איה יעלה תפלותינו ואיה יתקשר הבל פה תורתינו, ונתבשרו ע"י הנביא כי נפתחו השמים כמש"ה ואראה מראות אלה"ים, וממש פתח הקב"ה כל הרקיעים וא"ל דעו לכם שממש כמו שאני הייתי בא"י כן יצאתי עמכם לח"ל, ומקבל אני את תפלותיכם ומצותיכם ומ"ט, וכן אני מקבל לצאת בגלות עמכם ורקיעים עליכם ממש כאותן של א"י, ובטחו אז בה' והתנחמו מאבלם:

האמנם דרך רדדתה הוא כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חיילותיה ומרכבותיה רק ניצוץ לבד, כי עיקר השכינה היא בא"י, אמנם דרך פרצה תפרוץ פרץ ותצא לארבע רוחות השמים במקום שנפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבללבל הכל ח"ו, לכן נבאר שדרך פרצה זו אינה פרצת החיצונים להכנס לארץ, כי אותו פרצה היתה בלבול מעלת הפנימיים וחרבן ב"ה וכבר נסתמה כנזכר בזוהר, אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היא ממש כדרך פתח ההיכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לא"י כן ממש פרץ הקדושה בהקליפות ונתלבשה בלבושים וירדה לעילם ולבבל ולכל המקומות, כמש"ה למענכם שולחתי בבלה. ואפילו אם איש אחד פרטי עובר בגלות, השכינה עמו כמש"ה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו', ודקדק אמרו משם יקבצך כי [שם] השכינה עמך:

אמנם הפרצה יהיה כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה דא"י, ומוח דהיינו השכינה יכנס וישתרבב למטה כן דרך הגבול הזה הישר נוכח היכל לבנת הספיר באלכסון ישתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכלות וחיילות הרוחניים שאינם מצד עצמם בעלי המקום, אמנם המקום מיוחס אליהם מצד שאנו בכל מקום אז תשכון השכינה במקום זולת מקום הנ"ל, הנה השכינה תתפשט ותשתרבב דרך אלכסון לתוך אותו השר שבח"ל ולאותו הגבול ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם, כמש"ה נפתחו השמים שהיה נגדם בגולה, ואראה מראות אלה"ים השכינה שירדה שם וזהו דרך ירידתה:

וא"ת א"כ לפירוש זה א"י וח"ל בימי הגולה שוין ואין זכות עתה בא"י ואין שם תועלת ח"ו יותר מבח"ל, כבר פירשו רז"ל ואמרו אינו דומה לפליטתה בחיק אמה וכו', ונבאר עתה איך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל. והענין הוא כי השכינה בא"י היא בלי אמצעי כלל שתתלבש בה, רק כדפרי' בסוד פתח היכל לבנת הספיר, קדושה (זו) מתלבשת בקדושה, זו פנימי לזו, שוכן בא"י ממש, ובקודש הקדשים שוכן מדרגה העשירי בלי לבוש, ובעזרות גם כן מדריגות הקדושה בלי לבוש ובא"י בלי לבוש ואנו ממש שוכנים באויר הטהור, אמנם בח"ל חלילה שתרד כך השכינה, ולכן נאמר אני י"י הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ואיך תתתפשט השכינה שיהנו ממנה ח"ו הקליפות, אלא הענין הוא כי הנצוצות תתתפשט עד מקום ישראל, האמנם מתלבש בלבושים הקדושים בתוך החיצונים כדרך שמתלבש משך רוחב גבול א"י, אשר אותן מחיצות הם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת, אלא גבוליה נוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל, ולכן כל א"י ראוי לנבואה ולאויר טהור אשר מתכנס לתוכה, וחוצה חו"ל סובב ענן גדול ואש מתלקחת, וחוצה לה רוח סערה, והרי הנביא שבא"י לא הוצרך לעבור דרך הקליפות אלו אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל, כמ"ש בישעיה הנביא בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' וגומר, שראה נקודה האמצעית יושב על כסא רם ונשא וגו', אמנם בח"ל יש בין ישראל לאביהם שבשמים אותן מחיצות שהזכיר יחזקאל הנביא, ואראה והנה רוח סערה וגו' דהיינו השכינה היא מתלבשת בנוגה, כענין שהם, מוח חשמל, סובב לו קליפה שהיא קליפות הנוגה, ועליה אש מתלקחת, ועליה ענן גדול, ועליה רוח סערה:

והנה מי שמת בא"י פולטתו בחיק אמו בתוך נוגה, ואם הנשמה היא רעה ח"ו תתגרש משם, ואם הנשמה היא טובה תתקבל היא שם במקורה בהשכינה, אבל נשמת הרשעים צריכין להתנער משם, ואמנם בח"ל הוא בהיפך הדברים כי נשמת הרשעים נשמרים בחוץ מאליהם, ואם הוא נשמת צדיק נפתח שם להם פתח וירקעו קליפות חשך ענן וערפל שהם ג' קליפות ויכנסו אל השכינה, וזהו הענין שאינו נזכר בשום נבואת הנביא ענין הקליפות האלו הסובבים אל השכינה, זולת בנבואת אליהו הנביא ז"ל הנזכר בחורב כמש"ה והנה רוח רעש אש וגו', ג' קליפות ואחר כך קול דממה דקה שהוא המוח, וכן יחזקאל הנביא ע"ה זכרם על שהי' בח"ל, אמנם שאר הנביאים שהיו בא"י היו רואים ושומעים מיד את הקול מן השכינה, וזהו שאנו אומרים שהשכינה מתלבשת בהשר ההוא שישראל יושבים בארצו וכדפרישית במקום אחר:

ובעוד שהשכינה מתלבשת שם בשרי קליפות החיצונים להשפיע מתוכם, כמש"ה שמוני נטרה את הכרמים כרמי שלי וגו', ר"ל הכרמים שהם השרים, כרמי שלי הוא א"י, ועם קדוש לא נטרתי, כי אין יחוד כלל מאחר שהשכינה נפרדת מן הספירות כולם הם בלתי שלימות, כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספות אור יותר מכדי חיותם, כי אין כתר משפיע אורו כי אם בהיות חכמה ובינה שהם הכסא שלו בייחודים, והם אינם מתייחדים כי אם בייחוד הת"ת והמלכות והיא נטרדת מכל יחודה וטובותיה ואין בה אור כלל ע"י אותו יחוד שלה, אמנם ימשוך אליה ע"י תפלותינו ומצותינו ומ"ט סעד וסמך ועזר מעט כדאיתא בזוהר בחוקותי. וזה יהיה ענין הנזכר אפילו לנו יושבי א"י שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדריגות, כי אף שחרב בית המקדש לא שלטו הקליפות בא"י אלא עד תשלום החורבן ואח"כ נסעו, והגוים הללו היושבים בא"י מיום החורבן והלאה אינם דוחים את השכינה בחורבנה ממנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי, כי מעשי הגוים וחטאתם אינם פוגמים רק חלול שמו בגלות ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנשקת את עפר משכנה כדאיתא בזוהר איכה וע"ש וזמש"ל:

מעין א - נהר כו

נהר כו - לבאר גלות השכינה והימין.:

הענין כי השכינה ינהיג להם לישראל בחיצונים בשרים שהם גולים תחת רשותם, ואז השכינה תנהג אותם ע"י השרים הללו ותכנס בתוך השר וישים כסאו שם כמש"ה ושמתי את כסאי בעילם, ונותן השפע אל השר ההוא והשר משפיע לארצו ויתן מזון לכל אשר תחת ממשלתו ורשותו, וזהו גלות השכינה על היות השכינה מתפשטת שם כנזכר לעיל בס"ד. והנה ימינו של הקב"ה שהוא מדת החסד בגלות מפני שעיקר ההנהגה הוא בימין, וכיון שהשכינה היא בגלות כנזכר הוכרח להיות הגלות הימין, והוא קצת רפואה אל השכינה להחליש כח החיצונים שלא ישלטו כל כך, מפני שדרך הימין להעביר החיצונים ולבערם מכל וכל, ועכשיו אינו מבטלם מפני שהם שולטים מצד ההנהגת דין הזה ההוה בגלות ועם כל זה מחלשת כחם קצת, ולהיות שאינה מבטלת כחם מכל וכל וגם היותה משועבדת אל השכינה לתמכה ע"כ נקרא גלות הימין. ועוד יתייחס לה גלות הימין מפני ששבועת הגאולה בה כמש"ה נשבע ה' בימינו, וכל זמן שאין הגאולה הרי ענין הגלות נוגע בסוד הימין כי אין החיים העליונים מגיעים בימין כל זמן הגלות עד שימשוך ממנה סוד הגאולה כנזכר בתיקונים:

מעין א - נהר כז

נהר כז - בענין המלאכים והנשמות בעולם הזה ובעולם הבא.:

הנה הרוחני המתהוה אינו יכול לעמוד ולהתקיים בצאתו מן סיבתו אלא כאשר יתאחז בענין גס יותר ממנו, וזהו כח המלאכים העומדים בהוויתם, מפני שהם משתלשלים מעילה לעלול מאחד לאחד עד אשר יתאחזו בעילולם כמו שלשלת הזה עד הגיעם אל אחרית מציאותם והם תקועים אלו באלו עד תכלית מדריגתם להיותם קבועים בעלולם, והסיבה דבוקה במסובב דבוקה עד התכלית, ומפני זה אלו המלאכים אינם מתבטלים מציורם מפני שנשתלשלו ושלשלת שלהם אחוזה זה בזה, אמנם המלאכים החדשים לבקרים אין להם שום השתלשלות אלא יוצאים ואינם נאחזים בדבר, ולכן מיד הם חוזרים ונבלעים אל נרתיקן, מפני שלא נתאחזו כלל בדבר:

והנה הנשמה יש לה דבר הדומה לאלו ולאלו, כיצד היא נאחזת בגוף והרי יש לה דבר שהיא נאחזת בו לעמוד ובערך שאין זה שלשלת אמיתי שהרי הגוף איננו ממציאות נשמה אלא לבוש אליה, לכן מתפשטת לבסוף מן הגוף ואינה עומדת בו אלא מיד חוזרות לנרתיקה ונכללת שם למעלה, וזה סוד הנשמה שהיא עולה ונשארת למעלה בתוך סבתה, ולכן כשתצא לעולם אז הוא הויה מחודשת כמו שאותן המלאכים מתחדשים בכל יום כך הנשמה מתחדשת בכל יום שנאמר באדם חדשים לבקרים בבוקר מתחדשת כנז' בפר' בראשית מהזוהר. ובזה יתורץ קושיא אחת למה הנשמה בצאתה מן הגוף היא הולכת ערומה בכל יום ויום בעלותה לילה לפני קונה, ובשעת פטירתה בצאתה מן הגוף היא צריכה להתלבש בלבושים לפני המקום לפי עמידתה ומקומה למעלה, ואינה יכולה לעמוד ערומה רק שתתלבש בעולם התחתון בלבוש הנפש, ובג"ע שלמטה בלבוש הרוח, ובג"ע העליון תתלבש בנפש רוחני מיוחד היותר נאה והידוע לה:

אלא זהו הענין כי הנשמה בהיותה בגוף הגוף היא לבושה, ואותו הלבוש תפשיט בכל לילה ולילה ונשארת ערומה ותחזור לנרתיקה ונבלעת בשרשה לצורך גבוה, אמנם בצאתה מן העולם אילו היתה פשוטה תחזור אל נרתיקה, ואלו תחזור שם לא תצא עוד כי אינה מתחדשת לבקרים רק מפני הגוף שהוא מקום אחיזתה שהוא עומד ומצפה אליה בחזרתה, ולכן כשהיא נכנסת אל מקורה אינה מתבטלת מהויתה רק נשארת שם לצורך גבוה אל יחוד העליון כדאיתא בזוהר, אמנם אחר פטירתה היא נשארת למעלה לעד, שהרי על מה תצא ותחזיר ואין לה אז מלבוש בעולם הזה, לפיכך הוצרכה להתלבש לה לבוש מעשה המצות כדי שתהיה נאחזת בלבוש ההוא ולא תשאר בשרשה, אלא יהי' לה קיום בציור הגוף ההוא אשר היתה בו בעה"ז, וזמש"ל:

מעין א - נהר כח

נהר כח - לבאר התלבשות המלאכים בירידתם בעה"ז ואיך שהם נרגשים בעין:

ונאמר כי בענין השדים יש כת מהחוקרים שהכחישו עניינם לגמרי וזו היא הכת הכוזבת, אמנם יש עוד כת אחרת המאמינים כי יש מציאת השדים ואומרים שהם מורכבים משני יסודות יסוד אש ורוח והרמב"ן ז"ל האריך בפ' אחרי מות בזה. וכמו שהשדים יתראו לפעמים לעתים ידועים ולאנשים ידועים, כמו כן המלאכים אשר עיקרם הנפש הפשוטה בבואם דרך יסוד האש והאויר לרדת אל העולם התחתון, יתלבשו בגוף מורכב משני יסודות יסוד האש ויסוד האויר, והוא לבוש דק נראה לעין הזך בחפץ שלחם. ובהסתלקם מן העה"ז יתפרדו אז חלק ב' יסודות ההם לשרשם, והנפש הפשוטה הרוחנית תתעלה אל מקומה, והאש הרוחני שבתוך הלבוש ההוא הגשמי הוא אש שורף תתצמצם תוך אותו לבוש שיגיע בעל ד' יסודות אליו, ולא תשרוף מפני המסך ההוא שהם ב' יסודות שבו:

והנה בהפרדו מן הגוף ההוא והלבוש ההוא לא נאמר כי מת המלאך וחזר לעולמו כמו שיוצדק לומר גבי האדם, מפני שאין קורבה למלאך עם הלבוש ההוא ולא דבקות בו, רק כקורבת האדם אל חלוקו ועוד פחות ממנו, כי יתפשט ממנו בלי צער ואדרבה ההתלבשות בו הוא צער גדול אליו:

האמנם לפ"ז ראוי שנאמר שהגוף ההוא לא יהיה בעל ממשות נתפס ביד גשמי להרגיש, וכן שמעתי מפי רבינו ומורינו, ואף שאם יפעלו איזה פעולה גשמית הנראית לעין הרואה, זה יהיה פועל בלי פגישת גשם בגשם נעלמת יראה לעין הגשמי כאלו יפעלהו הגוף ואינו, וכענין זה היו כמה וכמה מעשיות בתלמוד שיורו על פעולת המלאכים בגשמי כמו אבן דר"ח בן דוסא ואחרים דוגמתה. ואינו כן הענין בשדים שממש הם פועלים הגשם רק שהוא בזריזות ובקלות, והטעם לזה מפני שהם ממש גשמיים, גשם זה יוצא מגשם אחר בכח ההולדה, וע"כ מתים השדים כמו האדם, כי בהפרד החיוני מהם שבגופם זה נשאר הגוף ההוא מורכב מב' יסודות כמו שנשאר גוף האדם מורכב מד' יסודות. אמנם המלאכים הם מורכבים לשעה קלה לבד ולכן אין אותו הגוף המתלבש בו קנוי לו כדי שיורגש בהרגש רק לעין הראות בלבד, והנה הדרך הזה מצאתי ישרה בעיני על דרך החקירה:

אמנם לדרך הזוהר ולדרך פנימי ראוי לאחוז דרך אחרת בזה הענין והוא במה שנדקדק במה שדרשו רז"ל בפרשת בלק, כי כל הנשמות בהכנסם לג"ע יתלבשו שם באויר הג"ע לבוש כדמות היותם בעולם הזה אבל הוא לבוש זך, ורצוני להבין ולהשכיל את זה על אופניו ומשם נקיש לעניננו. ונאמר כי כל דבר רוחני ודק לא ימצא כי אם בשרשיו ומקומו ושם לא יצטרך אל לבוש כלל, אבל הדברים שהם חוץ למקום הראוי להם בלי ספק שיצטרכו ללבוש ונרתיק שיתלבש בו דבר ההוא, ולכן הנשמה להיותה חצובה ממקום קדוש מלמעלה למעלה הנה במקומה אין לה לבוש ולא תתבייש מפני שמין במינו אינו חוצץ, ואדרבא שם הלבוש היותה ערומה נקרא, אבל בהתפשטות נפש ההוא חוץ מן המקום הטבעי או הדבר הגשמי היותו עולה ממקומה למקום הדקות נקרא ערום ויצטרך אל לבוש, וז"ס הפסוק באדם הראשון וידעו כי ערומים הם, כי מקודם לכן היה מעין אויר ג"ע ולא הוצרכו אל לבוש, ואחר שנתעבו ונתגשמו נמצאו חוץ ממקורם וממקומם ידעו כי ערומים הם, וכן ויבא משה בתוך הענן. והנה הלבוש אין ספק שצריך שיהיה מעין המקום המתלבש בו אם הגשמי יעלה אל הרוחני אז יתלבש קצת ברוחני, ואם הרוחני ירד אל מקום הגשמי אזי יתגשם קצת ועל כן הנפש מתלבש בעולם הזה בגשמיות, ובצאתה מן העולם הזה ותכנס למקום הרוחניות הנה שם מתלבש מאויר העולם ההוא כדי ששתתכסה בו, מפני שטבעה הוא יותר דק מן הג"ע והלבוש יהיה דבר מתייחס מעין יחס אויר העולם ההוא:

וקרוב אני לומר שיהיה כעין שורש אל ד' יסודות אלו, דהיינו מצד החסד יסוד המים, ומצד הגבורה יסוד האש, ומצד הת"ת יסוד האויר, ומצד המלכות יסוד העפר, והם יסודות רוחניים יתרקמו ויתקיימו ויתמזגו ויתלבשו ממנו הצדיקים, ויש לזה קצת גילוי בזוהר, והנה האויר שבו יהיה ההתלבשות הנשמות, ר"ל אויר ג"ע הרוחניי העליון הוא דק אור המלכות, וזהו ותלבש אסתר מלכות שהוא מלכות ממש וכן פירש שם בזוהר:

והנה בדרך זה ברדת המלאכים בעולם השפל לאיזה סיבה מהסיבות יתלבשו בהכרח שלא יהיו ערומים, וצריכין ללבוש ונרתיק והלבוש צריך שיהיה מעין העולם שהם בו שהוא עולם הגשמי, אמנם יתלבשו מד' יסודות דקים שהם הכח המעמיד ד' יסודות אלו, והכח הזה ישתעבד אליהם להיות לבוש ומרכבה אליהם להתגלם ולהתגשם ברגע בהם לצורך הדבר הנרצה בו לשליחותם, ולהיות שאינם ממש לבוש חומרי לכן לא יתראו אף בהתלבשם אלא לנרצה לשולחם, וכן הוא ג"כ לחוש הנשמע שהוא כעין קול הנשמע לאחד ושאר העומדים שם אינם שומעין דבר, מפני שכח המעמיד הד' יסודות יקח הקול ההוא וימסור אותו באוזן הנרצה לבד, וזהו טעם אל הקולות הנעשים מהבל התורה והתפילות אשר יתעלו מענין לענין וממציאות למציאות אחר, ולא יובן הקול ההוא להסתכל בו ולא ישמעו כי אם המלאכים הממונים על הדבר ההוא:

 

המעין השני עין הקורא:

נהר א - בסוד האמונה:

עם היות כי כל עיקרי ענייני התורה הם צורך האמונה, וכל שלא יאמין אפילו בשום אות מאותיות התורה ויכחישה הוא יקרא כופר, וה"ה בתורה שבע"פ וכן בדרשותיה אחר שהוחזקו הענינים ההם בתורה שבע"פ המכחיש יקרא כופר, זולתי אם נחלקו רז"ל בענין מן הענינים שיוכל לתפוס הלכה כמו פלוני אם לא נפסק ההלכה בתלמוד, וע"כ בעניינים שאינם הלכה אלא מדרשים והעניינים התלוים בתורה ונחלקו רז"ל במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה, ויתקרב לשכל האדם ענין מאותן עניינים כדעת אחד מאותן החולקים ויתפוש כדעת א' מהם זהו לא יקרא כופר, המשל בזה שנחלקו רז"ל בענין איוב י"א היה וי"א לא היה י"א ישראל היה וי"א גוי היה, הרי הבחירה ביד האדם לתפוס כדעת אחד מדעות הללו, בתנאי שלא יעלה בדעתו שיש בו כח להכריח הדעות מן הסברא או מדעת הפלוסופים וכיוצא, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ב

נהר ב - במציאות העולם ארכו ורחבו:

כפי מה שפירשו רז"ל במעשה בראשית, אורך העולם מהלך ת"ק שנה ורחבו מהלך ת"ק שנה ועוביו ת"ק שנה, ידעתי שאם אתה בקי בדברי החוקרים במדת העולם כנודע בספרי התכונה יקשה לך מאוד בדבריהם שאמרו מדת העולם הוא ת"ק שנה, מפני שאתה רואה בחוש הראות שמוכחש זה בהכחשה גמורה, שהרי ממש הולכי (דרכים) [ימים] הסובבים דרך ים מן המערב דרך הדרום עד המזרח והולכין מכנגד הקו משוה היום, וסובבים כל הדרום ורואים הקוטב הדרומי ונעלם אז מעיניהם הקוטב הצפוני, ובאים אל המזרח ונעלם מעיניהם אז הקוטב הדרומי, וחוזרים אל קוטב הצפוני. וזהו הכחשה גמורה שהרי מהלך מכל זה הוא בג' או בד' חדשים דרך ים, או דרך יבשה ג"כ אם ירצה האדם במהלך זה בזמן מועט, וא"כ היאך אפשר שהעולם יהיה מהלך ת"ק שנה, והטבעיים הכריחו מהחקירה שמהלך העולם כלו הוא כ"ד אלף מיל סביב:

ועתה אכריח מדברי רז"ל שדבריהם אמת ואתקן לך כל זה בס"ד, וראשונה צריך שנשכיל כי השמים שהם כלל כל הגלגלים כולם תשעה אשר מנו התוכניים, והשבעה רקיעים שמנו חכמים, האחד מהם הוא לבד כלל הכוכבים והמזלות והחמה והלבנה וכל מה שהשיגו התוכניים, וכן פירשו בפירש עוביו ת"ק שנה, ומן הארץ עד צד מטה מהרקיע ת"ק שנה, ונמצא מהלך הכוכבים כולם גדולים וקטנים עוביו ת"ק שנה, נמצא מכלל הנאמר שהם רחוקים ממזרח למערב או מצפון לדרום העולם עובי הארץ, ות"ק שנה לכל צד דהינו אלף ות"ק, ועוביו של הרקיע שבו חמה ולבנה ככבים ומזלות ת"ק, נמצא מקצה הרקיע הזה עד קצהו השני, אלפים ות"ק שנה, מפני שהם משטח הארץ ועד הרקיע ת"ק ועביו ת"ק הם אלף וכן לכל צד וצד, ועובי הארץ ת"ק הרי הכל אלפים ות"ק שנה, ונמצא נקודת הארץ אל הרקיע בחומש המדה כאשר תמיד קו עובר מגובה הרקיע ועביו של רקיע, ואויר העולם עד עוביו של הארץ, ואויר העולם ועביו של רקיע אלפים ות"ק וחמישיתו הארץ כזה:

(ציור) ובזה נפל טעותם בכל מכל כל כי הם חשבו שהשיגו מדת הארץ, ודנו מדת הרקיע ושיעור חמה ולבנה לפי אותו המדה, וטעו בזה כי אין הארץ כמו שחשבו שחציו ממש תוך המים וחציו חוץ למים ודנו העולם כפי אותו החלק שמדדו כן:

אמנם הארץ אינה חציה חוץ למים אלא היא כמעט כלה כמעט תוך המים, ועדות לזה כי אותם ההולכים בדרומו של עולם אינם הולכים על קצה הארץ כלל, שעדיין יש ביניהם לבין דרומו של עולם ניסין בתוך הים הרבה מאד עד שאינם מתרחבים לאותו צד, א"כ תראה בדעתך שאין מן הארץ חוץ למים אלא חלק מעט וצורתו כזה:

(ציור):

והרי זה החלק לבד חוץ למים. וכן פירשו רז"ל בפירש כי צף ים של אוקינוס שלישי של עולם, ר"ל מה שהיה מגולה תחלה מן הארץ נטבע אותו שליש עוד בתוך המים:

ואחר היות זה אני אומר לך עוד בענין אחר שהטעם במדותיהם שהם חשבו היות המים במרכז העולם, ואינו, אלא המים מצד א' והארץ מצד אחד וכמש"ה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, הרי כי המים היה מקומה ידוע סביב הארץ מרכז העולם, והארץ מרכז המים, ועברו המים מצד אחד ונקוו חוץ להמרכז, וצד המים מטה לארץ נקווין כמש"ה כונס כנד מי הים, ונשארה הארץ במרכז האמיתי, והמים חוץ להמרכז ואותו הצד שהם מהלכים ע"ג הארץ ופני המים הקרובים לארץ הם המרכז האמיתי, אבל צד המים למטה מן הארץ חוץ מן המרכז יורדים עוד חוץ מן המרכז הראוי להיות למים, מפני כי המים להם הוא מרכז בפ"ע ונאספו עוד מים על מים ונתגלה הארץ במרכזה הרי המים ממש חוץ למרכז האמיתי אפילו המרכז אשר להם כ"ש מרכז הארץ כזה:

הרי שלשתן על מרכז האחד ובמאמר יקוו יצאו המים מצד מרכז לצד מטה ונקוו ונעשו להם כניסה ואסיפה והרי הם חוץ מן המרכז, וע"כ אין הארץ נכנסת למים, אלא המים רוצים לכנס למקומם לארץ ולזה לא אמר אשר שמתי חול גבול לארץ שהארץ בגבולה עומדת, אלא המים רוצים ליכנס אל מקומם לארץ שהם חוץ ממדתם ומקומם כזה:

(ציור):

ואין בני אדם הולכים לצד המים רק סביב לארץ על אותן המים אשר שטוחין על פני הארץ, ואפילו מזה נשאר להם רחוק כמה ניסין בתוך הים כנזכר, והם בקשו לזה טענות וטעו בכמה עניינים אשר בחוש נראה טעותם:

ועתה בזה נוסיף עוד לבאר סוד נעלם מעיניהם, גילהו רבי אלעזר הגדול בפרקיו ובו תלוי עיקר טעותם במדה זו המבואר, ובזה תדע כי הארץ היתה תחלה עגולה כמו תפוח, אמנם הקב"ה כדי לתת קצת נחמה אל המים היוצאים מטבעם חוץ למרכז שלהם כדפי', עשה עוד ענין אחד שעשה צד גבנונית הארץ העליונה שתהיה מין הר, וצד הארץ מצד מטה שתהיה בקעה עמוקה כדי שיהיו המים שוקעים תוך בקעה הזאת קצת כדי שיהא נתונים בארץ כמין קערה, וזו צורת הארץ על הדמות הזה:

(ציור):

הרי מדה הראשונה היתה עגולה כעין תפוח, ואח"כ כשנקוו המים, עשה אותה בקעה מצד מטה וההר מצד מעלה, והדרים דרים בצד ההר, והמים בצד הבקעה, וז"ש המאמר בפרקי ר"א תחלה היתה מישור כבקעה והיה המים מכסים על פני כל הארץ, וכשיצא הדיבור מפי הקב"ה (ש)יקוו המים עלו מקצת הארץ הרים והגבעות ונתפזרו על פני כל הארץ, ונתגלגלו המים ונקוו לעמקים כמש"ה ולמקוה המים קרא ימים, ר"ל במקום שקוו המים קרא ימים [שבאותו מקום שנקוו המים קרא ימים] כי מלת ים הוא לשון עמוק אשר המים נתונים בו כמש"ה כמים לים מכסים:

ועתה נאמר בזה שצריך שיהיה הגבונונית הזה אשר לארץ מצד מעלה מרכז קטן מאוד לערך ארץ הנבלעת תוך המים, ולזה כשהיו באים למדוד הארץ ע"פ שיעור ההוא ימדדוה קצרה וקטנה לפי זה שהחלק ההוא אילו תשוער הארץ כל מציאותה לפי מרכזה המעט ההוא, ידונו בה שיעור כ"ב אלף מיל, אמנם שיעור האמיתי אינה זה אלא מרכז הארץ גדול מאד מאד כזה:

תצייר שני עגולים אחד קטנה ואחד גדולה והגדולה נעלמת והקטנה גלויה, וכל המשער מדת הגדולה שבתוך המים לפי שיעור גדולה אינו משער שיעור האמתי, ויוצא חוץ מן השורה, וזהו שיעור כל הציור יחד המים והארץ המכוסה והארץ הנגלית, ובזה נ"ל שלא נשאר שום ספק שיהיה בדברי רז"ל אלא כלם נכוחים למבינים, והכסילים במדותם בחושך יתהלכו ושיערו מה שאינו נראה בנראה, אבל רז"ל שיערוהו שיעור אמיתית מכוונת. וח"ו המסתפק בדבריהם נענש אלא ראוי לחשוד בהשכל ולא בהקבלה, וגם התוכנים בעצמם העידו שכל דברים אינם כ"א על צד השערה, ואם ימצא דרך אחרת היו שבין ותפסין דרך אחרת, הלא תראה סברות המרעיש אשר חידש תכונה אחרת ורוב העולם שבו לסברתו רק שלא הספיק להשלים את כל החכמה בדבריו, וכן אין כל התוכנים נוחים לפלסופים מהם ובהם בעצמם והמשכיל יבין, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ג

נהר ג - לבאר משארז"ל כי העולם מהלך ת"ק שנה:

היינו משטח הארץ עד הרקיע, דהיינו נמי כל העובי ב' יסודות אויר ואש מהלך ת"ק שנה, אמנם מהלך ב' יסודות ארץ ומים מהלך ת"ק שנה, אלא שאלו הת"ק של אויר ואש הם כפלים מת"ק שנה של עפר ומים, מפני שהם ת"ק שנה מכל צד, א"כ לפי זה הדרך תשער שהמים הרבה מאד מן הארץ, כי כן הוא הדרך שכל יסוד יתרבה מחבירו וכל מה שיקיף האחד את חבירו גדול מחבירו, יסוד העפר מעט, יסוד האש יותר ויותר אמנם פני חצי העולם שהוא מחציו לצד המים לא הלך בהם אדם, מפני שהם רחוקים הרבה מאד מן הישוב ואין ב"א הולכים אלא סביב סביב לישוב או על שטח הארץ קרוב מאוד עד מוצאים ניסין תוך הים, ואם לא שיפליגו יותר מדאי אז יפגעו בים אוקיינוס כמשרז"ל בעניין זה כי שיעור הארץ לערך המים הוא מעט מאד מאד, ועד"ז פי' רז"ל ואמרו כל העולם עומד על סנפיריו של לויתן, ובזולת שהרמז עמוק ונסתר הוא בענין זה, הגשמי כפשוטו ג"כ שהרי לויתן הוא דג בים וכל העולם בערכו עומד בסנפיריו, שהוא רבוץ בטיט קרקעית הים וסנפיריו באותו טיט ושאר אבריו בים עצמו, ומצד רבוי המים על הארץ הוא כדג קטן בתוך המים, וזו משארז"ל כל העולם עומד על סנפיר א' של לויתן והלויתן שוכן תוך המים התחתונים כדג קטן בתוך הים, והמים התחתונים עומדין על מי בראשית כמעין קטן על שפת הים, ומי בראשית עומדים על מימי אוקיינוס כמעיין קטן על שפת הים, ומימי אוקינוס עומדים על מי בוכים כמעין קטן על שפת הים, כזה:

והנה בזולת שנסתרו עמוק מאד, עם כל זה הפשט במקומו עומד כי יש ממש במציאות המים אלו והבחינות האלו, שהם ארץ, לויתן, מים תחתונים, מי בראשית, מי אוקיינוס, מי בוכים, כציור הנזכר:

והנה המים הבוכים הם העליונים שהרקיע ממש הפריד בין מים למים אשר אלו העליונים ואלו התחתונים, כמש"ה יהי רקיע בתוך המים וגו', ותחתיהן מי אוקינוס שהם המים הבולעין כל אותן המים הנכנסין לים, אמנם הנראין על שטח המציאות הם מים בוכים שהם הגלגל העליון ע"פ המים, ומימי אוקינוס למטה מהן, ועוד מי בראשית למטה מהן, היינו שאלו המים הבוכים ומי אוקינוס אינם נקראים מי בראשית מפני שמי בראשית נקראו אותן שהיו קודם על פני כל הארץ וכבשן הש"י יחד תוך מי אוקינוס, נמצאו מי אוקיאנוס הם המים הטבעיים שם קודם ומי בראשית הם אותם שהיו על פני הארץ וכבשן הקב"ה שם תחת המים הטבעיים שם, והם כבושים תחת ים אוקינוס כמו שפי' בב"ר, ומים התחתונים הם המים הקרובים לארץ ממש הנוגעים על שטח הארץ שאלו הם טבע מים אחרים, מפני שהם מתהווים מן הארץ ומתהפכים לארץ ממש וטבעם ניכר יותר מכולם עד שהם דבוקים בארץ:

והם ארבעה מיני מימות, האחד הם מים התחתונים המשותפים ביסוד העפר הדבוקים בו ולכן הם כמו השמרים היורדים למטה מהכל, ומי בראשית עליהם הם המים שהיו מצד הארץ על ארץ וגער בהם הקב"ה וכבשן תחת מי אוקיינוס, וז"ל בב"ר רבי יהודה בשם ר' לוי ור' ברכיה בשם ר"ש אמר כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומן מהו עושה להם מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית א', כך הקב"ה דרך על מימי בראשית וסלקן לים אוקינוס הה"ד הן יעצור במים ויבשו וגו' ודורך על במתי ים עכ"ל. וקושיא שהקשה ר"י הוא כדפירשנו שהארץ לא עלתה למעלה ממרכזה והמים לא עלו מן המרכז הניתן להם, ואם כן מים האלו האיך נכנסו באין מקום, וז"ש כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, היכן הוא המקום הזה והמים לא יצאו ממרכזן, ופי' שהמים הם חיים והם נפוחים וכי יש להם דקות בתוך עוביה, ועתה המיתם הקב"ה והסיר כוח רוחניותם בענין שיכולים להיות כבושים במקום מועט, ומים אלו הם מתים כי הרוח שהיה בהם שהיו נפוחין יצא מהם ומתו והם מים המתים, למטה מהמים הם מי אוקינוס, וזה שאמר דרך הקב"ה מעל מי בראשית וסלקן לים אוקינוס ושם נטבעו תחת ים אוקינוס בענין שהם ד' מיני מים, כי היותר עליונים שהם על מי אוקינוס הם מי בוכים מפני שהם אותן שנתפרדו מן העליונים, דהיינו שטח המים התחתונים הדבוק בעליונים היותר דק שבהם שהיו מתיחדים עם העליונים. והמשכיל יבין:

יש בדברי רז"ל ב' סברות, האחת הדעת שזכרנו לעיל שהסכימו דעת הפילסופים בהם עם דעת התוכניים, שהמציאות כלו הוא כגלגל כמו גלדי בצלים זה תוך זה וגם זה דעת הזוהר, וכפי זה כל ז' הארצות כבטן של הארץ, אמנם יש דעת אחרת האומרים הארץ הוא רקיע והיא מצע על מצע ולמעלה מונח הרקיע ככיפה לבד, וזש"ה ואגודתו על ארץ יסדה דהיינו אגודת הרקיעים מיוסדת על פני הארץ, וכנפי הרקיעים נוגעים על המים ולכן יהיה הציור ע"ד אחרת כזה:

(ציור):

ועד"ז הם הז' ארצות זו למטה מזו והתהומות זה למטה מזה וכל אחד מתפשט מחבירו, וכל תהום תחתון הוא גדול מן העליון, מפני שהם מתרחבין כל תהום נגד רקיע העליון, ולזה יהיו המים העליונים נוגעים עם המים התחתונים בתחתית כיפת הרקיעים, וכן פרש"י בגמרא. אמנם הנראה שיצדק בדברי חכמינו ז"ל ויסכים עם השכל הוא שהם ממש כגלדי בצלים מכל וכל, דהיינו שהארצות הם בבטן הארץ והארץ היא מוקפת מהרקיע מכל צדדיה, ויש בבטן הארץ הזאת כל ז' תהומות זה בתוך זה, והגדול בכמות ביותר היא הארץ העליונה שהיא כיפה העליונה על הז' ארצות:

אמנם קשה לזה שהרי ארקא היא הארץ השלשית וספרו בה בברייתא של מעשה בראשית שיש בה ז' מדורין, בכל מדור ומדור מהלך ג' מאות שנה בגובה ובעוביו וזה אי אפשר לפי דרך זה, שהרי כל מציאות העולם היא ת"ק שנה, והאיך יהיה בכלל ת"ק שנה שבעה פעמים אורך ג' מאות שנה וגובה ג' מאות שנה בארץ הג' מהז', ויהיו כולם בבטן האדמה וזהו מן הנמנע בלי ספק. ועוד קשה לסברה זאת האומרים כי הרקיע סביב לכל, כל מה שתשאל מה למטה היינו מה למעלה שאין מטה אלא נקודת הארץ, ובנקודת הארץ אין חשש אם תשאל מה למטה ותדרוש עד שתגיע לגוף אטום ויהי שיעורו כמו גרגיר חרדל, ואם היינו אומרים כאותה דעת אפשר להיות משום שהארץ הזו העליונה דהיינו עולם זה שהוא תחת רקיע הראשון מהלך ת"ק שנה, אמנם השני שכנגד הרקיע השני מהלך יותר מפני שהוא נגד העולם הזה והאויר ועובי הרקיע שהוא אלפים ות"ק כנ"ל, וכן השלשי וכן הרביעי כזה:

(ציור):

נמצא הארצות כל זמן שיורדות הם מתרחבות עד שיהיה כל ארץ וארץ מוספת על אותה שלמעלה ממנו כנגד אויר ועוביו של רקיע עד שיהיה קצתה חוץ לרקיע ראשון משני צדדיה, וכן הב' והג', אמנם מקצתה תחת כל הז' רקיעים והז' ארצות, וראה ותמצא שלפי הדרך הזה יהיה הארץ שאנו בה תחת ז' רקיעים ועל ז' ארצות, והארץ אשר למטה ממנה קצתה בגריעות למטה מהארץ הזאת וקצתה בשבח יותר ממנה, שהיא למטה מן הרקיע הב' ואינה תחת הרקיע הא', וכן יוסיפו הארצות עד שתמצא השביעי גרועה תחת הששה הארצות, וקצותיה בשבח קודש מקודש תחת רקיע הז' גלגל ערבות, וזה זר מאד מאד מצד אחד, [ונתקצר מצד אחד] ויש קצת מאמרים המתיישבים על דרך זה וקצת אינם מתיישבים:

ועד"ז יהיו המים התחתונים אלו שתחת הארץ הזאת אשר אנחנו בה שהם מתפשטים עד המים העליונים נגד עובי של רקיע, ולזה יצדק היות הלויתן באותן המים כמו דג קטן והארץ היא על סנפיריו, מפני שיש במים כמו שיעור הארץ והאויר שבינה לבין הרקיע ועובי הרקיע ואויר קצת שבין רקיע א' לרקיע ב', כי המים מעל לרקיע ולויתן כדג קטן בשיעור הרב הזה מכל צדדין והוא ממש תחת הארץ רובן בטיט הנעשה בארץ, ולפי זה ניחא שאין שואלין מה למטה כי ממש לצד מטה יש מקום שאין שואלין בו מה למטה ממנו. אמנם קשה מאד שהרי נראה בחוש הפך זה שהרי אנו רואים העגלה סובבת בדרום על צירה וכן העקרב בצפון סובב על צירו, וכל זמן שאדם מתקרב לצד צפון ציר צפוני עולה לנוכח ראשו, וגלגל מקיף סביבו, וכן כשיתקרב לדרום ציר דרומי עולה על ראשו וגלגל מקיף סביבו וגלגלי הכוכבים מהלכים סביב סביב וזה אי אפשר אלא כדעת התוכניים שהגלגל הוא כדור שלם ומהלך ג"כ תחת הארץ:

וענין ז' ארצות לפי הנראה בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויצא וז"ל ר' חייא ור' יוסי הוי אזלי באורחא וגו' יתבי גבי בקייעי טינראי סליק לון חד בר נש, תווהי, אמר ר"י מאן אנת, א"ל מאנשי ארקא אנא, א"ל ותמן אית בר נשא אמר ליה זרעין וחצדין ואכלין, ומינייהו בחיזא אחרא משניא מינאי, וסליקנא לגבייכו למינדע מנייכו מה שמיה דארעא דאתון בה וגו' עד שאמר ודאי קב"ה בעי לאתערא לן במלה. הרי מפורש שם שאין אותן העומדים שם גשמיים כמונו בעוה"ז, שאלו היו גשמיים כמונו כמו שאין לנו רשות לרדת שם אליהם כן לא היה רשות להם לעלות אלינו, והרי זה עלה וירד מתוך עובי הארץ דרך עובי שתי ארצות שהרי ארקא היא למטה, וידמה עניינם כשדים וכיוצא בהם כאשר נבאר עוד בס"ד, וא"כ לפי זה אותן ארצות הם מדור תחת הארץ לאלו הבריות המשונות בגופם ובבניינהם, והמים שלהם הם מעין קצת דקות יסודותם:

והנה בז' ארצות לר"ש בפ' בראשית שמותם ע"ז הסדר וז"ל ואינון ארץ, אדמה, ארקא, גיא, נשיה, ציה, תבל אמנם בברייתא דמעשה בראשית חולקים קצת ואומרים בזה הסדר ארץ, אדמה, חרבה, יבשה, ארקא, תבל, חלד:

עוד לדעת הרב ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום יש בני אדם בכל הארצות, ובברייתא לא הזכיר דיורין מבני אדם אלא בששית לחוד, וז"ל שס"ה מיני בריות יש בתבל, יש מהם שראשו דומה לארי וגופו לאדם, ויש מהם שראשו דומה לאדם וגופו כארי, ויש מהם שראשו לנחש וגופו לאדם, ויש מהם שראשו דומה לשור וגופו לאדם, ויש שגופו דומה לשור וראשו כאדם, ויש מהם שיש להם ב' ראשים וד' ידים וגוף אחד וכרס אחד וב' רגלים וכשיושבין הם דומים לב' בני אדם, וכשהן מהלכין דומין לאדם א' ולא עוד אלא בשעה שהם אוכלים ושותים דומין לשני בני אדם וכשהם אוכלים עושים מריבה זה עם זה ואומרים זה לזה אתה אכלת יותר ממני ואתה שתית יותר ממני. ע"כ לשונו:

והנה לדעת ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום נמצאו בני אדם בארצות אלו, ואמר כד נפק אדם מגינתא דעדן ואתתרך מתמן אתרמי לההוא אתר דאיקרי ארץ, דאיהו אתר חשך דלית תמן כלום ולא משמש כלום, והטעם מפני שמרוב שפלותה למטה אין דרך להאיר לה שום אור בשום מציאות, ורוב הארצות מאירות מאור השמש. ולאותו הדעת שפירשו שהארצות כיפות זו על זו ניחא שיתיישב ענין זה, שהיו מאירות ממש מאור החמה ומאור הלבנה, אמנם לאותו הדעת שהם עגולות כמו גלדי בצלים קשה מהיכן יכנוס להם האורה:

ואפשר לומר זה בב' דרכים אחד יובן מתוך דבריו לקמן דהיינו שיש בקיעה או ענין (מה) שדרך שם יכנוס להם האור ההוא ויהנו ממש מאלו המאורות שלנו, והב' הוא שיש להם אור שברא הקב"ה להאיר שם ליושבי הארצות ההם, אמנם ארץ זו התחתונה מכלם אין בה שום אור מפני שאינה מיושבת משום בריה ואינה אלא להעניש בה את החוטאים, כדרך שירד שם אדם הראשון לאחר שחטא ומרוב דוחק לא הוליד בה שום תולדה אלא שהיה מצטער ונצטרף שם, וז"ש בזוהר בראשית לא משמש כלום [וגו']. וידעתי שיפלא המעיין ויתבהל על הענין הזה, וכאשר ידמה כמה חשב הקב"ה מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וברא גיהנם לרשעים לתקנתם וברא גם אלו הארצות בסוד הגלגול, שיתגלגלו בהם הרשעים וישכנו בז' ארצותיה האלו עד שישובו לקדמותם, ומכאן הארץ הז' יעלו הנשמות למעלה לשכון בעליונים, או ירדו למטה אל הארצות התחתונות וילבישם בתוהו ההוא, כאמרו יעלו בתוהו ויאבדו, וכתיב מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה העולה היא למעלה וגו', והיינו סודה למטה ממש מן הארץ הזאת להתגלגל כפי בחינתה בז' הארצות, והאדם יתן אל לבו בחייו. ודע כי יש בני אדם בארץ זו העליונה כמו בני אדם בארץ התחתונה ממש, מפני שארץ עליונה כלולה מן הכל ע"כ נקרא תב"ל על שם מבוללת בכל, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ה

נהר ה - לבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה והקרבן:

וצריך להקדים ב' הקדמות, הא' דע כי טבע המציאות כולו בכלל המציאו הקב"ה ברצון ולא בהכרח, והמציא ההויות היות שלימות שיכולין שאת, ואם ירדו משלימותם הוא מסבת עצמם, כי בהכנת הנמצאות שפעו והויותו נמצא בהם, ואם ימנע אורו ושפעו מהם הוא להעדר הכנתם, כי מדרכו לעולם להטיב ולהמציא ההויות היותר בשלימות הטוב האפשרי, וא"כ הייחודים וקישור העולמות גורמים (היותר טוב שנמצא) [היותו נמצא] בהם, וכאשר ימנעו הייחודים מהם ח"ו הם מעצמם יגרמו סילוקו מהם, וז"ש בכמה מקומות בזוהר שהוא ית' מקור האור אשר לא יעדר ולא יוסיף לעולם ולא יפסוק שפעו ואורו לעולם מפני שמצדו להטיב לעולם, וההויות הבלתי מוכנות הם בלתי מקבלות:

והנה חלקי העולמות הם ד' אבי"ע, אמנם עולם האצילות מקבל אור הא"ס ממש בלי מסך ומלבוש כלל, כמשל הנשמה שמתפשטת בכל הגוף, וכל העשר ספירות הם מלבוש אליו, והוא נשמה אליהם, משא"כ בשאר עולמות שהם יונקות אורו ע"י מסך ומלבוש כמו הלבוש לגוף והגוף אל הנשמה. והנה עולם הב' הוא עולם הכסא והם גם כן עשר ספירות ואלו לבוש לאלו, ואלו יקבלו אור הא"ס ע"י אמצעות הספירות. ועולם הג' הוא עולם המלאכים ואלו יקבלו אור הא"ס ע"י האמצעות ב' המסכים שהם עולם הספירות ועולם הכסא. ועולם הד' הגשמי הוא לבוש לעולם המלאכים ויקבלו למטה שפע אור א"ס באמצעית המסכים מג' עולמות הנ"ל:

והקדמה הב' צריך לדעת כי כל הנמצאות בעולם השפל הזה יחלק לג' חלקים, ב' חלקים מהם כוללים ג' עולמות בי"ע, וחלק א' מהם כולל כל אבי"ע, והנה החלק הא' הוא הצמחים אשר בהם ימצאו דברים רבים וצורות חלוקות אלו מאלו, משא"כ בדומם שישתנה צורתו אל אשר ירצה האדם, ורצוני בזה באמרי צורתו הכוונה ברבוע ואורך ורוחב וכיוצא אשר לא ישמור הדומם הצורה כלל, אמנם הצומח ישמור צורותו באבריו עד שהם משפחות משפחות לבד, והנה הם כוללים את עולם העשייה מצד הגשם המורכב מד' יסודות, והרכבתם מסיבוב הגלגלים כאשר ביארו הטבעיים, והם ג"כ כלולים מעולם המלאכים כמש"ה אם תשים משטרו בארץ וארז"ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו שוטר מלמעלה והרי כח המלאך ההוא ניתן בו, וגם הטבעיים הודו בזה שמפני שראו שהם פועלים בסגולה מכח המלאכים, וזהו סוד איסור כלאי הכרם וכלאי זרעים שמורה לעירוב כוחות העליונים, וכלולים הם גם מכסא הכבוד וכחו ניתן בהם ,יוכרח מענין הקרבן והקטרת שנעשה בהם לקשר העולמות כולם, ואם אין קשרם בעליונים לא היו מתייחדים כלל, כאשר יתבאר עוד לקמן בס"ד, אמנם אינם כלולות מן הספירות להיות שאין הספירות נקשרת על ידם אם לא על ידי הכוונה כמ"ש בס"ד, ומה שאמרנו כלולות אין כוונתינו שיהיה בהם נפש ורוח מהם ח"ו, אלא הכוונה כי עניינה בעשיית המצות עולה עד הכסא ומציאותם מתאחד ע"י תנועת או העסק במצוה, ושרשם שהוא הרוחניות המופקד עליהם משתרש ומתעלה עד הכסא, אמנם משם ולמעלה אין להם יחוס ואין להם יחוד אלא בדברים אחרים יתלוו אליהם כדי להשלים חסרונם, וזהו כוונתינו באמרנו מורכבות וכוללות הג' עולמות:

וכן החלק הב' שהם הבהמות הם מורכבים גם כן מג' חלקי בי"ע כי הם כוללים עם מציאות גופם המורכב מד' יסודות, והם מורכבים מן המלאכים, וד' חיות המרכבה יוכיחו, והיינו טעם איסור כלאי בהמה שלא לערבב הכחות, והם מורכבות מהכסא מן הטעם שבארנו, ואינם מורכבין מהספירות ג"כ מטעם שבארנו מקודם. והחלק הג' שהוא כולל כל אבי"ע הוא האדם, ובפרט הטובים מבני ישראל שיכללו הנמצאים כולם במציאות גופם עד שנעשה צורתם ותכונתם בסוד צלם אלקים, ויכלול עוד בו גם כן סוד נר"ן דאצילות:

ודע עתה כי הקרבן אינו כשאר המצות וזה כי הקרבן יהנו ממנו כל העולמות, והטעם לזה כי להיות הקרבן נעשה בגוף המין ההוא הנרצה, אם היה מצמח האדמה הנה בעת הקטרת הצמח ההוא, כמו הסמים אשר לקטורת החומר הגשמי העולה עשן הוא קושר כל מדריגות העשייה, ואח"כ מציאותם ברוחניות אשר להם קושר כל בחינות עולם המלאכים, כמו שע"י חומר הסמים קשר כל בחינות עולם השפל כן ע"י רוחניותם בסוד אשר תשים משטרו בארץ קושר כל מערכת המלאכים, וכן ע"י מציאותם שיש בכסא הכבוד הוא קושר כל מרכבות הכסא, אמנם בספירות לא יקשרו אם לא ע"י כוונת האדם דהיינו מעשה הכהן וכונתו ישלים חסרון הסמים, ואין ספק שאם נפלו הסמים מאליהם באש לא יקשרו כלל וכן אם יעשה הכהן בלי כוונה לא יועילו, אמנם ע"י הכוונה יקשרו הספירות ועל ידי שעולה קשר הספירות יעלה ג"כ קשר שאר מערכות כדפי'. וכן הוא ע"י בעל חי כי הבהמה תרמוז אל סוד החיות וע"י גופה יקשור מעשה בראשית וע"י הרוחניות שבו יקשור המלאכים בהחיות, וע"י רוחניות יותר יקשור בכסא, וע"י הכהן בכוונתו יקשור בהספירות כמ"ש, ונמצא מעשה הקרבן בעת עלייתו יקשור וייחד הקדושות כלם אבי"ע וכולם נהנים ממעשה הקרבן. וכן בתפלה כמ"ש בזוהר פקודי שבתפלה תקשר ותייחד ההיכלות זה בזה ותעלה אותם, כי הוא ממש ענין של הקרבן וכמשארז"ל תפילות כנגד תמידין תקנו:

אמנם שאר מעשה המצות אשר יעשה האדם לא יקשור ולא יתייחד שום מערכה מאלו המערכות בעלותה, ולא ירמוז בהם רק יקשור הספירות, וזה יגרום להיות השפע נשפע בכל המדריגות כנזכר, ולפיכך הצדיק אשר יעסוק במצותיו לא יצטרך לכווין לא למלאכים ולא לכסא, כי לא יתייחדו ולא יקשרו בעשיית המצוה ולא יהנו ממנה המלאכים וכל שכן שאר הדברים מהמצות, אמנם יהנו ממנה הספירות העליונות כי יתקשרו ויתייחדו במצוה ההיא, וכל קשר הספירות אינו אלא ע"י המצות לבד, ואין ספק כי בעת עלות רצון המצוה לפני קונו אח"כ בתת השפע אין ספק שיושפעו כל העולמות ויתברכו, אמנם כן לא יתייחדו ולא יקושרו בעשיית המצוה:

ודע כי עם היות המערכות הנזכרות כלם נקשרות במעשה הקרבן, אין הקליפות בכלל מפני שאין בדברים המותרים חלק אל החיצונים כלל אם לא בבריות הטמאות שהם חלקה, ולכן בהקריב קרבן אין להם שום קשר שם, שאם ח"ו היה שם קשר וייחוד להקליפות נמצא הכל פסול, כי קשר הקליפות חלילה יגרמו פירוד בהקדושה כמש"ה לא יגורך רע, ופי' לא יגור במגורך רע:

ודע כי כוונת הכהן בעבודתו בפיסול הרי גרם לקשור שם הקליפה ואם לא כוון לא קשר ח"ו, מפני שאין הקשר בידם אם לא שיכניסוהו בידים בענין כי אין הקליפות כשאר המערכות אשר נקשרות מעצמם אפי' בלא כוונה, אבל הם ממש כספירות, כמו שהספירות תלוי בכוונת הכהן ורצונו כן הקליפה אם יכווין בה יתקשר ואם לאו לא יתקשר, והטעם לזה כמו שפי' כי כמו שאין לספירות חלק בחי ההוא או בצומח ההוא כן אין חלק לקליפות וענין זה תלוי בבחירת הכהן וכוונתו. והסיבה לזה להיות כי מערכת הקליפות צד הרע בפני עצמה ואינה בכלל שלשלת שאר מערכת הנז', וזה כי זה העולם השפל הוא בית קיבול או למלאכים או להקליפות ושניהם יחד לא שייכי ביחוד, וזה כי אם האדם יסגור פתח היכל לבנת הספיר אז יפתח הנוקבא דתהומא רבא שבצדו ויתפשטו החיצונים ויגרמו מה שיגרמו, זהו ענין המבול ודבר ומגפה ב"מ וכיוצא, ואם האדם יסגור נוקבא דתהומא רבא אז יפתח פתח היכל לבנת הספיר ותתפשט הקדושה אז בעה"ז וימנע אז הקליפה, וזהו סוד יום וסוד לילה, כי ביום יסתם פתח נוקבא דתהומא רבא ואז תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון וגו', ואז יצא אדם העליון לפעלו היא צד הקדושה, ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ונפתח פתח דתהומא רבא ואז תרמוש בו כל חיתו יער ויתפשטו החיצונים בעולם, וכל העולם טועמים טעם מיתה כמ"ש בזוהר בכמה מקומות, וענין זה הוא ממש בעבירות ויותר קשה מהם, בענין שהעולם הזה כלי מוכן לקבל הקדושה ומטעם זה במורגל הוא היות ע"י הקרבן קשר המדרגות הקדושות, אמנם כשירצה האדם יוכל להשליט שם הקליפה ח"ו וזהו טעם אחיזת החיצונים בדברים רבים ובצד אחד הם קדושים ודי למבין ואין להאריך, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ו

נהר ו - לבאר מעלת התורה על המצוה:

דע שיש שבח התעוררות התורה על התעוררות המצוה כמה חלקים, והענין כי התעוררות המצוה ישלוט בו החיצונים והיינו אם יעבור האדם עבירה ישקלו המצוה עם העבירה, והחיצוני המתעורר עם העבירה יעשה סרכה למצוה המעכב עלויה ולא תעלה להתייחד ע"י המצוה, והיינו עבירה מכבה מצוה, דהיינו נר שהיא מלכות הנדלקת בהתלהבות התעוררות המצוה, מתכבת ומתעכבת עלייתה, וכן הנר שבו דהיינו חיותו נפשו ורוחו מתכבים דהיינו מיתתו, והטעם מפני שגרם כיבוי אל הנז', אבל אם היתה התעוררות מצד התורה אין עבירה מכבה אותו ואדרבה העבירה מתבטלת ע"י יסורין וכיוצא, והתעוררות התורה קיים לעולם. וכתב (האר"י) האלקי הרי"א זלה"ה כי עסק התורה הוא גדול מן התענית, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ז

נהר ז - לבאר מעלת העוסק בתורה:

הענין שעם היות שיעסוק האדם במצות ויטיב דרכיו לא יועילהו זה לבד לעה"ב, מפני שכל עסק האדם בעולם הנשמות אינו אלא בתורה וא"כ עיקרו הוא שיעסוק בתורה, ואז ע"י התורה יזכה לעולם הנשמות שהוא עה"ב, ולזה אם לא ידע לעסוק בתורה חייב לגלות דהיינו גלגול, ופדיון הגלגול והגלות הוא התורה מפני שאין ראוי שיהיה בין הצדיקים כאבל ושותק בלי תורה. וסוד הענין כי תורה שבכתב ת"ת, וסוד תורה שבע"פ מלכות, ונשמה מבריאה, ורוח מיצירה, ונפש מעשייה, ושלשתן אינם חיים ומאירים חיי עלמא דאתי אלא באמצעות ת"ת ומלכות, ואין נפש רוח ונשמה מרויחין ענין זה אלא בעולם השפל, ולזה אם לא עסק בתורה צריך להתגלגל ללמוד תורה, אמנם כשיתגלגל עבור זה יתגלגלו נפש רוח ונשמה יחד ואין קשר השלשלת ניתר ח"ו, משא"כ בשאר המתגלגלים בסיבת עון שלא הצליחו בעבודה כמש"ה הן אלה יפעל אל, פעם ראשונה מתחדשת הנפש בנפש חדש והראשון נכרת, וגלגול הב' ברוח חדש והרוח הקודם עם נפש הקודמת נכרתים, ובגלגול הג' הנשמה משתנה ומתחדשת ברוח ונפש חדשים, וזהו טורח גדול כנז' בתיקונים, וז"ס ג' גלויות שגלו ישראל ואינם נגאלים כי אם בזכות התורה כדי להיות גאולתם שלימה, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ח

נהר ח - לבאר מעלת העוסק בתורה:

הענין כי העוסק בתורה ובפרט ברזין דחכמתא שזה יתעלה על הכל, וסתם כל העוסקים כולם הם נדבקים בעץ החיים דהיינו ת"ת, וסתם כולם שכינה עמהם מפני שדרך השכינה להדבק עם הת"ת, וכיון שרואה מי שעוסק בתורה דבק בעץ החיים מיד היא קופצת עליו כדי להדבק עם הת"ת, זולתי אותם העוסקים שלא לשמה לקטגוריא ח"ו שאין ייחוד השכינה עמהם ונוח להם שלא נבראו, אמנם מי שעוסק בתורה לשם עושר אפשר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, דהיינו שהקליפה אינה קשה כ"כ ואפשר שיכנס ממנה אל הקדושה, וזמש"ל:

מעין ב - נהר ט

נהר ט - לבאר מעלת הפלפול בתורה:

הענין כי כמו שיש בחטה מזון הגוף ד' קליפות, וצריך טורח בדישה ובטחינה ובהרקדה פעם אחר פעם כדי להבדיל הקליפה מן הסולת שהוא הקדושה, כמש"ה ועשירית האיפה סולת, כן בהלכה נהמא דנשמתא היא מלובשת בקליפה שהם ד' קליפות וצריך לטחינה והרקדה כדי שיהנה הנשמה מאותו לחם, וז"ש רז"ל משנה מדה שמקבלים עליה שכר, תלמוד מדה שאין למעלה ממנה, והענין כי המשנה מאכל לנשמה כמי שאוכל סובין ומורסן עם קמח מעורב שאינה נהנה ממנה כראוי ולפעמים מזיק קצת הסובין לגוף, כן המשנה ממש בלי פירוק הקושיות, אמנם התלמוד הוא מאכל לחם סולת נקייה בלי קושיות כלל כהבדל מסולת הנקי מן הסובין והמורסן, והיינו הנאת הנשמה כראוי, ולכן צריך לטחון מילי דאורייתא היטב, וזמש"ל:

מעין ב - נהר י

נהר י - לבאר מעלת שורש התורה:

דע שסוד התורה נרמז בספירות, האותיות מן הבינה ולמטה, והנקודות אור החכמה בתוכה, והטעמים אור הכתר בתוך האותיות והנקודות, והרי אלו הם ראשי הנהגה בספירות שהם בינה חכמה וכתר,הנה התורה המחוברת מזה מגדת לנו רצון הא"ס שהוא גזירות המאמרים הנאמרים לנו מאת א"ס ב"ה שאומר לישראל תעשו כך וכך ואתם משתעשעים לפני כך וכך, ולא תעשו כך וכך שלא תגרמו הרחק שעשוע והחשק, וז"ס התורה ממש רצון הא"ס מתגלה לנו כדי להראות שעשוע אלינו, וזהו מהות התורה ממש השעשועים. אלא שלמעלה אינם כמו שנאמר לנו למטה או הנעשה, שהרי למעלה כל סוד החותם נחתם בשעה קלה כלומר בבת אחת הוא כל החותם יחד ומשתעשעים יחד כאחד, אמנם אנחנו בני אדם קבלנו התורה מצוה מצוה ניתנה לנו:

והנה המסור לנו היא קצה חוטי שלהבת של התורה עליונה, והמשל בזה התורה היא ראשה אחד תקועה למעלה את פני הפנים הראשונים המאירים מא"ס, ומשתלשלים בהספירות ומגיעים מהספירה האחרונה היא מדת המלכות אלינו היינו התורה הכתובה ושבע"פ שהיא ניתנת אלינו, והיינו סוד אומרו ה' קנני ראשית דרכו וגו' עד ועתה בנים שמעו לי, דהיינו אותן הנאחזים בקצוות החוטים האלו,והיינו לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, והנה סגולת התורה שכולה אחת מה שנאחז בידינו עם מה שנאחז בקצה העליון, ולכן יש בכח מעשינו לנענע הספירות ולהכינם אל השעשוע והשחוק כפי מה שאנו נהיה מעוררים בקצוות החוטים האלו אשר בידינו במעשה התורה והמצוה לעבדה ולשמרה, ולכן לא היתה התורה ברואה כשאר הנבראים ח"ו, שאלמלא כך לא היה בנו כח לעורר הספירות מלמעלה אלא המתעסק בה כמתעסק בשאר עניינים הנבראים, אבל היתה התורה נתונה לנו, וירצה לשון מתנה זו שתהיה נתינה שלא כדרך השתלשלות, אלא בדילוג שדלגה התורה מאצילות אלינו ממש, וז"ס לשון נתינת התורה המורגלת בפי רז"ל, וכן הכתובים מורים התורה בלשון מתנה ראה נתתי לכם וכו' וממתנה נחליאל וכיוצא באלו, זה הכלל כל הכתובים המורים על התורה בלשון נתינה הוא מן הטעם הזה שבנתינה ממש היה ענין התורה מלמעלה במתנה לא בדרך הטבע, והכוונה בנתינתה להיות עבודתינו עבודה היותר מובחרת שהיא עבודת היחוד, וממש בנו תלוי התעוררות העליונים, אנחנו ממש המעוררים המייחדים הייחוד העליון, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יא

נהר יא - באותיות התורה ומספרם ולבוש התורה הגשמי:

רבים חשבו היות אותיות הקדש הסכמיות, וסימנים מונחים לחלקי מוצאי תנועות כלי הדבור כאותיות שאר הלשונות ושההסכמה שהונחה בהם היתה מפי מרע"ה בעצת רוח נבואיי, ולפ"ז לא יהיה עיקר ברושם האותיות אלא גילוי כוונת המדבר בלבד, אמנם אחרי הבנת רצון הכותב לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל, וגם כן לפ"ז אם יטרח האדם כמה שנים ללמוד דברי ספר ולא יבין או לא יזכור ממנו להבל תשש כחו אבד ממנו זמנו לריק ואין שכר בעמלו. ואין הדברים כן ח"ו אלא שיש באותיות הקודש פנמיות ורוחניות וחיות עולם, וכן הם מתייחסות בצורתן הגשמיית לפנמיות נשמתן, כי כל אות ואות רומזת בצורתה לרוחניות ידוע ולבחינות ידועות מבחינת הספירות העליונות, ולכל אות ואות יש צורה רוחניות ואור נכבד אצול מעצם הספירה, משתלשל ממדריגה למדריגה כדרך השתלשלות הספירות עד שיגיע ויתלבש אור ההוא באות ההוא ונמצא שההאות ההוא כסא והיכל לרוחניות ההוא, ולפי זה כאשר האדם יזכור ויניע אות אחד מאותיות התורה בשפתיו אזי בהכרח יעורר הרוחניות ההוא עד שמהבל פיו תהיינה צורות קדושות עולות ומתקשרות בשרשן בעצם האצילות, ולא זו בלבד אלא אף בכתיבתן יהיה רוחניות העליון שורה ומתלבש בהם, וזהו סוד קדושת הס"ת, ומ"ם וסמ"ך שבלוחות שהיו עומדות בנס וסוד פריחת האותיות הנזכר בשבירת הלוחות וכיוצא,ומכל מקום יש הפרש בין אותיות הנכתבות לבין האותיות הקבועות בפה, כי הנכתבות הם בדמיון גוף והקבועות בפה הם רוחניות להם, וכן הקבועות בפה כדמיון הגוף בערך אותיות המחשביות בלב המשכיל הישראלי:

והנה ענין זה יהיה בערך האותיות כל אחד בפני עצמו, אמנם כאשר יתחברו כאחת בתיבה מהתיבות לפי שיעור התיבה ומספר אותיותיה כן יהיה שיעור רוחניותיה, ואח"כ יתוסף וירכב עליהם רוחניות של כלל כולם, ולא מפני זה יחסר הכח שיש לכל אות ואות בפני עצמה אלא שמצד חיבורם יתהווה מציאות יפה ונבחר יותר מכל אות לבדה, מפני זה כשיזכור האדם תיבה מן התיבות יניע כח האותיות המצטרפות בה, ומסבת תנועות הכוחות ההם והכאתם זה בזה ע"י פטיש הנשמה זולת מה שיתערבו הם בשרשם העליון לפעול פעולה ההוא, עוד יתהוה ממנו מהבל פיו רוחניות ומציאות חדש, יהיה כמו מלאך שיעלה ויתקשר בשרשו עד שימהר לעשות פעולתו בזריזות, וזהו סוד הזכרת השמות וכוונת התפלה:

ולהבין היטב ענין זה, דע שענין התיבות והאותיות הוא ממש כעין מציאות אלו המרקחות שהפשוט לא יפעול כמו המורכב מהם, מפני שיעשה מהם מציאות חדש, כך ממש הוא בענין האותיות, כי אות אחד לעצמו הוא ענין פשוט אבל כשתתחבר לאות אחרת אזי נולד הויה חדשה מבין שניהם ויעשו הויה מחודשת ויקבלו צירוף וההוראה והרמז יותר ממה שיקבל אות הפשוט, ולכן יעשו אותיות הרכבות ועניינים ורמזים וצרופים כאשר יתרבו, כפי רבוים כך תתרבה הוראתם, מפני שרבוי האורות שיתקבצו שם יעשה מציאות חדש ויתרבו האורות שבו ויעשו מציאות ועניינים חדשים, זה הכלל כפי רבוי האותיות שבתיבה כן יורה צירופים ויורה ענינים מחודשים, וכפי מספר שיתרבה באות יורה מספרם וקיבוץ אותיות, וכפי ריבוי התיבות שבפסוק כן יתרבה הוראותיו ורמיזותיו, וזהו סוד תורה שעתיד הקב"ה לחדש לישראל, שהרי התיבות מצטרפים על דרך משל לישועתך קויתי ה' לישועתך ה' קויתי כו' כעין שעשה רשב"י ע"ה בצירופי מלת בראשית בכמה סודות יתחדשו בעולם, ולערך זה תבין בכל התורה כולה, וזהו חידוש תורה שעתיד הקב"ה לחדש, כי התורה במקומה עומדת אלא (שבתחילה נצטרף) שנצטרפה בצירוף זה הגשמי' לצורך עולם הגשמי הזה, ולעתיד כאשר יתפשטו בני אדם מן הגוף זה העכור ויתעלו אל סוד הגוף שהיה לאדה"ר קודם שחטא הרי ישכילו סוד התורה בלבוש הנעלם ההוא וכשיתעלו יותר אחר אלף הששי (נ"א אחר השביעי) הרי יתעלו וישכיל עוד יותר סוד התורה במציאות הנעלם ההוא, ויוכל שכל האדם להשכיל בנפלאות התורה וצירופי נסתריה עד שישכיל כמה מציאות נובעות סודות הם נעלמות כעת בתורה ויתגלו אז לדורשיה, זה הכלל התורה נתלבשה בלבוש גשמי כמו האדם ממש, וכמו שלעתיד יעלה האדם מלבוש הגשמיי ללבוש דק כך תתעלה התורה מלבוש הגשמי שלה ותהי מושגת להם ברוחניות ענייניה ממציאות אל מציאות, והרי הלבוש הזה יהיה עד זמן של התחייה, ואח"כ יהיו זכים ואינם חוזרים לעפרם וישכילו בלבוש הפנימי, והלבוש הזה לאותם העומדים בעפרם יתעלו בשנת השמיטה לעילוי גדול ואז התורה תתעלה, וכמו שבני אדם יתפשטו מן הגשם כן התורה תתפשט מגשם ויהיו פניה הנעלמים מאירים והצדיקים מתעסקין בהם, ולעולם התורה אחד היא מה שהיתה מקודם ולעולם תעמוד ואינה משתנת ח"ו אלא ישכילוה בני אדם כפי כחם ומציאותם בעת ההיא:

והנה עם מה שנתבאר תמצא שכל זמן שיקרא אדם בדברי תורה אעפ"י שלא מבין אותם על בוריים או ישכחם מ"מ לבסוף אין יגיעתו לריק ח"ו ולא איבד זמנו ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו, אמנם מ"מ אינו דומה הקורא בתורה ומבין בה למי שקורא בתורה ואינו מבין בה, כי בודאי ע"י ההשכלה מושך בכח השכלותו רוחניות האותיות יותר בשלימות ויותר בדקות, עד שיתייחסו בערך נשמה אל הרוחנית והמושך מי שאינו מבין, וכן יש הפרש בין הרוחניות שתהיה מושך למי שלומד דרך פשט להרוחניות הנמשך למבין סוד הדברים ע"ד האמת, וכן יש הפרש בין הרוחניות המושך מבין סוד הענין לרוחניות המושך המבין סוד צירוף האותיות וחיבורם וגלגולם כגלגול אלפ"א בית"א שבס"י שבהם יכולים לברוא עולמות, ובעולם הבא יוכלו הצדיקים להשיג מדריגה זו, ומצרוף אותיות שם הוי"ה וזולתו מן שאר השמות מזה נמשך ידיעת פעולות השמות, ומפני שנעלם ממנו צירןפם לזה נעלמה ממנו ידיעת פעולת השמות ואם ימצא אדם ממנו איזה דבר אזי ימצא מרורות פתנים בדבשו כי אפשר לו להרכיב רע בטוב או לפחות לבלל יצועי אביו ואז יחלל ויקצץ ח"ו, ועכ"ז רשאי אדם להשתדל אחרי ידיעתם כדי לדעת גדולת השי"ת, ושיהיה בן העה"ב עם אותם המשיבי טעם בידיעת ספר תורה אבל לא שיכוון לעשות מעשה:

ומצאתי בספר כתיבת יד קדמון וז"ל:

דע כי מספר האותיות אל"ף בי"ת עם אותיות מנצפ"ך וכל אות ואות ומילויה ומילוי מלואה יעלה יחד לס' רבוא כמספר בני ישראל, ודע כי אותיות התורה בס"ת אינם יותר מל"א רבוא, וסוד הענין הוא כי לאחר שהוקם המשכן צוה הקדוש ב"ה למשה שימנה אותיות התורה שהם חיילותיו של הת"ת כי התורה שבכתב הוא סוד הת"ת, וכן צוה לו שימנה ג"כ כמה המה בני ישראל שהם חיילי המלכות, ומשה במנין זה לא מנאם כי אם באותיות התורה ומצאן שוין, וכשידע שאותיות התורה עלו ס' רבוא ידע שישראל היו ג"כ ס' רבוא, ובעבור שנמנו באותיות התורה לא שלט בהן עין הרע במנין הזה. ופירוש אותיות התורה בס' רבוא אין הכונה לאותיות הס"ת כי אותיותיה אינם יותר מל"א רבוא, אלא הכונה הוא לחשבון האותיות האלפ"א בית"א עם האותיות מנצפ"ך אשר כל אות ואות נכתב במילוי ומילוי דמילוי על דרך זה, א' אל"ף אל"ף למ"ד פ"א, וכל אלו הי"ב אותיות הם מילוי אות האל"ף, ודע כי חשבון אות הפ"א ארוכה הוא ח' מאות, ואות פ"א כפופה שמונים, וכשתמנה חשבון כל הי"ב אותיות ביחד הרי ח"י מאות וי"ח, ואז תדע כמה עולה סכום אות אל"ף לבדה, ועל דרך זה תמנה כל שאר אותיות עכ"ל וצ"ע, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יב

נהר יב - לבאר סוד התורה שתתגלה לעתיד, וסוד מלבוש התורה וסודותיה, וסוד נתינתה, וסוד הקדושה שנמשלה לאגוז:

והענין הוא שהקדושה תלובש בעשרה לבושים שהם י' קליפות חיצונות, והם מתדמים אל הקדושה כמו הקוף לפני פני אדם, ונודע היות הקדושה י' מדריגות נכללות בד' בסוד ד' אותיות שם הוי"ה דהיינו סוד חגת"ם שהם ד' הנהגות חסד דין רחמים והכולל, כן החיצונים נכללים בד' והם עו"ן משחית א"ף וחמ"ה, שאלו נגדיים למיכאל גבריאל רפאל אוריאל שבמרכבת הקדושה, ולהיות שבטבע האגוז היות בה ד' מוחות פנימיים בסוד ד' ראשי הקדושה כנזכר ועליהם ד' קליפות כנודע, לכך הקדושה בקליפותה אנו מכנים באגוז כמש"ה אל גינת אגוז ירדתי גו':

והארבע קליפות הנזכרות אין מהותם וענינם שוה כמו שאין ענין רמז הקדושה הנגדיית שוה, ולזה זו קשה מזו וזו מזו, והאגוז בטבעה יוכיח אשר הקליפה הראשונה שבה היא רכה וקלה ביותר שהיא דקה, אמנם כן הד' והוא האויר הריקן שבין הג' קליפות אל המוח שהיא חשוך וארוך עד שיכנו בזוהר אליה סוד גלות זה המר והארוך:

האמנם ביחוס הענין בקושי של הקליפות גילה לנו הכתוב והוא אמר והוא רחום ברחמיו יכפר עון ויבטלו כמו ואיש חכם יכפרנה, והיינו שיתבטלה מכל וכל. וכן גם כן ולא ישחית, לא אמר שיבטל ההשחתה אלא שלא יפעל בה, הרי שכח החיצונה זו יותר קשה מכח עו"ן. אמנם הקליפה הג' שהיא א"ף אמר והרבה להשיב אפו, שהכונה שהיא קשה הרבה שצריך להרבות ההשבה וכולי האי ואולי. וקליפה ד' שהיא חימה קשה מכולם שבה נאמר ולא יעיר כל חמתו, מפני שהיא קשה ואם היתה מתעוררת אי אפשר לסובלה, ולזה נצח שתיהן מרע"ה וזה שנאמר סלח נא לעון העם הזה גו', ואחר כך בהשחתה נאמר למה יאמרו מצרים גו', אמנם באף וחמה נאמר כי יגורתי מפני האף והחמה אשר לרוב קושיותם פחד מהם מרע"ה, ולזה בהיות באי העולם התחתונים מתלבשים בחומר בסוד עון אדם הראשון משועבדים ומלובשים בד' קליפות הנזכרים בעור הנחש ממש, ושולטים בעולם הקללות, דהיינו ל"ט קללות הם י' לחוה וי' לאדם וי' לנחש וט' לארץ שהם נגד ד' קליפות כנודע, כי העולם משועבד לד' קליפות האלו והעולם המשועבד לד' קליפות האלו אינו יוצא משעבוד זה עד לעתיד שיתבטלו הקליפות, ולכן גזרה החכמה האלקית היות אלקותו מתפשט אל התחתונים וגם תורתו מתלבשת בד' קליפות האלו, שאם לא תתלבש התורה בלבושים אלו אזי אין מציאות [לאדם] להורידה לעולם התחתון, כי העולם משוקע בעמקי הקליפה ואיך ירד דבר רוחני למטה שלא תתלבש בד' לבושים אלו, על כן הוכרח התורה להיות מלובשת בד' לבושים אלו:

וכמו שהאדם משוקע ומלובש בהן ובעצם הנשמה שובר ומכתת את הקליפות לעלות מטיט היון אל האור הבהיר שהיה בו קודם חטאו, וזהו תכלית העבודה להדבק בהאלקות הפשוט ולהתפשט מן המלבושים המלוכלכים האלו, כן ראוי אל האדם לעשות אל התורה להפשיטה מן המלבושיה ולשבור קליפותיה ולהבין עמקה ורוחניותיה הנעלמת ועל ידי ענין זה הוא סילוק הנשמה, והנה האדם יוכל לשבור בקלות הקליפה הא' שהיא נוחה לכבוש ולשבר שהיא קליפת עו"ן, אמנם הקליפה השנית לא יוכל מפני שהיא קשה ומכ"ש הקליפה הג' וד' שלא יוכל לשברה, ולכן בתורה כשישבור הא' ישכילנה השכלה א' ודרך א', אמנם יתרבה ויתוסף חלק ההשכלה זאת עד אין תכלית מפני שיפשיטו התורה בלי ספק מכל הקליפה הנזכר' וידקדק ההלכה על אמיתתה ולא ישיג לתכלית רק אחר הגלות כמש"ה הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו', ואמרו רז"ל שלא יהיה הלכה פסוקה במקום אחד אבל סוף סוף קודם לכן לא היתה הפלאה זו:

אמנם הקליפה הב' קשה לשבר ואין בנמצא מי שיפשיט את התורה מקליפתה כ"כ מפני שהיא קשה יותר, וכ"ש הקליפה הג' וק"ו הד' שאין דרך לשברה רק אחר שיצא העולם משעבוד הקללות וישבר הקדוש ב"ה הקליפות ויבטלם מכל וכל, כי אז יושכל התורה בלי מלבוש חיצוני, וז"ס התורה ששעתיד הקב"ה לחדש, כי אין התורה מתחדשת ח"ו רק שישתברו קליפותיה כולם ונשיג אז התורה בבחינה היותר הפנימי אשר להשגה ההיא ולמתיקותה ולנעימותה אין תכלית, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יג

נהר יג - בענין חדושי התורה:

הענין כי התורה היא מתלבשת למטה בלבוש זה אשר נתלבשה, ויש בתוכה אורות גדולות והם סודותיה, ויש כמה וכמה סודות אשר עדיין נעלמים שעדיין לא נאמרו בעולם, ובהם התורה מתעלמת ואין אורה מתפשט. וכאשר יש למטה בעולם הזה בני אדם המחדשים סודות התורה בזה הם גורמים שאותו הענף שסוד התורה רומז בו מתפשט ומתגדל, וגורם חדוש חידוש לכל התורה כולה, שכלה מאירה מאור עליון וע"י כך מוסיף חדוש לכל התורה ולאותו ענף להתפשט, ועוד גורם ייחוד למטה, ולהיות אור זרוע לצדיק ודי למבין, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יד

נהר יד - בענין המחדש בדברי תורה:

הענין הוא כל מה שהאדם מחדש בדברי תורה אינו מעצמו מה שהוא מחדש, שאין מי שיוכל לחדש דבר בתורה ח"ו כי מי יוכל לשנות חותם המלך או לחדש בו דבר, אמנם התורה היא סוד הדע"ת מן הכתר אל החכמה, ומן החכמה אל הבינה, ולכן נקרא התורה ראשית כנודע, והאדם המשתעשע בד"ת ומנענע בהם הוא גורם להמשיך ר"ז סוד מהמוח העליון בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא ר"ז או"ר זרוע לצדיק, ובהמשך אור הזה הוא לוקט אותו האור דרך היכל הרצון ע"י מלאך רזיא"ל הפותח דלתות שערי הסודות למטה, והוא מושך אור זה הנעלם ופועל בו סודות התורה, וזה טעם מעלת הרשב"י עליו השלום, והיינו טעם שחדושי התורה חוזרין ועולין למעלה וגורמים לנטוע שמים וליסוד ארץ כנזכר בזוהר בראשית:

והענין ודע כי סודות התורה ועניניהם הם ענפים המסתעפים מהמדות העליונות, המשל בתורה יש פרשיות ובכל פרשה יש רוחניות מקובצת מחלקים רבים מקובצים כמו הפסוקים שקבוצם יעשו פרשה אחד, וכן קיבוץ התיבות נעשה פסוק אחד, וקיבוץ האותיות נעשה תיבה אחת, וא"כ נמצא לפי זה כי האותיות הם ענפים דקים, וחוטי שלהביות המתפשטים מן התיבה שהיא רוחניות, והתיבה היא ענף הגדול שממנו ישקו כל הענפים הדקים, והאותיות יונקים מן התיבה, והתיבה יונק מן הפסוק, והפסוק יונק מן הפרשה, והפרשיות יונקים מעצם התורה, והכל רוחניות ואצילות מתאצל זה מזה והכל בספירות, ומפני שיש בכל ספירה וספירה כמה בחינות וענינים ומציאויות ויניקות שלא יעלהו המשכיל בשכלו מפני עוצם רבויים וחלוקם לבחינותיהם, לכן ירבו בכל תיבה ותיבה כמה פירושים בכנוייה בספירות, וכן בדרך זה בכל פסוק ופסוק ומכ"ש על כל פרשה ופרשה עד עלות סודות בתורה לאין תכלית, והם עמוקים ונעלמים ואיש תבונות ידלנה בסוד נשמתו, והטעם כי הנשמות והתורה יחד הם נאצלים ממקום אחד ומקור אחד, והנה כולם נאצלים מהשרשים העליונים אלא בהתפשט אצילותם יתחלקו הנשמות לצד א' והתורה לצד א', כי הנשמה היא מעצם הבינה, והתורה היא מה שנשפע מהבינה למטה בת"ת עד שנמצאת הנשמה היא עיקר והתורה היא תולדות הנשמה וענף אליה, ולכן הנשמה תתלבש ותרכב על התורה:

והנה בהיות אדם מחזיר נשמתו למקום אצילותו, ומשם ישפיע וימשוך שפע דרך הצינורות הנה אז ישיג מעלת התורה וסודותיה הפנימיים, כי הוא קושר ומייחד נשמתו במקורה ומקום התורה, ולכן ישיג משם כל הדברים הסתומים ונעלמים בה, ובודאי ישפיעם ויגלם למטה בסוד ההמשכה שהיא דרך מציאות נשמתו ממציאות למציאות ומענין לענין עד רדת כל המדריגות כולם, וזה טעם יכולת האדם ואפשרותו לחדש בתורה מה שלא שמע ולא נתגלה מעולם, ועיין מה שכתנו לקמן בנהר כ"א בס"ד, וזמש"ל:

מעין ב - נהר טו

נהר טו - במעלת הקם בחצות הלילה:

לתיקון המלכות מפני שהיא מדת לילה והיא סוד השינה, והרי אלו הם מדות הדין, הלילה חושך, והשינה מיתה, וכאשר יהפך האדם הלילות לימים ממש משים חושך לאור ומתקן אותה בתקון זה, וכאשר האדם אינו נותן שינה לעיניו ממש היא מתעוררת משינת הדין והמיתה ונקשרת בעץ החיים. ובזוהר פרשת בראשית נראה שע"י התורה והברכות שהאדם מברך משקם בחצות הלילה ואילך שהוא קושר המלכות בבינה, והיינו מי זאת עולה מן המדבר על ידי הדבור עולה זא"ת למ"י, וזמש"ל:

הנה כל עסק התורה שהאדם עוסק בתחלת הלילה עד החצות לילה היא מסוכנת, כמו שהנשמה היא מסוכנת, אם כשרה תעלה, ואם נטמאה תדחה, כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, והנה מה שיקרא האדם בתחלת הלילה הוא בסילוק הנשמה הטהורה ממנו, כעין בני אדם שהם נפש בלי רוח, או נפש ורוח בלי נשמה, כך זה אפילו שהוא צדיק כמו דוד המע"ה שלא ישן שינת הסוס, נשמתו מסתלקת למעלה להתייחד שכינה בה כנזכר בזוהר, ולכך אין התורה צלולה בתחלת הלילה מפני שהנשמה אינה עם הגוף, ועיקר התחכמות האדם הוא בהנשמה. ועם כל זה מה שעוסק בתורה ובמצות ובמעשים טובים עולים למעלה דרך רוחו לנשמתו אשר שם, אם נשמה אינה נדחית גם תורה זו אינה נדחית, ואם נשמתו ח"ו נדחית אז תורתו ג"כ נדחית ואינה מתייחדת למעלה כיון שאינו נקי כפים ובר לבב כמש"ה מי יעלה בהר ה' ומי יקום וגו'. אמנם מחצות ואילך הנשמה שלוחה אל בני אדם מלמעלה אם כשרה ואם רעה מ"מ מתפשטת ובאה אל הגוף, אם קם בחצות לילה שאז היא נטהרת ונתקדשת ונעשית ימנית כנזכר בזוהר פרשת לך לך, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יז

נהר יז - בבחינת העוסקים בתורה:

בחינות העוסקים בים התורה הנקרא ים הגדול בעצמו, ורחב ידים בחינות פירושיה ודרכים אשר בה שהם ידי אחיזה בסודותיה. והנה בחינות העוסקים בה הם ד' זה גדול מזה, האחד הם כללות עם ה' שהם עוסקים בה ותלמודם בתורה תמיד ומתגדלים בה, והיינו קטני בני ישראל שכל חיותם בה כדגים שבים, והם מינים ממינם שונים, כל אחד ואחד כפי שיעורו ועליהם אמר הפסוק שם רמש ואין מספר:

הב' הם אחר שגדלו בתורה ועסקו בה ואלו הם העוסקים ומרחיבים בה יותר, דהיינו חיות קטנות עם גדולות, רב עם תלמידיו הנושאים ונותנים בתורה ויורדים לעומקים יותר ומרחיבין יותר, ואלו הן סוד הנשמות, ובהם יתגלה סוד הספירה הזאת הנקרא לויתן כדמפרש לקמיה בס"ד:

הג' לויתן והיינו סוד השעשוע שהקב"ה משתעשע בעסק התורה וסודותיה, והיינו מה שפירשו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, וסוד המחול הזה שיתקבצו כל הנשמות יחד אל הייחוד העליון, בענין שיהיה העסק בתורה בסוד המתגלה לעתיד:

והד' הם בני אדם שאינם בקיאים, והם כאניות שהולכים אל הים על פניה הנגלים ואינם נכנסים אל תוכה שהם חשובים כאניות, והם הולכים לבטח בלי פחד במעט המושג להם מן התורה:

עוד יש בעוסקים בתורה ארבע בחינות זו ע"ג זו, הא' אותן שאין בהם כח לפלפל רק לומדים מה שקבלו מרבן שזהו גדר חכם ולא נבון, ואלו הם כמו בעלי אומנות העומדים לפני האומן הגדול שהוא מתקן להם וחותך מכאן ומכאן והם תופרים במצות האומן הגדול, ואלו המשתדלים בתורה לשמה הם, אמנם אין בכחם להוסיף או להקשות או לפרק, אלא הם בעלי אומנים לגבה שאין מוסיפין כלל:

הב' אותן שידעי לפלפל והם ג' בחינות, הא' דפסקין אבנין, דהיינו שלוקחין המשנה בדין אחד פסוק, והדין דין אמת שאין צריך אוקימתא אחריתי אבל יש בו קושיות, והב' מקשים והורסים ואח"כ מתקנים אותם ומתרצים הקושיא, ועם היות לענין הדין לא נפקא לן מידי עכ"ז גדול כחם, מפני שהראשונים שלומדים פסקות פסקות אינם שלימים לבנות בנין נאה, אלא בונים אבנים סתם, אמנם אלו בונים אבנים שלימות הלכות שלימות אחר סתיתתן ותיקונם שהם הקושיות שהם פסולת המחסר שלימותם, והסתת מסתת את האבן על שלימותו ואלו בונים היכל נאה ובנין מתוקן, כי הם מסתתין כל פסולת וקליפה, כי הקושיות אל הפסק הם קליפות על האור העליון, אמנם הראשונים שלומדים בלי פירוק קושיות הם בונים בנין אבנים שאינם שלימות, שאינם יכולין לבנות רק בנין החומות החצונות מפני שיש בהם קליפות, אמנם אלו אשר הם מתקנים באבנים שלימות עבדין להקב"ה כמה בנינים וחדרים ומשכיות חמדה לדיורא דמלכא ומטרוניתא בינייהו ממש מגיעין אל תוכיות עצם היחוד למלכו"ת ותפארת:

הג' הם המתקרבין יותר שהקודמין נוגעין לתקן בית דירה, אבל אלו הם בגופא דמטרוניתא בלבושין דילה, והיינו אותם שעוסקין במשנה, וצריך לתקן אותה בתני, או בחסורי מחסרי, או הכי קאמר, או הכי במאי עסקינן, והם חותכים המשנה לחלקים ואחר שחותכים חוזרים ותופרים, ואלו פנימיים יותר ויותר שאומנתם גדולה מן הקודמים משום דאוקמא הלכתא על תיקונא, והיינו שלא היתה ההלכה על תיקונה, ומתקנין אותה בתכשיטה וגורמין לתקן תכשיטי המלכות בלבושיה ליחדא בת"ת. ויש פנימה ללבושים אלו עצם המלך והמלכה שהוא מעלה יותר עליונה מהקודמין שהם תיקונא דגופא, כי אלו הנז' אין בהם לחדש משנה או הלכה מכח דרש הכתובים והם כאמוראים העוסקים בפרוש המשנה:

אמנם המדרגה הד' הם אותם המחדשים חדושי הלכות מדרש כתובי התורה, כענין התנאים העוסקים במשנה על חידוש ההלכה ודורשים אותה כפי מה שנמסר אליהם מהמדות שהתורה נדרשת בהם, ואלו מעלתן גדולה מהקודמין שאינם מתעסקין בלבוש אלא בעצם הגוף, כפי מה שמחייבת התורה שימצא האבר הזה וההלכה הזאת כך וכך ואלו מעלתם גדולה מהקודמין. אמנם אלו צריך שיסכים הקב"ה עמהם בדין להאיר ההלכה כפי רובם, וכענין נצחוני בני נצחוני וכיוצא, וכל זה נרמז בתיקונים:

ועוד יש ה' בחינות בענין עסק התורה והעבודה, הא' המשובחת מכולם היא אותם הדוחים מאליהם שכר מצות בעולם הזה ואינם רוצים אלא בעניות ויסורים על התורה ועוסקין בה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה לבד. הב' קרובה לזה אותן שהם מחזיקים ידיהם ועל אלו נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה כדפירשו רז"ל. הבחינה הג' הוא היא אותם העוסקין בה לשם שכר עולם הזה ועולם הבא דהיינו קרן ופירות. הד' היא אותן שאין שמים על לבם שכר עה"ב כלל, אלא על מנת שאהיה עשיר ואקרא חכם ורבי, ויכבדוני בני אדם ויהיה לי למשיב נפש. הבחינה הה' היא אותם שאינם מחזיקין לומדי תורה אלא מתעסקין להשחיר, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יח

נהר יח - לבאר כללות של כל הנשמות מישראל הם ס' ריבוא:

דע כי כללות כל הנשמות הם ס' רבוא, והתורה היא שורש הנשמות של ישראל ולכן יש כנגדה ס' רבוא פירושים, אשר כפי כל אחד מהפירושים משם נתהווה שורש נשמה אחת מישראל. ולעתיד לבא כל אחד ואחד מישראל יקרא וידע כל התורה כפי הפירוש המגיע לשרשו אשר על ידו נברא, וכן הוא בגן עדן. אמנם יש נשמה שכוללת כמה וכמה פירושים, והנה נשמת משה רבינו עליו השלום היתה כוללת כל הס' רבוא ולכך ידע כל הס' רבוא פירושים:

גם בלילה בעת השינה מי שזוכה לעלות הוא קורא שם אותו הפירוש המגיע אל שורשו והכל לפי מעשיו:

ודע כי הרב האלה"י כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה היה רואה במצח האדם הפסוק והפירוש השייך בו כפי נשמתו, והיה מבארו לו כי בזה תתעלה נשמתו למעלה לאין קץ, ויתגלו לו דברים אחרים, והחומר לא ירגיש בזה. ודע כי ס' ריבוא פירושים הנזכרים הם כפי הפשט, וכנגדם יש גם כן ס' רבוא באגדה, וכנגדם ס' רבוא בקבלה, וכן כיוצא בזה אין לך נשמה שאינה כלולה מכולם. מהרי"א זלה"ה, וזמש"ל:

מעין ב - נהר יט

נהר יט - בסוד המגיד וסוד הנבואה:

דע כי מן העסק שעוסק האדם בתורה ובמצות מזה נבראו מלאכים קדושים, וזה כפי ערך עסק התורה שאם תהיה לשמה אז יהיה המלאך הנברא משם קדוש מאד ונאמן בדבריו, וג"כ אם יהיה עסק התורה בלי שיבוש וטעות ח"ו, וכפי מה שחסר מאותו המצוה כן חסר אור המלאך ההוא. והענין כי בהיות האדם צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה, הנה בודאי אין שום דבר שאין לו ממש ואפילו קול היוצא מהכאת המטה וכיוצא בזה אינו לבטלה כנזכר בזוהר שלח לך שאינו הולך לבטלה, אמנם הכל לפי המעשה וכפי בחינת הנשמות:

ודע כי גדול כח המלאך הנעשה מן התורה יותר מאותם הנעשים מן המצוה, וזה סוד המלאכים המגידים לאדם ומודיעים להם עתידות וסודות הנסתרים, כי הלא המה הנעשים מהמצות של האדם, ויש אנשים שאינם מתגלים להם כל עיקר, ויש שמתגלים להם. ויש מגידים אמיתיים והם נעשים מתורה והמצוה שנעשו בשלמות בלי חסרון. ויש מגידים שהם משקרים במקצת, והטעם כי אע"פ שהוא מלאך קדוש מ"מ הוא כלול מטוב ורע כפי בחינת המעשה והמצוה שאינה שלימה:

ודע כי יש מגידים שהם מעולם העשיה שהם נבראים ע"י מצות מעשיות בלי כונה, ויש מהן מן עולם היצירה הנבראים ע"י עסק התורה, ויש מגידים שהם מן העולם הבריאה הנבראים ע"י כוונה טובה ומחשבת התורה והמצות. ובכל עולם ועולם מאלו יש כמה וכמה חלקים משונים זה מזה כנודע ואין להאריך בזה, והסימן למי שראוי להאמין בו ובדבריו הוא כאשר יהיה אמיתי בדבריו כולם וכל דבריו יהיו לש"ש ולא יבטל אפילו אות אחד, ושידע לבאר רזי התורה וסודותיה [וסתריה], לזה ודאי יוכל האדם להאמין בו וכפי דבריו וענינו וידיעתו יוכל האדם להכיר מעלתו:

ודע כי סוד הנבואה הוא קול שלוח מלמעלה לדבר עם הנביא ההוא, וכן רוח הקדש באופן זה, וזה הקול העליון הרוחני אי אפשר לבדו להתגשם ולכנס באזני הנביא ההוא, אם לא שיתלבש תחלה באותו קול הגשמי שיצא מתחלה מפי האדם בעסקו בתורה ובתפלה, ומתלבש בו הקול העליון ובא לאוזן הנביא ההוא ושומע אותו, ויש שיתלבש בקול צדיק זולתו ויכנס באוזן הנביא וזהו מצד שהוא שרש נשמתו, או שעשה איזה מצוה כפי גדר של הצדיק ההוא, ולכן בא ושורה עליו, וזה הצדיק או יהיה מן הראשונים שקדמו לו הרבה, או מאותם שבזמנו, ובו יתלבש הקול העליון:

ויש בנבואה מדריגות זו למעלה מזו, והענין שיש באדם בחינת קול, ודיבור, והבל, והקול גדול מדיבור, והדיבור גדול מהבל, והנה זה הקול או הדיבור או הבל שכבר נעשו ממנו מלאכים ורוחין קדישין הם הקול שאנו אומרים עליו שהוא הקול העליון של הנבואה, וזה הקול הנזכר הוא בא עתה ומתערב בזה הקול של עכשיו של זה האדם היוצא ממנו בעת ששורה עליו הנבואה, וזש"ה רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כי הרוח והמילה הראשונה שורה עתה על לשונו, ויוצא ממנו בחינת קול או דיבור מתוך גרונו ומדברים, ואז האדם שומע אותו. ויש בזה הרבה בחינות או שהקול שעבר הראשון שלו הוא מתלבש בקולו של עתה, וזאת המעלה היא היותר גדולה שבמדריגות הנבואה והיא מדריגת משה רבינו ע"ה, כי היו שתי הקולות הראשון ואחרון שלו ולא הוצרך כלל לאחרים. ואחר זה יש מדריגה אחרת והיא מדרגות שמואל הנביא ע"ה, והיא שהיה הקול שלו הראשון מתלבש בדיבור של עתה ושניהם שלו. ויש שהקול שעבר יתלבש בהבל של עתה או דבור שעבר בקול של עתה, או הבל מתלבש בקול, הבל בהבל, או הבל בדבור, וכן שאר הבחינות שהמשכיל יבינם מעצמו, וכן על דרך זה ממש בקול ובהבל ובדבור של צדיקים אחרים עם הקול דבור שלו עתה, ואלו הם המדריגות שאר כל הנביאים:

אמנם ההפרש שבין נבואה לרוח הקדש הוא זה, כי הנבואה הוא מקול או הדבור שעבר שהוא מתלבש בקול או דבור והבל של עתה אמנם רוח הקדש הוא מן הבל שעבר יהיה שלו או של זולתו, אמנם דוד המלך ע"ה היה ראש לכל המדברים ברוח הקודש, והוא שהיה מתלבש הבל שלו ממש הראשון בהבל שלו של עכשיו, ומדרגתו במדריגות רוח הקודש כמו מדרגת מרע"ה בנבואה, אמנם שאר בעלי רוח הקודש שהיו מהבל צדיקים אחרים, ויש בהם מדריגות כנזכר, וגם כן יתחלפו מדריגות הנביאים ובעלי רוח הקדש כפי מקום אחיזתם בתפארת ומלכות ולא נוכל לבאר יותר. מהאר"י ז"ל. וזמש"ל:

הענין כי כל המקומות שעוסקים בדברי תורה אותו מקום מקבל קדושה בלי ספק ומתקדש, ובתי כנסיות ובתי מדרשות יוכיחו, וכן שאר דברים שהם תשמישי קדושה. והנה בהיות הצדיק עוסק בד"ת במקום ידוע אותו המקום מתקדש על ידו, ואותה הקדושה נאצלת מנשמתו ממש, ומה גם בהיות אותה הקדושה בסוד תורה המחודשת על ידו, כי אותן חידושים פועלים למעלה קדושה יותר גדולה כי מהם נעשים שמים חדשים וארץ חדשה כנזכר בזוהר בראשית, וא"כ ראוי שימצא שם מציאות קדושה שהיא קדושה אחוזה במציאות נשמתו, ובהיות הצדיק גובר בקדושתו בזמנים ידועים אז יפקוד קדושתו בכל אלו המקומות שנתקדשו על ידו, כי כ"כ [כביכול] יכול מציאות ניצוץ נשמתו שם, והוא בא לחדש אורו מדי זמן לזמן כנזכר, ומה גם בהיות שם עסק התורה אחרת שאז מצא קדושה לקדושה ומאירה זו בזו ולא ירחק (ממנו, כי) [ש]הקדושה הזאת שנתוספה על ידי אלו יעורר הקדושה הקודמת, ואותה הקדושה היא תעורר נשמת הצדיק הנאסף ואז מאירה וסלקא ההוא רוחא לעילא כנזכר בזוהר פ' פקודי בהיכל הששי ע"ש ואם היה ממש אותה הממרא ואותם הדברים שיחודש שם אז יוסיף הענין קדושה על קדושה ונשמת הצדיק ירוץ שם דהא קיימא לן כי שפתותיו דובבות בקבר ונשמתו מתעוררת ורצה אל מקום חידושו ומוצאה שם אלו הצדיקים העוסקים שיעוררהו והיינו הנז' טולא הנז'בפ' פנחס מהזוהר. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כא

נהר כא - לבאר שכל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה:

והענין כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא ובחינותיהן שוה, והעד ע"ז כי התורה בת"ת ובה סוד ישראל שהם ס' רבוא, ובכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שא"א שתתגלה ע"י זולתו, אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותה הנשמה לא גילה אותם הסודות אין הקב"ה מגלה אותם לצדיקים כלל זולתי למשה רבינו ע"ה, שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל, וזהו בכל ביתי נאמן הוא, והיינו דאמר ליה הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אליעזר בני (כך אומר) [מטהר] עקיבא בני כך אומר, ר"ל דהיינו אותה הנשמה ראוי לגלות לו כך וכך בתורה, אמנם אל שאר הצדיקים שאינן במדרגת משה רבינו עליו השלום ודאי אין הקב"ה מגלה להם סודות שעדיין לא גילה הצדיק, אלא אותם שגילה כבר ואומר אותה בשם אומרו. והנה לפעמים ישאלו שאלה מה בגן עדן ועדיין לא גילה אותו הצדיק ואמר הקב"ה פלוני יוכיח או כאומרם בזוהר פר' פנחס הא בר יוחאי יימא מפני שהיה חלק נשמתו, וזה הענין הוא תועלת המלכות:

והענין כי בהיות ישראל עוסקים בתורה ומגלים סודותיה למטה בכח נשמתם המלכות מקבלת אותו הסוד ומתקשטת בו והת"ת משפיעה והוא מתייחד בה בקישוטיה אלה, ואם היה הת"ת מגלה אותו הסוד קודם שיחדשו הצדיק בלי ספק היה אז השכינה מתקשטת מלמעלה בלתי התעוררות תחתון, ואז השכינה ח"ו בבושת פנים נוטלת השפע, אמנם כאשר יתגלה הסוד ע"י הצדיק למטה אז תתקשט בו השכינה, ותשאל השפע בלי בושה כלל, אדרבה תאמר לפניו ראה בן שילדתי וגדלתי לך שחידש בתורה חדוש זה וקישט קישוטין אלו. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כב

נהר כב - בסוד ירידת נשמות הצדיקים ממקום מנוחתם להתחבר עם הצדיקים העוסקים בתורה בעולם הזה:

הענין הוא כי הנשמה היא מבינה, והתורה מת"ת, ונמצאת התורה לבוש אל הנשמה, ובעת היות הצדיקים עוסקים בעולם הזה בתורה, אותם הקולות מתהוים מהם אותיות רוחניות משתלשלות ממטה למעלה בסוד אבי"ע ממדריגה למדריגה עד עלייתם לג"ע מקום הקב"ה עם הנשמות, כאומרו חבירים מקשיבים לקולך השמיעני, וכשמוע הצדיקים ענין זה מתלבשים בסוד אותיות התורה שהתחתונים עוסקים, ומה גם אם הוא דבר שהם עסקו בו בהיותם בחיים, ובסולם מדריגות עליות הקולות רוכבים הם ויורדים למטה ומזדווגין עמהם, והטעם כי סוד הייחוד לקב"ה בשלימות הוא ע"י נשמות עולם זה ועולם העליון כנזכר בזוהר תרומה, ולזה הצדיקים שהם בעולם העליון יורדים לעולם התחתון להשתתף עם הצדיקים שהם למטה כדי שיהיה היחוד שלם, וזהו סוד מלאכים המוני מעלה שהם נשמות הצדיקים עם עמך ישראל קבוצי מטה שהם התחתונים כדפירש בתיקונים. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כג

נהר כג - לבאר ענין דברי תורה:

הענין הוא כי האדם הוא כללות העולם, שהאדם (שב)עולם והעולם אדם הנזכר בספר יצירה, ואם כן ילמוד סתום מן המפורש כדרך שאדם קיומו בסוד הבל זה היוצא ובא, כן העולם יש בו סוד הבל רוחני דק השורה בו שעל ידו חיותו וקיומו, והיינו משך שכינה למטה והאלה"ות הנמצא בתחתונים, וכמו שבאדם הבל נכנס והבל יוצא כן העולם בסוד חיותו הבל נכנס דהיינו הרוחניות העליון, והבל יוצא, והיינו אומרו הבל הבלים אמר קהלת ופירוש הפסוק לפי זה הבל מאותם ההבלים העליון שהם חיות לעולם שהוא מתקיים בהבל הבלים, בהבל א' היורד ונמשך מאותם ההבלים העליונים, והענין כי על ידי ניצוץ הנשמה האחוזה בחבלי אבי"ע מתאחד מציאות במציאות ומתמצא שם ומאיר דיוקנו בתוך האצילות, וע"י (הבל) [חבל] הניצוץ הזה המתנוצץ עולה קול התורה ובקע רקיעים בחזקה, כי יתהוו מאותם המלות אותיות וקלין, ואז אין כח במקטרגין לעקלו ולעכבו, אמנם בהיות מגמגם בתורה אין האותיות מתהוים באויר כי הם חלושות. וזמש"ל:

הענין כי העולם נברא בסוד כ"ב אותיות, ואותיות אלו נחלש כוחם ומתמוטטות מפני פגם התחתונים ולזה צריך להחזיקו ולהעמידו ולחדשו, הא כיצד הבל זה של תינוקות הוא כלול מאותיות התורה עולה ומתהווה ממנו רוחניות מצורף מאותיות, והמלאכים נוטלים אותו ומעלים אותו אל סוד הייחוד העליון, ואפילו שיהו האותיות בלי צירוף כגון שקורין א' ב' ג' ד' איתעביד מיניה רוחא חדא, והיינו אות ממש בהוצאתו מפיו וסלקא ההוא רוחא לעילא כנזכר בזוהר פקודי בהיכל ששי. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כה

נהר כה - לבאר מדריגות התורה וירידתה:

הענין כי השכינה יורדת בעונותינו בסוד הגלות מדרגה אחר מדריגה וישראל יורדים ונופלים, ולזה נק' סוכת דוד הנופלת שלעולם נופלת מדריגה אחר מדרגה כל זמן ימי הגלות, ולזה מיום שחרב בית המקדש אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה משל חבירו, וכן התורה יורדת ממדריגה למדריגה, ממשנה לברייתא, ומברייתא אל מדרגות האמוראים והוראתם, ומשם אל מדריגת הוראת רבנן סבוראי, ומשם אל מדריגת הגאונים, ומשם אל מדריגת המפרשים, ומשם אל מדריגת הפוסקים, עד שיתמעט הידיעה וברדת אל תכלית השפלות ונפלה הסוכה הזו אין לה עוד מעמד יתבין לרגלין כנזכר בזוהר פקודי, ואז מה כתיב קומה עזרתה לנו, ונמצא כי סוד המשנה, והברייתא, ותלמוד, ורבנן סבוראי, והגאונים בהלכות, והמפרשים, והפוסקים, הכל הם סוד עליון בסוד אור התורה היורדת מלמעלה מנקודת היכל קודש הקדשים ויורדת מדרגותיה מדריגה אחר מדריגה, ואשריו העומד להם בפרץ להם לישראל באור תורתו להחזיק אורה שלא תכבה ח"ו אור התורה כי בזה הוא כמי שמקים סוכת דוד הנופלת ועושה לה סעד וסמך. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כו

נהר כו - לבאר חילוקי חדושי תורה:

דע כי חידושי התורה יתחלקו לב' חלקים, הא' יהיה בחידוש פירוש הפסוקים וכיוצא בזה אשר התיבות הכתובות בפסוקים יורה לענין הזה, ובחינה זו היא במדריגות מלכות, כי תורה שבכתב היא סוד ת"ת ופירוש התורה היא סוד מלכות, לכן חלק זה הוא במלכות והוא נקרא בספר הזוהר מילי דאורייתא. והחלק הב' הוא חידוש שאינו בפשטי הכתוב אמנם הוא בסוד הדרושים כענין חידוש שיתחדש בהקדמות החכמה, וזה נקרא בזוהר מילי דחכמתא. וענין זה יתעלה על ענין הקודם הרבה, כי ענין זה סלקא על רישא דצדיק, והנה רוב דברי הזוהר הם פירוש הכתובים, ורוב דברי התיקונים הם מילין דחכמתא:

מעין ב - נהר כז

נהר כז - לבאר מהות התורה ומהות קליפותיה ומספרם:

הענין כי התורה הוא עצם האצילות רוחניות עליון ונתפשט אל התחתונים והיא השגה אלה"ית, וא"א להיות מושג לתחתונים זולת ע"י נבואה, מפני שאינה השגה מושגת בכח הדעת של הגשמי, ואין התחלותיה מהשכל הגשמי כענין הטבעיים שהתחלותיו מן החוש המושג, אבל התורה אלקית התחלותיה מן הנבואה, ואם ח"ו יכחיש המכחיש הנבואה אזי יכחיש ג"כ הדת, ולכן היתה הראיה הראשונה לישראל מהקב"ה על התורה השגת הנבואה כולם אפילו קטנים שבמעי אמן כנודע. והאצילות הזה המתפשט הוא יתפשט מהספירה הידועה שהיא הת"ת ומקורה מן החכמה העליונה ותתפשט דרך בינה, ולזה יוכלל מחכמתו ומבינתו מה שלא יושג ותתפשט דרך הספירות עד שתרד לתחתונים בסוד התלבשות מדרגה אחר מדרגה:

והנה הדברים הרוחניים בהתגשמם יחייבו מצות שיהיו בקצת רוחניות ובקצת גשמיות, והנה מצד הגשם התורה למטה יתגשמו המצות, ומצד רוחניותה ממעלה יהיו רוחניות. וכשידקדק המעיין עתה בדבר זה ישיג כי תורה הזאת היא רוחניות, ולא מציאות כעולם האצילות מציאות נבחר לא ישיגהו ולא ידעהו אלא בסוד נשמות אצילות, והנשמות האצילות יתחלקו, כי הנשמה שהוא מן הבינה תשיג דרך אחד דק, והרוח שבת"ת תשיג דרך אחר דק לא כקודם, והנפש שהיא מן המלכות תשיג ג"כ בה דרך דק אבל לא כדרכים הקודמים, ונשמה תודיע לרוח מאותה הידיעות הרוחניות הנעלמות, והרוח יודיע אל הנפש. והיא ע"ד שהבינה משפעת אל הת"ת והת"ת למלכות, ואצילות הבינה נעלם ודק מאצילות הרוח שבת"ת, והת"ת נעלם ודק מאצילות המלכות כנודע. וג' דרכים אלו הם ג"כ בבי"ע אשר מתמן נשמתין ורוחין ונפשין:

ואחר כל זה נתלבשה התורה בסוד ד' קליפות, המשל כשאמרה התורה לא תלבש שעטנ"ז נודע כי אם לא נתלבש אדה"ר בסוד עור הנחש ובחומר העכור הזה לא היתה התורה מתלבשת באמירת לא תלבש שעטנ"ז, כי מה לבוש שעטנ"ז שייך בנשמה הרוחניות המלובשת בלבוש רוחני, אמנם היה פירוש המצוה קודם חטא אדם הראשון כזה לא תלבש שעטנז שט"ן ע"ז מצ"ר ותפשי"ם, והכוונה לאדם הראשון שלא יתלבש ויחליף לבוש אור שבו ללבוש עור הנחש דהיינו הקליפות שהם נקראות ודאי שט"ן ע"ז וקשה בלי ספק ובו צרה וצוקה ותפשים באדם ומושכים אותו לגיהנם, ומי גרם לו שיעשה צירוף שעטנז צמר ופשתים מפני שנתלבש בעור הנחש כנזכר. ועד"ז בשאר המצות שהם גשמיות, ועד"ז התורה תזדכך ותתעלה ותתתפשט מהגשמיות הזה שיעור לא נדעהו מה שיהיה אחר התחייה מפני שאנו מלובשים בחומר, וכמו שלא נוכל לדעת מהות גופינו איך שהי' קודם חטא אדם הראשון או איך שיהיה לאחר התחייה רק רמז מעט נוכל לדעת כמו שרואה אור מבין סדקי המחט:

ודע כי הקליפה הראשונה היא המעלמת ומסתרת התורה שברוה נביאינו וחכמינו בעזרת שוכן סנה, ואין לנו ספק במעשה המצות ובדינים ובכל תלמודנו ולא ישתנה מן התורה דבר לעתיד ואפילו בדברי המפרשים, ואם יבא משה רבינו ע"ה ואליהו הנביא ז"ל עם משיח צדקינו לא יחדשו לנו דבר בבמעשה המצות, רק שיפרשו לנו את הספיקות כמו התיק"ו שבתלמוד בענין שלא ישאר בהתורה קליפה הראשונה של האגוז כלל. אמנם הקליפה הב' שהיא קשה כאבן לא היו יכולין לשברה מכל וכל, ולכך מסודות הקבלה משיגים דבר מועט מהרבה, ולא נוכל לדבר בקבלה מבלי שיתערב בה סוד הפשט הגשמיות, אמנם יש דרך אחר אשר כל מציאותו נעלם כענין ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום שפי' באדרא שמתפשטים המלבוש הפשוט אל הרוחניות ואינו אלא דרך משל לדבר הדק ביותר כדי שישיגהו שכל המעיין, ולעתיד ישבר הקליפה הזאת מכל וכל ויתברר לנו מציאות התורה בסודותיה בלי אמצעי, ויתעלה השכל ונשכיל (אז ה)דבר (אשר) לא נשערהו מפני שלא ידענו מהו. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כח

נהר כח - בענין עסק התורה בלא הבנה ובלא פלפול:

דע שאם תהיה עוסק כל ימיך בתורה בלי להשכיל בה רק שתקרא בה, הנה בזה אתה אוכל החטה עם הסובין שלו והמוח עם הקליפה, כי קושיין דהלכתא אינון קליפין ואתה מחוייב להקשות ולשבר הקליפות ולהוציא המוח ולתרץ ולדקדק המלה ולהבין נעלמה, ועל המדקדק בה נאמר יעשה למחכה לו כנזכר בזוהר, ולהיות העוסק כך בתורה בלי הבנה כל מה שאפשר בידו הוא מערב קודש בחול וחול בקודש, ועליו נאמר ודלא מוסיף יסיף שח"ו חייב מיתה כיון שבידו לפלפל בתורה ואינו עושה, בזה הוא מחזיק הקליפות ומעמידן:

והענין דע כי התורה הוא עצם האצילות המתפשט והיא היתה המצאה אלקית שבה ידבק האדם בהאלקים ולהזדכך הנשמה לאור החיים האמיתית, דהיינו הדבקות באלקותו בעה"ז ובעוה"ב, וז"ש הכתוב ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום, אפילו היום בהיותם בעולם הזה ומכ"ש בעולם הבא. והדבקות בו צריך שיהיה בלי מסך מבדיל בינך ובין תורתו וכיון שאתה מעיין בתורתו והיא רחוקה מידיעתך ונעלמת ממך ע"י קושיות שהם הקליפות המכסים את התורה ומעלימים אותה מעין שכלך, הרי הקליפות הם (מחיצות) [מחבת] ברזל בינך לבינו, ולכן אם חשק האהבה שקועה בלבך להדבק בו צריך שתחפש אחר הקושיא לשבר אותה ולבטלה ותדבק בתורה הנעלמת בתוך אותן קליפות, והעושה כך הרי הוא דבוק בתכלית הדבקות, וזו היא ההתבודדות הגדולה אשר מקרב אותך להש"י בלי מסך מבדיל בינך לבינו, ואף אם אתה עושה כך אם תפריד מחשבתך מן התורה ומן העיון בה הרי אתה באותה שעה חשוב כאחד משאר בני אדם בענין התדבקות בהש"י, מפני שאין דבקותך עמו אלא כל זמן שאתה מחשב בתורתו, אמנם כשתפריד מחשבותיך מן התורה הרי מיד הקליפות מזומנות להמצא בינך ובינו, ולכן אסרו רז"ל לת"ח לעמוד במקום המטונף כדי שלא יפריד מחשבתו, כי המחשבה בתורה אסורה שם ובפירוש פירשו במעשה תורה דרבי כי ההרהור בבית הכסא יהיה בחשבו בשפלותו ובזיון גופו שיהיה כאלו אומרים אוי לך שעון אדם גרם לך להצטרך לדברים הגשמיים, והרי עתה לעת כזה שקוע בתכלית הבזיון, גוף נגוף במה תתגאה, והרי הוא ממש מכניע את הקליפות וכל זה להיות האדם מתדבק בקדושה ובאלקותו ולא יהיו החיצונים מפרידין בינו ובין הדביקות:

וכ"ש שצריך האדם בהיותו נכנס לקדושה אל הדבקות הנפלא בעיון התורה לחשוב שעונותיו גורמים לו ח"ו כמה מכשולים בקושיות, וצריך שיתחזק האדם כנגדם לבטלם כדי שלא יהיו מפרידין בינו לבין קונו, ע"ד שפי' בתיקונים שכאשר יראה האדם הקושיות מתחזקות לפניו בהלכה ישכיל שהם הקליפות המבדילות בינו לבין קונו, וצריך לדעת שזה גרמו לו עונותיו, ויתחזק בתשובה ובעסק המצוה וצדקה ויתמיד העיון ואז ישכיל:

והנה בהיות האדם חוזר ועוסק בדבר וחוזר עליו ומעיין הרבה פעמים בו זהו סיבת שבירת הקליפות מפני שהתורה היא בסוד הבל פה האדם ממש האותיות הקבועות בפה של אדם הם מתגלמות באויר והם עולות בסוד אבי"ע ממציאות למציאות, וע"י עלייה זו שהיא עולה להדבק בשרשה אז אין ספק שאותן האותיות הם עולות ובוקעות את האויר ופותחות פתח למעלה ומדבקין בעל העסק באלקות ומשפיע בו הבנה והדקות וישכיל אשר לא היה בתחלה בכחו להשכיל וזהו פשוט. וזמש"ל:

מעין ב - נהר כט

נהר כט - לבאר חלקי התורה:

הענין כי יש ב' חלקים בתורה האחד סוד האצילות דהיינו ממלכות ולמעלה, והב' סוד בריאה יצירה עשיה, והנה סוד התורה שממלכות ולמעלה אין כח באדם להוסיף בה דבר אלא בסוד הנבואות המתחדשות אל הנביאים המגלים סודותיה ואין תלוי ע"פ הרוב אלא על פי הקבלה העליונה, ומשגיחין בבת קול דהיינו המלכות בסודותיה דתמן תליא מלתא, ואין לאדם רשות להוסיף מדעתו דבר מה שהוא היפך הקבלה אם לא ע"י נביא וע"פ בת קול כגון הרשב"י ע"ה וחביריו שהיו מיורדי המרכבה ומשיגים ענינים נסתרים בסודות:

אמנם התורה שמצד ג' עולמות בי"ע זה נמסר להתחתונים דתמן מיימינים ומשמאילים, ושם בבריאה הוא סוד לשכת הגזית ששם שבעים סנהדרין ושם תלוי הכל ע"פ הרוב, ולכן בזה חלק התורה דבי"ע כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט, וכשיסתפק לנו דין מן הדינים יתקבצו אז כל חכמי ישראל וידונו ע"פ הרוב משום דבהכי תליא מילתא, ואין משגיחין בבת קול אלא בתורה דאצילות אשר שם הגזירות כולם אינם ע"פ הרוב אלא הכל תלוי בגזירת הקב"ה:

ועוד יש חילוק אחר והוא כי התורה דבי"ע אין בכחה לבטל קושיות כלל, והטעם כי הקושיא היא סוד הקליפה הקשה ויש להקליפה כח לעלות בכל הג' עולמות בי"ע, ומה גם בסוד הגלות נאמר בתלמוד תיק"ו שהוא משום שאין כח לתרץ את הקושיות ולפשוט האבעיות, ונאמר קשיא לפלוני קשיא, עם היות דבריו דברי אלקים חיים מ"מ נתחזקה שם הקליפה ואין כח לבטלה כלל, אמנם מצד בת מלך שהיא אורייתא דאצילות נאמר שם אני ה' הוא שמי וגו' אין בה קושיא ולא תיק"ו כלל שיש בה לבטל הקליפות:

מעין ב - נהר ל

נהר ל - לבאר סדר הלימוד:

סדר הלימוד הוא כך המקרא נחלקת לג' חלקים תורה נביאים כתובים. ואח"כ המשנה וברייתא ותוספתא שהיא תורה שבעל פה. ואח"כ ספר תורת כהנים שיש בו קע"ב פרקים בסוד עק"ב תיבות שיש בעשרת הדברות, ומי שזוכה ומתעסק בספר הזה יתברך בעק"ב ברכות כמנין פרשיותיו ונחשב לו כאלו קיים כל הי' דברות והש"י שומר אותו בכל עת ובכל מקום. אח"כ מדריגה הג' והוא תלמוד ירושלמי ובבלי והמדרשים והאגדות. ואח"כ המדריגה הד' קבלה מעשה בראשית ומעשה מרכבה ושיעור הקומה וכסא הכבוד:

ודע כי כל ת"ח הדורש באגדה יש לו כח למחול כל עוונותיהם של ישראל, ועוד אם מוסיף ואומר הקדיש על האגדה נמחלו כל עונותם אפי' אם נחתם גזר דינם הקב"ה מוחל ומכפר עונותיהם, וכן השומע דרוש מפי חכם בחכמת הקבלה הנקראת אגדה נמחלו לו כל עונותיו:

ודע כי שם ידו"ד דאלפי"ן המשיג מדריגה א' שהוא מקרא זוכה לנפש כלולה מששה ניצוצות שהיא אות ה"א מלא. והזוכה למקרא ולמשנה זוכה להשגת נפש ורוח, הנפש כלולה מן ו' ניצוצות הנז', ורוח כלול מי"ג ניצוצות כמנין וא"ו מלא הרומז לת"ת, ובין כלם הם י"ט ניצוצות. והזוכה גם למדריגת ג' שהיא חכמת אגדה הרמוזה בבינה שהיא אות ה"א ראשונה זוכה לשלימות הנשמה כלולה מו' נצוצות כחשבון אות ה"א, ובין כולם כ"ה נצוצות. והמשיג מדריגת הד' שהוא שלימות חכמת האמת זוכה לנשמה דנשמה כלולה מן כ' ניצוצין כמנין יו"ד מלא הרומז למדת החכמה, ובין כולם הם מ"ה ניצוצין כמנין אד"ם בסוד י"י מ"ה אד"ם ותדעהו ומטעם זה נקרא אד"ם. וזמש"ל. מספר כתב יד:

מעין ב - נהר לא

נהר לא - לבאר מעלת המתחבר לחכמים ועובדי השי"ת:

הענין לפי מה שיתקרב האדם אל העובדים כן הוא מתדבק בסוד החיים הנצחיים, כי אם יתדבק במארי מקרא הנה יתדבק בסוד רוח ה' המתלבשת באופנים. ואם יתדבק במארי המשנה הנה יתדבק בסוד החיים הנצחיים המתלבשת בחיות, ואם יתדבק במארי התלמוד יתדבק בנשמת ה' [ראשונה] אשר מתנהגת בשרפים, והיינו סוד לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, מפני שמצוה זו אין לה שיעור כי הוא הכלי להתדבק בה' ולהתקרב אליו ולכך אין לה שיעור, וא"כ כל הון ביתו לאין נגדו ולכך ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח כי משם יתדבק, וזהו מצות ובו תדבק ממש בו ע"ד הנזכר, ונודע כי א"א להדבק בנשמה אם לא באמצעות הרוח ואף לא ברוח אם לא באמצעות הנפש, ולכן אמרו רז"ל לא מצא בת ת"ח ישא בת מלמדי תינוקות שהם מארי מקרא, וכן בת גבאי צדקה שיש בהם נפש, בענין שירדוף עד שידבק כפי הכנתם או כל מה דאפשר. והטעם שלא ימשכו להאדם החיים הנצחיים אלא מצד הדביקות בהשי"ת כמש"ה ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום, כי לפי מה שיתדבק האדם כן יזכה לחיים נצחיים:

והענין כי האדם הוא בעל בחירה ורצון אם יטיב מעשיו ויהיה ממארי מקרא יזכה לנפש והרי חיים המתלבשים בו ממדריגת האופנים, ואם יזכה עוד להיות ממארי המשנה יעלה למדריגת חיות, ואם זכה עוד למארי תלמוד עלה למדרגת השרפים לנשמה והרי החיים מתלבשים בו ממדרגת השרפים, וכשיזכה עוד להיות ממארי קבלה בסתרי תורה עלה למדרגת אצלות וזכה לנר"ן דאצילות , וכל זה בתנאי שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו ועל זה אמר ואתם הדבקים משאר הנמצאים כולם, ועל ידיכם כל העולמות מתדבקים, ובהיותכם דבוקים בה' אלה"יכם כנזכר חיים כולכם היום, החיים יתפשטו בכל חלק וחלק שבכם וזש"ה כולכם ר"ל כל חלקיכם בגוף ונפש ורוח ונשמה כנזכר. וזמש"ל:

מעין ב - נהר לב

נהר לב - במעלות המחזיק ידי ת"ח:

הענין כי הת"ח איהו נקרא בן המשמש לאביו שלא על מנת לקבל פרס ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומה גם סיטרא דאצילות שלא יתגשם כלל, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום. ומה עושה עם הארץ עושה את עצמו תיק ולבוש להת"ח במה שמאכילהו ומשקהו, והטעם דלית ליה מדיליה מידי מדה כנגד מדה שהוא צדיק ביסוד דלית ליה מדיליה כלום, וביום השבת שאין מבשלים בו שמאכל יום השבת רוחני ולא גשמי ואין עושין בו צורך אוכל נפש, והענין כי תוספות הנשמה שיש לשאר בני אדם ביום השבת היא מה שיש לת"ח בימי החול, והטעם לפי שהוא נעשה בשבת בזמן שהיה לאביו נשמה יתירה ובאותו שימוש שעושה נשתתף בו נשמה יתירה דשבת כנזכר בזוהר תרומה קל"ו, באופן שלעולם לת"ח יש לו תוספת נשמה וביום השבת יש לו כפליים, ואם עם הארץ סביל ליה בממוניה להאכילו ולכל צרכיו ביום השבת שחול מכין לו ומושיט לו מאכל יפה מיום חול וכסות נקייה מיום חול, ואח"כ לקבל דבריו בתורה לאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, בזכותו יושיע ליה מן מלאך המות שלא ישלוט בו השטן וגהינום סכין פגום שהצדיקים מתים על ידי סכין בדוק שהוא סטרא דקדושה, ולכן הם נקרבין לקרבן ע"ג המזבח למעלה בסוד ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון וכו'. וזמש"ל:

מעין ב - נהר לג

נהר לג - לבאר סוד הקבלת פני רבו, וסוד ראיית הרגל, וסוד ראיית ספר תורה, וסוד ראיית ארץ ישראל:

ראוי לדעת מהו מעלת הרואה ארץ ישראל מרחוק אם לא יכנס בה, כי מצינו שאמר הכתוב אם יראה איש באנשים האלה את הארץ וגו', כי נראה שהראייה היא מעלה, ועוד שמשה רבינו ע"ה למעלה גדולה ניתן לו זה סמוך למיתתו שיראה את הארץ כמש"ה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ וגומר, וכתיב ויעל משה וגו' ויראהו ה' את כל הארץ וגו', מורה כל זה היות מעלה קצת לרואה אותה ואף אם לא יכנוס בה:

והענין יובן במה שפירשו בזוהר בפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך בפ' וילך כי העינים הם מבוא אל הצורות המדומות אל השכל, תחילה יצייר בשכלו את הדבר ההוא בדעתו ובשכלו והנה הצורה ההוא מצטיירת שם, ואם הצורה ההיא מהדברים הפחותים אזי יגשים השכל ויורידוהו ממעלתו, וזהו האיסור להסתכל בנשים ובעריות שאף אם לא ידמה בשכל לעבור עבירה סוף סוף יצייר בשכלו הצורה ההיא ויהרהר במה שאינו ראוי אף אם לא יפעול פעולה רעה, והטעם כי הצורה המצטיירת בשכלו יפגום הנפש או יתקנה אם יהיה צורה טובה וימצא בזה כמה דברים טובים בענין העבודה, והנה כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה הנה אותו הצורה הקדושה ההיא שידמה בדעתו ישלים שכלו, וז"ש ר' אבא בפ' משפטים שהיתה צורת רבי שמעון מצטיירת לפניו והיה משיג עי"ז השגות גדולות, וזה טעם והיו עיניך רואות את מוריך, וזהו טעם אל תפנו אל האלילים כי אסור להסתכל בע"ז כי הצורה ההיא הנבזת פוגם השכל, וזה טעם אסור להסתכל בפני אדם רשע:

ולא זו בלבד אלא גם היות צורת האדם מצויירת בשכל הנכבד ממנו הוא ישיג מעלה גדולה ונפלאה, וזה טעם שארז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כי יצטייר עצמו בשכל רבו, והיינו דפירשו רז"ל בפסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו, דהיינו שעמד בפני אליהו רבו, ובהיותו עומד לפני אליהו ודאי יצוייר את צורתו בדעת אליהו, ואליהו עומד ומשמש לפני קונו, ומרוב דביקותו בנבואה נמצא עומד תדיר לפני ה' וכיוצא בזה רבים. והיינו טעם יראה כל זכורך את פני האדון ה', בזולת טעמים אחרים, כי יצייר הזכר צורתו ומציאתו בהשכינה העומדת שם, ואף עם היות כי השגחת השם הוא בכל מקום עכ"ז לא יתבודד האדם לחקוק צורתו בהשכינה כמו בהיותו מתראה במקום הקדש, וזה הטעם ולא יראה פני ריקם, וכה"ג טובא באורייתא:

והנה בהיות איש רואה את אוהבו בלי ספק יקנה בנפשו שמחה גדולה ויחוקקו צורתם זה בזה וזה בזה מרוב אהבתם ויקנו בדעתם צורתם וירבה שמחתם ואהבתם וההפך להפך בשונא, וזה הטעם לא יגורך רע, וכן מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי, כי יעוררו השנאה בלי ספק, וכן גם כן טעם אם יראה איש באנשים האלה את הארץ וגו' כי אחרי שהם סיפרו בגנות הארץ ושנאוה אין ראוי שתהיה צורתם חקוקה בה, כדי שלא יזכו לחזות בנועם דקותה ורוחניותה, וכן מן טעם הזה לא יוחקק צורתה בהם, ועוד כיון שהם שונאים לא יוחקק צורתם בה כדי שלא יעוררו שנאה במקום אהבה. אמנם משה רבינו ע"ה בו לא היה הדבר כן אלא ויראהו ה' את כל הארץ וגומר, ופי' בזוהר פרשת בראשית כי מה טעם ראה כל זה כי אי אפשר כלל ועיקר להשיג בעין הראות הגשמיות כל זה, ופירשו שהראהו הקב"ה באור ראשון הגנוז מששת ימי בראשית שבו יכולין לראות מסוף העולם ועד סופו, ועתה בהקדמות אלו יובן עוד מה שמראין פני כתב הס"ת אל העם אשר ענין זה נעשה ג"כ בבית המקדש של מעלה כנזכר בפרשת בלק בזוהר ע"ש:

מעין ב - נהר לה

נהר לה - לבאר סוד חכם עדיף מנביא:

הענין כי הנבואה לנביאים תהיה מן הספירות התחתונות שהם נצח והוד, ונודע שבהיות נביא בנבואתו כל כוחותיו וחושיו מתבטלים ואין בו יכולת להשיג במראה הנבואה רק אותו ענין הנפקד עליו מלמעלה, אמנם דעתו אז בלתי מכוון לשאלות וקושיות להקשות זה למה או זה למה אלא כפי חפץ האלקי השופע אז עליו בנבואתו, והבחירה המחקרית ניטלה ממנו עד שכמעט אין בו דעת באותה שעה רק להבין ענין ההוא, אמנם לא יחקרהו. ואין כן החכם היודע המבין שיחקור הדבר בבחירת הדעת אשר בו, והטעם לזה להיות ענין החכם על הנביא תוספות מעלה להיות הנבואה משני מדות התחתונים נ"ה כנזכר, והחכמה לחכם מלמעלה בסוד התבונ"ה והחכמ"ה ודע"ת, נמצאת הידיעה בחכמה היא מעלה יותר גדולה מן הידיעה שבנבואה, וא"כ השגה שישיג החכם בהאלקות היא יותר נבחרת בבחינות האלו מן ההשגה שישיג הנביא, עם היות שהנביא יסתכל וישיג עין בעין וזש"ה ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ר"ל השכל והמחשבה שבלב ראה הרבה יותר מהנבואה חכמה ודעת, והטעם מפני שמזימת חכם ובחירתו בידו להתיעץ באשר יבין ולחקור בו, אבל לא כן הנביא כי תתבטל בשעת נבואתו כח בחירתו כנזכר. ועוד טעם אחר כי נשמת משה רבינו ע"ה אשר מעלתו רמה מעל כל הנביאים נשמתו מתפשטת בנשמת הצדיקים החכמים המלובשים בגוף בעולם הזה התחתון ושפע חכמתו מתפשט בהם כניצוץ השמש המתפשט בככבים, ובכחו של משה עליו השלום הם משיגים ומחדשים בתורה:

מעין ב - נהר לו

נהר לו - בסוד מרז"ל כי כל אחד מישראל יש לו חלק בתורה ובמעלת משה רבינו ע"ה:

אחר אשר קדם לנו כי הקליפות הם המבדילית בין האדם ובין התורה דהיינו ממש בין האדם ובין האלקות, ראוי שנאמר כי הדבוק היותר נמצא שבעולם הוא המשכיל היותר, וא"כ לפי זה משה רבינו עליו השלום שנתדבק באלקות יותר הוא שהשיג בתורה יותר מכל באי עולם, וכמו שהוא רב לכל ישראל בכלל ולכל הנביאים, כן ראוי שנאמר שמה שהוא חידש בתורה היא מה שאנחנו מחדשים (בה) ואין בה דבר שיתחדש במציאות שלא ידע הוא בטוב השכלתו, ולזה כוונו ז"ל באמרם אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר הכל למשה רבינו עליו השלום:

האמנם נאמר במשה רבינו עליו השלום בכל ביתי נאמן הוא שאם היה משה רבינו עליו השלום רוצה לגלות לנו המרכבה כמה וכמה יותר ויותר היה מחדש לנו מיחזקאל הנביא, אמנם הקב"ה גילה למשה רבינו עליו השלום וא"ל דע שנביא אחד יעמוד לישראל ממשפחה פלונית וזאת נבואתו ומכוחך והשפעתך הוא מתנבא כך וכך, ולא נתן למשה רבינו ע"ה רשות לגלות הסוד ההוא עד שעמד יחזקאל וגילה לנו הקדוש ב"ה על ידו, ועד"ז לכל התורה הוא מה שמחדשים בה מן הפירושים והדינים ופירוק הקושיות מפני שיש עת לכל חפץ וכענין שיר השירים שנתגלה ע"י שלמה המלך ע"ה בבנין בית המקדש וכיוצא בזה:

והסוד בזה הוא במה שנודע כי התורה והנשמות והזמן הם הספירות המתגלגלות למעלה ענין אחד ויחוס אחד להם, כי הזמן הוא סוד גלגול הספירות, ביום ספירה פלונית, ובלילה ספירה פלונית, ובשבת ספירה פלונית, וזמן שהיה מיום שנברא העולם ונתגלגלו הספירות אינו הזמן מתגלגל ואילך אלא בחינות חדשות כי סדר הזמנים אין לו תכלית. ועד"ז יש בסוד התורה שאפילו יעמדו כל צדיקי עולם בעולם הזה וכל הצדיקים שבעולם הבא מיום שנולד אדם הראשון ועד עתה, לעולם הם מוסיפין ידיעה על ידיעתם ומשיגים יותר ויותר, ועדיין ישיגו וילכו וישיגו השגה אחר השגה עד אין תכלית כי אין לו סוף, וזש"ה רחבה מצותך מאד, ולכן סוד הנשמות אין תכלית לגלגולם ולעולם הם נובעים ומתחדשים וכל אחד ואחד מביא סוד חלק בתורה מפני שכל נשמה ונשמה אצולה מבחינה ידועה מבחינה שאין לה סוף:

ובהיות שהצדיקים עוסקים בתורה ומלמדים זה לזה חלק תורתו פלוני חידש כך ופלוני חידש כך וממש נכללים הבחינות העליונות ואור הנשמה זו בזו, וזהו שלימות העליון שאין למעלה הימנו והוא האחדות והקשר ההיכלות בהספירות, וז"ס מה שארז"ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כי מאיר ממש אותה בחינה שגילה סוד זה בענין שמתגלה בה המקור ומוסיף בתורה ובאחדות:

ונודע שלא ימצא בענף מה שלא ימצא בהשרש, ואחר שכן הוא יקשה למה לא נתגלה אור זה ע"י השרש שהוא מרע"ה ונתגלה ע"י הענף, אלא שיש יחוס לאותו אור להתגלות ע"י הענף ההוא ולא יתגלה ע"י זולתו, כי כמו שכל הסודות כלולות בת"ת אשר בו כלל עצם התורה ומתפשטים ממנו בסוד הענפים ומתגלים ע"י ענף פלוני ופלוני, כך התורה בסוד הנשמות, נשמת משה רבינו עליו השלום כולל הכל ומתגלים ע"י נשמת פלוני ענין פלוני, והכל נתגלה למשה רבינו עליו השלום שהוא שרש בחינות עליונות, ובהיות נמצא נשמה פלונית התלויה בענף פלוני המתגלגל בזמן פלוני יתגלה סוד פלוני, והכל נתגלה ע"י השרש שהוא משה רבינו ע"ה והת"ת וזמן נתינת התורה שאז נמצא בחינות זמן גלוי התורה והת"ת מתפשט ומתגלה בכלל, א"כ נתבאר שאין דבר מתחדש בתורה שלא יהיה הכל מתגלה ע"י משה רבינו ע"ה. וזמש"ל:

מעין ב - נהר לז

נהר לז - בביאור סוד השפעת נשמת משה רבינו ע"ה והראתו בנשמת תלמידי חכמים:

הענין כי אפילו בזמן הזה נשמת משה רבע"ה מתפשט פנימה לנשמות ומאירה בהם ומשפיעם סוד התורה, ועם היות שהוא מתעלם ומתלבש בסוד הגלות הוא מאיר בנשמת החיים בסוד חיותו ואור תורתו המתפשט ומסתעף בכל הנשמות. והענין כי מלכות משה רבינו עליו השלום על ישראל היא רוחניות בסוד הנשמות דוגמת הנשמה שבגוף, וכמו שהנשמה מלך על הגוף ומתפשטת בכל האברים ולא יתנועע שום אבר בלי כחה, כן הענין בנשמת משה תתנוצץ בנשמת ישראל שהם כלם גוף אחד, וכמו שאור הירח הוא אור השמש כן אור התורה המאיר בת"ח אפילו בדורות הללו הוא אור תורת משה רבינו עליו השלום, ולכן אנו קוראים אותו רבינו. אמנם השפע ואור הזה נמשך ממשה רבינו ע"ה להת"ח אינו כירח וככבים כי ממש הירח מאיר מהשמש וכן הכוכבים, אמנם ע"י אמצעים רבים והוא כדמיון האילן היונק לחות ע"י השרשים והיינו שמשה רבינו ע"ה האיר בדור המדבר ודור המדבר שופע מן האור ההוא בבניהם והבנים לבניהם אחריהם, וכן דור אחר דור עד הגיע האור ההוא אל כל הנמצאים בחיים עתה. וזמש"ל:

מעין ב - נהר לח

נהר לח - לבאר סוד עשיית המצות בזמן הגלות:

הענין כי עתה בגלות אין אור מצות ישראל מאירים כראוי, אבל בעת הגאולה יאירו המצות, והיינו שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ממש, כל המצות אור הנמצא ומתאצל בעשייתם חשוך עד זמן הגאולה בב"א:

מעין ב - נהר לט

נהר לט - בבחינות בני אדם בעשיית המצות:

הענין כי בני אדם יבחנו בענין התורה לג' בחינות. הא', הוא העוסק בתורה ומעמיק בה ויודע מקורות הדין בלתי נסמך לדעת אחרים, וזהו בסוד האצילות ונשמתו מהאצילות ונקרא בן ולא עבד, כי מפני יודעו התורה הוא עוסק בה לשמה שלא על מנת קבל פרס. הב', במי שאינו יודע בתורה אמנם נסמך על פסק ומעשה שדורשים ומורים להם החכמים והם אומרים נעשה ונשמע והם בסוד עבדים והם בסוד פני לבנה המקבלת מהחמה:

הג', במי שהוא עם הארץ מכל וכל והוא עבד מביש והוא כגויי הארץ ונשמתו מן החיצונים. וג' מדרגות אלו הם בסוד אצילות בריאה חיצונים. ודע שהתפלה והמצוה שהיא עם עסק התורה היא מיוחדת שאין למעלה הימנו מפני שעסק התורה מכפר עון ובזולת זה שמזהיר האדם מן העון ואינו בא לידי חטא, ועוד שמלמדו דרך העבודה, ועוד שהוא מכוון באותו תפלה ומצוה ומעיין בה ואין עניניו כגופים מתים בלי נשמה. וזמש"ל:

מעין ב - נהר מ

נהר מ - לבאר כי יתחלפו המצות כפי חילוף עושיהם:

הענין כי כמו שהשגת אדם בתורה ובאלו"ה הוא לשעורין, כי כל אחד ואחד משיג כפי דקות נשמתו, ויש שאינו משיג כל כך מפני שאין נשמתו במדריגה ההיא, כן סוד מעשה המצות תעלה שיעור המצוה או תרד כפי ענין דקות או עוביות המקיים המצוה. והמשל מצות תפילין ימצא כסא בגוף הצדיק ומרכבה להקב"ה בסוד תפלה של ראש, ומרכבה לשכינה בסוד תפלה של יד, אמנם עמי הארץ מכניעין בסוד התפילין היצר הרע אבל לא יוכלו לעשות כסא ומרכבה לשכינה כנזכר בר"מ פ' פנחס, כן כיוצא בו לשאר מצות. וזמש"ל:

מעין ב - נהר מא

נהר מא - לבאר סוד הברכות והשפעתן:

הענין כי הנשמה היא נעשית סולם לעלות הברכות ממטה למעלה בבחינת אבי"ע וכן היא סולם להוריד הברכות מלמעלה למטה דרך אבי"ע, ולכן בכל מקום שהברכות לעולם הוא כסא ובסיס לברכות, אם באצילות בבחינות נשמה דאצילות וממנו לכל הבחינות, אם בבריאה בנשמה, אם ביצירה ברוח, ואם בעשייה בנפש דעשייה, אם בגשמי בגופו לעולם הוא כסא ובסיס לאותן הברכות שגרם להשפיע וממנו יושפע אל כל שארי המקבלים, ואין הברכות קודמין אליו בשום מקום אלא בסוד האצילות שהברכות נמשכות ממקום שאינו משיג, ואחר כך משם דרך סוד נשמתו כנזכר, ובבחינת מה שנשפע לנשמה ורוח ונפש הוא קישוטין ומלבושים לעולם הבא, ומה שנשפע בגוף הוא אוכל פירות בעולם הזה. וזמש"ל:

מעין ב - נהר מב

נהר מב - לבאר פגם הנהנה בלי ברכה ופגם עובד עבודה זרה:

כבר נודע כי כל נמצא בעולם נמצא ונתהוה כל פרטיו עליו ועציו ואבריו ופרקיו בכח אותיות כנזכר בספר יצירה, והכל נמצא ונתהוה בל"ב נתיבות החכמה בעשר אמירן בסוד הכתר וא"ס באחדות גמור פועל על ידי החכמה וע"י הבינה וע"י הת"ת וע"י המלכות, וכן משתלשלים ההויות למטה ואפילו עשב קטן בחינת עליו ושרשו וקלחו וזרעו פרחיו וציציו גווני פרחיו גודלו אורכו ורחבו ריבועו ועגולו, הכל תלוי ברמז העליון כפי כח אחיזתו במלאכו ומלאכו בשרשו ושרשו בהספירות והספירות באין סוף:

והנהה מן הנבראים בברכוותיו בהיתר גורם ממש סוד הקרבן שמתהפך העשב ההוא ממטה למעלה כי בריאתו היה מלמעלה למטה, אך בהנאת האדם ממנו הוא עולה ממטה למעלה בסוד ההתהפכות האור, כשהאדם מתיך כחו וליחה בעבודת קונו באכילה עולה זה עד אין סוף הנקשר בספירותיו בנחת רוח עבודת הצדיק הזה. והרשע הנהנה בלא ברכה מעל שהיה העשב או הירק או הפרי וכיוצא בו קדוש נאחז באלה"ות מלמעלה למטה וזה כרת אותו והוציאו מהקדושה לטומאה שאינו עולה למעלה, אלא בלא ברכה יורד למטה אל מקום החיצונים, וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו אם ממש נוטל עץ או אילן או פרי ומקריבו לע"ז, שהרי מה שקדש בקדושת ההשפעה העליונה והוא דבוק בבורא, מפני שע"י קשר השתלשלות מעילה לעלול אין לך דבר נפרד ממנו ואורו נוקב ויורד דרך המשתלשלים עד שפל מצב הבריאה ההיא אם חי אם צומח אם דומם, ולזה ראה גם ראה העושה ע"ז מאילן או מפרי או מעץ או מבעלי חיים כמה יחטא שהרי קיומו דבק במקיים הכל והוא עושה עבודה זרה, והיה ראוי שיסתלק ממנו המקיים ויתבטל הוייתו ברגע, והא"ס אינו מפריד יחודו מן הנבראים שאלמלא רוחו ונשמתו אליו יאסף יגווע הכל כאחד ולא ישאר שום מציאות, אם כן החוטא חטא זה הוא גדול מה שאין הפה יוכל לדבר וזש"ה לא תעשון אתי אלהי כסף וגו', כי אחדותו ורמז ספירותיו אחוזות במציאות הנבראים והכסף רמז לחסד וזהב רמז לגבורה והעושה ע"ז מהם כביכו"ל ממש עושה ברמז עליון ופוגם באותם המדות, וז"ש אתי אלהי כסף מפני שאם אתה עושה אלהי כסף אני בחברתך עושה אותו כי כחי דבק בו כביכו"ל ואותי הוא מחטיא, והיינו אתי אותי ממש כנזכר:

ודע שבזוהר פרשת פקודי אמרו כי הנהנה בלא ברכה גרע ברכאן, והענין הוא כי כשהאדם מברך הוא גורם להמשיך הברכות ממקור העליון אל הת"ת והמלכות, וזה נהנה מן הברכה העליונה וגורע בריה מן הבריות ממה שהוא אוכל אותה וגורע כח העליון השורה ונתון בכל הבריות וכאשר יאכל אוכל ויכלה אותם וישרפם מונע הכח ההוא מן העולם, והמלאך או כח הממונה עליו הוא בטל וריקן, לזה צריך להמשיך הברכות קודם אכילתו והוא מרבה שפע העליון כנגד מה שהוא ממעט אותה בריה באכילתו, והשר הממונה על מה שאכל מתמלא משפע זה כדי לגדל הבריה פעם שנית, ומי שנהנה בלא ברכה גוזל אביו ת"ת ואמו מלכות, מב' פנים האחד שאוכל הבריות שרוחניותם שורה בה והמלאך מופקד עליהם, הב' שהיה ראוי לו להמשיך ברכה וגרע חק ברכה מלמעלה ולזה חבר הוא לאיש משחית וגומר, כנזכר בזוהר פקודי:

ולזה כל מעשה גויים מן הצומח להם מן השדה ועד כל בריה אינה אחוזה בהקדושה, מפני שהם עצמן נפרדים ורחוקים ממנו יתברך כאומרו אשר חלק ה' אלה"יך לכל העמים וגו', ולזה כלי גויים צריכים טבילה וכן כמה עניינים, ודגן שלהם פטור מן המעשר כתבן שלנו שהוא חלק החיצוני, וכן עיסתם פטורה מן החלה כעיסת הכלבים שלנו שאין הקדושה מתפשטת אליהם כלל ולא אור עליון מאיר בהם, ולכך דוקא ישראל הם הפוגמין למעלה והם בכלל לא תעשון אתי וגו', ולא אומות העולם שאין להם חלק בהקדושה כלל לא הם ולא קניינם, וענין זה יתוקן בסוד כי אז אהפוך אל העמים וגו'. והיינו יתגדל ויתקדש שמו שאז יתגדל ויתפשט בכל הנמצאים כולם. וזמש"ל:

מעין ב - נהר מג

נהר מג - בסוד קבלת תפלת הצדיקים:

הענין כי כל מצוה ומצוה שיעשה האדם יגרום לייחד למעלה אבר ידוע והיכל ידוע מאותו אבר עליון, ויהיה סגולת שכרה ענין אחד מה שלא יגרום ע"י עשיית מצוה אחרת, ולזה כשיעשה אדם בעולם הגשמי מצוה אחת על ידי אבר ידוע כמו התפילין שבראש, על ידי מחשבתו פועל באצילות באבר הראש בסוד הנשמה, וע"י הדיבור פועל בעולם הבריאה סוד כסא הכבוד בשם ידוע דוקא כמו שהתפילין סודם שם אהי"ה, ועל ידי המעשה הגשמי עושה ופועל בעולם היצירה דהיינו סוד המלאכים התלוים בשם אהי"ה שהם רומזים בסוד הראש ושכר המצוה למטה יהיה כיוצא בה, והענין שאם יהיה אדם אחד נזהר במצוה ידועה יתלוו אליו המלאכים הידועים לאותה מצוה לשומרו, ואם יהיה כוחם בסוד המטר וירד האיש ההוא לפני התיבה בשנת בצורת ב"מ, יזדקקו אליו המלאכים ההם לקבל תפלתו למעלה ויענה במהירות מה שלא יעשה זולתו, ואף אם יהיה חסיד יותר ממנו, ואף אם יהיה לו סגולה לענין זה לא יהיה לו סגולה לענין תפלות צרות אחרות מפני שאין לו זהירות וזריזות במצוה התלוי' באותו האבר שבו תלוי ענין תשובת קבלת בקשתו, והיינו סוד אתמחי גברא אתמחי קמיע. וזמש"ל:

מעין ב - נהר מד

נהר מד - לבאר מיני תפלות ועיון הכונה:

הענין כי התפלה שהיא עבודה שבלב היא אל האדם על שני פנים, האחד הוא סוד המשכת השפע למלכות ולהשפיעה, והעובד על דרך זה אין כונתו בתפלתו וברכותיו אל הדברים הגשמיים רק אל מזון השכינה וקישוטיה, ועל זה נאמר את תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, ותפלה כזו אינה מתקבלת ע"י מטטרו"ן שהוא עבד, מפני שמטטרו"ן הוא שר להנהגה הגשמית התחתונה וקבלת השפע הבא אל עולם התחתון הגשמי, ותפלה זו שאין בה חלק גשמי אינו כעבד אלא כבן המשמש לאביו שלא על מנת לקבל פרס, ולזה אינה מתקבלת על ידי מטטרו"ן אלא על ידי היסוד. אמנם מה שפירשו רז"ל שיהיה האדם בג' ראשונות כעבד המסדר שבח לפני רבו וכו' היינו בבחינת אדם שהוא כעבד בתפלותיו כנזכר, על מנת לקבל פרס דהיינו הכונה הגשמיית, ולכך שכר שכיר נקרא התפלה ההיא, והשכיר הוא מטטרו"ן שהוא שכיר להנהגת התחתונים, ושכרו הוא התפלה להשפיע ההנהגה התחתונה, ולפיכך הוא המקבל אותה התפלה כנזכר:

אמנם ענין הכונה בתפלה, דע להיות אדם חלק אלו"ה ממעל אחוז בשרשרות הקדושה ע"י שלשלת השתלשלות נשמתו ממדרגה למדריגה, הנה שלשלת הנז' תהיה סולם שבו תעלה התעוררות מעשיו עד שתתייחדנה הספירות העליונות על ידו, ובו ימשוך שפע הברכה אל הספירות, מהראשונה אל האחרונה, ומהם אל המדריגות התחתונות עד שיגיע ויחול עליו דרך הסולם הנזכר, וכפי שיעור התעוררות והכשר המעשה כך יהיה התרחבות הצינור והארת השפע העליון, וכן כפי מקום אחיזת הנשמה כן תהיה מדריגות הצינור וההארת ההשפעה, ועם כל זה לא תהי' מדריגת האור הנשפע על ידי אחד כמדריגת האור אשר יהיה נשפע ע"י זולתו, וכן לא יהיה פגם הנעשה על ידי אחד כפגם הנעשה על ידי זולתו, וכן לא יוכל לתקן זה פגמו של זה, ואין תקנה לפגם אלא ע"י עצמו שיחזור בתשובה או יתגלגל. ועם זה יתבאר טעם מאמר רז"ל שהא"ל יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה מאד, והענין כשימנע הצדיק מעשות אחד מן המצות ימעיט גדולת שפע האור הראוי להיות נשפע על ידו אם היה עושה אותה, מה שלא היה חסרון כל כך אם היה מונע ממנו אחד מן הרקים שאפילו היה עושה אותה לא היה נשפע על ידו כל כך אור ושפע, וכן לא יהיה דומה הפגם שעושה הצדיק לפי מדריגת מעלת מקום אחיזת נשמתו לפגם שיעשה אחד משאר העם שמדרגתו מטה מטה:

וזולת סיבת מדרגות אחיזת הנשמות יש הבדל רב בין מעשה בעלי החכמה לעם הארץ, כי החכם בטוב כוונתו כאשר יכוין במעלות הסולם תתעלה נשמתו בהתעוררתו ממדרגה למדרגה ומסיבה לסיבה ומעילה לעילה עד שתגיע ותראה ותרצה לפני קונה ותדבק במקורה במקור החיים, ואז ישפיע עליה משם שפע רב ויהיה הוא מקום ומושב ומכון להשפעה וממנו יתחלק לכל העולם כנזכר בזוהר פרשת תרומה, עד שתדבק בו השכינה, כי אחר שהשפע בא על ידו נמצא שהוא מקום הצינור הגדול במקום צדיק יסוד עולם ולכן תדבק בו השכינה. ולא ידמה המכוון בפשט הדברים למכוון בתפלתו ע"ד הסוד, כי כפי מקום עליות המחשבה כן תהיה ההשפעה כנז' בזוהר פרשת חקת שמי שאינו מכוון בתפלתו ע"ד הסוד לא יכנס לראות פני השכינה, ואפילו שיענו אותה תהיה הענייה כמו שמשיב למי שעומד אחורי כתיפיו כי הוא בהסתר פנים ועל ידי שליח מבחוץ. ולהבין תכלית עיקר הכונה כי צריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדרגות העליונות אל האותיות שהוא מזכיר כדי שיוכלו לעלות האותיות ההם עד המדרגה העליונה לעורר לעשות שאלתו, והכונה, כי כפי האדם אינו דבר ריק הוא אבל הוא רוחניות מתהווה ממנו, ואל הרוחניות ההוא צריך להמשיך כח מלמעלה להפריח שאלתו ולעלות אותיותיו עד המדרגה הנרצית לו, וזה עיקר הכוונה להמשיך כח עליון כדי שבכח ההוא יעלו האותיות למעלה ויתהוו במקום רומו של עולם וימהרו בקשתו:

אמנם בכלל התפלה צריך שנכוון שהקול בת"ת והדיבור במלכות שהם ידו"ד אדנ"י ויכון שיהיו מתייחדים יחד קול בדיבור אז רומז אל שם יאהדונה"י שהוא רומז אל יחוד שניהם, ועוד יכוין כי הקול ודיבור כלולים מאש ומים ואויר שעל ידי שלשתם שהם סוד חג"ת יהי' הייחוד נגמר כנודע שהקול יוצא מורכב מאש ומים ואויר. עוד ראוי לכוין בכל תפלה ותפלה למדה השולטת בזמנה לפי חילוף העיתים אם שחרית או מנחה או ערבית, ובבחינת אותה המדה תהיה כל כוונתינו לפי עניינו ושעתו. עוד ראוי לכוין בדבריו ומלותיו בשמות ובכינויים אל הספירות ר"ל שיכוון בשמות ההוי"ה הרומזים לעצם הספירות ואל הרוחניות הפנימיות הנעשה לבוש אל העצמות המתפשט מא"ס המיוחד בתכלית הייחוד שאין לנו דבר שנוכל להגבילו ולא לרמוז אליו רק בהוי"ה ההיא המיוחדת בנקודות ההם ואז ילך לבטח דרכו. ואין לנו לגלות יותר בזה הספר, וכבר כללנו פרטיות הכונה בתפלות בספר בפני עצמו וקראנוהו ספר כנף רננים בס"ד. וזמש"ל:

מעין ב - נהר מה

נהר מה - לבאר סוד נפילת אפים:

דע כי מספר ימי השנה שהם ימי עציבו ר"ל ימי נפילת אפים שאותן הימים משמש מרכבה בינונית שהיא מרכבת מטטרו"ן הם רכ"ב ימים, כי מטטרו"ן הוא רכב ומרכבה לשכינה שבעולם היצירה, וזהו סוד על נהר כבר וגו'. רכ"ב ימים על הסדר הזה, ה' ימים בתשרי וכ"ד בחשון הרי כ"ט, וכ' בכסלו הרי מ"ט, כ"ג בטבת הרי ע"ב, וכ"ג בשבט הרי צ"ה, כ"ב לאדר הרי קי"ז, ניסן אין שולטנותו במטטרו"ן, אייר כ"ג הרי ק"מ, סיון י"א הרי קנ"א, תמוז כ"ד הרי קע"ה, אב כ"ג הרי קצ"ח, אלול כ"ד הרי רכ"ב. נמצא באלו הימים רכ"ב משמש מטטרו"ן עם חיות הקודש ועם ד' מחנות ועם ט' גלגלים, ונשארו קל"ב ימים שהם אסורים בנפילת אפים, ואלו הימים משמש כסא בריאה, ואותיות קל"ב הם אותיות קב"ל שהם אותיות קבלה שאין מוסרין סודות המרכבה אלא למארי קבלה. מספר כת"י:

מעין ב - נהר מו

נהר מו - לבאר בסוד סמני קטרת הסמים:

דע כי קריאת פיטום הקטורת יש בו כח סגולי להבריח כל סנקליטין של מלך וכן אמרו רז"ל על פסוק זאת תורת העולה וגו', אמנם טעם היות סמני הקטורת י"א סמנים לא פחות ולא יותר, ללמדינו שבכל ציבור שיש ביניהם רשע אחד אל יוציאוהו מביניהם ולא יעכבוהו מלהתפלל עמהם, ואל יעלה בדעתם שיפסידו בהשתתף תפלת רשע עמהם, ואדרבה יגיע להם תועלת ולא הפסד כי כשיעיינו למעלה ערך תפלתו לפי ערך תפלת רשע יראו יותר חשובים ממה שהם בלתי רשע עמהם, וגם הרשע ירויח כי בהתחבר תפלתו עמהם חוזרת להיות חשובה, וזה כשיהיו י' צדיקים וא' רשע נחשבים כולם לצדיקים כל הי"א נחשבים לצדיקים, אך אין כח בט' צדיקים לבטל פסול תפלת רשע אחד, ואם היו שני רשעים בתוך הציבור צריך שיהיו עשרים צדיקים כדי לבטל ב' רשעים, ולזה היה בקטורת עשרה סמנים טובים לבטל ריח החלבנה שריחה רע:

והנה האחד מהם צרי והב' לבונה ר"ת צ"ל, והג' ציפורן שראש תיבה צ והד' חלבנה ר"ת צ"ח, ופירוש צ"ח לבן שרומז למדת החסד וע"ש שישראל מתכסים תחת צל החסד ע"י סוד סגולת הקטורת בשעת הכעס להחליש כח הסנקליטין של מלך ולהבריחו, והה' מור והו' קציעה והז' נרד והח' כרכום שראשי תיבות מקנ"ך וישראל הם מקנה של הקב"ה שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי, והט' קושט והי' קליפה והי"א קנמון ר"ת ק'ק'ק' לרמוז לקדוש קדוש קדוש ה' צבאו"ת, ולרמוז שישראל הם מקנה ה' הנקרא קדוש מתכסים בצל מדת החסד הנקרא צ"ח ע"י סוד הקטורת להנצל מסנקליטין של מלך. והד' סימנים הראשונים היו מביאין מכל אחד מהם ע' ע' מנה, וד' פעמים ע' עולה ר"פ, לרמוז שהסנקליטין של מלך שצורתו עגל ונקרא פ"ר רפו ידיו, והד' סמנים אחרים בכל אחד ואחד מביאים י"ו מנה וד' פעמים י"ו עולה ס"ד שהם ר"ת ס'יעתא ד'שמיא, וכשתחבר מנין ס"ד עם ר"ף יעלה שמ"ד לרמז שהסנקליטין של מלך שמו השמ"ד וכונתו לעשות שמד כדכתיב ויאמר להשמידם לולא משה וגו', והקושט י"ב לרמוז שהי"ב שבטים שהם זרעו של יעקב הנקרא אמת שתרגומו קשוט, וכשתחבר מנין י"ב לשמ"ד יעלו שנ"ו לשון שינוי לרמוז שנהפך כעס המלך לרצון, והקליפה ג' לרמוז שבכח ג' אבות נתפשטו ג' קליפות המסבבים לישראל ונכרתו, כדכתיב כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם סבבוני וגו', וכשתחשוב מנין ג' עם שנ"ו יעלה שט"ן לרמוז לשטן שנהפך ונקרא שנ"ט ר"ל שנט"ה למות בסוד כח הקטורת, קנמון ט' לרמוז שהשלמות ענין ריח הקטורת גורם טובה לישראל, וכשתחבר מנין ט' עם שנ"ט יעלה שס"ח, ס"ח הוא בגימטריא חיי"ם והש' רומז לשלשה אבות בסוד שין של שבת, ר"ל שבזכות ג' אבות ישראל ניצולין בשעת הכעס ע"י סוד ריח הקטורת. מספר כתיבת יד:

מעין ב - נהר מז

נהר מז - בסוד הקרבן והגלגול:

הענין נודע כי הבהמה הנקרבת על גבי המזבח ע"י החלב והדם קושר ומייחד המדות העליונות ולזה כדי שתחול עליו הקדושה צריך שלא יהא פגום בעל מום, כי בלי ספק המום הוא פגם דבק בעצמות הדבר מורה שליטת הקליפה עליו ומבריח הקדושה ממנו שאי אפשר לשתי צרות להיות יחד שלא תברח זו מפני זו, כי בלי ספק הקדושה בורחת משם ולכך צריך כלי שלם להשרות בו הקדושה כדי לייחד בו המדות העליונות, ובזולת טעם זה יש עוד טעם נוסף בסוד הגלגול כי ימצא סודו גם בבהמה, והיינו רשעים שחייבין מיתה יתלבשו בשור או בשה וטובחין אותו ונחשב לו למיתה והריגה עד ירצה עונו ותסתלק, וברצות ה' דרכיו תתלבש בבהמה כשרה להתקרב על גבי המזבח, ואז בסוד עשן המערכה היתה מסתלקת אחר שקבל עונשה בשחיטה בסכין כשירה על ידי הכהן מיכאל השר הגדול העומד ומקריב נשמתן של ישראל, וזה סוד גדול בקרבנות לתקן רשעי ישראל שהרהרו בתשובה, ומיום שנחרב בית המקדש נתקנים ע"י מיתת הקטנים, ואם היתה נפש רשע בלתי טהור והגון להקרב על גבי המזבח היה מתלבש בה ומחתים שם העון במום קבוע כדי שלא תתקרב על גבי המזבח ולא תכנוס בקודש, אלא היה שוחט אותה בחול בסכין בדוק והיתה מתטהרת ומתלבנת בסוד תיקון המצות עד שתתקן ואחר כך תעלה בשחיטה כשרה אבל לא למזבח, ולזה עם הארץ אסור לאכול בשר כי אינו מטהר והוא עצמו עתיד להתגלגל, ויש מתגלגל בבהמה חיה ועוף טהורים ונעשים נבילה בסכין פגומה או נמצאים טרפה, וזה קשה גלגולו מן הקודם, ויש שמתגלגל בשאר מיני בהמה טמאה או בכלב וזה קשה גלגולו למאד מאד עד שכמעט אין לו תקנה, ויש מתגלגל בגוי וזה קשה כמעט כקודם, ויש מתגלגל בעבד ישראל וזה יותר טוב מהקודם, ויש מתגלגל באשה וזה יותר טוב מהקודמין ועם כל זה היא ירידה ממעלה הראשונה, ועל ג' אלו אנו מברכים שלא עשאני גו"י עב"ד אש"ה, ובהמה כולי האי לא מברכין:

אמנם סוד הגלגלולים האלה אינם לנשמה ח"ו אלא לנפש לבד, והמלאך הממונה על זה הוא סנדלפו"ן שר הנפשות והוא מלמד זכות על נפשות בני ישראל לטהרם כדפירש בתיקונים במצות שילוח הקן, והוא נפש כוללת כל הנפשות של ישראל אפילו הכשרות והוא מתאוה לבלתי ידח ממנו נדח, ועל סוד זה נאמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר להשלים אות הנפש הזאת המתאוה שלימות הנפשות כולם, וכבר הרחבנו הביאור בזה בעין משפט בס"ד. וזמש"ל:

דע שמקנה הצאן ששלח יעקב לעשו היו ד' מאות וארבעים לא פחות ולא יותר בכוונה גמורה בחשבון ת"ם בבחינת הטהרה, ובחינת הטומאה שהיו בעלי מומין וזהו מ"ת, ולכן חברן הכתוב עם הטמאים והיינו שכתב הגמלים בין מקנה הבקר והצאן, וכתב מקנה הבקר בין הגמלים והאתונות להודיענו כמו שהגמלים והאתונות פסולים לקרבן כן מקנה הצאן והבקר פסולין לקרבן כי היו בעלי מומין, ולכן כתב בפסוק ראשון של הדורון ח' תיבות שמסיימין במ"ם, והם עיזי"ם מאתי"ם ותישי"ם עשרי"ם רחלי"ם מאתי"ם ואלי"ם עשרי"ם בלי שום מלה אחרת מפסקת ביניהם, להודיענו שכל הבהמות ששלח לדורון הם ד' מאות היו כולם בעלי מומין:

ודע שחשבון כל הבהמות הטהורות ששלח לדורון הם ד' מאות ותשעים כמנין סל"ת בבחינת מינים טהורים, ושק"ץ בבחינת בעלי מומין, והנה מספר עזי"ם גימטריא קכ"ז כשנותיה של שרה, וברחלים רמז לו ג"כ שתעמוד לו זכות של רחל אשתו, וג"כ מן הבק"ר שתעמוד לו זכות רבקה אמו, וחשבון הגמלים והאתונות היו ס' בגימטריא הטמא"ה ובגימטריא יטמ"א, וכשנתחברים הטמאות עם הטהורות יעלה נת"ק לראשו של עשו, ולפי ששלח הדורון תחלה לעזאזל קודם שיפרוש המעשר לקרבן אף על פי שהיו בעלי מומין נתחייבו בניו להקריב בכל שנה תק"ן בהמות למוספין, מאה לנ' שבתות, קל"ב לי"ב ראשי חדשים י"א לכל ראש חודש, ע"ז לז' ימי פסח, י"א בעצרת למוסף וי"א על מנחת הביכורים, בין כלם של"א, עשר לראש השנה ועשר לכפורים יעלו שנ"א, ע' פרים לז' ימי סוכה, י"ד אילים לימי סוכה יעלו פ"ד, צ"ח כבשים לז' ימי סוכה יעלו קפ"ב, ז' שעירים לז' ימי סוכה יעלו קפ"ט, ועשר לשמיני עצרת יעלו קצ"ט עם שנ"א יעלה תק"ן. וזמש"ל מספר כתיבת יד:

מעין ב - נהר מט

נהר מט - סוד השבת והנפש היתירה וסעודות שבת:

דע שיש אדם שאינו זוכה אלא לנפש בלבד, ויש אדם שזוכה לנפש ולרוח, ויש מי שזוכה גם לנשמה, מי שזוכה לשלשתן בחול זוכה ביתרון שלשתן בשבת, ומי שלא זכה בחול אלא לנפש אינו זוכה בשבת אלא לנפש יתירה, ומפני כי לא רבים יתחכמו לפחות [זכו] כולי עלמא זכו לנפש יתירה:

וידוע שהנפש יתירה היא ברתא דמלכא ומקורה ממלכות דבריאה, ובבואה בע"ש באין עמה שלשה מלאכים מעולם היצירה, אחד ממחנה מיכא"ל שהוא כנגד מדת חסד אברהם, ואחד ממחנה גבריא"ל שהוא כנגד מדת גבורה פחד יצחק, ואחד ממחנה אוריא"ל כנגד ת"ת ישראל, ומטעם זה נקרא יום השביעי שבת כלומר שי"ן רומז לג' אבות, והכונה על ג' מלאכים הנזכרים הבאים ללות את הנפש יתירה הנקרא ב"ת, ולכן צריך לבקש ערב שבת אחר ג' בדי הדס כשר הרומזים לג' אבות, והכונה היא להיותם כסא לג' מלאכים הנזכרים הבאים ללוות את הנפש יתירה, ובראות הנפש יתירה שהג' מלאכים הנזכרים מצאו מקום לחול עליו אז ממתינים לה עד מוצאי שבת ללוותה אזי היא צהלה ושמחה, ובליל מוצאי שבת בשעת הבדלה כשמברכין על אותם ג' בדי הדס הכשרים אזי הנפש יתירה יוצאה באותה ריח ומיד אותן הג' מלאכים השורים על ההדס הולכין עמה ומלוין אותה עד מקומה, והנפש יתירה בשעת הליכתה מברכת לבעל הבית בשביל נחת רוח שקבלה, ומי שלא זימן הג' בדי הדס מערב שבת כשבאין הג' מלאכים ללוות את הנפש ואינם מוצאים מקום לחנייתם אזי הולכים להם והנפש נשארת לבדה עצובה, ובליל מוצאי שבת כשמברך על ההדס שוטה אותו המלאך מסיטרא דשמאלא השורה עליו מתלוה עם הנפש ומתנערת ממנו והולכת לה לבדה בעצבון ומקללת לבעל הבית על שלא טרח בשבילה לזמן לה ג' בדי הדס עבות לחול עליהם הג' מלאכים הנזכרים ללוותה:

אמנם שרש הנשמה יתירה הענין הוא כאשר עלה משה להר סיני לקבל התורה ניתנו לו אלף חלקים אורה שהוא סוד אל"ף רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל נאבדו ממנו בעון ישראל, ואז נשאר לו חלק אחד לבד מכל האלף חלקים, ולכך אלף דויקרא זעירא, ולפי שמשה לא חטא לשיאבדו ממנו רק בעון ישראל היה זה, ולכן הקדוש ב"ה משלים אותם אליו משל ישראל, והם האורות והכתרים שהם עדיים של ישראל שהתנצלו מהם בחורב ונטלם משה אח"כ להשלים מה שחסר לו בעבורם, אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותם האלף חלקים של אורה שאבד ולוקחם בסוד תוספות שבת ואז הוא מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות השבת בכל ערב שבת, וזהו סוד ישמח משה במתנת חלקו פירוש כי ביום שבת ניתנים למשה במתנה אותו החלק שניטל ממנו והוא שמח במה שהוחזר לו, והכונה לומר כיון שניתן לו את חלקו הוא שמח בחלקו ואינו מתאוה לחלקם של ישראל, ואז חוזר הוא ליתן לישראל את חלקם ולא יאמר מאחר שחטאו ישראל וכבר אני זכיתי בחלקם אני אקח הכל, אלא הוא שמח בחלקו לבד ומחזיר להם חלקם, והטעם כי עבד נאמן קראת לו, ולכן אותם הכתרים של ישראל שהופקדו בידו הוא מחזירן לבעליהן וזה שאמר כי עבד נאמן קראת לו, וביאר מה היא מתנת חלקו שזכר ואמר כי הוא אותו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני ונאבד ממנו ברדתו מן ההר ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, אמנם הכליל תפארת ניטל ממנו וזו היא מתנת חלקו שלוקח עתה ביום השבת:

ודע כי נפש יתירה שעת ביאתה היא בעת הכנסת שבת, וצריכה למצוא הבית מתוקנת לשבת שלחן ערוך ונר דלוק ובעל הבית מקושט ומלובש בבגדי שבת, ואם יש יכולת בידו לטבול הרי זה משובח, ואם לאו ירחוץ ידיו ורגליו במים חמים, ואז נכנסת בשמחה בגוף האדם, ובשחרית בעת שיאמר שליח צבור נשמת כל חי אזי זמן ביאת הנשמה, ובתפלת המנחה בעת ששליח ציבור אומר ואני תפלתי אזי זמן ביאת הרוח, ובמוצאי שבת כשמבדילין באתה חונן אזי חוזרת הרוח למקומה, ובשעת סדר קדושה זמן הליכת הנשמה, ואחר שהלכה הנשמה ניתן רשות להדליק את הנר, ובשעה שמבדיל על הכוס אז זמן הליכת הנפש למקומה. אמנם לדעת האלה"י האר"י זלל"ה כתב האלה"י הרח"ו זלה"ה וז"ל, הנה באומרך בואי כלה בקבלת שבת אז תכוון שתקבל תוספת הנפש, ובברכו תכוון לקבל הרוח, ובאו' ופרוס סוכת שלום תכוון לקבל הנשמה, וכל אלו הם בסוד הלילה שהוא המלכות, ואחר כך בבקר תכוון בברכו לקבל נפש, ובסמיכת גאולה לתפלה לקבל רוח, ובמוסף באיה מקום כבודו לקבל הנשמה, ושלשתם מן הת"ת מדת יום, עכ"ל:

וצריך לערוך השלחן בשנים עשר ככרות בלילה ובשחרית ובסעודה שלישית, ויסדר הלחם שתים מערכות פשוטות לאורך ששה מדרום וששה מצפון שש המערכת, ושיהיה השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב. ואמנם המקובל האלה"י האר"י זלה"ה כתב וז"ל, צריך שתסדרם שיהיו י"ב לחמים ששה מצד ימין בשלחן וששה מצד שמאל, השש של ימין יהיו שלשה על גבי שלשה, וכן בצד שמאל, והשלשה עצמם יהיו כעין סגו"ל וזה סדרן כזה:

(ציור):

ממש כי בצד ימינך הם ד' לחמין ב' על גבי ב', וכן בצד שמאלך הם ד' ב' על גבי ב', ובאמצעיתם יש ד' לחמים אחרים שהם מפוסקין בנתיים שהם ב' לחמין אצל אותם הד' מצד ימין וב' אחרים מצד שמאל אצל אותם הד' אשר שם, וכשתרצה לעשות המוציא תקח מאלו האמצעים השניים העליונים ותצרפם ותחברם בשתי ידיך, ויהיו שני שולי הלחמין זו דבוק לזו ושני הפנים שלהן יהיו פונים פן זה מצד אחד ופן זה מצד אחד, ואז יהיה ניכר כאלו הוא לחם אחד ובו שתי פנים וזהו בסוד לחם הפנים, ותבצע בציעה כזית ותקחנה לך ותבצע בציעה שנית שיעור כביצה ותתן לאשתך, ואח"כ תבצע בציעות אחרות אם תרצה לתת לאחרים, עכ"ל:

וצריך שיהיה עורך השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב, וצריך שיהיה אורך השלחן י"ב טפחים ורוחבו ששה וגובהו לא פחות מתשע ולא יותר על עשר, ושישב בעל הבית אחוריו לצפון ופניו כנגד פני הנרות, ובשעת המוציא יקח ב' ככרות מצד ימינו אחד מכל מערכה ולא יניחם זו על גבי זו אלא שתיהם מעומד תחתית כנגד תחתית כדי שיהיה פנים של ככר אחד לפניו, ופנים של הככר השני אל מול פני המנורה שלפניו זכר ללחם הפנים פנים לכאן ופנים לכאן, ואם אין לו יכולת להניח י"ב ככרות אין לו רשות להניח יותר מארבעה, ויערכם שתים זו על גבי זו מצד ימינו ושתים זו על גב זו מצד שמאלו, ובשעת המוציא יטול שתים הימניים ויבצע כנזכר, וכשאין לו ד' לא יניח ג' אלא שתים ולא פחות שאין ראוי לברך המוציא בשבת וי"ט אלא על שתי ככרות, ולא יניחם זו על גב זו אלא אחד מימינו ואחד משמאלו, ויזהר שיניח הככר שבצד ימינו אל מול פני הנרות כדי שיברך עליו המוציא ולא על השמאלי:

ודע שצריך לתקן סעודה למוצאי שבת אחר ההבדלה, וצריך לערוך שלחנו יפה שצריך לכבד נפש יתירה בהליכתה כמו בביאתה, ומי שלא סעד במוצאי שבת כאלו לא קיים מצות סעודה שלישית, ועוד שממנה נהנה העצם שנקרא לוז כנודע. מסכ"י. ויתר כוונת הסעודות של שבת הארכתי בהם בספר מעשה חושב בס"ד:

מעין ב - נהר נ'

נהר נ' - בסוד איסור המלאכות בשבת והתירם בחול:

הענין כי בשאר הימים אין שליטת מדת המלכות בעולם התחתון, שאין אור האצילות מתפשט למטה אלא סוד מלאך מטטרו"ן והיינו ימי החול, וא"כ עולם הזה וכל אשר בו כולם מאירים בימי החול ומתלבשים באורות מטטרו"ן, וכאשר האדם יפעל מעשהו ומלאכתו המשל בזה יחרוש הפרה וכליה והקרקע הנחרש הכל בסוד מטטרו"ן ומותר לפעול בו, אמנם ביום השבת מפני שלמעלה במלכות העליונה נתפשט בה סוד אור נשמה יתירה התפשטו ענפיה למטה עד שכל הנמצא התחתון מאיר באור המלכות, והנוגע בכלי המחרישה ובפרה ובקרקע משתמש באור עליון מלכות ופוגם בכל מעשה שיעשה, שהרי היא שבת מלכתא שביתה ודאי ואין לזרעה במעשה ולפוגמה בחרישה כי הקרקע זה היא ממש מלכות כיון ששולטת מתפשטת בתחתונים. וזמש"ל:

מעין ב - נהר נא

נהר נא - דרוש למילה:

יש לשאול אחר שישראל הם קדושים חלק ה' עמו מי נתן בהם טומאת בערלה שהיא מסיטרא דשמאלא והיא מדריגת הטומאה היותר גדולה, והראיה שרז"ל המשילוה לטומאת מת אבי אבות הטומאה כדאיתא במדרש ילקוט ריש פר' וירא, ופרשת נשא רבה פרשה י"ב וז"ל, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו' מאי זה הדבר על המילה אמר להם וגו', משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב והיה כהן והיה לו טומאה בתוך ביתו וכו'. וכן איתא בפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, עוד שם כל הנוגע בערל כנוגע במת וכו', ואם כן מהיכן קא אתיא טומאה זו לישראל. וי"ל דע כי התחלת התעוררות התשמיש אינה אלא מצד יצר הרע לתענוג העולם ואפילו החסידים, שאי אפשר שאין בו איזה צד לכונת תענוגי העולם כדאיתא בויקרא רבה פ' כי תזריע עמוד ג' ז"ל, הן בעון חוללתי רבי אחא אמר אפילו אם יהיה חסיד מן החסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון, אמר דוד לפני הקב"ה כלום נתכוין אבא ישי אלא להנאת עצמו וכו' עד כי אבי ואמי עזבוני וגו' ואם ישי שהוא מד' שמתו בעטיו של נחש כדאיתא בפ"ק דבתרא דף י"ז ושבת דף נ"ה נאמר עליו ברוח הקדש הן בעון חוללתי וגו' ק"ו לשאר בני אדם, הרי מוכח שאין שום תשמיש שאין בו צד אחד מעון ומאותו הצד נצרה הערלה, מסכ"י:

אמנם סוד מילה ופריעה, הענין שהדין נותן כי האור העליון תתפשט בכל העולמות ואור הצפון תתגלה ותאיר, אמנם הקב"ה העלים אור שכינתו והצפין טובו מפני חטא אדה"ר והרשעים הנמשכים ממנו, בענין ששורת הדין נכנע ונעשה שם מסך מבדיל מעלים, והיינו החיצונים, שנתן לשמור את דרך עץ החיים כדכתיב וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור, והנה אלו הם שתי ערלות האחד להט החרב שהיא ערלה הנכרתת ע"י החרב כדכתיב עשה לך חרבות צורים, הב' הכרובים היא כנפי ערלה שנית הנקלפת מכאן ומכאן שהיא שני כרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואנו אין כורתים זאת אלא היה פורשת כנפיה ופותחת דלתותיה מכאן ומכאן לגלות את אות י' הטוב הצפון ודרך עץ החיים, ועל זה נאמר ו[נ]מלתם את בשר ערלתכם ממש בשר ערלה על שם שהוא יתרון שהרי תוך הבשר מבפנים צורת האבר מתעלם, ואין בכל האברים כדמות זה שאם תחתוך באחד מאברים איזה חתיכה תחסר הצורה, וזה תימול תתגלה צורת האבר הורה כי ענין זה נוסף על הצורה האמיתית בסיבת עון גרמו הנבראים, והיינו לשון ערלתכם כי הבשר והמום הנוסף הוא בסבתכם שהרי דרך עץ החיים היה נגלה, ואדם בחטאו הוסיף בשר ערלה והעלים דרך עץ החיים וסתמו ולזה בשר ערלתכם [היא] דייקא, והנה חטא אדם הראשון היה בשליחות ידים [והפה] כי בידים לקח ובפה אכל גם זאת המצוה בידים נימולים ובפה מוצצים לתקן חטא זה, כי אדם מושך בערלתו היה, והיינו בשר ערלתכם ונמלתם כדרך שגרמתם בשר ערלתכם ממש כאותה הדרך תמולו אותו וזמש"ל:

מעין ב - נהר נב

נהר נב - במעלת מצות המילה:

דע שהאדם לא יקרא בשם אדם רק על ידי מצות מילה ופריעה ובלעדה יקרא שד ולא אדם, והענין לפי שמתנאי האדם כדי שיקרא בשם אדם צריך שיהיה בצלם אלה"ים כאו' כי בצלם אלק"ים עשה את האדם, והנה ראוי לדעת מהות הצלם מה עניינו, ואומר דע שיש לאדם נפש רוח נשמה שעל ידם משתמרות נפשו רוחו ונשמתו מהחיצונים, כי אין לך מקום ריק בכל אויר העולם שאין בו כמה שדים ומזיקין, אמנם ע"י הלבוש שברא לנפש ורוח ונשמה כנזכר הם משתמרות מן החיצונים כנזכר, וזש"ה אך בצלם יתהלך איש, כי לא יוכל לילך בזה העולם ולבקוע באויר בתוך המזיקין וחיצונים הממלאים אותו אלא על ידי הצלם שהוא המלבוש האלה"י כמו שיתבאר בעזרת הא"ל. והנה המלבוש הזה הוא משותף בין לישראל ובין לגוי בין לשדים כי כולם מעשה ידיו יתברך, ולכן האדם בכלל אית ליה מזלא שהוא סוד המלבוש הנזכר, אך הבהמה לית לה הך מזלא:

והנה כאשר הנשמה תטמא ע"י מעשיה אז מסתלק זה המלבוש ויתאחזו בו החיצונים שיעור החטא ההוא בין רב למעט, וכאשר ירבה לפשוע יסתלק מכל וכל, וזהו אומרו וידעו כי ערומים הם, וזהו סוד כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי אותו החטא יגרום שיסתלקו הלבושים הנזכרים מכל וכל, ובזה יוכלו החיצונים להתאחז בנפש ורוח ונשמה וזהו סוד המיתה, וזהו סוד מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים, כי ע"י חטאם כבר הולכים הצללים והמלבושים מסתלקים ונשארים ערומים עד גמר סילוקם ואז ניתן רשות למי שיטול הנשמה, וזהו אומרו עד שיפוח היום ונסו הצללים, והנה הצלם ההוא מלבוש לנשמה. והענין הוא כי הנשמה היא מבינ"ה כאומרו ונשמת שד"י תבינם לשון בינה, ולזה אהי"ה במילוי יודי"ן בגמטריא צלם, אמנם הרוח והנפש הם מת"ת ומלכות לזה המלבוש שלהם הם אהי"ה דאלפי"ן, מלבוש לרוח שהוא בגמטריא בצ"ל אהי"ה ומלבוש הנפש מאהי"ה דההי"ן שהוא בגמטריא בצ"ל א"ל כי א"ל הוא אהי"ה עם היו"ד אותיות:

והנה גם השדים הם מעשיו יתברך ולפי שהם רוחות בלי גופות כנודע לזה אין להם כי אם אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן שהם דכורין, כי הגוף הוא מן המלכות כנודע ולזה אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן בגמטריא שד. אמנם הגוים אומות העולם אין להם נשמה שהנשמה נקנית ע"י החוקים, והתורה וזה שאמר הכתוב ושמרתם ועשיתם אותם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואפשר שירצה לומר הענין הוא כי ע"י חוקי התורה יקנה האדם שלימות הנשמה והענין שעל ידי מעשה וכונה ודבור יקנה האדם ג' מלבושים לג' חלקי הנפשות כנזכר, וזה שעל ידי המעשה תושלם הנפש, וע"י הדבור בתורה יושלם הרוח, ועל ידי הכונה בתורה ובמצותיה תושלם הנשמה. ודע שכל אחד מנפש רוח ונשמה נחלקת לנפש ורוח ונשמה, וכן המעשה יחלק למשפטים מצות וחוקים, וכן הדיבור יחלק לדבור בפשט ובמדרש ובקבלה, וכן הכונה גם כן או יכוין לפי הפשט, או יכוין לפי המדרש, או יכוין כפי הסוד, ובזה יושלמו כל חלקיו כל אחת מנפש ורוח ונשמה. וקל להבין:

ודע שכדי להשיג נשמה דאצילות שלא תושג רק ליחידי סגולה כמו להרשב"י ע"ה וכיוצא בו, אמנם לנשמה סתם הנה כל ישראל כולם יחד זוכים לכך בעשותם החוקים, וז"ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ר"ל שיזכו לנשמה שהיא נמשכת מחכמה ובינה, לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ר"ל כי כל הגוי הגדול כולם יחד יזכו למדריגת הנשמה כנזכר, וזהו ע"י החקים, וזאת המעלה לא נמצא רק בישראל, וזה אומרו רק דאכין ורקין מיעוטין, והענין כי שבע מצות בני נח אין בהם חקים רק המשפטים והמצות ולזה א"א שיקנו שום נשמה, וזשז"ל אדם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם והענין ההוא כנז', כי הצלם האלהי יושלם בהיות כל חלקיו יחד שהם נפש ורוח ונשמה וזה לא ימצא אלא בישראל, ולזה אתם קרויים אדם דוקא אתם:

והנה בנפש ורוח יש אחיזה לחצונים קצת, והטעם כי שורש הדינין יניקתן מן התפארת והמלכות שהם סוד הרוח והנפש, אמנם מן הבינה ולמעלה אין להם אחיזה כלל, ובזה יובן הטעם למה הלבושים של נפש רוח נשמה הם בסוד אהי"ה כנזכר, והוא לפי ששם אהי"ה הוא סוד הבינה שממנה בורחים החיצונים, ולזה כל עוד שיש לו אחיזה לערלה והטומאה באדם אי אפשר שיחול עליו הנשמה ולזה אי אפשר שיקרא בשם ישראל, ולזה נהגו שלא יקראו לו שם רק אחר המילה שמאחר שכבר נסתלקה הערלה והטומאה אז ודאי תחול עליו סוד הנשמה, ר"ל נשמה של הנפש, ובזה יקרא בשם אדם ישראלי שמעון וראובן וכיוצא, א"כ נתבאר כי הסיבה שנקרא אדם הוא על ידי מצות המילה. וזמש"ל:

מעין ב - נהר נג

נהר נג - בסוד הצדקה, ובסוד מחצית השקל בכל שנה, ופדיון הבן:

הענין מה שהוצרך הכתוב לכתוב בכמה מכרו את יוסף בעשרים כסף, להודיענו כמה נהנו ממנו כדי שנוכל לתקן מה שעיוותו, והעשרים כסף היו עשרים דינרי כסף, וכל דינר ו' מעין, וכל מעה ד' איסרין שהם בין כולם כ"ד איסרין, וכל ד' דינרין של כסף הוא שקל הקודש, נמצא שכל העשרים דינרי כסף הם חמשה שקלים, ולפיכך נצטוינו בתורה לפדיון הבן ליתן ה' שקלים כנגד אותם השקלים של מכירת יוסף, ומאלו החמשה שקלים הגיע לכל אחד מחצית השקל וחלקו החמשה שקלים לעשרה חלקים ולפיכך נצטוינו בתורה ליתן כל אחד ואחד כופר פדיון נפשו מחצית השקל בכל שנה ושנה לקרבנות צבור, ואפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים חייב כל בר ישראל ליתן אותם לעניים שתורתם אומנתם. ודע כי הצדקה שנותן אדם מדעתו ומרצונו בלבב שלם יש בה סגולה להצילו מדינה של גיהנם, אמנם הצדקה שאדם נותן דרך גאוה להתכבד בה או דרך בושה שאם לא יתן יתבייש מאחרים שיתנו יש בו כח להצילו ממיתה משונה, אבל אין בה כח להצילו מדינה של גיהנם, כי מיתה משונה הוא צער זמן מועט אבל צער גיהנם הוא צער הוא לזמן מרובה, ועוד שזה צער גשמי וזה צער רוחני, ולא די שמצלת ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה בידי שמים, מסכ"י וזמש"ל:

מעין ב - נהר נד

נהר נד - בסוד הנסים:

דע שהדביקות באור העליון לא יושג אלא מצד החשק והאהבה שהיא מעלה נפשיית, ובזה תגבר נפש על החומר וידבק האדם בקונו וכל העולם תחת רגליו והוא מרומם על כל, ופועל בעולם כרצונו, מפני שהוא מקור השפע העליון מסיבתו אל סיבת העולם, דהיינו היותו גובר על המלאכים הממונים על ענייני העולם וכולם כבושים תחת ידו לעשות רצונו, כענין מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, והיינו שהחליף המלאכים ונתן כח השמן בחומץ, וזה דבר קרוב מאד וטעם נכון אל הנסים כיוצא בצדיקים האלו, שאין ערוד ממית אלא החטא ממית שהוא השר שעליו והקליפה השופע בו ובהסתלק אור העליון ממנו נשאר כקש ותבן לפני בני אדם, וזהו טעם וגר זאב עם כבש וגו', ועל מאורת צפעוני וגו'. וזמש"ל:

מעין ב - נהר נה

נהר נה - בסוד המן, והבאר, וענני הכבוד:

הענין כי לא היו ענייני הבאר והמן סתם מזון וענני כבוד לצל, אלא היה בסוד הדקות הבאר ממש מים מן המלכות ושפע קדושתה המקדש הגוף ומכין הנפש לעסק מצות התורה, וכן המן לחם מן השמים תפארת שהוא מדקדק הגוף ומכינו ומטהר הרוח לשכון בחדרי התורה ועסקה יומם ולילה, וכן העננים מצד החסד ומצד הבינה שכן חסידה בראשי האבות ביתה לקנות הגוף ולהלבישו רוח קדושה לטהר הנשמה ולהכינה לסודות התורה הנעלמים, בענין שהם ג' בחינות, הא' נפש כנגדה הבאר וכנגדה מצות המעשיות, הב' רוח וכנגדו המן וכנגדם התורה והתפלה, הג' הנשמה וכנגדה העננים וכנגדה סודות התורה, וזמש"ל:

מעין ב - נהר נו

נהר נו - בסוד יציאת מצרים:

דע שמסורת קבלה בידינו מ(שא)רז"ל שנבראו נ' היכלות של טהרה בעולם היצירה בהיכל אהבה העומדים שם מחנה מיכאל הנקראים אופנים, וכנגדם נבראו נ' היכלות הטומאה בעולם היכלי התמורות הנקראים עולמו של סמא"ל שהוא מולך עליהם, ואל יקשה בעיני המעיין אומרי עולמו של סמא"ל, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת לכל יודעי דעת, כמו שכתב הרשב"י ע"ה כי סמא"ל עבדא דמטטר"ן, וכן מטטרון עצמו הוא עבדא דקב"ה:

וידוע שאין האדם נידון בב"ד של מעלה אלא מבן עשרים שנה ולמעלה, ומי שנכנס ביום אחד של שנת עשרים ואחד אם יבחר בטוב וימאס ברע וישתדל לעסוק בתורה ובמצות, אזי בלילה ראשונה כשהוא ישן על מטתו אזי מיכא"ל השר הגדול שולח מלאך אחד מגדולי מחנותיו כפי הראוי לו, להוליך נפשו ולהכניסה בפתח שער היכל הראשון מהחמישים היכלות של טהרה ומכניסה לפנים עד כדי שיעור זכות נפשו, ועל דרך זה בכל לילה ולילה מכניסין נפשו יותר בפנים כפי שיעור השתדלותו בתורה ובמצות, ואם יזכה להיכל הנ' הרי נעשה בן חורין מסמא"ל ושוב אין לו פחד ממנו, אבל כל זמן שלא זכה להכנס להיכל הנ' אע"פ שנכנס בהיכל מ"ט עדיין יש כח באדם בבחירתו להתגבר עליו יצר הרע להיות תוהה מן הראשונות להוציאו מן המ"ט היכלות הטהרה ולהכניסו בהיכלות הטומאה:

וכן מי שביום ראשון של שנת כ"א התחיל למאוס בטוב ולבחור ברע ועזב אורחות יושר ללכת בדרכי חושך, אזי כשהוא ישן על מטתו שולח סמא"ל אחד מגדולי מחנותיו כפי שיעור מדרגות נפש החוטא להוליכה בהיכלות הטומאה ומכניס אותה בפנים מפתח שער ההיכל הראשון כפי שיעור חטאיו ופשעיו, ואם הרבה לפשוע אזי מכניסין אותו יותר עד שנכנס להיכל נ' ושוב אין לו תקנה עולמית, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון, ועל זה התנאי נבראו היכלות הטהרה והטומאה, אבל כל זמן שלא נכנס להיכל הנ' של טומאה אע"פ שנכנס בהיכל המ"ט עדיין יש לו כח בבחירתו להיות תוהה על הראשונוח לשבר דלתות נחשת ולגדע בריחי ברזל ולצאת ממ"ט היכלות הטומאה ולהכנס בהיכלות הטהרה, וזה סוד מרז"ל יש קונה עולמו בשעה אחת. וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אע"פ שירבה להרשיע א"א לכנוס בהיכל הנ' של הטומאה עד שיפשיע וירשיע ד' מאות יום רצופים זה אחר זה:

ודע שיש מסורת קבלה ביד רז"ל שישראל נתלכלכו כל כך בשיקוצי מצרים עד שבערב פסח נכנסו בהיכל מ"ט שאם ח"ו היו מתעכבים יותר היו נכנסין בהיכל נ' ושוב לא היה להם תקנה עולמית, וזהו סוד ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ולכן נכתב נ' פעמים יציאת מצרים בתורה, מספר כתיבת יד:

אמנם טעם שנשתעבדו ישראל במצרים הוא שגלוי לפניו ית' שעתידין ישראל להשתעבד בד' מלכיות, וכדי שלא יתייאשו מישועת ה' גם הם גם האומות המשעבדים בהם ויאמרו השר שלהם אמיץ וחזק וא"א להוציאם משם, לכן גזרה חכמתו יתברך שישתעבדו במצרים שהיא שניה לא"י ואין מושלים בה אלא רה"ב וסמא"ל, שכל הע' שרים של ע' אומות הם תחת ממשלתם, ואם הם לא יוכלו לעמוד כנגד ישראל כ"ש שאר האומות והשרים, וסוד זה רמז בפסוק הך הכפתור וירעשו הסיפים, ולפי שמצרים ממשלת סמא"ל ורה"ב מצד ריבוי טומאתם מכל הארצות, כל בן ברית המשתעבד בה:

אמנם סיבת גלות מצרים כתב האר"י זלה"ה שהענין הוא שאותו הדור היו סוד אותם הניצוצית של קרי שהוציא אדם הראשון שהוציא באותן הק"ל שנים, והם היו סוד דור המבול שהיו גם הם משחיתים את זרעם על הארץ להיותם באים משורש ההוא עד שנימוחו, וזהו סוד וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ פי' רעת האדם ממש, כי סוד הקרי נקרא רעה והמוציאו נקרא רע כנזכר בזוהר על לא יגורך רע, נמצא כי דור המבול הם רעת אדם הראשון ממש, וזהו סוד אמחה את האדם, ואח"כ נתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ממש בנוי דאדם קדמאה עצמו שהיו בניו ממש רק שהיו מצד הקרי מדכורא לחודיה, וגם הם חטאו, אח"כ הוצרכו להתקן כי כולם נשמות קדושות ועצומות רק שאחזו החיצונים בהם והם המקלקלים אותם, אמנם אחר שיתצרפו ויזדככו יהיו נשמות קדושות אחר תום מהם חלאת טומאתם, והענין הוא שכבר ידעת שאין החיצונים אוחזים רק בנשמות קדושות שהם חיותם:

והנה גלות מצרים כל עניינו לא היה רק לצרף הנשמות ההם ולכן באו באותו השעבוד הגדול ההוא וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד הלבנים והחומר שהיו עושין דור הפלגה כאשר יתבאר בעין יעקב נהר כ"ג בס"ד, ודע ג"כ שסבת גלות מצרים הוא לפי שביום שחלק הקב"ה האומות לשרים בדור הפלגה פרצו בני האדם פירצה גדולה בעצמם ונכנסו כולם בסוד הבה נבנה לנו עיר וגו' ונכנסו תחת ממשלת החיצונית מפני שראו החיצונית לה מעמד ומצב להיותם מותרים בע"ז ובג"ע ובכל אשר יפנו ירשיעו כרצונם ואין קפידא, והשליטו עליהם סמא"ל ולילית, ועם היות שהיה להם נשמה מן הקודש הסכים הקב"ה על ידן והשליט עליהם ע' שרים, והכוונה שהם היו רוצים להיות תחת ממשלת החיצונית ובאחדות, וכבר ידעת שהאחדות הוא לקדושה ודאי לזה הפיצם ה' תחת החיצונים כי הפירוד הוא מיוחס לחיצונים, והפיצם תחת ע' חלקים במספר ענפי הקליפה ועכ"ז ממשלת אלוה עליהם אמנם הם מתנהגים ע"י השרים:

אמנם נשאר לאל יתברך חלק קטן והוא אברהם מתרח לבד, ונשארו לו נשמות קדושות שהמשיך לעולם מיום שנברא העולם ועד העונה ההיא פגומות ומטונפות, גם נתערבו בהם סיגים קודם בחטא אדם הראשון, ולזה הבדיל י"ב נשיאים מישמעאל סיגי הימין, ועוד הוליד אברהם מקטורה כמה משפחות כולם סיגי הכסף בדיל ועופרת, ובין זה לזה חטאו כמה משפחות בע"ז והרשיעו יותר מדאי והציף ים אוקיינס עליהם והציב תחת יד השרים מקום סיגי הכסף הזה, ונצטרפו עוד ביצחק והיה מוציא סיגי הזהב והעמיד עשו ואלופיו ושליט עליהם שר שני לאדום, וכן מלוט עמון ומואב, ואברהם נקרא אב המון גוים ודאי שכל המון הגוים שנולדו בט' דורות שיצטרפו ויתלבנו בזרעו בסוד הגלות במצרים ושם יתבררו ויתלבנו כל הנשמות, וזה מה שנראה לי:

מעין ב - נהר נז

נהר נז - סוד נפלא מענין השבתת חמץ ואכילת מצה:

אחר שיצאו ישראל ממצרים ואילך מה עשה הקדוש ברוך הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וצוה לישראל בכל שנה שיעשו ז' ימי פסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה, וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אף על פי שירבה לפשוע ולהריע אי אפשר לכנוס בהיכל הנ' של טומאה עד שירשיע ויפשע ד' מאות ימים רצופים זו אחר זו. ובכל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הש"י עושה להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהנ' שיעור חלק אחד משלשים משיעור הכמות שהיו נכנסים ליל שלשים ואחת קודם הפסח, ובליל פסח אינם נכנסים כלל ועיקר וכולם פטורים ובני חורין, וגזרה חכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלשים יום מעט מעט שלא ירגיש סמא"ל כל כך צער ולא יקטרג, מסכ"י:

מעין ב - נהר נח

נהר נח - בסוד הדלקת נרות חנוכה:

דע כי בנרות צריך תנאים, הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה, דע שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי ואנוהו, הא' כלי זהב, ב' כלי כסף, ג' נחושת קלל דומה לזהב, ד' נחושת אדום, ה' של ברזל, ו' בדיל, ז' עופרת, ח' כלי אבנים, ט' כלי זכוכית, י' כלי עצים, י"א כלי חרס מצופה באבר, י"ב כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש, י"ג קליפות רימון, י"ד קליפות אגוז הנדיי, ט"ו קליפות האלון, ואלו הקליפות צריך לעשותם כלי כמו לעשותם כף מאזנים או למוד בהם פלפלין וכיוצא, אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה. וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים לנר חנוכה:

ודע ששיעור השמן שנמצא טהור חתום בחותמו של כהן ומונח כל השמן, היה בו שע"ח דרה"ם, והיו נותנים בכל לילה בכל נר ונר משקל ז' דרהמ"ש חסר רביע שזה שיעור מספיק לשעה וחצי שהוא שמינית הלילה, ונעשה בו נס שהיו מדליק והולך כל הלילה. ושיעור זמן הדלקת נר חנוכה אמרו רבותינו ז"ל שהוא חצי שעה, ולזה יספיק לכל נר משקל ב' דרה"מש ורביע, והענין שחצי לוג שהוא ג' ביצים, וכל ביצה י"ח דרה"ם ויעלו נ"ד דרה"ם לכל נר ונר, וזה השיעור היה דולק כל נר כל הלילה, וכשתצרף ז' פעמים נ"ד לז' נרות יעלו שיעור שע"ח, וחלקו אותו השמן לח' לילות והיו נותנים בכל לילה לכל נר משקל ז' דרהמ"ש חסר רביע כנזכר, וזמש"ל מסכ"י:

מעין ב - נהר נט

נהר נט - בסוד המקוה:

דע כי מסורת קבלה היא בידינו מחכמי האמת שד' מאות כתות הטומאה שורות על הטמא, וכדי להעביר אותן הכתות של רוח הטומאה צריך מ' סאה מים, וכל סאה מחזקת קמ"ד ביצים, וכל המ' סאה עולים חמשת אלפים ותש"ס ביצים, ושיעור משקל ביצה ירושלמית היא י"ב דינרין, וביצה בבלית י"ב דינרין חסר שליש הדינר, ועם היות שהאדם מורכב מד' יסודות אין טהרתו אלא במים, והטעם מפני שהטומאה היא רוח, כאמור ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, והרוח אינו בטבעו לכנוס תוך המים, וכשהטמא נכנס תוך המים נשלף ממנו אותו רוח הטמא, ולכן הצריכו רבותינו ז"ל לטמא ליכנס בתוך המים כל גופו שאם נשאר אפילו ראש שער אחד מגופו חוץ למים לא נטהר, שמשם נאחזת כל הטומאה וחוזרת ושורה על הגוף:

ועל דרך הסוד מים רומזים למדת החסד, ושם הוא סוד הטהרה מהפגם, כאמרו בחסד ואמת יכופר עון, ומימי החסד ממדת החכמה נשפעים, ואות יו"ד רמז לחכמה, וצורת אות יו"ד היא גולם אטום כדמות ביצה, ואות י' עולה קמ"ד כזה, יו"ד יד"ו וי"ד וד"י די"ו דו"י, הם ו' צרופי אות יו"ד, וכל צירוף עולה עשרים וכל הו' צרופים יעלו מאה ועשרים ובששה צרופי אות יו"ד יש י"ח אותיות וששה תיבות עולים כ"ד עם ק"ך יעלו קמ"ד ביצים, והיינו סוד הסאה קמ"ד ביצים, נמצא שהסאה נדמת לאות יו"ד, לומר שכל סאה וסאה יש בשיעורה להעביר עשר כתות מהטומאה, ובהתחברות הארבעים סאים הכל יסירו מעליו כל הת' כתות הטומאה, והיינו סוד וארבע מאות איש עמו כנזכר בזוהר:

ודע כי בעשרה מקומות יש שער בגוף כנגד י' כתות הטומאה, שער הראש רומז לראשונה, שער שעל לחי ימין רומז לב', ושער לחי השמאל רומז לג', וזה רומז לג' עליונות ששלשתן חשובות אחת, ושל בית השחי הימין רומז לרביעית שהוא זרוע ימין, ועל השחי השמאלי רומז לה', ושער שעל הגרון והלב רומז לו' שהוא גוף האילן, ושער שבירך ימין רומז לז', ושבשמאל רומז לח', ושסביב הצדיק רומז לט', ושל אחוריו רומז לעשירית. ועשר מקומות אלו הם כסא לעשר כחות הטומאה לחול עליהם אם יטמא:

ודע כי שיעור המקוה הם ה' אלפים ושבע מאות וששים ביצים, וסוד הענין הוא כי לסוף ה' אלפים ותש"ס שנים יתקיים הפסוק ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ויתקיים מקרא דכתיב והשבתי חיה רעה מן הארץ, דהיינו כחות הטומאה כנזכר בזוהר. וסוד הענין הוא כי תחיית המתים עתיד להיות ג' פעמים בג' זמנים, הראשונה היא תחיית מתי ארץ ישראל, והב' היא תחיית מתי חו"ל, והג' היא תחיית הע' אומות וכל העולם, והוא זמן יום הדין הגדול, וזאת התחיה הג' זמנה לסוף ה' אלפים ז' מאות וששים ליצירה, וזמש"ל מסכ"י:

מעין ב - נהר ס

נהר ס - בשיעור המדות והמשקלים:

דע שכל ככר הוא ס' מנה חוץ מככר הקודש שהוא כפול מאה ועשרים מנה, והמנה משקלה כ"ה שקלים משקלי הקודש, והשקל משקלו ד' דינרין, נמצא פי' מלת מנה ר"ל מאה דינרין, וכן כשאמרו רבותינו ז"ל מאתים ר"ל מאתים דינרין, והדינר משקל ו' מעין, והמעה ד' איסרין, והאיסר משקלו ד' שעורות, וכסף שוה פרוטה הוא משקל חצי שעורה, נמצא שהפרוטה אחת משמונה באיסר, והאיסר אחד מששה עשר ממשקל הדרה"ם, והמעה היא רביעית הדרה"ם ומשקלה י"ו שעורים, והדינר משקלו דרה"ם וחצי:

ודע כי שם הדינר בין דינר זהב בין דינר כסף בין כל מיני זוזים שבעולם משקלם שוה, אם הוא דינר זהב משקלו דרהם וחצי, וכמו כן הזוזים כל זוז דרה"ם וחצי, אלא שאם הוא זוז צורי הוא כולו כסף, ואם הוא זוז מדינה אין בו אלא שמינית כסף וז' חלקים נחושת, וכשאומרים זוזי דאורייתא הם זוזי צורי, וזוזי דרבנן הם זוזי מדינה, וח' זוזי דרבנן שווים זוז אחד דאורייתא, וכל זוז וכל דינר משקלו דרהם וחצי שהוא המיטיקא"ל המורגל בפי כל העולם, והשקל משקלו ו' דרהם שהוא ד' מטיקא"ל:

נמצא מחצית השקל שהוא בקע לגלגולת משקלו ג' דרהם שהם ב' מטיקאליש, והמנה משקלו ק"נ דרהם שהם ק' מטיקאליש, ומשקלם ג' אוקיות מאוקיות דמשק, והמאתים ר"ל מאתים זוז שהם מאתים מטיקאליש שהם חצי משקל רוט"ל דמשק:

ודע כי מוהר הבתולות שהם חמשים כסף שהם נ' שקלים משקלי הקודש, וכל שקל משקלו ד' זוזים, נמצא שנ' שקלים הם מאתים זוז שמשקלם חצי משקל דמשק, וזהו קנס פרעון הבתולים של האונס או המפתה, אבל המנה שתקנו רבותינו ז"ל לאלמנה הם מאה זוזי דרבנן, ואע"פ שמשקלם כמשקל מאה זוזי דאורייתא עכ"ז שוויים אינו שוה, כי כל המאה זוזי דרבנן אינם שווים אלא י"ב זוזים וחצי דאורייתא, וכן המאתיים שתקנו לבתולה הם מאתיים זוז דרבנן ששוים כ"ה זוזים דאורייתא. והככר ס' מנה וכל מנה ג' אוקיות מאוקיות דמשק. נמצא הככר ט"ו משקלות דמשק, נמצא ככר הקודש שהוא כפול משקלו שלשים משקלי דמשק שהם עולים י"ח אלף דרה"ם:

אמנם שיעור המדות דע כי חומר הכתוב במקרא, וכור האמור במשנה וגריוא הנזכר בתלמוד, שלשתן מדה אחת שהיא מדת עשר איפות. ומדת האיפה הכתובה בתורה, ומדת הבת הכתובה במקרא, שתיהן מדה אחת והיא מדה מחזקת ג' סאין. וסאה מדתה ו' קבין, ומדת הקב ד' לוגין, ומדת הלוג ו' ביצים, ומדת הביצה ג' גרוגרות, ומדת הגרוגרת שתי משורות, ומשורה שני קורטבין, והקורטב הוא כלי קטן מחזיק מים משקל הדינר, ושיעור כמות חלל הקורטב הוא אצבע על אצבע ברום ג' חומשי אצבע. ושיעור המשורה האמורה בתורה הוא כלי המחזיק מים מחצית השקל. ושיעור כמות חלל המשורה הוא אצבע על אצבע ברום אצבע וחומש אצבע. ומשקל הלוג ק"ח דרה"ם שהוא משקל ע"ב דינרין שהם משקל י"ח שקלים, ושיעור כמות חלל הלוג הוא ג' גודלים על ג' גודלים ברום ד' גודלים וארבע חומשי גודל:

נמצא רביעית הלוג הוא שיעור ביצה וחצי, והוא כלי מחזיק מים או יין משקלו כ"ז דרה"ם שהם ח"י דינרין, ושיעור כמות חלל כלי המחזיק רביעית הלוג אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, ושיעור זה הוא שיעור לנטילת ידים, ושיעור יין לקידוש, ולברכת המזון, ולד' כוסות של פסח, ולקידושין, ולשבע ברכות, ולהבדלה, וזהו שיעור דם הנפש. ושיעור הקב הוא כלי מחזיק תל"ב דרה"ם שהוא משקל רפ"ח דינרין שמשקלו ע"ב שקלי הקודש, ושיעור כמות חלל הקב טפח על טפח ברום טפחיים וחצי ושלשה רביעיות גודל, וכלי שחללו ג' טפחים על ג' טפחים ברום ג' טפחים מחזיק ד' אלפים וש"ך דרה"ם וזהו שיעור עשרה קבין, כי הקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים, וכל ביצה י"ח דרה"ם, וששה פעמים י"ח יעלה ח"ק וד' פעמים ח"ק יעלה תל"ב שהוא שיעור הקב, ועשרה פעמים תל"ב הם ד' אלפים וש"ך:

שיעור הסאה הוא כלי המחזיק מים שני אלפים ותקצ"ב דרה"ם שהם משקל אלף ושבע מאות ושמונה ועשרים דינרין, שהם משקל תל"ב שקלי הקודש, וכל שקל הוא משקל שלישית הביצה מביצה ירושלמית, וכל משקל ביצה הנזכר בחבור זה סתם היא ביצה ירושלמית, וסתם ביצה ירושלמית י"ח דרה"ם, וביצה בבלית י"ז דרה"ם וחצי. נמצא ששיעור תל"ב שקלים הוא קמ"ד ביצים, (וד') [וארבעים] פעמים קמ"ד הם ה' אלפים ותש"ס, וזהו שיעור טהרת המקוה הנזכר לעיל. ושיעור כמות חלל הסאה טפחיים על טפחיים ברום ד' טפחים ושמינית גודל וחצי שמינית. ושעור האיפה הוא כלי מחזיק תל"ב ביצים, והעומר עשירית האיפה חלק תל"ב ביצים לעשרה חלקים, ויעלה כל חלק מ"ג ביצים וחומש ביצה, וזהו שיעור החלה. ושיעור משקל מדת החלה כלי מחזיק תשע"ז דרה"ם וחצי שהוא משקל תקי"ח דינרין וחצי. שיעור כמות חלל מדת העומר שהוא שיעור חלה, ששה גודלין על ששה גודלין ברום טפחיים וחצי שישית גודל. ושיעור מדת הכור ג' אמות על ג' אמות ברום ד' אמות חסר תשיעית גודל:

ודע כי משקל רביעית הלוג הם כ"ז דרה"ם שהיא חצי אוקיא הנוהגת היום בצפ"ת, נמצא משקל הלוג שלם שתי אוקיות צפ"ת. והקב משקלו שמונה אוקיות צפת שהם ב' שלישי משקל רוט"ל צפ"ת. והתרקב שהיא מדת ב' קבין והיא היא מדת ההין, ומשקלה ב' משקולת צפ"ת. והאיפה משקלה י"ב משקולת צפ"ת. והעומר שהיא עשירית האיפה הנקרא עשרון בתורה משקלו שבע מאות וע"ז דרה"ם וחצי:

וכל השיעורים והמשקולת שאמרנו הם בלח ר"ל במיני משקים, אבל ביבש כגון קמח וסולת וכיוצא בו כל מדה ומדה חסר משיעורה שליש, וראיה לזה מים שעשה שלמה, דכתיב אלפים בת יכיל, וכתיב שלשת אלפים בת יכיל, ואמרו רבותינו ז"ל אלפים ביבש וג' אלפים בלח. נמצא שכל שיעור מדת הלח מחזיק מקמח או מסולת נקיה תקי"ח דרה"ם וחצי. והלתך משקלו ששים משקלי צפ"ת. והכור משקלו מאה ועשרים משקלי צפת. ושיעור משקל מימי המקוה ק"ס משקלי צפ"ת שהם קע"ב משקלי דמשק, ותשעה אוקיות וחצי וחמשה דרה"ם כשיעור ביצה ירושלמית. אמנם בשיעור ביצה בבלית הם קס"ח רוטולו"ש דמשק לא פחות ולא יותר, וזהו מדת הלח, וזה השיעור מנין קס"ח הוא מנין השעות שיש בז' ימים נקיים, אמנם ביבש הם שיעור משקל קי"ב וסימנך נחל יב"ק, ורוב ענין המדות תמצאם בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה דף פ"ט. וענין כמות רביעית הלוג והמקוה בפסחים דף ק"ט:

ודע כי כלי ששיעור חללו אצבע על אצבע ברום אצבע מחזיק שני דרה"ם וחצי בלח, וזה הוא שיעור כלי נרות חנוכה כאשר נתבאר לעיל. וכלי ששיעור חללו אצבעים על אצבעיים מחזיק משקל עשרים דרה"ם בלח זהו שיעור בית תפלין של ראש. וכל שיש שיעור חללו אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק כ"ז דרה"ם כמנין אותיות אלפ"א בית"א והוא משקל י"ח דינרין בלח כמנין ח"י, וזהו שיעור רביעית הנזכר בתלמוד והוא רביעית הלוג, וסימנך זי"ת ז"ך שהוא י"ח דינרין כמנין ח"י:

וסוד הענין הוא כי נפש הבהמית אף על פי שהיא רוחניות בעבור היותה מהשמרים ועכירות נפש המשכלת, אחר הכנסה בגוף האדם מתהפכת לדם, והדם הוא גשמי ומשקלו כ"ז דרה"ם בצמצום לא פחות ולא יותר, בין זכר ובין נקבה בין קטן ובין גדול, ובעבור שפדיון הנפש אין מוצאה ממדת הדין אלא ממדת החסד כדכתיב בחסד ואמת יכופר עון, כי קו הדין אומר שהנפש החוטאת היא תמות, והכסף רומז למדת החסד, ולכן אין פדיון הנפש אלא בכסף, ר"ל שיתן משקל כ"ז דרה"ם כסף כמשקל דם הנפש, וכל דרה"ם ודרה"ם משקלו י"ו איסרין, וכ"ז פעמים י"ו יעלה תל"ב בגי' תב"ל, וכל איסר משקלו גרגר זרע חרובין בינוני, ובזה השיעור מתמעט מדם הנפש ביום התענית כאשר יתבאר בס"ד בעין יעקב נהר מ"ד, מסכ"י, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סא

נהר סא - בסוד תנוך אוזן ובהן יד ורגל, ובסוד סימנים שמסר יעקב לרחל:

דע כי יש ג' שרים גדולים מסטרא דשמאלא והם המתעוררים את האדם לרדוף אחר תאות גופניות, אחד משכנו על תנוך אוזן הימנית והוא הגדול, והבינוני על בוהן יד הימנית, והקטן על בוהן רגל הימנית, ועל ידי נתינת הכהן מדם האשם על ג' מקומות האלו מסתלקים מעליו השרים הנזכרים, כמו שעל ידי הזאת מי חטאת על טמא מת מסתלק מעליו טומאת המת שהוא רוח טומאה מסטרא דשמאלא, וכך צריך ליתן מדם התרנגול הנשחט לכפרה בערבי יום הכפורים על תנוך האוזן המכפר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, ובזה מסתלקים מעליו השרים המעוררים אותו לרדוף אחר תאות גופניות, והם הם המעוררים הם ההמקטרגים, ובהסתלקם מעליו ניצול מתובע וממקטרג, ואין שום ב"ד יכול לידון מבלי תובע. וכן הענין בסוד התשמיש כשהתעוררות בא מהזכר אותו התשמיש אינו לשם שמים כי אם לשם תענוג, ואע"פ שאי אפשר להיות התחלת התשמיש שלא יהיה לשם תענוג מצד זה נולדה הערלה כנזכר לעיל, אבל הזוכה לאשה כשרה שכל תשמיש ותשמיש בא על ידי התעורותה, ועל ידי שאוחזת בידה בתנוך אזן בעלה הימני ובוהן ידו הימני ובוהן רגלו הימני בזמן שכוונתה לעורר אותו, צריכה שתתכוון לבה בשעה שמחזקת באלו הג' סימנים שיסתלקו מעליו הג' שרים המעוררים התאוה שלא לשם שמים, וכאשר יתכוון הוא לקיים מצות עונה לבד ולא לשום תענוג כלל, אז אפשר לאותו עובר לצאת מהול ממעי אמו, ואלו הסימנים שמסר יעקב לרחל, ואמנם האשה צריכה להתחיל מהבהן הרגל שהוא הסימן התחתון, ואח"כ מבהן היד שהוא האמצעי, ואח"כ בתנוך אזן בעלה שהוא העליון, ובדרך זה מסרן יעקב לרחל, מסכ"י, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סב

נהר סב - בסוד ביקור חולים והכנסת אורחים:

ענין ביקור חולים הוא כי האדם בהיותו כבד בחליו, מורה באותו החולי היות כח החיצוני שולט עליו כענין אמרו באיוב הנו בידך, וכל שום חולי בעולם הוא רוח הטומאה שהיא מתלבשת בדין על האדם, והיינו שפירשו רבותינו ז"ל וחלאים רעים ונאמנים ופי' רז"ל ונאמנים לשולחהים והיינו אותו הכח הניתן עליו להחליאו, ואותו הדין נתקע בו עד יקבל מארי דחובה דידיה, והיינו ממש שאותה הנשמה במקומה העליון נשפע עליה דין ומחיין ליה פולסא דנורא. ובהיות האדם בא לבקר אותו ומיצר עליו ומבקש רחמים עליו, הנה מושך על אותו הנשמה שפע מצד הכתר, והיינו ממש רופא חולים ומרפא הנשמה ומייחד הת"ת והמלכות עם הבינה, ששם מציאות נשמה רוח נפש המלובשים בדין ובחולי, ובהיותו מבקר אותו גורם גילוי הספירות העליונות על החולה שהשכינה מראשותיו של חולה והוא מבקש עליו רחמים ומיקל חליו:

וענין הכנסת אורחים וחלקיו הם רבים, ראשונה הכנסתם לביתו אין ספק שהאורחים הם ת"ת ויסוד והם הולכי דרכים שהדרך הוא ו' כנודע, ושכינה רודפת אחרי הולכי דרכים כשיש ביניהם דברי תורה שהיא ת"ת כדפי' בזוהר בפסוק צדק לפניו יהלך בכמה מקומות, והטעם כיון שיש ביניהם תורה שהיא מתיחדת שם ששם מקומה להתיחד עמו שהיא ודאי בפרשת אורחים כענין רחל, ובהיות האדם מכניסן אל תוך ביתו הנה הוא עושה מלון ואכסניא אל הת"ת ואל היסוד בבית שהיא השכינה, וביתו משכן אל השכינה ונמצא מכניס אורחים לבית, שע"י הבית הם מתיחדים שאין זווג בדרך ומה גם אם הם עוסקים בתורה, ואם נותן להם אח"כ אכילה ושתיה שהוא שפע בסוד אכלו רעים שתו ושכרו דודים כדפי' בזוהר פר' ויקרא, גורם יחוד יותר למעלה שגורם אכילה ושתיה אל האורחים. ואחר כך מלוה אותם גורם להם יותר מהכל כי גדולה לויה מכל דבר שבעולם, והטעם כי בעל הבית שהשכינה עמו בהיותו מלוה את האורחים גורם לשכינה שהיא שמירת הדרך ודאי שכל שפע הת"ת היא שומרת אותו, ועוד שהיא בפתח כניסת הדרך שהוא ו' והיא שומרת שם, ובהיותו מלוה את האורחים גורם ששכינה תהלך עמהם, וכמו שהשכינה רודפת אחר הייחוד והיא אות ה' שבשם, והיא רודפת אחר יה"ו שהם אותיות שבזכר, והם עם בעל הבית זה שהוא במקום הת"ת, וזהו לויה אותיות יה"ו שהם אותיות שמו ית' י' מימין ה' משמאל ו' מאמצע, ובהיות זה עושה עמו לויה גורם שהשכינה תלך עמו שהיא שמירת הדרך כדפירש', ולכך גדול מצות לויה מכל מה שעושים עם האורחים, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סג

נהר סג - בסוד ברכת כהנים:

דע כי ז' מיני אושר נבראו בעולם ואלו הן:

חכמה, ובנים, חיים, חן, עושר, ממשלה, שלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים, וכן שנינו בספר יצירה פרק ד שלא נבראו בעולם יותר מז' מיני אושר הנז', ולכן צריך הכהן המברך שיכוון בכל אלו ז' מיני אושר על הסדר, במלת יברכך צריך לכוון שהאל יתברך ישפיע חכמה לכל ישראל, כמו שכתב הקנה ז"ל שאין ברכה אלא חכמה שנאמר ויברך אלהים את שלמה וכתיב וי"י נתן חכמה לשלמה, וגם כן בספר הבהיר אין חכמה אלא ברכה, ובמלת וישמרך צריך לכוון לברכה שיתן האל יתברך בנים לישראל, שאין לך שמירה לאדם שלא ימחה שמו מישראל אלא בבנים, ובבנים נשמר מכל רע, ובמלת יאר צריך לכוון שהש"י יוסיף לישראל חיים טובים של בריאות כי מי שהוא חי ובריא יש לו מאור פנים, ובמלת ויחנך צריך לכוון שהאל יתברך יברך את ישראל בנשאות חן, ובמלת ישא ה' פניו אליך צריך לכוון שהאל יתברך יברך את ישראל בעושר ובממשלה, דהא בהא תליא שאין ממשלה אלא בעושר, ואין עבדות אלא מצד העניות כאו' וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. והענין שהעולם השפל וגן עדן תחתון נבראו עולם השפל נברא לאומות וגן עדן ישראל, וכמו שאין עכו"ם עתידין ליהנות מגן עדן כן לא היה ראוי לישראל ליהנות מזה העולם השפל רק שיהיו משועבדים ועניים ומאוסים ונבזים לפני האומות, נמצא שכל העושר וממשלה שנהנין ישראל בעולם הזה הוא שלא כדין ואין לך משוא פנים גדול מזה, ובמלת וישם לך שלום צריך לכוון שהאל יתברך יברך לישראל בברכת השלום כמשמעו, וזמש"ל, מסכ"י:

מעין ב - נהר סד

נהר סד - לבאר ענין הזיווג:

להיות המצוה העקרית בכל המצות מצות פריה ורביה עד שהיא קודמת לכל המצות שבתורה, שהיא ראשונה במצות עד שהיא בפרשת בראשית דכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ, עד שענין המעשה הזה היה רצון הבורא גם לעופות ולדגים כדכתיב בהם ויברך אותם אלהים ויאמר להם לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, וכן בפרשת נח כתיב כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, עד שבא האזהרה שלא לסרס אפילו כלב כדכתיב ובארצכם לא תעשו, עד שאפילו הגוים מצווים בזה כדפי' בגמרא ביבמות פרק הערל כי בנים שהוליד בגיותו מספיקין לו אם נתגיירו עמו כדפי' הרמב"ם ז"ל, ועוד במי שחציו עבד וחציו בן חורין אמרו במסכת קידושין תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' לישא בת חורין אי אפשר וכו' להיות יושב ובטל א"א הא כתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, הרי שענין זה כולל לישראל לגרים לעבדים לגוים לחיה ולבהמה לדגים ולעופות בין טמאים בין טהורים, עד שמפני היות ענין זה עיקר באדם נמצא הקישוי אפילו לתינוק בן יומו:

והטעם לענין זה פי' בזוהר בפיקודין כי אין שכינה מתפשטת בענפיה בתחתונים אלא על ידי התפשטות נשמות עליונות למטה, ומטעם זה צריך אדם לפרות ולרבות כדי להמשיך נשמות עליונות בתחתונים, ועל ידי מציאות הנשמות למטה יתנוצץ אור גבוה בתחתונים ושכינה בתחתונים צורך גבוה, כי בהיות שכינה למטה מתקנת עצמה במעשה התחתונים יתנוצץ אור הספירות בה, ובהיות אור הספירות מתנוצץ במלכות אור א"ס מתנוצץ בספירות ובמלכות ובמרכבות תחתונות כנודע, שאין האור א"ס מתפשט באורו אלא בדבר שלם, ואין הת"ת שלם אלא בהיותו נקשר עם המלכות, ואין המלכות מקושטת להתיחד אלא בהיותה דרה ושוכנת בתחתונים שהיא מתקשטת על ידי מעשיהם, ונודע שהמצוה שיורה על מציאות היחוד העליון אין כמצוה זו, ששאר המצות מורות על הכנת היחוד והקישוט והם רמ"ח כנגד הרמ"ח אברים העליונים, ונודע כי ביסוד כלולים כל הבחינות העליונות כולם, נמצא לפי זה במצות פריה ורביה כלולה מכל בחינות שאר המצות, וזולת זה גורם ענין נוסף שלא יגרמו שאר מעשה המצות כדפי' כי שכינה בתחתונים תלויה במצוה זו:

והנה לא נצטוה אדם הראשון במצות עשה אלא זו, להיות במצוה זו תלוי קשר כל העולמות בסיבת הכל כדפי', ואף שאר הבריות בטבע המוטבע בהם על ידי השר הממונה עליהם אין להם דרך מעשה הטוב רק קיום מינם בטבע, ועל זה באה המצוה שלא לסרס אפילו הכלב כי מורה ח"ו על יבשות המקור העליון משפע הראוי לשר הממונה על אותו המין. והנה הנמנע מענין זה עונשו גדול, והוא פחות מבהמה טמאה והנחשים ואפילו החיצונים, והוא ממש כעין הקליפה הקשה שאינה עושה פירות והכניס עצמו שם, ולכך המבטלה נוח לו שלא נברא ולפיכך אין לגוף ההוא פדיון כלל ועיקר, וגם שאר המצות כולם לא יועילוהו אם לא יזכה ליבנות מפני שכל המצות אינם מאירות, אלא מתוך מצוה זו מפני שחיותם תלויה בבחינה הכוללת הזה שפירשנו, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סה

נהר סה - לבאר ענין הזיווג:

בענין הזיווג נפל טעות גדול בדעת המון העם בחשבם היות הזיווג כפי כחו ואונו, ובזה יש מהם שנטו אחר הבצע והממון, ויש שנתנו עיניהם ביופי, ויש שנתנו עיניהם במשפחה היותם בעלי זרוע, ואין ספק שכל הדברים האלה בלתי הגונים, וקרוב אצלי לומר היות הדבר הזה מתנהג על ב' דרכים, אם שנאמר שרוב בני דורינו זה בלתי הגונים ואין מי שיטול בת זוגו, והכל לפי המקרה כענין וארבתם בכרמים, וכענין שמא יקדימנו אחר ברחמים. או שנאמר שימצא גם עתה נשמות הגונות והקדוש ברוך הוא מוריש זה כדי שישא זאת ומעשיר זאת כדי שתנשא לזה, וגורם הדברים בענין שיהיה מחשבת בני אדם הרעה והבלתי הגונה מסכמת עם גזירת חכמתו יתברך:

ואולם מן הדברים הקשים אשר יקשה בזה הוא מה שהחמירו רבותינו ז"ל בענין בת תלמיד חכם, אם הגזירה אמת שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו או בת זוגו החריצות לישא בת ת"ח שקר. ועוד קשה לי מאד וכי כל בני אדם יכולין לישא בת תלמיד חכם אם כן מה יעשו שאר בנות ישראל. ומצאתי בזוהר לך לך פירשו הענין זה קצת ואמרו, אמר רבי חייא מאן דאכשרן עובדוי באן אתר יתבע ההוא זיווגא דיליה, א"ל תנינן לעולם ימכור אדם מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים דתלמיד חכם פקדונא דמאריה אתפקדון בידיה. והנה השכלת המאמר הזה תלוי בב' דברים, הא' מה שאמרו במסכת סוטה כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, וכן פי' בזוהר גם כן בפרשת לך לך דמסיק הדרוש הזה אמר הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגין ואי תימא הא תנינן לית זיווגא אלא לפום אורחא דבר נש הרי איהו וודאי זכי ועובדוי מתכשרין זכי לההוא דיליה לאתחברא ביה כמה דנפיק:

ויובן ענין זה בהקדמה א' והיא כי האדם ישיג בת זוגו על אחד משני פנים ויאבד בת זוגו על אחד משתי פנים, הפן הא' הוא כי האדם שיהיה בו נשמה חדשה שלא נתגלגלה כלל, וזכה איש זה במעשיו והשיג בת זוגו טהורה ונקיה שלא נגע בה אדם, והיא ג"כ חדשה שלא נתגלגלה מעולם, וזיווג זה יהיה כענין זיווג האבות אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכיוצא, הפן הב' הוא האדם שנתגלגל וזכה שקודם גם כן היה ראוי והגון וכמו שנתגלגל הוא נתגלגלה בח זווגו עמו להשלים חוקם עמו כראוי, או כפי גזירת חכמתו אל הגלגול כאשר נתבאר במקום אחר, והנה זו מגולגלת והוא מגולגל והם מזדווגים ג"כ וזיווגם עולה יפה, ועל כזה פירש התיקונים כי יש צדיק שהשעה עומדת לו דהיינו צדיק שבת זוגו עומדת לו ומתגלגלת עמו, וממין זה משה רבינו ע"ה עם צפורה, ודוד עם בת שבע, ור' חנינא בן דוסא ובת זוגו, ורבים כמוהם:

ויש ב' פנים שיאבד בת זוגו, הא' הוא מי שנתגלגל להשלים עניינו ובת זוגו זכתה ונשלמה כבר, והוא לא נמצא בו זכות להכריחה להתגלגל לתועלתו, וזהו צדיק שאין השעה עומדת לו וכן פי' בתיקונים, האמנם אחר שישלים חוקו בעולם הזה תחזיר עמו והיא מצפה וממתנת לו. ואפשר לפעמים שבזקנותו תתגלגל הכל כפי כשרון מעשיו וגזירת חכמתו, והיינו שאנו רואים כמה שנושאים בתולות נערות בזקנותם וזוכים אז אל השלום וקיום הבית ונחת רוח מורה שהיא בת זוגם. הב' הוא מי שאבד אותה מכל וכל ואין לו בת זוג כלל והם אותם שמתו בלא בנים ונתיבמו נשותיהן והם נטעו בהן, ונתגלגלו על ידי אחיהן שהרי אלו נקראים אחרים ואין להם בת זוג כלל אלא דרך חטיפה כדפי' בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת משפטים בסבא:

ויש ב' פנים אחרים שיאבד האדם בת זוגו לזמן מה, הא' הוא מי שהרשיע הרבה וקלקל מעשיו שזה לא יזכה אל בת זוגו עד שתשוב בתשובה שלימה כראוי, ויחלק לב' פנים אם שתנתן בת זוגו לאחר ויקח אותה מיד אחר אלמנה וזה לכובד עוונו שלא נשארה בת זוגו אליו, וכפי הנראה מן התיקונים שיהיה העון פרטי לזה עון הניאוף בזמן הילדות, כמו שלא שמר הטיפה הראשונה לבת זוגו כן היא לא נשמרה לו ונתנה לאחר ממש, וממין זה דוד עם בת שבע אלא שנשמרה לו שמעולם לא נגע בה אוריה, וזה מרוב צדקת דוד בשמירתו את טיפתו בהתר, או שלא תנתן לזולתו אלא היא מצה שמורה לבעלה עד עת זכותו ויקחה. ויש בין שנים אלו הבדל גדול שזו שנתנה לאחר קשה מאד לזווגן מפני שצורך לדחות נפש מפני נפש וקשה לפניו, אף על פי שהכל דין ומשפט כדפי' בזוהר, והיינו אוריה שנדחה מפני דוד, אבל אם לא נתנה לאחר לא יחויב שידחה נפש מפני נפש שיכול לישא אותה על נשיו לו לאשה, כענין שנשאת בת שבע לדוד על כמה נשים שהאדם נושא נשים רבות. השנית הוא שקלקלה היא מעשיה ואינה ראויה לו והיא אסורה ביד אדונים קשים עד שובה ממעשיה המכוערים, ואז תזכה אל בן זוגה אחר דחיית נפש מפני נפש שאי אפשר בענין אחר. וב' פנים אלו אפשר שלעולם לא (יזכה אדם) [יזכו] אם לא ישוב בתשובה:

ויש פן אחר קשה מהכל והוא שיאבד אדם בת זוגו לעולם ולעולמי עולמים והוא על שני דרכים גם כן מפני קלקולה, והוא אדם שיגרש אשתו כי זה ידחה אותו מעמו, ואם יהיה מצד ערות דבר שהיא אסורה לו וגרשה כדין אז היא מתגרשת ועליה נאמר והלכה והיתה לאיש אחר, אחר ודאי בלי ספק, ואז לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, ועל כזו פי' בזוהר בסבא שהיה ר' לוינוס איש כפר אונו מלעיג, אבל אותה שהיא ע"ד ב' שנתגרשה מפני רשע מעשיו והיא צדקת אדרבה אינה יורדת אלא נתנת לאחר, והאחר עולה, עמה וזו אינה מתגרשת מהאחר אלא האחר נדבק בה לתועלתיו עם צדקו מעשיו, ולזה אמר הכתוב ושנאה האיש האחרון יש אחרון שונא ויש אחרון שאינו שונא. ומטעם זה תקנה תורה מי סוטה שאם קלקלה לא תתגרש אלא תשתה ותמות ותתגלגל ותחזור אל בעלה הראשון, וגירושין אינו כן אלא אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שממש מפריד דו פרצופין עד עולם:

ואחר שהקדמנו זו נשכיל המאמרים הנזכרים, וז"ל במסכת סוטה אמר ר' שמואל בר יצחק כד פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן קשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, אל תקרי מוציא אלא כמוציא, איני והאמר ר' יהודה אמר רב מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני, לא קשיא הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני, עכ"ל. והנה להיות ענין הסוטה מעשיה מקולקל ערות דבר שמפריד בת זוגו מתחת בעלה, אילו היה הדבר מתתקן על ידי גט היה הזיווג מתבטל מעיקרו ונפש זו מובדלת מבעלה, ולכן טוב לתקנה על ידי מי סוטה שאם טהורה היא הרי טהור עם טהורה, ואם טמאה היא והוא טמא אין המים בודקין כדפירשו רבותינו ז"ל ונקה האיש מעון וגו' ולכך טמא עם טמאה, אבל אם טהור הוא והיא טמאה המים הורסים בניינה וחוזרת ונבנית פעם ב' והיא באה לידו בסוף או מתה בעוונה ושם ממתנת לו הכל כפי גזירת חכמתו יתברך, ולכך כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי לתת טעם הענין כדפי' אין מזווגין אשה לו לאדם אלא לפי מעשיו דהיינו טהור עם טהורה או טמא עם טמאה שנאמר כי לא ינוח וגו' והיינו טעמא דסוטה כדפי':

וקשה לזווגן כקריעת ים סוף הטעם משום דר"ל ור' יוחנן לא אמרו אלא בזיווג שני כדמסיק לקמן, והשתא קס"ד דהכי פירושו כי היות שהנשמות זכרים ונקבות טהורות עם טהורות וחצונות עם חצונות עם כל זה אחר שהם נפרדות בעולם ברדתם למטה קשה לזווגן כקריעת ים סוף כדמסיק, והקשה שהרי גם בערך עולם השפל הם מזדווגת כמו שאמרו מ' יום קודם יצירת הולד דהיינו בעת הזרעת הטפה, הטפה ההיא שמעלה אותה למעלה המלאך ששמו לילה ונותן בה הקדוש ברוך הוא נשמה הראויה אליו אם טהורה אם בינונית כפי כוונת האב והאם וקידושם בשעת תשמיש, מיד אמר הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני, פי' אי אפשר להכריז פלונית לפלוני שהרי עדיין אין לה גוף ומדרך הזכר להקדים, אמנם היא מוכנת ביד הקדוש ברוך הוא אם טהורה לתת אותה ביד פלוני תלמיד חכם ששם פקדונות שלו כאשר נבאר, ואם בלתי טהורה היא ביד שאר עמי הארץ, ועל סיבה זו מכריז הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני כלומר אותה הנשמה העתידה לבא בפלונית נקבה מזומנת לפלוני זה דהיינו טיפה זו שכבר נגזרה עליה וגלוי לפניו גוף זה ונשמה זו, אם כן הרי שהם מזדווגין ועומדים, ואין לפרש שעל זיווגם אחר כך קאמר:

וקודם זה קשה מפני רצון הבורא עשויה על כל וטבע המציאות מורה שמזדווגין בקל ולמה יכבד עניינם, ותירץ שאין פירוש הענין כד סלקא דעתך המקשה אלא הכי פירושו שהם שני מיני זיווגים, הזיווג האחד הוא הראשון דהיינו זה שהוא בת פלוני לפלוני בעת שלא נשתנה דינו שלא שינו את מעשיהם ולא נתנו את בת זוגו לאחר שזיווג זה קל ואינו כבד ולא קשה אלא עשוי מאליו, וז"ש ר"ל ור' יוחנן שקשה לזווגן כקריעת ים סוף, היינו מקום שצריך לדחות נפש מפני נפש, וכן פי' בזוהר לך לך והיינו זיווג שני שנדחה זה האחר שאינו בת זוגו מפני זה שהוא בת זוגו, ועם כל זה בדין ובמשפט, אף על פי כן קשה לפניו כקריעת ים סוף, דין במצרים ורחמים לישראל, ונדחין המצריים מפני ישראל, אף הכי דין בזה ורחמים בזה בענין אחד, והיה אפשר שיאריך ימים יותר אלו לא היה נדחה מפני זה, כך המצריים עדיין לא נתמלא סאתם, וכן דרשו במדרש בכושרות בכי ושירות דהיינו בכי לנדחה ושירות לנושא, והיינו נמי לפי מעשיו כי כשהטיב מעשיו נתנו לו בת זוגו אף אם היתה ביד אחר, ובזה נשלם ביאור המאמר ונשלם הדיבור האחד שייעדנו:

הדבר הב' הוא שהנשמות הזכרים והנקבות כאשר יזדווגו ישתוו בהכרח מוכרח, והענין הוא כי בהיות הזכר זוכה אל הנפש ולא אל הרוח ולא אל הנשמה, אז לא ינתן לו בת זוגו אם לא שתהיה כמוהו שיש בה נפש לבד, שאי אפשר להזדווג בנפש רוח נשמה וכיוצא אם לא יחסר לזה ויחסר לזה הרי אינם במאזנים לעלות והיינו ממש לפי מעשיו. וכאשר יהיה באדם נפש רוח נשמה אז יזכה בת זוגו בשלימות שאז מתיחדים זכר בנקבה, נפש בנפש רוח ברוח ונשמה בנשמה, והנה הנקבה אין בה בקטנותה כשהיא בת י"ב שנה כח להוציא עצמה מרשות קונה, וברוב הנשים כשרות ואינם כאדם שמוציא עצמו מרשות קונה מבן י"ג שנה עד בן י"ח לחופה, ולכך רווק שלא טעם טעם חטא משובח ביותר כדפירשו רבותינו ז"ל, ולכך הנפש הנקבה היא בפקדון בהיותה בפקדון משובחת ביד מי שמושך אותה מלמעלה בטהרה כי כפי כשרון המעשים כן האדם מלמעלה מושך נשמה לולד, ואותה נשמה טהורה ונקיה שבנקבה אין מי שימשוך אותה בטהרה ויפקד בידו נקייה וטהורה אלא ת"ח והעוסקים בתורה ובמצות בטהרה ומזדווג עם אשתו בקדושה ועל ידי כך מושך אותם הנשמות וזוכה להיות לו חתן תלמיד חכם והגון:

ועתה בזה יובן המאמר שהעתקנו למעלה באמרו מאן דמתכשרן עובדוי וגו' ונודע שמי שמוכשר במעשים טובים וכשרים הוא זוכה אל הנפש ורוח ונשמה, אם כן באן אתר יתבע כי אין הכוונה שיקח שם ממש שעדיין אפשר שתהיה בת זוגו פקדון ביד אחר או ביד בעל מעשים הגונים רבים כגון גבאי צדקה ומלמדי תינוקות וגו' כדפי' רבותינו ז"ל, לכך אמר יתבע אם יעלה בידו זה או זה, ותירץ הענין תנינן לעולם ימכור אדם וגו' כי פעמים לסיבת הממון כמו שהקדמנו לעיל יחפצו מוהר ומתן הרבה, ולכך אמר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, והטעם פקדונא דמאריה דהיינו אותה הנשמה הנקיה נתונה שם בפקדון כדפי' שאינם נמסרות אלא ביד תלמיד חכם:

ודע גם כן כי כאשר יזדווג האדם עם אשתו לשם מצוה בקדושה ובטהרה וכוונה שלימה ליחד ו' בה' להמשיך נשמה קדושה, הנה אז בודאי ימשוך משך נשמה קדושה ועליונה מתוך נשמות קדושות, ומה גם אם קדם אל הזיווג תפלה נחמדה ויתהווה ממעשיהם הגופניים גוף מובחר לנשמה, ועל ידי יחוד כוונת נשמתם הפנימיות ימשיכו משך רוחניות עליון שבו יהיו מתלבשים הנר"נ, והכוונה הזו הנבחרת היא סוד הטיפה אשר מעלה אותו המלאך הממונה על ההריון לפני האל יתברך, שאינה הטיפה הגשמיות כענין שפירשו בזוהר בענין הקרי ונגעי בני אדם ר"ל הרוחות רעות המתעברים מהקרי, ופי' שהעבור הוא מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בו ומזריע. והנה כאשר תתעלה הכוונה הנזכר לפני האל יתברך אז כפי הכנתה תקבל הנשמה הראויה להתלבש בה, ולזה הזהירו רבותינו ז"ל לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם, כדי שתהיה נשמתה זכה וברה, ותכוון דעתה לשם שמים וזהו סוד המקדש עצמו בשעת תשמיש, ולכך בעילת המעוברת והמניקה אינו נקרא זרע לבטלה כי בטוב כוונתו יתייחדו ו' עם ה' העליונים כשאר מעשה המצות, ואברהם יוכיח שהיה מוליד נשמות לגרים, ועיין מה שכתבנו בעין יעקב נהר י"א וזמש"ל:

מעין ב - נהר סו

נהר סו - בסוד עונת מעוברת ומניקה:

הענין כי המוציא זרע לבטלה משפיע בחיצונים הנקרא בטלה, והמזריע באשתו אפילו מניקה ומעוברת אינו זרע לבטלה מפני שהעונה כאשר צוו חז"ל, ומה גם אל תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת היא מצוה, והטעם שעל ידי הפעולה ההיא בהיותה בקדושה מתיחדים איש ואשתו בסוד נשמתם ואז בהכרח יפעלו מה בשרשם העליון, ואם כן גם איש ואשתו זה בלתי ראויים להוליד בגשם יולידו בנשמה, וזהו סוד ואת הנפש אשר עשו בחרן לסיבה זו אינו זרע לבטלה משפיע לחיצונים ח"ו אלא להוליד ברוחני, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סז

נהר סז - בסוד צניעות הזיווג:

הענין שכל פעולות העולם הגשמי אם יתגבר בהם התאוה הגשמית אף אם יהיה לשם שמים או לשם מצוה, רוב חלק הפועל ההוא ניתן אל החיצוני בעל התאוה ההיא, ולהיות עיקר אחיזת אלו החיצונים במעשה הענין הזה, וראיה מן הנחש עם חוה, ולכך צריך שלא יהיה עיקר הכוונה אל החומר אלא אל השכל והנפש המשכלת, וזה כמעט בלתי אפשר שרוב התעוררות הפועל ההוא אל היצר הפגום, הא כיצד יעשה אלא שיגביר על עצמו רתת וזיע כאמרו רגזו ואל תחטאו, וכראות יצר הרע זה מטהר עצמו ואינו גובר שם אלא הצד הטהור שבו כדי לפעול לשם שמים ואז אין שליטה אל החיצון, והרי שני תנאים אל הפועל ההוא להבדיל החיצון א' התאוה, הב' רתת וזיע, עוד ג' והוא הכסוי הנזכר בזוהר בראשית:

והענין שכל המשמש במותר לו כדרך המנאפים בענין מגונה וגילוי והפקר וכיוצא יגיעהו חלק האשה המנאפת ויתלבש בו ויטמאהו וטמא טמא יקרא, וכל זה יבא להיותו למטה משתמש במותר לו בדרך גשמי כדרך אותם שאין להם מבוא פנימה, לכך יפקירו עצמם וביאתם וטיפת זרעם, אמנם אלו שהם פנימה בקודש לא יפקירו ביאתם במותר להם אלא מקדשים עצמם בענין שיתרחק מהם האשה המנאפת, ולזה אמר כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און. הענין כי כאשר יתלבש האדם ביצר הרע ואשתו אפילו במותר לו כיוון שהוא בענין מכוער, מיד האשה המנאפת מזדמנת שם ונהנת מאותו זיווג ואוכלת בו ומחתה את פיה וגו' ואומרת מותר הוא, ואינו רואה שיש בו חלק לחיצונים ונהנת המנאפת ממנו, וזה גם כן דרך לכל העניינים המותרים ויש בהם חלק לחצונים והיינו קדש עצמך במותר לך וגו':

וכן מי שעסקו בין האומות בערכאות שלהם מקום קיבוץ נימוסיהם או יכנס בבית תפלתם יתדבק לו חלק רע ויחשוב האדם שאין לו בזה טומאה, ואינו אלא מטמאים אותו מעט מעט ולא ידע כי בנפשו הוא, והטעם כי מקום מושבם שרייא לילית הרשעה מפני שהיא אימא דערב רב רובצת על בנים, והנכנס לתוכם נכנס לתוך אוירה הטמא, לכך העולה במרום המעלה הרמה הזאת יתרחק מליהנות מהם ולא יכנס למסיבתם ולא לעלות בערכאותיהם רק לצורך גדול, כי בלי ספק יושב בכנפי לילית הטמאה ומטמאה כנדה במושבה לבד, וגם ישיבת עמי הארץ טמא קצת כנזכר כל זה בתיקונים, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סח

נהר סח - בביאור שאר וכסות הנשמה:

והענין כמו שלשלימות כל צרכי הגוף צריך ב' דברים, הא' המלבושים, והב' המאכל, כן לשלימות הנשמות צריך ב' דברים הא' המצוה, והב' עסק התורה, וזה כי הנשמה יש בה רמ"ח אברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, והיא בתוך הגוף אבר רוחני באבר הגשמי ברמ"ח אברים שכנגדם רמ"ח ניצוצי הנשמה, ואם האדם יעבור עבירה ח"ו בעין להסתכל בדבר האסור, אז נסתמה עין הנשמה ונתכסה בקליפה ואינו רואה הרוחניות, ואינו רואה סודות התורה והספר לפניו, וכן האוזן ושאר האברים שיתחרש האוזן הרוחני ולא ישמע הדברים הרוחניים ומה שמכריז המלאך, וכן הפה נאלם ואינו יכול לדבר הדברים הרוחניים, וזה מעשה של אותו חסיד שהיה שומר אבריו מלחטוא בהם וקטרג עליו השטן ובא לו בדמות אשה יפה עד מאד וגו' וסימא את עיניו במסמר של אש שלא יכשל בה וגו', מפני שהיו עיניו הגופניים סיבה לסתום עיני הנשמה הרוחניים, ולזה סימא אותם להציל את עיני נשמתו, וזהו אמרו אל תפנו אל האלילים ובזה אלהי מסכה לא תעשו לכם לעצמכם, שלא תחזרו כמו הצלם שעינים להם ולא יראו וגו':

ודע שבפה הוא יותר ממהר לחטא משאר אברים וקשה מאד לשמרו, ועל זה הזהיר באמרם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך וגו', שהשיחה היא חלק מן הנפש שיוצאת לחוץ, ובכל דיבור ודיבור אם הוא שיחת מצוה יעשה מלאך א', ואם היא של טומאה נברא מלאך רע, ואם הוא של בטלה נברא מלאך בטלה, וזהו כי התפלה והקדושה והתורה שהאדם מדבר בוקע את הרקיע ועולה למעלה כנזכר בזוהר, ואם הוא דבור רע מטמא נשמתו והחלק הדיבור שלה הקדוש עולה למקום טומאה הדומה אליו, ונשאר אותו החלק הקדוש חבוש בבית האסורים וכמה טורח עושה לקונו כביכול עד שיוציאו משם, ומחלל ברית הפה שהוא יותר קדוש ומעולה מברית התחתון, ולזה נקרא נבלות פה כמו שהנבלה אין לו תיקון כך העון הזה אין לו תיקון כמעט כי אם בתשובה גדולה, ולזה אומר שמור פתחי פיך שאין צריך כי אם פתיחת הפה לבד. וכן אמר להזהיר על השאר בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו', ירצה יהיה הגוף שהוא מלבוש ובגד לנשמה מלובן במצות להלביש הנשמה, ושמן על ראשך שהיא הנשמה שהיא נר ה' אל יחסר, שאם ח"ו יהיה להיפך יפגום בנשמה כנזכר ברמ"ח אבריה והם מלוכלים, וצריך ללבנם באור גיהנם לשרוף המלבוש השחור וללבן הנשמה ולטהרה ולהחזירה למקומה שממנה חוצבה:

גם מזון נפש היא התורה שאם בעולם הזה לא יעסוק אדם בתורה לשמה יום ולילה, לא יש לה מזון בעולם הנשמות אפילו שיש בידו מלבוש שהוא המצות אז בעולם הנשמות יהיה רעב מהמזון העליון בעולם הנשמות, והיינו סוד ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו, לוקטים שכרם ומזונם דבר יום ביומו, והכפל להודיעך שיש יום בעולם הזה ויש יום בעולם הבא, ומה שעוסק האדם בעולם הזה ביום אחד כנגדו למעלה יש יום גדול רוחני שאין להם סוף, וכל התורה והמצות שעוסק האדם בעולם הזה יום קטן מוגבל ובעולם הנשמות עולה לאין סוף, וזהו דבר יום ביומו ר"ל הדבר שהוא התורה שידבר בה האדם בעולם הזה מוליך אותם ליומו שהוא היום של מעלה, והכוונה שצריך האדם להוליך עמו שיהיה לו מזון לנפשו בגן עדן, וזמש"ל:

מעין ב - נהר סט

נהר סט - בביאור סוד מצות עשה ולא תעשה, וסוד נגעי בתים ונגעי בגדים, ונגעי בני אדם:

הענין דע שהאל יתברך בחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לבדו לעם, וציוונו שנהיה נבדלים ונפרשים מכל כחות הטומאה, והענין שכל אחד ואחד מכל רמ"ח מצות עשה סגולתה לידבק בשכינה, וכל אחד ואחד משס"ה מצות לא תעשה אין סגולתה רק להבדילנו ולהפרישנו מכחות הטומאה שלא ישלטו עלינו ולא יגעו בנו:

ודע כי שס"ה מיני כחות הטומאה הם ראויים לחול על האדם על ידי מעשים רעים וכנגדם נצטוינו בתורה בשס"ה מצות לא תעשה לא פחות ולא יותר, והעובר על איזה אחת מהן מכין כסא לחול עליו א' משס"ה כחות הטומאה שכנגד אותה עבירה, ואפילו אחר הכנת הכסא אין רשות לאותו כח הטומאה לחול עליו עד שיתנו רשות וכאשר יתבאר, ואין נותנים רשות לשום א' משס"ה כחות אלא לכח שכנגד אותו עבירה בלבד. וכל נגע הנראה בכותל הבית אינה יוצאת מאליה אלא העבירה בעצמה שעבר בעל הבית היא נעשית נגע ונראה לבעל הבית, ואותה הנגע היה ראוי שיצמח בעור גופו, אלא האל יתברך ברחמיו אינו מלקה אלא אם כן מתרה בו שתי התראות, תחילה בכותל הבית, אם חזר מוטב ואם לא חזר מתרה בו התראה שנית ונראה בבגדו, ואם לא חזר אז מלקהו ונראה הנגע בגופו, ולא ינתן רשות לכח הטומאה לחול בענין הנגעים רק על פי הכהן בלבד, וזה נזכר בדברי רבותינו ז"ל, מספר כתב יד:

 

המעין השלישי עין הארץ:

ובו כ"ה נהרות:

נהר א - בסוד קדימת מציאת ההויות אבי"ע:

הנה מחידוש העולם זמנו היום ה' אלפים ושע"ט שנה, ירצה שכך פעמים הלך החמה מנקודת מזל טלה ושנה אליו שהוא תקופת גלגל חמה, הנחלק לד' חלקים והם י"ב מזלות, כל תקופה מד' תקופת השנה הוא ג' מזלות, והנה הזמן הזה תלוי בגלגל נמנה מעת שנתחדש הגלגל והלך, והיינו משנולד אדם הראשון ומצא עולם מחודש כמוהו, הבין בחכמתו חידוש העולם, וקידש ירח והתחיל למנות שנים, אמנם קודם לזמן זה לא נמצאו למלאכים קדימה אלא בששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ, ונמצאו אלו ההויות הנגלות, ונמצאו גם כן ההויות הנעלמות הקודמות אל העשיה בזמן ובמעלה, והיינו שנתחדשו המלאכים עולם היצירה בחידוש ההויות הנגלות הגשמיות. אמנם הכסא שהוא עולם הבריאה אם נתחדש בזמן חידוש העולם כמלאכים או קדמו בקדימת העילה אל עילולו לא נמצא מבואר, אמנם חכמינו ז"ל אמרו שכסא כבוד קדם לעולם וכן פירשו בפרקי ר"א פרק ג:

ונמצא לפי זה שאין העשייה הגשמית עלולה מהיצירה שאם כן היה ראוי שיקדם היצירה אל העשיה, ולא כן אלא קצת העשייה קדם אל היצירה שבשני נבראו המלאכים ובראשון נבראו שמים וארץ, וכן פי' עוד שם שמים מאיזה מקום נבראו, מאור לבושו של הקדוש ברוך הוא שנאמר עוטה אור כשלמה, רצו בזה שמים מאיזה מקום נבראו שעם היות שנראה היצירה עלה לעשייה לפי סדר המדרגות שהעשיה למטה מן היצירה, (צ"ל למה) לא נבראו שמים וארץ משם אלא מאור לבושו דהיינו הבריאה אור המלביש האצילות, והיו מותחין והולכין עד שאמר להם די, כי עתה שהם עלולים מהבריאה היה ראוי שיהיו נמתחין כשיעור עלתם אלא שאמר להם די וצמצמן בבחינה זו שהם למטה מהיצירה, והארץ מאיזה מקום נבראה לא מצד היצירה שעדיין אינה אלא משלג שתחת כסא הכבוד וגו', הרי בפי' ששמים וארץ שנבראו ביום ראשון אין סיבתם היצירה אלא הכסא דהיינו בריאה, ובפרק ד' אמר בשני ברא הקדוש ברוך הוא את הרקיע והמלאכים וגו' ומסיים בה דהיינו הרקיע שעל ראשי החיות וגו' וכן פי' הרשב"י בפרשת בראשית ובתיקונים, נמצא סיבת העולם הזה הבריאה, וכן הדין שאין הנהגת היצירה בעולם אלא חול. ואלו זכה אדם היה ראוי שיזכה לעולם שכולו שבת, ובחול ההנהגה על ידי היצירה, ובשבת ההנהגה על ידי אצילות מתלבש בבריאה, ואלו נברא העולם ביצירה היה משועבד בהכרח אל תחת סיבתו שהיא היצירה ואין קדושת שבת שורה בו, אמנם עתה שהוא נמצא מהבריאה מעילה לעלול עיקר מציאותו מהשבת והשבת משגיח בו, וכאשר יצא מהשגחת השבת אל השגחת החול דהיינו מטט"רון עולם היצירה יוצא מטבעו הנאות אליו:

ועתה אין אנו צריכין לתת קדימה לעולם אלא הכסא, והכסא בחינת מציאותו הוא מאצילות [ו]קדם לעולם כל מציאות התפשטות ארצה כל זמן שנתעכב מציאותו היותו מתפשט לא קדימת הזמן, שאין זמן אלא מיום ראשון ואילך שנברא הזמן הגשמי הזה, אלא זמן מציאות ההתפשטות כי כאשר התחילה מדריגה ראשונה לכסא להתפשט היתה מתפשטת והולכת עד תשלום אותה הבחינה, והתחילה ב' וכן עד תשלום גמר התפשטות מדריגות הכסא, ויהיה מציאות הקדימה הזאת זמן לא זמן גשמי אלא כעין אותו זמן שהגבילו חכמינו ז"ל לקדימת התורה לעולם שהיא זמן בזמן אין זמן, וכך הוא ענין הנאצלים, והענין כי קדם הא"ס לכל הנמצאים קדימה נפלאה שלא יצדק בה שום קדימה, ונמצא הכת"ר ברצון מאצילו ע"ד מחודש עלה ברצון הרצונות ונתפשט וקדם לכל הנאצלים, ואח"כ נתפשטו שאר הספירות זה אחר זה עד גמר התפשטותן, וזמש"ל:

מעין ג - נהר ב

נהר ב - לבאר התלבשות השכינה:

דע כי תחילת המציאות אחר התגברות החיצונים וסילוק שכינה מהתחתונים לסיבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור, נתחזקה הקליפה וסתמה פתחי הקדושה ועמדה שכינה בעליונים, זולתי מה שתתלבש בחיצונים לרדת על ישראל בגלות מצרים כדכתיב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וכשנראה למשה רבינו ע"ה נראה מתוך הסנה דהיינו הקוצים, להראות סוד התלבשות לבת אש, דהיינו בת עין בת מלך מתלבשת בקוצים שאי אפשר בלעדם, כך שכינה בתוך הגלות מתלבשת בתחום שרו של מצרים כאשר יתבאר בס"ד במקומו:

והנה כשירדה שכינה לישראל בסוד המשכן, ונתחזקה אותה הקליפה בדיניה וסתמה המעבר בחוזק תוקף עוונות הדורות הקודמים, שהם אותם הנשמות שנתגלגלו ונתקנו ונתלבשו בישראל כאשר נבאר במקום אחר בס"ד, ואמרה הרי אלו ריחקו בעוונם סתימת פתחי הקדושה והאיך תרד להם שכינה מופשטת, אין ראוי שתרד אלא בהתלבשות דרך החוצה כדרך התלבשה בצאתה בגלות שתתלבש בד' קליפות שהם וארא והנה רוח סערה בא מן הצפון, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, ומתוכה וגו', בתוך אלו הקליפות תתלבש השכינה ברדתה אליהם למטה, ולזה עמד זכות הקדמונים ורחמיו של הקדוש ברוך הוא וזכות אבותינו הקדושים, ונפתח הפתח ונשברו הקליפות כולם ונעשה שם פרצה ופתח שתעבור הקדושה דרך החיצונים ותאיר לישראל ותשרה עליהם בלי שום לבוש חיצוני כלל ומסך מבדיל כלל [כזה] מאלו החיצונים:

ופרצה זו נפרצה אז במדבר נוכח מושב בני ישראל והלכה עמהם על ראשם עד שעמדה כנגד כל ארץ ישראל ד' מאות פרסה, והוא מתחלת גבול ארץ ישראל עד קצהו מצד אחד נקרא גבילו"ן ומצד השני נקרא מגדו"ן, ומאלו התחומין כל מה שבין גבלו"ן ועד מגדו"ן אין שום קליפה ומחיצה כלל בין פתח היכל לבנת הספיר לארץ ישראל הקדושה הזאת, אלא אותו האויר ירד מיד ומאיר בלי התלבשות כלל בד' קליפות שהם סוד הכתרים החיצונים, ומצד בחינה זו נאמר שארץ ישראל קדושה ואויר ארץ ישראל קדוש משא"כ ארץ העמים שעפרה טמא ואוירה טמא, והנכנס אליה קרוב מאד להכשל. ולזה כשיצאו האבות לחוץ הוצרכו לכמה נדרים הלא תראה יעקב אמר אם יהיה אלקים עמדי, ביוסף כתיב ויהי י"י את יוסף ופירשו רבותינו ז"ל משל לאדם שהיה נושא וגו', הרי אברהם שנכנס למצרים להתנסות אם יתדבק בקליפות, אמנם בארץ ישראל האדם שמור שרשות ארץ ישראל רשות הקדוש ברוך הוא, ורשות חוצה לארץ רשות החיצונים אויר טמא, ולזה צריך שמירה לצדיקים בח"ל כנזכר. וזמש"ל:

מעין ג - נהר ג

נהר ג - שא"י נתונה תחת שער השמים:

דע מה שאמרנו שא"י נתונה תחת שער השמים, ר"ל תחת חלון שבאמצעות כיפת השמים, וחלון זה הוא מרובע והוא צר מלמעלה ורחב מלמטה, ושיעורו מלמעלה ת"ק אמה על ת"ק אמה כשיעור כמות בית המקדש כי בית המקדש כולו ניתן תחת החלון, ובאמצעות עוביו של חלון הכיפה כשיעור עיר הקודש ירושלים, ושיעור כמות החלון מלמטה ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה כשיעור ארץ ישראל וכל ארץ ישראל תחתיו, ושהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות הי' ספירות מעולם האופנים, היה יורד דרך ישרה עד חלון הכיפה הנזכר, ויורד על בית המקדש ומבית המקדש מתפשט על כל ארץ ישראל, וכשרבו הפריצים בבית המקדש ראשון מהבל מדברי לשון הרע ורכילות וניבלות הפה גרם העון ונתגשם אותו הבל ונתעבה ונעשה דמות ענן עבה, והתחיל להסגיר מעט מעט סביבות שפתי החלון עד שביום ט' באב נסגר כולו ונפסק השפע ונחרב הבית. ותכף ומיד לאחר שנחרב הבית הקב"ה פתח את החלון והוריד את עולם האופנים וצמצם מלכות עולם האופנים בתוך החלון כדי שלא יסגר עוד, ולעולם פתח זה לא יסתם אלא דוקא בעת החרבן שניתן רשות אל החיצונים ליכנס לארץ להחריב בית המקדש כנזכר, ומיד נתגרשו משם, ויש כיסוי ומסך פרוכת סביב לארץ ישראל שהיא שומרת הגבולים האלו שלא תתפשט הקליפה ומגרש כל זר מתוכה, ואפילו שארץ ישראל חרבה ושממה מפעולת החצונית הזאת שהיא בעל החרבן, עם כל זה אינה שולטת בארץ ישראל אלא החריבה ונתגרשה ועמדה ארץ ישראל אפילו בעת חורבנה נקייה וברה מאין זר בתוכה:

ודע ששיעור ארץ ישראל מהלך ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, ועכשיו לא נשארה אלא מאה על מאה שהוא חצי חלק שמיני, וכל מקום דשן ושמן נקמט ונתכווץ, וזה לרצות שבתותיה כנגד ע' שמיטות שבטלו ולא נשאר ממנו אלא הטרשין שבה, ואף על פי שזורעין בטרשין שבה כמאן דליתא:

ודע כי עשר ארצות הבטיח האל יתברך לאברהם לתת לזרעו, כנגד מדת המלכות המקננת בעשייה שהיא כלולה מעשר, ובימי משה לא הבטיחם על ידו אלא על ז' ארצות של ז' עממין בלבד שהם כנגד ז' ספירות התחתונות, אמנם ארץ קני קניזי קדמוני שהם כנגד ג' ספירות עליונות לא הבטיחם לפי שבזמן הזה אינם פועלים אלא התחתונות, אמנם אחר הגאולה האחרונה שיפעלו הג' עליונות אז יותן להם כל העשר. ודע שארץ סיחון ועוג הוא מקצת גבול הג' הנזכר ולזה בחרוהו בני גד לפי שעתיד להיות כנגד ג' עליונות והוא עתיד שיהיה מובחר כל הארץ, ועם היות שעדיין לא נתקדש (עדיין להתקדש) [מ"מ יתקדש] אחר הגאולה, ואפשר שלזה נקבר שם משה רבינו ע"ה שהוא מסוד הדעת שם כנודע. מסכ"י. וזמש"ל:

מעין ג - נהר ד

נהר ד - לבאר סוד הסולם ועניינו:

דע כי סולם זה הוא אוריי והוא מקיף את כל ארץ ישראל, וצורת תחום ארץ ישראל אינו לא ארוך ולא עגול ולא מרובע אלא כצורת אדם מושכב ארצה פרקדן, ראשו ברוח מזרח וב' זרועותיו פשוטות אחד לצפון ואחד לדרום, וב' ירכותיו פתוחות בוהן רגלו האחד להר ההר שהוא קרן צפונית מערבית, ובוהן רגלו האחד לנחל מצרים שהוא קרן דרומית מערבית, ובין ב' רגליו נכנס הים הגדול, שהים הוא מערבה של ארץ ישראל, ולכן נמצא שארץ ישראל כולה רצועות גדולות וקטנות, והסולם הנזכר מסבב כל הרצועות. ויש לו מדריגות מב' צדדים כלפי פנים מצד ארץ ישראל, וכלפי חוץ מצד חוצה לארץ:

ודע שכל הדר בחוצה לארץ נמצאים סביבותיו י"א אלפים מלאכים, כדכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ועולים במדריגת הסולם מצד חוץ כלפי חוץ לארץ והולכין למקומן, ובאותו רגע כשנכנס האדם בתוך אויר הסולם מיד יורדים דרך מדרגות הסולם מכלפי פנים כ"ב אלף מלאכי טהרה כחשבון כ"ב אותיות התורה, ומתלווים עמו עשרים אלף מצדו אחד, וב' אלפים מצדו השנית, ורמז לזה רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן, וכל הדר בארץ ישראל נמצאים עמו כ"ב אלף מלאכי טהרה כנזכר. ומי שהורע מזלו לצאת לחוצה לארץ כשמתקרב אצל הסולם הנזכר מסתלקים מעליו הכ"ב אלף הנזכרים, ועולים דרך מדריגת הסולם כלפי פנים וחוזרים למקומם, ויורדים י"א אלף ומתלווים עמו לחוץ לארץ. מסכ"י. וזמש"ל:

מעין ג - נהר ה

נהר ה - לתרץ ב' קושיות חזקים ועצומים הא' היצה"ר היאך הוא בא"י, והב' מיתה היאך היא בארץ ישראל:

הנה עתה לפי מה שפירשנו יקשו שתי קושיות חזקות, האחד יצר הרע בארץ ישראל האיך הוא, הב' מיתה בארץ ישראל האיך היא. ולראשונה נאמר כי דרך הענין הזה בארץ ישראל הוא, כי שליטת החיצונים להחטיא אינו תלוי בזה, כדרך שיש לו שליטה לצאת מחורו להשטין שהרי הוא יוצא מהגבול הזה ובא אל הקדוש, והענין כי לצד צפונה של ארץ ישראל הוא פתח כניסה אל החיצונים ליכנס אל האויר הטהור הזה לבא אל פתח ההיכל להיות שם לפתח חטאת רובץ להעלות שם, ולכך כנגד ההיכלות מבחוץ הם הקליפות נאחזות, והם כעין קליפי האגוז, שהרי ד' מוחין הם ד' חיות הקודש, והקליפה נאחזת מחוץ, דהיינו שסוד אותה הקדושה היא משפעת אל החיצונים האלו, ובהכרח יש להם מדריגות על מדריגות משתלשלות משם ויונקת על ידם, והיינו שיש לכל ההיכלות ערוה מבחוץ דהיינו החיצוניות הנדבקות שם ונסבבת, ולזה לצד צפונה פתח שדרך אותו פתח יוצאות מתחומן ונכנסות, ולזה אמר ויבא גם השטן בתוכם, והיינו נמי שליטת החיצוני בארץ לכל שליחות שבעולם, וזה הפתח העומד לצד צפון נקרא נוקבא דתהומא רבא:

וכן כל איזה חלק הניתן לחיצוני כגון עשן המערכה מאיברים ופדרים המתעכלים כל הלילה, היה נוטה ממש לצד צפונה של ארץ ישראל, ודרך אותו הנקב אשר שם היה יוצא אליהם, ונתן להם בענין שפתח המדור שהקליפות דרות נקרא נוקבא דתהומא רבא, והמדור בעצמו נקרא תהומא רבא, וחלק תהום זה הוא אוחז כל מציאות עשרה כתרים, וז' היכלות עד שטח הרקיע התשיעי ממטה למעלה כזה:

(ציור):

והנה הרקיעים תשעה או ז' סוד כל מעשה בראשית כדור שלם באין פרצה כלל אלא הרקיעים סובבין ובאין על המציאות כולו בלי פרצה כלל. אמנם הקליפות ושליטתם הם אותם שנשברו ונפרצו ונטל שליטתם מן הארץ אלא כאשר יסתלקו דרך הפתח ודרך הנקב הזה הוא שליטתם בארץ, משא"כ בחו"ל שהיא ממש שליטתם בכמה דרכים:

והנה דרך הנקב יוצאות אותם הקליפות להשטין ולפתות ולהמית וניתן להם שליטה בארץ כאשר יתבאר בס"ד. אמנם גיהנם אינו כך אלא מגרשין הנשמה דרך נוקבא דתהומא רבא ויוצאת לחוץ ונידונת שם עד שתעלה דרך הנקב אחרי טהרתה והיינו פי הבאר. והנה סוד פתח הזה לצד צפון שם לנוכח ההיכלות הוא בעצם לבא אל ההיכלות, אמנם ליכנס לארץ חלק המפתה והמטעה וחלק הממית יש להם כמה פתחים כולם לצד צפון, בין להתגרש המתגרשים החוצה כגון גוים המתים בארץ נפשם מקלעים אותם אל החוץ ולא שתעלה דרך הרקיעים אלא מיד קרוב לארץ יש להם נקב, וכן כל התפלות שמתפללים ישראל בח"ל, וכל הנשמות טהורות המתות בחו"ל הן מתגלגות באויר הטמא כאשר יתבאר במקום אחר בס"ד, ויש שם כח מלאך ח"ל העומד לקבל ומתגלגל בהם ובא עד שמגיעם באויר זה התחתון דהיינו האויר שבין הארץ לרקיע התחתון, ושם יש גם כן נקב צפוני להכניס ולהוציא, להכניס הרשעים ועשן המערכה ולהוציא צדיקים ותפלות ישראל המתפללים בחו"ל והיא היא הצורה ממש כעין אותה שפרשנו, וגם כן יש לה כניסה להתעלות ולפתות בני ארץ ישראל ביצה"ר, אמנם אינו דומה חוזק יצר הרע והקליפה שם בחוץ כעין שליטתה בארץ שאין לה כניסה טבעית אלא דרך נקב ופתח, ושם כל עיקר משכנה וקביעותה. וזמש"ל:

מעין ג - נהר ו

נהר ו - לבאר כי קבלת אלהותו יתברך צריך ב' תנאים א' הארץ, ב' המילה:

וזה כי השראת אלהותו יתברך עלינו הוא בשני דברים הא' ע"י התלבשות המדה הזאת שהיא השכינה השוכנת עלינו בלבוש נכרי דהיינו השרים החיצונים ע"י התפשטותה באופנים, ולזה העומד בחו"ל מקבל אלוהותו בדרך זה, אמנם הדרך הזה יקרא העבודה לאלהים אחרים מפני שיקבל השפע מתחת יד השרים, ועל זה נאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלקים אחרים, והיינו ישראל העומדים בחו"ל עובדים ע"ז בטהרה הם, ואלו אינם מקבלים אלוהותו כראוי אחר שיקרא קצת עובדי ע"ז מפני שהוא משפיע בחוץ:

הדרך הב' הוא על ידי פשיטת לבוש נכרי, דהיינו שלא יהיה בינו לבין אלהותו שום מפסיק אלא שכינה שוכנת דרך המדריגות הקדושות על ישראל, והיינו היושב בארץ ישראל שאינה מלובשת בשרים אלא ממש דרך פתח היכל לבנת הספיר תתפשט ותשתרבב שכינה באויר ארץ ישראל, ותשכון באויר ארץ ישראל המחכים מצד החכמה זאת חכמת שלמה. ומטעם זה ארץ ישראל היא המלכות מפני שאוירה משכן לשכינה ואין השכינה שוכנת בערלים מפני שאינה מתייחדת לערלים החיצונים, ולכן צריך השוכן בארץ ישראל לימול את בשרו שאם לאו הוא מטמא את הארץ, נמצאת למד שקבלת אלוהותו תלוי בישיבת הארץ, וישיבת הארץ תלוי במילה וזה בשלימות, וג"כ קבלת האלקות תלוי במילה וזה אם לא יזכו לארץ, אבל אינה בשלימות כי היא בהתלבשות על דרך שפירשנו, וזהו גלו לבבל שכינה ביניהם גלו לעילם וכו' גלו לאדום וגו' שכינה ביניהם בזכות המילה, וזה שאמר והייתי לכם לאלהים וגו', וזמש"ל:

מעין ג - נהר ז

נהר ז - לבאר כי תקון הקדושה וכל מדריגותיה בישיבת ישראל בארץ:

דע כי כל חלק וחלק מהארץ ניתן לאומה המתייחסת אל החלק ההוא וז"ש כי לבני לוט נתתי ער ירושה ממש מתייחס לבני לוט הוא ער, וכן לעשו הר שעיר וכן פירשו רבותינו ז"ל הוא אדום וארצו אדומה, מורה שממש יחוס הארץ עם האומה השוכנת בה. והטעם כי השר השולט על האומה גם כן יש לו יחס להשפיע בחלק הארץ ההיא, וכן הנשמות ההם הטמאות הם מחלק הקליפה המתייחס לאותה עפר הארץ הטמא, בענין שהם ג' יחסים, יחס האומה, ויחס הארץ, ויחס השר בנשמות ובהשגחה, וכן ענין זה ממש לישראל בא"י ונשמתם ותורתם ואלהותם, כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש, ונשמתם קדושה ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש שהוא השר על ישראל:

ולא זו בלבד אלא כמו שהתורה אין לה יחס ברוב מצוותיה עם שאר ארצות כך אין לה יחס לארץ ישראל עם שאר התורות והחוקים הרעים אשר לאומות, ולזה אמר ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' כי את כל התועבות וגו' ותטמא הארץ ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. הנה שהתורה הקדושה וארץ ישראל יש להם יחוס יחד, וכן לישראל יחס עם הארץ הקדושה בלי ספק בשביל יחס נשמתם, והראיה מיחזקאל שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים וייחס כל שבט ושבט בגבול א', ולפי יחס השבט כן משכנו במה שהוא נגדיי לגבול אשר אצילות אותו השבט כדי שיהיה שופע עליו, וכן המצות הנעשים בארץ עולים ומקשטים כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלימות הנשמות בחלקם בארץ ושליטת הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדיות אל מציאותיה. והענין כי כמו שנקודת ציון היא נקודה שממנה הושתת העולם כנודע כי היא נקודה מתייחסת אל השכינה נקודה אמצעית נקודת ציון כן שאר חלקי הארץ הם חלקים מתייחסים אל השכינה בסוד י"ב גבוליה המתפשטים מהנקודה האמצעית, והיינו סוד מדת הארץ הנזכרת בפסוק יחזקאל והמקדש בתוכו (ויש נכסים) [ויש' נחסים] תחת שולי כנפיה המוטות מלא רוחב הארץ:

וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו, ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה שהיא עומדת (עם) [על] הי"ב בקר, ויתקנו החיות שהם בעלות י"ב פנים נגדיים לי"ב בקר הנזכרים, ותתקן כסא הכבוד שאינה על שלימותה, כי אחר שהשכינה שהיא למעלה ממנה והחיות שהם למטה ממנה אינם על תקונם ממילא משתמע שהיא עצמה אינה על שלימותה, ותתקן ארץ ישראל עצמה, שתיקון ארץ ישראל הוא על ידי השכינה שהיא שורה בה ועל ידי החוקים, ואחר שהשכינה לא שרתה בה כראוי אפילו בימי יהושע כי היו ב' שבטים וחצי חוץ לארץ ישראל, ולזה ארץ ישראל אינה מתוקנת על שלימותה, ועוד יתוקנו ישראל עצמם שיהיו כולם יחד בארץ ישראל, שאז שלימות השבטים גדול בהיותם כולם נכללים כל אחד מי"ב שבטים ברוחניותם בנשמתם (דכולם) [בכלל] בסוד הצירוף כדפיר' במקום אחר ואין להאריך. וזמש"ל:

מעין ג - נהר ח

נהר ח - לבאר כי היחוד עליון נעשה על ידי תפלות ישראל בארץ ישראל דוקא ולא של ישראל בחו"ל:

והענין הוא כי האדם בתפלתו חוצב להבות אש, ואותו המציאות הוא סוד תיקון המתהוה ומתתקן באויר העולם, ואינו מסתלק מאויר העולם עד גמר התפלה עד אחר עלינו לשבח, ותיקון זה מתקשט באויר בסדר נאות ומקושט, ואחר כך כולו יחד מצוייר ומתוקן עולה באויר העולם מרקיע אל רקיע עד פתח היכל לבנת הספיר ונכנס, כנזכר בזוהר פקודי שהיכל א' שעומד שם ברקיע א' הנזכר עד גמר כל קהלות ישראל כל תפלתם, ואז ברקיע ההוא יתקבצו כל תפלות ישראל יחד ויתקשרו כולם ויעלו שם כנזכר בזוהר:

אמנם יש לדקדק בעיכוב הזה שיתעכבו עד קיבוץ כל תפלות ישראל, דוקא בהיות ישראל על אדמתם שאין מקדים זריחה בארץ ישראל עיר אל עיר אלא בפחות מחצי שעה מפני שארץ ישראל מעט הכמות ת' פרסה, ולכן אפשר להמתין. אמנם עתה שישראל נפוצים בד' פינות עולם אם נאמר שיתעכבו נמצא תפלות מעוכבות הרבה זמן בעתות קדימת זריחת המקום המזרחי על המערבי והוא כשיעור י"ב שעות, ונמצא (עכוב) [ערבוב] תפלות, כי בעת הזריחה במערב אז השקיעה במזרח ואז יש להם תפלת ערבית, ואם כן איך יהיה ענין זה, ואם נאמר שלא ימתינו זה על זה נמצא היחוד העליון נעשה כמה פעמים, כי קהילה זו ייחד עתה וזו אחר שעה וזו אחר שעה ולעולם מיחדים והולכים. ועל דרך זה יקשה כי המשמורות העליונות הם קבועות לערב ולבקר אם כן היאך יהיה עניינם שפעמים הרבה לאלו לילה ולאלו זורח, ועל דרך זה יקשה אל מנוחת השבת שאלו שובתים ואלו עושים מלאכה והיאך יהיה ענין זה, ובספר יסוד עולם [במאמר הב' הט"ז] הקשה ענין זה, ותירץ בשם רבנים גדולים מה שתירץ [ע"ש]:

אמנם האלדי הרמ"ק זלה"ה כתב וזה לשונו, ואני אומר לענין זה כי כל זה נכנס תחת מה שפירשו רבותינו ז"ל ישראל העומדים בחו"ל עובדים ע"ז בטהרה הם, ורצו בזה כי אין ענין ההנהגה עליונה מנהגת לא בזריחת המזרח ולא בזריחת המערב ולא הצפון ולא הדרום, אלא על נקודות ארץ ישראל שהיא מובחר היישוב ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, וזריחת ארץ ישראל היא בוקר למשמרת הבקר, וערבית ארץ ישראל היא לילה לשליטת ממשלת הלילה, ועל דרך זה יתנהגו המשמורות, ומספר הימים לא יותירו ולא יעדיפו ממה שמהווה השמש הגשמי והירח הגשמי בארץ ישראל, ואין לנו לחוש להראות הירח בח"ל או שלא יראה כי העיקר הוא בארץ ישראל, ושם ב"ד קובעים ומקדשים חדשים חגים וזמנים והקדוש ברוך הוא מסכים עמהם ומקדש', ובחו"ל אין קובעים ואם קובעו לא קדשו שאין בהם ממש, ויום שבת בארץ ישראל הוא עיקר הכל, מפני שמנוחת השבת תלויה במה שמתפשטת קדושת שבת דרך פתח ההיכל הזה למטה והוא בארץ ישראל כנ"ל, וממש עשה הקדוש ברוך הוא בחכמתו תנועות הגלגל ובחר המקום המכוון כנגד מעלה לא יחסר ולא יעדיף והיא נקודת ארץ ישראל, ואין התפלות מתעכבות אלו לאלו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בשום מקום זולתו, מפני שארץ ישראל חשובה לענין היחוד והיחוד אינה בעתים הרבה אלא עת א' ושעה א', והיינו (בהיותם) [בהתם] עם י"י אשר בארץ ישראל (ככלות) [לכלות] תפלתם ותיקונן אז הוא שעת היחוד:

אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת אל כל בחינת השרים שישראל שרויים בתוכם, שניצוצות שכינה מתפשט עליהם בסוד גלות שכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה על ידי תפילתם של ישראל השוכנים שם, שהם אינם מיחדים עתות היחוד אלא עת המיועדת בגבול השר שהם משועבדים תחת ידו, והיינו עובדי ע"ז בטהרה שאינם מיחדים יחוד הזמן העליון אלא יחוד זמן השרים החיצונים, אמנם בקדושת שכינה המתלבשת בשר ההוא:

ועל דרך זה הוא קדושת שבת כי יקדים להם מנוחה מה מצד ניצוץ שכינה המתלבש שם או תתאחר, עם היות שאין שבת זה אמיתי אלא נקודה אמצעית שבה השביתה האמיתית, עם כל זה יתיחס מנוחה לצד הניצוץ המתפשט או יתאחר מנוחתם. ועל דרך זה הוא ימים טובים שיתאחרו או יקדימו לפי הזריחה בשר או העריבה. אמנם מספק עשו ב' ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני, ולא עשו כן ליום שבת ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינה מספקים בה מפני שאף הגיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים, אמנם יום טוב אינם מודים והם מסתפקים בקדושתו, לכן צריך לבוש יום ליום והם ב' ימים טובים, הא' מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה:

מעין ג - נהר ט

נהר ט - לבאר מה בין השגחת השכינה על עמו ישראל בהיותם בארץ ישראל או בהיותם בחו"ל:

והענין כי בהיות ישראל על אדמתן היא שמירתן של ישראל אפילו לפרט אחד מן הפרטים, והיינו בהיות השכינה מתלבשת במדריגות קדושות עצמותה למטה עם ישראל, כאמרו כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחניך, והטעם מפני היות אויר ארץ ישראל קדוש בית לשכינה, ובגבול סביב לארץ ישראל קליפה סובבת להגין שלא יכנסו אליה שום רשות מן הרשויות החיצונים, כאוהל מתוח עליה שלא יעבור הגבול ההוא זר, ואוהל זה כתליו וגבוליו עולים כל אויר ארץ ישראל עד כנגד פתח היכל לבנת הספיר הפתוח תמיד לעולם, ולזה נמצאת ארץ ישראל שער השמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו ממש מארץ ישראל להיכלות ומהיכלות לארץ ישראל, ושכינה נשלפת מלמעלה למטה על בניה עולה ויורדת וחופפת עליהם כל היום, על ידי המסך המבדיל הנזכר, והמסך הזה הוא סוד רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת שהם סוד אויר חו"ל, וכן הוא המדבר נחש שרף ועקרב וצמאון, אמנם קליפה אחת טהורה מגינה על הכל שלא יהנו טמאים מאור הקדושה, וזהו ונוגה לו סביב וכל סביבה מגינה נוגה דאמרן, וכל חוצה לארץ רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת דהיינו החיצונים אויר ארץ העמים הטמא, והיינו סוד שכינה שומרת לישראל בארץ ישראל ממש היא בעצמה:

אמנם בחו"ל אינו כן ח"ו אלא ברצות הקליפות לשלוט בארץ ישראל להחריבה שכינה מסתלקת מארץ ישראל ועולה עד ההיכלות, ואחר שנסתם פתח היכל ונסגר, ניתן רשות לקליפה לבקוע חומת ירושלים, דהיינו המסך המבדיל שהוא מסך הנוגה, והם נכנסו וקלקלו, שלחו ידיהם בבני ישראל, והחריבו כל המרכבות הגשמיות, וגלו מהם מה שגלו, ושכינה רדפה אחר בניה, כיצד תעשה לרדת אל ח"ל ממש כענין היותה בארץ ישראל אי אפשר מפני שאוירה טמא, ולהיות בניה שם עזובים א"א כדפי' לעיל, לכך היא בהיכלות בגריעות מרכבותיה כענין אמרם אימעט כנפי החיות, וכענין למלכא דמית בריה שאמרו בזוהר, ויצאה מה שלא היתה עושה עד עכשיו, דהיינו בח"ל ניצוץ שלה והשגחתה מתלבש בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד ומלכותו בכל משלה, דהיינו י' אותיות מתלבשין בי' קליפין לאכפיא לון כדי שלא יוכלו להרע לישראל ולא יטמעו בני ישראל ביניהם כדפי', והיינו כענין השמש שהיא בשמים וניצוץ אורה למטה בארץ, וכן שכינה עיקרה בשמים וניצוצה למטה בחו"ל עם ישראל לשמרם, והיינו דקאמר יחזקאל ואני בתוך הגולה, לא עצמותה ממש אלא ניצוץ אורה, ולפיכך נפתחו השמים וארא מראות אלהים, מכלל שהיא למעלה בשמים כדפי' וניצוץ שלה מתלבש בשר כדפרשתי, והיינו שמני נוטרה את הכרמים בזמן הגלות, והיינו ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הם, כדכתיב כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י, וזמש"ל:

מעין ג - נהר י

נהר י - לבאר סוד ארץ ישראל וישיבתה:

בענין ארץ ישראל הם ו' חלוקות, הא' מי שלא נכנס בה כלל ועיקר, הב' מי שראה אותה ברחוק ראייה לבד, הג' מי שנכנס בה ויצא ומת חוצה לה, הד' מי שנכנס בה וישב בה ועמד עד יום מותו ומת שם, הה' מי שנולד בה וכל ימי חייו בה לעולם, הו' מי שנכנסו עצמותיו אחר מותו שם. וחלוקת אלו הם זו על זו במעלה, ולהם רמז בדברים העליונים, ואין ספק כי כל העולם השפל הוא כנגד המלכות, וכללו ג' בחינות, הא' ים, הב' יבשה ארץ, הג' ארץ ישראל, וכל אחד מוקפת מחבירתה, כי הים מקיף את כל היבשה, ובחינה הנקרא ים הוא כנגד לובן שבעין והוא כנגד החסד, ושאר הארצות הנק' חוצה לארץ הוא כנגד שחרות שבעין והוא כנגד הגבורה, ומשם נמשך היתוך הזהב וסיגיו, לפיכך אויר הארץ העמים מטמא כי הוא הנחלק לע' שרים (מצד) [שהם] האומות החיצונים בסוד הקליפות, וארץ ישראל נגד קו ירוק המקיף את בת עין, וזהו מצד הת"ת הנקרא ישראל, ובאמצעות א"י ירושלים, שהיא כנגד בת עין, שהיא עצם השכינה, וג' גוונין הקודמים הם סובבים ומקיפין אותה והם סוד שבת שפי' ש' ב"ת, דהיינו שי"ן ג' אבות ולא ג' אבות ממש אלא ג' מציאיות שהם ג' קישוטי המלכות, וב"ת היינו בת עין שהוא עצם המלכות הנקרא בת שהיא בת ומדה אחת מעשר מדות, והיא נחלקת לעשר דהיינו סוד י' קדושות:

והנה מי שאינו בא"י פירשו רבותינו ז"ל שדומה כמי שאין לו אלוה, להיות שנשמתו אצולה ממקום הקדוש, ולפי האמת אין כח בקליפה באמיתות לשלוט בו, מפני כי חלק י"י עמו ואינו חלק השרים, ונמצא שאין ההשר ההוא שולט בו כל עיקר, וגם שכינה אינה שורה עליו מפני שהוא בתוך מצולות ים הקליפה המתלבש באויר ארץ העמים הטמא, שמצדם הוא טמא ומטמא, ונמצא לפי זה שאין לו אלוה, ואין ספק כי נשמתו ורוחו ונפשו וגופו הם מתלבשים בתוך הקליפות והטומאה, בזולת עוד שאין מעשיו ולא תורתו טהורים מפני שהם מתלבשים באויר ארץ העמים הטמא, בזולת כי בעת הפטירה אין הנשמה עולה בטהרה מפני שהיא מתלבשת בקליפה ההיא, בזולת שהיא צריכה להתגלגל ממקום למקום עד בואה אל ארץ ישראל כי שם שער השמים לכניסת הנשמה בגן עדן כדפי' רבותינו ז"ל כי דרך מערת המכפלה כניסת הנשמה לגן עדן של מטה ומשם לגן עדן של מעלה:

וכאשר נבחין מעלת ארץ ישראל על חוץ לארץ נמצאת בג' בחינות, בזולת שיש תחת כל בחינה ובחינה מהם כמה בחינות, הא' מענין עשיית המצות בטהרה ובנקיות כל ימי היותו בעולם. הב' מענין פטירת הנפש מן הגוף. הג' מענין התחיה אחר כך:

והנה ג' חלוקות אלו לא ישתוו ודאי, כי מי שהיה כל ימיו בארץ ישראל נמצאת נשמתו גם בעת בואו אל הגוף בטהרה ובנקיות בלתי נטמאת באויר ארץ העמים, והיא במעלה גדולה וסיוע גדול אל העבודה. וגם אם בקטנותו יכנס האדם לארץ ישראל קודם י"ג שנים יזכה קצת אל מדה זו כי אין יצר הטוב ונשמה בהאדם עד י"ג כדפי' רבותינו ז"ל, ולפעמים ג"כ הרוח ולפעמים הנפש כנזכר בזוהר, וכן כל מצוותיו אשר עשה הם בטהרה ובנקיות עד צאתו מן העולם הזה, ונמצא שגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב. והנה העולה לעת זקנותו לארץ ישראל אינו מכלל מדה זו ואינו זוכה כי אם אל השנים שהם מענין הפטירה, וגם התחייה כאשר יתבאר. והעולה אחר מיתתו בעצמותיו זה ודאי אינו זוכה כי אם בתחייה לבד, וגם אל מעלת פקידת הנפש לעצמות בסוד ועצמותיך יחליץ על היותו בטהרה בארץ ישראל:

ועתה כשנבא לספור במעלת החלוקה א' הם רבות, הא' שהנשמה לא נטמאת מעולם, ולא נתלבשה באויר ארץ העמים כל עיקר. ב' שמצוותיו אשר עשה כולם בתכלית הטוהר, ואותו הרוחניות המתהוות מהמצוה והתורה לא נתלבש בקליפה ההיא והטומאה ההיא. ג' כי השפע הנשפע על ידי התורה והמצוה לא נשפע אל השרים מפני שהישראלי העומד בח"ל ועומד במצוה והטהרה ודאי אותם המצות ישפיע לו, ואותו השפע א"א להיותו נשפע עליו אם לא על ידי אותו השר אשר הוא שם בחלק ארצו וזה פשוט. וזהו היה דוקא בזמן היות השכינה עיקרה בארץ ישראל כי אז ודאי היה מקבל על ידי השר, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ממש עובד ומשפיע לאלהים אחרים שהם השרים כדפירשנו. ד' עוד כמה מצות היתירות בארץ והם תלויות בארץ, ואין ספק כי מפני היותו מעלת המצות האלה גדולה עד מאד אין ראוי לקיימם בח"ל, כי כח קדושה כזו אין ראוי שיושפע בחו"ל, עד שאמרו רבותינו ז"ל אין מביאין חלה מח"ל לארץ ישראל, ואם הביאו תשרף כחמץ בערב פסח, וכן תרומה וכן בכורים וכיוצא באלו הרבה, וזהו ודאי מפני מעלת המצות האלה כנזכר. ה' היות התפלה של ארץ ישראל ראויה ורצויה ומקובלת יותר מפני שאין כל כך מקטרגים, וזה מפני שאין אותם האותיות המתהוות מהפה מתלבשת באויר טמא, ולכן הם רצויות ונעשות תכף עטרה וכותרת לראש מלכו של עולם, מה שאין כן בחו"ל שצריכים להתלבש באויר טמא, ויש כמה חיצונים מקטרגים עליהם עד הכנסתם לארץ ישראל, ואחר, טהרה ונקיון כדי לעלות במקום גבוה:

וכשנבא לספר במעלת החלוקה הב' נמצאם גם כן רבות, הא' כי אין המת בארץ ישראל מת על ידי מלאך המות, אלא על ידי מלאך קדוש המתלבש בגבורה לעשות הפעולה ההיא והיא כבהמה הנשחטת על ידי סכין יפה והיא טהורה, אבל המת בחו"ל על ידי סמא"ל סכין פגום והוא נעשה נבלה. הב' כי הנפטר בחו"ל נשמתו בעת צאתה מגופו מתלבשת בכחות אויר ארץ העמים ומטמאות על ידי כך ודאי צריכה כמה טורח עד בואה לשער השמים ושם מתטהרת מטומאתה כדי לעלות [אח"כ אל מנוחתה ] ודאי. הג' טורח גלגולה עד בואה ממקום דירתה בח"ל עד הגיעה לארץ ישראל, ומה גם אם צריכה לעבור בגבול שרים רבים עד הגיע לארץ ישראל, כי וודאי יאחזוהו צירים וחבלים, ועל כזה וכיוצא בו אמרו רבותינו ז"ל אינו דומה קולטתו חיים וגו':

וכשנבא לספר במעלת החלוקה הג' נמצאם עוד הרבה, הא' הוא טורח גלגול מחילות לפי עניינה ולפי מעשיה. הב' כי תקדים תחיית המתים ארץ ישראל לחו"ל כדפירשו רבותינו ז"ל. הג' כי בכל ריש ירחי ושבתי הנפשות פוקדת הגוף כנזכר בזוהר, וכאשר יהיה קבור בחו"ל יוכרח שיתטמא הנפש באויר ארץ העמים בבואה לפקוד הגוף לא יהיה להם יחד נחת רוח:

ועתה במה שסופר במעלת הארץ מבואר מעלת היושב בה לעולם מיום הלידה עד לאחר מיתה כי זה זכה לכל המעלות כולם ודאי. והנכנס בקטנותו יזכה בהם אבל לא כל כך כי כבר נולד באויר בארץ העמים. אמנם מי שעומד עד שגדל ואחר כך בא גם אם זכה בקצת לעסוק בקצת במצות בארץ ישראל, עם כל זה לא ישיג אל המעלה הגדולה ההיא, ואולם ישיג קצתה. אבל מי שנכנס בה ומת בה זה ישיג אל שני בחינות לבד, כי הראשונה כבר נאבדה ממנו. והעולה בעצמותיו לבד, זה לא יזכה כי אם אל השלישית שהיא התחיה ופקודת הנפש לבד. ומי שיעלה בבשרו אחר מותו זה יזכה עוד כי העפר שהוא עפר המזבח מפני שהאדם ממקום כפרתו נברא, והנה אנחנו הנבראים ודאי מאותו העפר מחויבים להביאו אל מקום חציבתו שהוא קודש. ונודע כי הדין הוא שעפר ארץ ישראל שיצא לחו"ל דינו כעפר חו"ל, ועפר חו"ל שנכנס לארץ ישראל דינו כעפר הארץ, וזה סוד הגרים, ולכן המתרקב בשרו בעפר הארץ מעלתו גדולה ואם להפך להפך. וזהו סיבת יעקב אבינו ע"ה שצוה שיעלהו תכף למיתתו:

ואולם נשאר לנו לדעת מה היא מעלת הרואה אותה מרחוק אם לא יכנס בה, כי אמר הכתוב אם יראה איש באנשים האלה וגו' כי נראה שהראייה היא מעלה, ועוד שמשה רבינו ע"ה למעלה גדולה ניתן לו זה סמוך למיתתו, כדכתיב עלה אל הר העברים הזה וכתיב ויעל משה וגו' ויראהו י"י את כל הארץ וגו', מורה כל זה היות מעלה קצת לרואה אותה ואם לא יכנס בה, וענין זה כבר כתבנוהו בעין הקורא נהר ל"ג ע"ש, וזמש"ל:

מעין ג - נהר יא

נהר יא - לבאר סוד הבדל ארץ ישראל וחוץ לארץ והדרים בהם, והבדל הנהגת ישראל ואומות העולם, והבדל הנבואה והמכשף, ובעל תשובה והגר:

הענין להיות מציאות משכן החיצונים למעלה מן הרקיעים, והיות ההנהגה הזאת שהיא הנהגה מבולבלת פעמים היא תחת שליטת עליונה, כך ממש היא הנהגת הגוף, שההנהגה הזאת הנזכרת תמצא אל כל החיים, בין מן האומות ובין מישראל, מפני שהם יסודות מיוסדות מעת בריאת האדם אין בהם תוספות ומגרעות לכל האדם. רק שישראל יגביר בהם קדושה עליונה ויקדשם, ומה גם מצד הכנת אביו ואמו בעת ההולדה לכן ילביש בחיים האלו קדושה, והגוי ילבש בהם טומאה, אמנם אל היות הגוי לישראל בחיים אלו כל בני אדם שוים:

אמנם ישתנו בסוד שתי בחינות ההנהגות הנזכרים, כי הגוי תחת שליטת השרים החיצונים ושואב החיים הנזכרים בעת שהטומאה מתפשטת, וישראל שואב בעת קדושת האדם בחיים הנזכרים כעין ממש שליטת הקדושה העליונה בהנהגת הרקיעים והחיצונים נכנעים, וכמו שסוד ההנהגה זאת תלויה במעשה בני אדם, אם מטיבים מעשיהם יכנעו הקליפות והחיצונים, ותהיה ההנהגה הזאת נמסרת אל הקדושים, ואם ח"ו מקלקלים מעשיהם נמסרת אל החיצונים, כך הוא האדם ממש בהיותו מגביר קדושה שבו שהם הנפש הקדושה ושאר הפרטים אשר נבאר, יתן ההנהגה זו כולה אל הקודש ויתקדשו, ובהיותו מגביר צד הטומאה יתן ההנהגה כולה אל החוץ:

ועתה בזה תוכל לדמות בדעתך שני העניינים מקודם, הא' הנהגת ארץ ישראל והיא היא הנהגת הקדושים והנביאים שהיו מזככים חומרם והיו מתקנים עצמם בכל חושיהם והשכלתם להתקדש, והיו שולטים במדות הנפשיות ומשעבדות אותם אל הקדש, ואין להם מדות נפשיות חומריות כלל, כעין שהיו שולטים בגלגלים ומכניעים אותם אל רצונם. הב' היא הנהגת ח"ל שהכל נמשכת לשרים והיא היא חכמת החרטומים והאשפים ושאר חכמת החיצונים, שהיו משעבדים מדות נפשיות שבהם אל צורך אותן החכמות, והם כעין בלעם ותלמידיו:

ונודע שיש עתה שני הנהגות תחת אלו והם דומות לאלו, הא' היושב בארץ ויצא ח"ל, דהיינו שיצא מההנהגה הקדושה אל הנהגת השרים, כך ממש הוא ישראל ששעבד מדות רעות על עצמו ונתן כחותיו הנפשיות משועבדות לרצון יצרו הרע, והרי זה כעין מי שהשליט החצוני על עצמו ושיעבד הגלגלים אל תחת שליטת השרים הנזכרים כנזכר, והיינו מי שהיה בארץ ויוצא חוצה. הב' בהיפוך והיינו הגר המתגייר והרשע השב בתשובה וכיוצא, דהיינו שהיה בחוץ ויצר הרע שולט במדרגותיו הנפשיות, ועתה הכניע היצר הרע ונכנס לפנים בקדושה והשליט על עצמו קדושה עליונה ושיעבד כוחותיו אל הקדושים. וזמש"ל:

מעין ג - נהר יב

נהר יב - לבאר חילוק בין נשמת ישראל הדרים בארץ ישראל, לנשמת ישראל הדרים בחוצה לארץ:

דע כי נשמת ישראל הדרים בחו"ל מעולם דסנדלפון הוא עולם האופנים ויקראו בית יעקב, ויקראו עבדים ונק' עבד עברי שחשבונו שנ"ח שהם אותיות נח"ש, והישראלים הדרים בארץ מי' ספירות דיצירה ויקראו בני ישראל, ויקראו בנים ונקראים בני אל חי. והנה האדם כשהוא בחו"ל היתה לו נפש מעולם האופנים וכשזכה ונכנס לארץ בא לו נפש חדשה מעולם היצירה ומתלבש בתוך הנפש הישנה שהיתה לו, ובלילה הראשונה שישן בארץ יוצאת ב' הנפשות ועולות למעלה, ובחזרה אינה חוזרת אלא החדשה בלבד, ולזה אינה ראוייה לעונשין כי לא חטאה, ולזה אמרו רז"ל שמוחלין לו על כל עונותיו:

ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע. ודע כי הדר בארץ ישראל והולך לדור במצרים אותה העבירה היא גורמת ששר של רה"ב שימשול עליו, וכל מי שקבל עליו לדור בארץ ישראל כל ימיו ולא לרדת לדור במצרים חשוב עליו כאלו נזהר כל ימיו שהמליכו ביחודו של מקום. ודע כי ארץ ישראל אינה מכפרת מהעבירות הנעשות בה אלא השגגות לבד, אבל העוונות הנעשות בה אינם נמחלים אלא על ידי יסורים, או למי שהוא עובר על פשע, והפשעים הנעשים בארץ אין להם סליחה אלא על ידי תשובה ותלמוד תורה. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ג - נהר יג

נהר יג - לבאר סוד ירושלים ושאר מקומות ארץ ישראל:

דע כי ירושלי במספר קטן י"ט, ומלכות במספר קטן עולה י"ט:

ושכם היא סוד היסוד כי יסוד רמז ליוסף, ולזה שכם ניתן ליוסף שמדתו יסוד:

וטבריה בגי' י"ט, והוד עולה י"ט עם ג' אותיות והמלה, ומשמעות טבריה מלשון טבור הארץ, וארץ רומז למלכות, ועיקר טבריה רומז להוד, גם טב"ר עולה במ"ק י"ג, שמקבל כח מי"ג מדות:

צפ"ת רומז לנצח, נצח במ"ק עולה כ"ב כמו צפ"ת עם הכולל, והנה צפ"ת במ"ק עולה כ"א כחשבון שם אהי"ה, לרמוז שמתנהגים עם הדר בה בי"ג מדות של רחמים גמורים משם הכתר, ולפיכך היא א' מערי מקלט המציל נפשות, וגם צפ"ת במ"ק כ"א ועם המלה כ"ב כחשבון כ"ב אותיות התורה, לרמוז שצפת מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של תורה, ואין אויר זך בכל ארץ ישראל כאויר צפת, וגם נצ"ח בגי' קמ"ח בסוד אם אין קמח אין תורה:

מרא"ן רומז לת"ת, כי תרגום של צאן מראנה, וצאן רומז לת"ת, מלשון מרן דבשמיא הרומז לת"ת, ועוד ע"ד ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, גם כי מרא"ן במ"ק עולה י"ב ועם המלה י"ג, ומדת ת"ת נקרא אמ"ת במ"ק ט' ועם ג' אותיות והמלה עולה י"ג, לרמוז לי"ג מדות של רחמים הנזכר:

ומערת המכפלה אשר בחברון שם קבורת האבות, וידוע כי היא מעבר לגן עדן תחתון, כי עוב"ר לסוח"ר בגי' אור"ח לג"ן, גם לסוח"ר בגי' חצ"ר לרמוז כי המערה כחצר לגן עדן כאשר יתבאר במקומו בס"ד, וכן עובר לסוחר בגי' תק"ע לרמוז שכל הדר בחברון הוא בטוח, וכן הנפטרים בה ונקברים בה זוכים לעלות נפשותיהם, כי הוא יתד תקוע לעבור לגן עדן תחתון בלי עיכוב ולא מי שימחה בידם כדי ללכת לגן עדן בלא צער:

ומלת תק"ע נרמז בתורה ג' פעמים בג' מקומות, א' באמרו ויעקב תקע את אהלו בהר, והב' ולבן תקע את אחיו בהר גלעד, פי' יעקב תקע ר"ל כוון לתקוע את אהלו ר"ל את אשתו, ומלת את לרבות את עצמו, בהר ר"ל במערת המכפלה שהם שני הרים זו על גבי זו, ב' מערות בהר תחתון וב' מערות בהר עליון, ומלת תק"ע בגי' עובר לסוחר, ר"ל כי מערת המכפלה הוא דרך מעבר לגן עדן כנזכר, וכיון והתפלל לי"י בכוונת לבו שיזכה להקבר במערת המכפלה הוא ואשתו שכן נגזר מששת ימי בראשית:

ולבן תקע את אחיו ר"ל שכיון בחכמת כשפיו להעתיק את יעקב שלא יזכה לקבר במערת המכפלה אלא להרוג אותו, ולתקוע את אחיו ר"ל אדום וישמעאל שיזכו לעבור דרך מערת המכפלה לגן עדן, שכבר נודע כי ישמעאל ובני קטורה הם נאחזים באברהם אבינו ע"ה, עשו ואלופיו הם נאחזים ביצחק אבינו ע"ה, שאם ח"ו לא נקבר יעקב במערת המכפלה שום א' מישראל לא היה עובר דרך שם, וכל האומות הנלוים עם עשיו וישמאל היו נכנסים דרך שם על ידי עשו וישמעאל שיש להם אחיזה באברהם ויצחק הנקברים במערת המכפלה, וז"ש רז"ל ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי:

וכן סמא"ל עם יעקב דכתיב ותקע כף ירך יעקב, ודע שכוונתו היה לעשות יעקב בעל מום כדי שלא יקבר במערה וכדי שיקבר שם עשו ובת זוגו ולא עלה בידו, שמיד ריפא אותו האל יתרך, באמרו ויבא יעקב שלם, ואמרו רבותינו ז"ל שלם בגופו, כי האל יתברך ברוב חסדיו הפך כוונתו של סמא"ל ותקעו ליעקב ביתד תקוע במקום נאמן להקבר במערה הנזכר כדי לעבור זרעו דרך שם לג"ע:

וכמו כן צפ"ת בגי' תק"ע, לרמוז שכל הדר בעיר צפ"ת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ ישראל, שהנפטר שם בעבור שהוא מקום גבוה ואוירו זך יותר מכל שאר ערי ארץ ישראל, במהרה נפשו שט ופורח במערת המכפלה לעבור לגן עדן התחתון. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ג - נהר יד

נהר יד - לבאר פגמי היוצא מארץ ישראל לחו"ל:

הענין כי בענין הקליפות יש ה' שינוים, וכן שינוי הקליפות המתלבשות לדרים בחו"ל נחלקים לה' מדריגות, והזוכה לדור בארץ ישראל פטור ונקי ובן חורין מכולם. המדרגה הראשונה הדר בסוריא חוץ מדמשק מהחומה ולפנים, ששם בית רימון שהוא אחד מד' מלכיות של סמא"ל כאשר יתבאר בעין גנים נהר י"ב בס"ד. אמנם בכל שאר עיירות של סוריא באיזה מקום שיהיה מהם, יהיה נפשו ממלכות דסנדלפו"ן, ועליה מתלבשת קליפה א' ממלכות דעולם התמורות, ועל אותו הקליפה מתלבשת קליפה שניה ממלכות דסמא"ל, ועליה מתלבשת עוד קליפה ג' ממלכות עולם רה"ב לא יותר. המדריגה השניה הדר בחו"ל רחוק מסוריא אבל לא מעבר לים, נפשו ממלכות דסנדלפון ועליה מתלבש קליפה א' ממלכות דתמורות, וב' קליפות מעולם סמא"ל, וקליפה א' מעולם רה"ב. המדריגה השלישית הדר בחו"ל מעבר לים ואילך, נפשו ממלכות דסנדלפו"ן, ועליה מתלבשת קליפה א' מעולם התמורות, ועליה מתלבשת עוד ג' קליפות מעולם סמא"ל, ועליה מתלבשת קליפה א' מעולם רה"ב. המדרגה הד' הדר בחו"ל באחד מד' מלכיות של סמא"ל, נפשו ממלכות דסנדלפון, ועליה מתלבשת קליפה א' מעולם התמורות, ועליה מתלבשת ד' קליפות מעולם סמא"ל, נרמזים בד' רוחות והם נגדיים לד' רגלי המרכבה, ועליה קליפה א' של רה"ב. המדריגה הה' הדר במצרים, נפשו מעולם סנדלפון, ועליה מתלבשת קליפה א' מעולם התמורות, ועליה מתלבשת ד' קליפות של סמא"ל הנזכרים, ועל אלו מתלבשות ד' קליפות של עולם רה"ב:

והענין כי עולמות הטומאה הם ג', והם תמורות, סמא"ל, רה"ב, קליפות התמורות נקראים קיא, וקליפות סמא"ל נקראים צוא"ה כמש"ה צא תאמר לו ואלו נקראים קי"א צוא"ה בלי מקום, וקליפות עולם רה"ב נקראים דו"ה מלשון זיבה דם נדה:

ודע כי היוצא מארץ ישראל לדור דירת קבע לסוריא, כשיוצא ד' אמות בח"ל נפשו שהיא מעולם היצירה יוצאה ממנו, ונכנסת בו נפש מעולם דסנדלפון, ומתלבשת עליה קליפה א' מעולם התמורות, וקליפה א' מעולם סמא"ל, ועליה קליפה א' מעולם רה"ב, והעיקר הוא סמא"ל שהוא מושל בכל חו"ל. והיוצא מארץ ישראל לדור בחו"ל אבל לא מעבר לים בן אדם כזה כשיצא מא"י על מנת שלא לחזור, נתחלפה נפשו המשכלת שהיא מעולם היצירה, ונתנו לו נפש אחת מעולם עשייה, כי נפש הבהמיית אינה מתחלפת בכל השינויים כולם, ומתלבשת עליה קליפה א' מעולם התמורות, ועליה מתלבשת ב' קליפות מעולם סמא"ל, וא' מעולם רה"ב. והיוצא מארץ ישראל לדור בחו"ל מעבר לים שהוא בצד שמאלו של עולם, אז יתלבש בנפש מעולם העשייה כנזכר, ועליה קליפה א' מעולם התמורות, וג' קליפות מעולם סמא"ל, ועליה קליפה אחת מעולם רה"ב, והעיקר הם ג' של סמא"ל. והיוצא מארץ ישראל לדור במצרים אזי מתלבשת נפשו של העשיה כנזכר, וקליפה א' מעולם התמורות, וד' קליפות מעולם רה"ב, וד' קליפות של סמא"ל. והיוצא לדור באחד מד' מלכיות של סמא"ל כאשר יתבאר בס"ד, אז מתלבשת על נפשו של העשיה קליפה א' מעולם התמורות, וד' קליפות מעולם סמא"ל, וקליפה א' מעולם רה"ב:

ודע כי היוצא מארץ ישראל לחו"ל על מנת לחזור במהרה, והניח אשתו ובני ביתו בארץ ישראל, בן אדם כזה לא תתפשט ממנו נפשו אשר מעולם היצירה, אמנם מתלבשת עליו נפש אחרת מעולם העשייה, ולכן חייב לשמור הרגלים והמועדים בחו"ל כמו בזמן שהיה בארץ ישראל הואיל וכוונתו לחזור, וכל זה לטובתו שאם לא היה מתלבש עליו נפש מעולם העשיה כשהיו מתלבשים הקליפות על נפש יצירה תכף ומיד הנפש היצירה היתה מקבלת טומאה מבחוץ, ולכן הקדוש ברוך הוא מרחם ומטיב ומלביש נפש העשייה על נפש היצירה קודם שיתלבשו הקליפות כדי שלא יטמאהו, והקליפות יתלבשו כפי המקום כנזכר לעיל, וכל זה מיירי במי שנולד בארץ. אבל מי שנולד בחו"ל ובא בארץ לדור בה דרך קבע, אזי כשהגיע סמוך לסולם מתפשטין ממנו כל הקליפות ואין נכנס בארץ אלא בנפשו שהיתה מעולם יצירה ונכנסת אותה הנפש דיצירה בתוך נפש דעשייה שהיתה לו כמו הסכין בנרתק. ואם אחר כך יוצא לדירת קבע נשארת נפש החדשה של יצירה בארץ ואינה יוצאת עמו אלא נפשו הישנה דעשייה, ומתלבשת בקליפות ע"ד שאמרנו בכל ה' שנויי המקומות. ודע כי העולה מחו"ל לארץ ישראל לדירת ארעי, כשמגיע לארץ ישראל לסולם מצד חוץ מתפשטין מעליו כל הקליפות ואין נכנס בארץ אלא בנפשו מעולם העשיה, אבל לא יתנו לו נפש מעולם היצירה כי אין כוונתו לדור בארץ, ולכן חייב לעשות מועדים ורגלים כמו בחו"ל. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ג - נהר טו

נהר טו - במעלת מיתת ארץ ישראל וחו"ל:

ונאמר שהם ד' מדריגות דרך כלל, א' משובחי ארץ ישראל, ב' שאר יושבי ארץ ישראל, הג' משובחי חו"ל, הד' שאר יושבי חו"ל, והכל בעם י"י הקדוש, המעלה הא' משובחי ארץ ישראל, לא יצדק בהם לשון המות כלל אלא ע"ד שיתוף השם ועליהם נאמר גויעה, והם משל לאיש השוכב על ערסו כלוא בבית לא יצא ולא יבא, כך האיש המשובח, ואף בשרו ישכון לבטח, כענין רבי אליעזר שעמד שנה בלא קבורה קיים כדאיתא במסכת בבא מציעא, וכענין ר' אחאי בר יאשיהו דגששיה וכו', וכמה יחידים בדורות , ומכללם בתוספת מעלה האבות, וזה מפני שקדשו עצמם במותר להם אפילו הרהור, והם כאלו אינם מתים:

וקרובה למעלה זו היא מעלות הקדושים המתים בחו"ל כענין יעקב, ולזה לא מנע עליית גופו לארץ ישראל שהיה יודע שאין תביעה לחיצונים עליו שלא נהנה ממנו, וכזה היה קדושת רבי בשעת פטירתו כשזקף עשר אצבעותיו ואמר שלא נהנה כמ"ש רז"ל, וכן מעלת משה רבינו ע"ה שנתעסק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עמו בקבורתו, ומעלת מיתת אהרן ומרים הכל מעלה א' מפני קדושתם, ואלו אינם חייבים כליון הגוף בעפר, מפני שברחו להם מעון אדם הראשון וטיהרו עצמן ממנו כל האפשר ונעשו מרכבה עליונה וגופם קיים, ולא מתו אלא גוועו והם ישיני עפר:

המעלה הג' היא מעלת מתי שאר בני אדם בארץ ישראל, שהם אינם חייבים לקליפה מה שניזונו ממעדני עולם מפני שלא אכלו מדילה, שהרי ארץ ישראל מזונותיה ופרנסותיה תחת יד ורשות הבורא, לכך כשתבא לדרוש מה אכלת יאמר לו וכי מדלכון אכלית ושתית, מדילי אכל ושתה, אמנם נתחייבו כליון הגוף מפני חטא אדם הראשון שלא נתרחקו ממנו ונכנסו תחת עונש כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ומיד הגוף כלה ונשמתו מתקדשת, ומטעם זה הם מטמאים במגע ובמשא מצד הקליפה הראשונה שפגם אדם הראשון ודבקה בהם המות:

המעלה הד' היא מתי חוץ לארץ, שעם היות שהיו כשרים ונטהרו מכל עון, יש לקליפה תביעה עליהם, שנתפרנסו וניזונו במזונות חוץ לארץ, והם לא נשמרו מלחם רע עין הטמא ונתעדנו מהם, ויש לחיצונים ליקח את שלו מידם. ואם נכנסים לארץ אחר מיתה קודם עיכול הבשר, הטמא נכנס אחריהם עד שיפרע מהם ויענישם בעונש כליון הגוף, טומאה נוספת על טומאת שאר מתי ארץ ישראל, והיינו טומאת נבלה שנשחט על ידי סכין פגום הוא הממית הטמא בחוץ לארץ, שוחט פגום מלאך המות טמא, והבשר נבלה (שכל החיצונים שולטים) [שנבל החיצוני שולט] בה, מה שאין כן מתי ארץ ישראל מעם י"י כשוחט בהמה כשרה בסכין כשר, על ידי שוחט טהור וכשר, כי הסכין הוא הקליפה הטהורה שהיא המות הנפרדת הנפש מן הגוף על ידי מלאך טהור וקדוש, אמנם אין נטהרים מקליפת פגם אדם הראשון כנזכר, וזמש"ל:

מעין ג - נהר יו

נהר יו - במעלת השינה בארץ ישראל ובחו"ל:

השינה היא מס' במיתה, וכמו שהמיתה בחו"ל על ידי מלאך המות, ובארץ ישראל לישראל על ידי מלאך קדוש, כך השינה הזו על ידי הקליפה החיצונית בחו"ל, ובארץ ישראל על ידי קדושים שאין קליפות נכנסות שם כנזכר בזוהר תרומה. וכמו שהמיתה היא למנוחת הנשמה שתעלה [למעלה] לגן עדן, כך השינה היא למנוחת הנשמה (שתעלה ו)תדבק בקדושה ותתעדן מאור מתוק עליון, כמו שהרשעים בעוונם במיתתם נשמתם נדחית ונכרתת מן הקודש, כך ממש בחייהם, ולזה רשעים בחייהם קרויים מתים, אלא שיש בין מיתה למיתה הבדל גדול, כי מיתה האמיתית שולטים החיצונים בהנשמה להענישה כדי רשעתה, אמנם בחיי הגוף יש עליה הגנה שלא ישלטו בהם רק להלעיג עליהם, והיינו טעם קריאת שמע על מטתו להרחיקה מאל אחר בעת עלותה, וזמש"ל:

מעין ג - נהר יז

נהר יז - במיני המיתה בחו"ל וארץ ישראל:

הענין שהם ג' מינים בסוד המיתה, הא' היא שחיטה בסכין פגום והוא נבלה, והיינו המתים על ידי סמא"ל שהיא סכין פגום שהפגימות הם אוגר"ת ומסוכסכת. אמנם המתים בארץ ישראל אינם מתים על ידי סכין שיש בה א' מאלו המדות הנזכרים, אלא על ידי החרב של הקדוש ברוך הוא, והם עמי הארץ שהם כבהמות, על ידי סכין ועל ידי שחיטה, דהיינו צער המיתה הם מתכפרים ונתרים בסוד וכפר אדמתו עמו, אמנם הם מתים על ידי מלאך כשר שעולה ונוטל רשות ונוטל נשמה כנחש, ולא נחש ממש מה שאין כן בחו"ל שהוא ממש נחש. אמנם תלמידי חכמים שהם עוסקים בתורת י"י שהיא עץ החיים אינם צריכים שחיטה על ידי שום א' מג' מיני סכינים הנזכרים שהם ב' פגומים וא' כשר כנזכר, אלא על ידי אסיפה כדגי הים, דהיינו שהשכינה מתגלית עליהם בסיעת כל הצדיקים שבגן עדן, והוא גווע עצמו מהגשמיות והחומר ומתאסף אל עמו עם השכינה, ואסיפתן אל כבוד י"י מתרת אותם, וענין (אסיפה כדגי) הים היינו ים התורה ואסיפתן מן הים דהיינו דפסיקי גירסא מפומייהו מיד מתים, כענין רבה ודוד וכיוצא כנזכר במסכת מועד קטן, וזמש"ל:

מעין ג - נהר יח

נהר יח - בסוד המיתה בחו"ל ובארץ ישראל:

דע כי ב' מלאכים ממונים על המיתה, א' ממוני על מיתת חו"ל שמו סמא"ל. וא' על מיתת ארץ ישראל שמו גבריאל, וכל א' וא' יש לו חיילות רבות, וכל חיילותיו נקראים מלאכי מות, ושני ממונים אלו הם עבדים למטטרו"ן, והקדוש ברוך הוא מודיע למטטרו"ן בכל יום ויום מי הם וכמה הם הנגזרים למיתה באותו יום, ומטטרו"ן מצוה לסמא"ל עבדו ליטול הנפשות הנגזרות למיתה באותו יום בחו"ל, ומצוה לגבריאל ליטול הנפשות הנגזרות למיתה בארץ ישראל באותו יום. ואלו הב' ממונים מעולם לא נטלו נשמה, אלא שולח כל אחד אחד מחיילותיו, כי יש מלאך א' לכל נפש ונפש, ומדיגת כל מלאך ומלאך כפי הראוי למדריגת הנפש שהולך ליטול:

ואחר שנטל אותו המלאך את הנפש ומסר אותה ביד הממונה ששלחו, אז אותו המלאך בטל מן העולם כי לא נברא אלא ליטול נפש אחת בלבד, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק כאשר תעשנה הדבורים, כי חיות הדבורה תלוי בעוקץ שלה הנשאר בבשר האדם ולכן היא תכף תמות, ועכ"ז הם שמחות במיתתן כדי לצער את בני אדם, וכן כל מלאך ממלאכי מות יש לו שמחה בנטילת נפש בחשבו איך שניתן לו כח ורשות ליטול נפש מזרע עם קדש. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ג - נהר יט

נהר יט - בסוד קבורת חו"ל וארץ ישראל:

כבר נודע כי ארץ עליונה היא נקראת ארץ החיים, והרמוז בה וקבור בארץ ישראל סוד נשמתו עולה אל ארץ החיים העליונה. אמנם הקבור בחו"ל הוא נכלל בנשמתו חו"ל העליונה דהיינו בסוד עולם דמטטרו"ן והם הנקראים מתי חו"ל ואינם חיים, דהיינו שסוד החיים העליונים אינה נמשכים לחו"ל העליונה, כי החיים העליונים הם סוד אור הת"ת הנקרא עץ החיים, הוא סוד התורה שהיא נובלת חכמה של מעלה שעליה נאמר והחכמה תחיה בעליה, ומשם נמשך עד הגיעו לארץ החיים מלכות, ואינו מתפשט משם לחוצה, כדי שלא יהנו הרשעים מהם שהם חו"ל, ששם סביב רשעים יתהלכון, ולזה מתי ח"ל אינם חיים כלומר אינם מקבלים מאותם החיים הנצחיים הנשפעים, והכוונה שהם אינם חיים בהיותם מתי חו"ל עד תחייתם ועלייתם לארץ ישראל. וזמש"ל:

מעין ג - נהר כ

נהר כ - באיסור הלנת המת בארץ ישראל:

דע שאסור להלין המת על גבי קרקע בלילה בארץ ישראל, שגורם לטמא ארץ הקדושה שנאמר ולא תטמא את אדמתך, והענין כי אין רשות לרוח הטומאה ולסטרא אחרא דשמאלא ליכנס ביום בארץ ישראל אלא דוקא בלילה, ואפילו בלילה אין להם רשות אלא בזמן שיש מת לן על גבי קרקע, אבל בזמן שאין מת לן על גבי קרקע אין רשות לשום רוח הטומאה להכנס בארץ אפילו דריסת פרסת רגל, וביום אין להם רשות כל עיקר, אפילו שיהיו מתים הרבה על גבי קרקע, ולכן אסור להלין את המת. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ג - נהר כא

נהר כא - בסוד המן ופירות ארץ ישראל:

יש להקשות למה ארץ ישראל הקדושה גרע ממנו המן הרוחני, ויש לומר שהטעם לזה הוא כי המדבר כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים גדלים בארץ העמים שהיא ממשלת השרים, ולכך אין פירותיה (כדאי) [כלי] לקבל הרוחניות הקדוש, שאין גוף טמא נעשה כלי לרוחני הקדוש, ואם היה הקדושה ההיא בפירותיה ומזונותיה היה ניתן על ידי השרים, וזה אינו שבענין המן שהוא מן השמים אין חלק לשרים כלל, אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם ולכך אין מן בארץ ישראל [כי אם במדבר], וזמש"ל:

מעין ג - נהר כב

נהר כב - במעלת הדר בארץ ישראל בביאת המשיח:

דע כי מסורת קבלה בידינו כי באותו יום כשיבא המשיח עם קיבוץ גליות לארץ ישראל, באותו יום ימצא בארץ ישראל שבעת אלפים מבני ישראל, ובאותו היום יחיו המתים שבארץ, ובאותו היום יסתלקו חומת האש מירושלים, ובאותו יום יבנה בית המקדש באבנים טובים ומרגליות, ובאותו יום יחזרו המתים שבארץ ישראל בעת חיותם בריה חדשה רוחניים, וכן הז' אלפים הנמצאים חיים, כולם בריה חדשה גוף רוחני, כגופו של אדם הראשון קודם החטא וכגופו של [חנוך ו]משה רבינו ע"ה [ואליהו], וישוטו כולם באויר מעופפים כנשרים וגו', וכל זה לעיני אנשי קיבוץ הגליות:

וכשישראל בני קיבוץ גליות יראו שאחיהם נעשה בריה חדשה, ופורחים באויר ללכת ולדור בגן עדן תחתון ללמוד תורה מפי השם יתברך, אזי, יתקבלו בני קיבוץ גליות דאגה בלבם ודאבון נפש, ויתרעמו למלך המשיח ויאמרו וכי אין אנו בני ישראל כמותם, מאין זכו הם להיות רוחניים בגוף ונפש מה שאין כן אנו ולמה נגרע:

ואומר להם מלך המשיח כבר נודע ומפורסם שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא בארץ כדי לזכות לנפש טהורה, ולא חשו על ממונם ולא על גופם, ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיותם נטבעים בים, או נגזל ביבשה, או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו העיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם, לכן חזרו רוחניות מדה כנגד מדה, ואתם שהייתם יכולים לבא בארץ כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת הממון וחששתם לממוניכם וגופכם ומהם עשיתם עיקר ומנפשכם ומרוחכם עשיתם טפל, לכן נשארתם גשמיים מדה כנגד מדה.ולחמדת ממון שחמדתם הנה הש"י נותן לכם ממון בלי שיעור, שכל כסף וזהב ואבנים טובים ומרגליות הנטבעים בים כל הימים, מושבע הים להביא אותםבים יפו תוך ג' ימים לטבעתם, וכל מה שנטבע מששת ימי בראשית עד זמן שלמה הכל הקיא ים יפו ליבשה ומשם נתעשר שלמה, ומה שנטבע מזמן שלמה עד זמן קיבוץ גליות הכל עתידה ים יפו להקיא אותם ליבשה, והמשיח יחלק אותם לכל צדיק וצדיק חלקו, הה"ד כי שפע ימים יינקו, וגם כל המטמוניות שתחת העפר עתידה הארץ להיות נעשית מחילות מחילות להתגלגל ולהוליך כל אוצרות המלכים, ומוליך אותם לארץ ישראל כדכתיב ושפוני טמוני חול וגו', והכל יתגלה בתוך ארץ ישראל למלך המשיח והוא יחלק אותם לאנשי קיבוץ גליות לכל אחד חלקו, וישבעו ממון רב לאותם שהקפידו על ממונם ועל גופם ישארו גשמיים ושבעים ממון, ואותם שלא חשו על גופם ועל ממונם אלא על רוחם בלבד הקדוש ברוך הוא עושה אותם בריה חדשה, ומוליך אותם לגן עדן התחתון כנזכר. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ג - נהר כג

נהר כג - בסוד תחיית המתים בארץ ישראל:

דע כי יש מסורת קבלה בידינו שתחית המתים של ארץ ישראל קודם לתחית המתים של חו"ל מ' שנה. אמנם כל מי שנפטר בחו"ל ויש לו ממשפחתו בארץ ישראל שהוא כל כך קרוב לו שחייב באבילתו, בין איש בין אשה, יש כח ביד קרובו שבארץ ישראל להחיות כל קרוביו שבחו"ל [להחיותם] כל החייבים להתאבל עליו, וסוד זה נרמז בפסחים בפרק תמיד נשחט באומרם רבותינו ז"ל עתידין צדיקים שיחיו המתים דכתיב כה אמר ה' עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו, וכתיב ושמת משענתי על פני הנער עד כאן, ומה שתלה כח התחיה בזקנה ולא בצדקות, הענין לרמוז לפי שכל הדרים בארץ ישראל נקראים צדיקים כענין דכתיב ועמך כולם צדיקים וכמו שביארנו לעיל, אמנם זאת הסגולה של התחיה צריך שיהיו בני תורה שנקראו זקנים, כאמרו והדרת פני זקן ופי' רבותינו ז"ל זקן זה שקנה חכמה. מסכ"י:

מעין ג - נהר כד

נהר כד - בסוד למה משה לא נקבר בארץ ולא עלה עצמותיו, וליוסף עלה עצמותיו ולא גופו, וליעקב עלה גופו ממש:

והטעם כי יוסף לא נקבר גופו בארץ רק עצמותיו, הוא כי יצאו ממנו טיפת הזרע על דעת אותה הגוי', אך לפי שלא (השלים) [נשלם] המעשה נקברו עצמותיו בארץ. אמנם משה אף על פי שלא יצאו ממנו טיפת זרע עם כל זה לקח אשה כושית כנזכר בדברי הימים של משה ולקחה כבעל עם אשתו, ולכן אפילו עצמותיו לא זכו לקבור בארץ ישראל הנקרא אשה יראת י"י. ויעקב לפי שבאה לו תמנע פלגש עשו שישאנה ולא רצה לכן נקברו עצמותיו וגופו, מדברי הר"ר קלונימוס זלה"ה. וזמש"ל:

מעין ג - נהר כה

נהר כה - בביאור מעלת הצדיק בהיותו בארץ ישראל בין בחייו בין במותו:

הענין כמו שהצדיק בעודו בחיים חייתו, בהיותו בארץ ישראל יגיע ממנו תועלת גדול לעולם יותר מתועלת המגיע בהיותו בחוצה לארץ, כן פטירת הצדיק בהיות בארץ ישראל יגיע ממנו היזק לעולם יותר מההיזק המגיע אם היה נפטר בחו"ל. והענין כי ארץ ישראל הוא לב העולם כי היא שער השמים כנזכר לעיל, וכמו שהלב הוא מקור החיים יתחלק ויתפשט החיות לכל אברי הגוף, כן בהיות ארץ ישראל בריאה בצדיקים היושבים בה, יתפשט הבריאות לכל יושבי העולם בכללות, כי בריאות ארץ ישראל היא בצדיקים שהם ממשיכים לה השפע והחיות מלמעלה, והנה אין דרך להתפשט השפע לכל העולם כי אם מארץ ישראל לא זולת, וזה ארז"ל תמצית ארץ ישראל העולם שותה, כמו שאמרנו כי ארץ ישראל כמו הלב המחלק חיות לכל הגוף, כמו שאמרו הרופאים כי הצלול והזך שבדם ניזון הלב, ואחר כך המוח מהיותר זך שנשאר, ואחר כך הכבד, ואחר כך שאר אברים כפי מדריגותם, כן גם כן העולם בכללו הזך והטהור שבשפע נזונית א"י, ואח"כ שאר הארצות כפי מדרגותם כך יתעבה מזון נפשם כנזכר לעיל, ולזה כוונו רבותינו ז"ל מתמצית ארץ ישראל העולם שותה כנזכר:

אמנם בזמן החורבן שנפסק השפע בעוונות, הנה כל האברים הולכים ודלים אחר שאין הלב בבריאותו ואין בו מזון וידמה כיום התענית, ולזה אין לך יום מחורבן ב"ה שאין קללתו מרובה מחבירו, כי הולכים ודלים מחסרון השפע, והנה כמו שביום התענית שנפסק המזון הלב הוא נזון מן האברים, כי בראותם כי נחלש הלב לפחדם ממיתה שימותו גם כן הם כי בחיותו הם חיים, לזה הם נותנים לו מדם האברים שנמצא להם לחזקו שלא יפול הכח ויתמעט חלבם ודמם, כן ג"כ בזמן החורבן מתמצית חו"ל ארץ ישראל שותה כי ארץ ישראל אין לה קיום והעמדה אלא מחו"ל כהיום הזה:

והנה הצדיקים היושבים בארץ ישראל באמצעותם השפע יורד מלמעלה, וזה אחר שהשפע רוחני א"א שירד למטה לארץ הגשמית אלא על ידי הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל, ובהכנת מעשיהם ותורתם יורידו השפע הפך טבעו, ויעזור להם טהרת המקום כמו הפתילה הטובה ושמן הזך, שהם נושא האור כי בהם נאחז האור הרוחני שאין בטבעו לירד למטה. והנה אמרו רבותינו ז"ל שאין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם, שנאמר ואברהם היה יהי"ה לגוי גדול וגו' שכמנין יהיה צדיקים יהיו תמיד בעולם כמוהו, ואם היה הדור זכאי רובם בארץ ישראל וגו', והכוונה להם ז"ל מה שאמרנו כי קיום העולם הם צדיקים שעובדים ומושכים השפע למטה לארץ, והנה בהיות רובם בארץ ישראל הנה ימשיכו שפע רב טהור ונקי, ומיעוטם שבחו"ל יוכלו להמשיך לחו"ל מה שכבר נמשך וירד בארץ ישראל, אמנם בהיות מיעוטם בארץ ישראל לא יוכלו להמשיך משער השמים כי אם מעט השפע, כי כפי גודל הפתילה ועוביה תהיה השלהבת נאחזת בה, ולזה אף אם יהיה רובם בחו"ל לא יועילו כי הם לא יוכלו להמשיך כי אם השפע שכבר ירד בארץ ישראל על ידי המעוטים אשר בה:

או ירצה באופן אחר והוא כי הצדיקים בהיותם בארץ ישראל יוכלו להגין על כל המקומות, וזה כי ארץ ישראל כמו שאמרנו היא כמו הלב הנותן חיות וקיום לכל האברים, אמנם הצדיקים שבחו"ל לא יועילו אלא למקומם לבד, כי הם כמו חיות אבר פרטי מאברי הגוף שלא יועיל לזולתו, וכן בעת סילקם, אמנם הצדיק הנפטר בארץ ישראל כמו שבזמן היותו בחיים היה מועיל לכל העולם כן בעת פטירתו מזיק לכל העולם ולא לאנשי מקומו לבד, וזה שאמר הכתוב ותמת שרה בקרית ארבע וגו' בארץ כנען, שיש להעיר באמרו תחלה הסימן הפרטי שהוא בקרית ארבע ואחר כך הסימן הכללי שהוא ארץ כנען הכולל כל ארץ ישראל, אמנם יתיישב כפי מה שדברנו שהכוונה לרמוז מעלת שרה, שזכותה היתה מועלת לאנשי מקומה וגם לכל אנשי גבול ארץ כנען, ועתה בעת סילוקה לכולם יחד מתה ונסתלקה ואבדה התועלת כנזכר:

 

מעין הרביעי עין יעקב:

ובו נ"ט נהרות:

נהר א - בסוד אשר האדם הוא עולם קטן:

הענין כי כל העולם בכללו הוא במציאת האדם ממש דומה בדומה, כמו שיש לאדם גוף כן לעולם גוף, הוא החלק הגשמי העכור הניכר הנראה לעינים, שאין אדם משיג מן העולם הזה אלא חלק זה הגשמי, כמו שאינו רואה בחבירו אלא חלק הגשמי שבו. וכמו שיש באדם יצר הרע שהוא מן הקליפות הטמאות, כן העולם הזה הגשמי מתלבש בתוכו אויר טמא בו משכן החיצונים הטמאים, וחלק זה הוא כניסת המכשפים שהיו מזככים ראייתם ומשיגים ראיית השדים, ולפעמים פתאום לבני אדם ישיגו אותם יסתלקו מראות עולם הגשמי ויעלו לראות חלק האויר הרע הזה, ולא יראו מעולם הגשמי כלל מפני שיצאו מן הגשם ונכנסים בחלק הזה הנזכר. וכמו שיש באדם על יצר הרע נפש טוב קדוש, כן לעולם הזה חלק [לבוש קדוש] יתלבש בו הוא סוד נפש דעשייה ובו משכן נפשות הצדיקים, והוא נקרא חצר מות בגמרא, שנתפשט שמואל מהחלק הגשמי ונכנס בחלק הזה, וכן מעשה דר' אילעי וכיוצא בזה. וכמו שיש באדם חלק הרוח, כן לעולם הזה רוח הקדש והוא סוד גן עדן ארציי. וכמו שיש באדם חלק נשמה, כן לעולם הזה מתלבש בו חלק נשמה:

והנה חלק נפש שבארץ ישראל הוא יפה מחלק הנפש שבחו"ל, וזהו טעם מיתת ארץ ישראל היותה משובחת כנ"ל בעין הארץ. והענין כי המלכות שהיא נפש בה בחינת רבות, ובחינה האמצעית שבה סוד עיקר היחוד ששם מתגלה אור הת"ת ומתגלה בארץ ישראל, אמנם שאר בחינותיה שהם נפש לשאר מציאות העולם אין הת"ת מגלה שם אורו בעצם, וכתב האלהי האר"י זלה"ה כי האדם בצלם האלהים וכמו שכל העליונים הם תלויים ונאחזים בשיעור קומתו יתברך, גם כל הנבראים התחתונים הם נאחזים בשיעור קומתו של האדם התחתון ועל ידו מתברכים כולם, וזמש"ל:

מעין ד - נהר ב

נהר ב - בסוד ד' יסודות שהם מרכבה לקדושה ולקליפה:

הענין כי האדם או יהיה מרכבה ליצר טוב או ליצר הרע, ולכך יש בגוף האדם אברים ידועים שהם מרכבה לכל בחינה ובחינה מבחינות הקליפות הד' יסודות שבאבר ההוא שוכן הקליפה ההיא ומשם מתפשטין בכל הגוף, והענין כי בגוף האדם ד' יסודות שהם מים, אש, רוח, עפר, והם מרכבה לד' מלאכים שהם ד' החיות, מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל, והם שולטים בגוף האדם באברים ידועים, והם ד' מרות לבנה, אדומה, ירוקה, שחורה, ולהם ד' אברים ומשם מתפשטים בכל הגוף, לבנה בריאה, דם בכבד, ירוקה במרה, שחורה בטחול, והם גם כן מרכבה לד' קליפות, עון בלבנה מים, משחית באדומה רוח, אף במרה אש, חימה בשחורה עפר, והם ממש נגדיים למלאכים הנזכרים:

והענין כי האברים הנזכרים או יפעלו להרע או להטיב, להרע כגון לקרר עצמו בעצלות במעשה המצות, ולחמם עצמו ולשמוח בעבירה, ולכעוס נגד אוהבי י"י, ולהראות עצבות בדברי הקדושה, הרי שולטים בו, עון, משחית, אף, חימה. אמנם אם יקרר עצמו מעבירות ויראה רחמים ורכות לבב לעניים לגמול חסד, ויחמם עצמו לדברי קדושה בזריזות במצוה לשמרה בהם, ויתקוטט באויבי י"י ויכעוס עליהם, או יזרוק מרה בתלמידים ללמדם ספר, ויראה עצבות ודאגה בעוונותיו ויבכה לקשה יום, הרי ביער מעליו עון, משחית, אף, וחימה, וישלטו עליו ד' חיות הקדש שהם מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל, ומשם ולמעלה עד האצילות, וזמש"ל:

מעין ד - נהר ג

נהר ג - במעלת האדם על כל הנבראים:

הענין בזולת שהאדם חביב משאר הנבראים שנברא בצלם אלדים כדפי' במתני', וירצה בזה שסוד שיעור קומה אשר לו דומה ממש לשיעור קומה עליונה כדפירשנו, וכמו שידעת כי בצלם אלדים עשה את האדם, וכמו שכל העליונים הם תלויים ונאחזים בשיעור קומתו יתברך, גם כל הנבראים התחתונים הם נאחזים בשעור קומת האדם התחתון, ועל ידו מתברכין כולם, ולכן האדם האומר פרק שירה ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים היכן רמוזים בו, ויאמר אותן השירות הוא גורם שפע אל כל הנבראים התלויים בו, וזה שאמרו רז"ל בפרק שירה שכל האומרה בכל יום יזכה לכל כך מעלות. נוסף על זה שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל האדם, ולא מבעיא אלו העולמות הגשמיים אלא אפילו הרוחניים דהיינו שרפים חיות ואופנים כולם לא נבראו אלא לעזור האדם, ועזרתו הוא שכאשר הוא עובד עבודת תפלתו הם משועבדים לקבל קולות והבלים ודיבורים אשר לו בתפלתו ולהעלותם למעלה עד הספירות לגרום הייחוד, וכן פי' בתיקונים בפרשת בראשית, והיינו דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, קול דקריאת שמע ודבור התפלה כך פירשו במקום אחר בתיקונים, וזמש"ל:

מעין ד - נהר ד

נהר ד - בתועלת ירידת הנשמה לזה העולם:

הקשו הקדמונים על ענין הנשמה מה תועלת ברדתה, [אל הגוף] מפני שהיא קרובה אל ההפסד בחטא וזהמת החומר המזוהם ופיתויי היצר הרע הטמא, ורחוקה מן השכר כי אחרי צאתה מחומר הזה מי ומי אשר תזכה למסור נשמתו לקונו בטהרה כמו שנתנה לו, ואם תעלה לא תעלה יותר מהמקום אשר ממנה חוצבה, אם כן מה כוונת בריאתה ומה תועלתה, והתשובה בזה כי הנשמה בהיותה שם קודם רדתה היא אצורה באוצר ידוע לנשמות שעדיין לא באו לעולם, ואין הנשמה נהנת שם מהסתכלותה באור וחיי עליון אלא היא בת מלך צנועה, יש לה מאכל קצוב מאת המלך אביה, אמנם פניו לא יראה עוד מיום הולדה מפני שהיא ערומה שלולה [ממצות ומעשים טובים ] שאי אפשר להתלבש להראות את פני המלך אביה אם לא בלבוש מעשה המצות והתורה. ויש בין נשמה קודם באה לעולם ואחר שבאה ועלתה כגבוה שמים על הארץ, וזהו שאמר בזוהר פקודי עמוד תי"ב ובהאי לבושא דלביש שהוא לבושא דמצות כנזכר שם אתהני וחמי גו אספקלריא וכו', והענין כי על ידי שירדה לעולם הזה הגשמי ויכלל בה רוח ונפש וגוף ויעשה בו מצות ומעשים טובים, ויסתלק ויתלבש בהם לעולם הבא, ונמצאת כלולה בכל העולמות, ואז נראית היא למעלה את פני המלך אביה, ואלמלא כללותה בכל העולמות כנזכר לא היה נראית שם, והיינו אמרו אך צדיקים יודו לשמך בעולם הזה, הם אותם שישבו ישרים את פניך בעולם הבא, ואכין מעוטין וממעט אותם צדיקים שלא ירדו לעולם הזה שלא ישבו את פניו לעולם הבא כנזכר:

והטעם העקרי שהנשמה מכסא מבינה, והרוח מת"ת ממלאך , ונפש ממלכות מאופן, ואם לא ירד לעולם הזה לא תקשור נפש ברוח ורוח בנשמה, והוא פירוד למעלה שאין בינה מאירה בת"ת ואין ת"ת מאיר במלכות, כי מעשה הענפים יעשו השרשים, אמנם ברדת האדם לעולם תתקשר הנשמה ברוח ותאיר בו ושניהם מאירות בנפש ושלשתם בגוף, ודומה להם יתקשרו למעלה שלשתם להאיר בעולם הזה, ולזה נהנה כעין יחוד זה לעולם הבא, והיינו לחזות בנועם י"י ולבקר בהיכלו, וזמש"ל:

מעין ד - נהר ה

נהר ה - במציאות גופו של אדם מכח האותיות ומד' יסודות:

הענין ד' מורכבים נבראו בעולם שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, מפני שנברא העולם מכח ד' אותיות השם ידו"ד, ונודע שסוד ד' אותיות הוי"ה הם ד' הנהגות, א' היא דומם שהיא ה' אחרונה היושבת ודוממת, ועליה נאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב, והיא סוד אלמות, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, והיא האבן והארץ כנודע, ולזה הדומם בה וודאי. והב' היא הצומח מכח ו' שבשם דהיינו עץ וכל מיני צמחים יתלוו אליו, דהיינו שהם חיים וצומחים מכח השפעתו, ולכן בשלישי שהוא הת"ת אות ו' נבראו מיני צמחים כנודע, דהיינו צמח צדיק. והג' הוא החי שהוא הה' הראשונה מן השם שהוא מצד הבינה, שהוא סוד אם כל חי, דהיינו סוד הבהמה והחיה וכל הדומה כעוף וכל אשר ירמשו וישרצו המים, שסוד החיים מתפשטים בהם מצד ארץ החיים הזאת, ומצד אלהים חיים. והד' הוא המדבר שהוא י' מן השם שהוא האדם הנברא מצד החכמה שהיא נקראת אד"ם מ"ה חכמ"ה ודאי, והיינו המדבר שהמאמרות ממנה והדיבור בה, כי שם יסוד הדיבור מהחי"ך מ"ה ודאי, והשכל ממנה שהיא שכל מקור השכליים כנודע, שהם ל"ב שכליים, ל"ב נתיבות ממנה ומשם הוא השכל לאדם:

הרי ד' דברים בד' מיני המורכבים וכולם באדם, שהרי הדומם אינו [משיג] אלא בה' אחרונה, ויש בו גבולי הגוף והדמות אל הדומם. ויותר ממנו הצומח דהיינו שהוא מתעלה ואוחז בה' ו'. והחי מתעלה על שניהם שהרי יש לו גבולי הגוף כדומם והצומח כצומח דהיינו הגידול. ויותר ממנו החיים המתנועעים, והיינו שהוא נכלל בהוי"ה ועולה עד ה' עליונה, [ו]האדם נכלל [ב]כל השם ונשלם מכל הנבראים שכולם חסרים שאינם כוללים השם כולו אלא האדם, שיש לו גבולי הגוף, והגידול, והצומח, והחיים המתנועעים, והשכל הדברני, והיינו כולל כל השם וזהו מעלת האדם על כל נברא, זולת עוד מעלות אחרות, והשכל הדברני. ונודע שכל מי שאוחז קצת השם אינו אוחז כלל מהשם, מפני שהשם לא יפרד ולא יחלק והבא להפריד יסתלק כולו ממנו, ולזה אין שאר הנבראים נאחזים בשם ממש מפני היותם אוחזים חלק מהשם, אמנם האדם כולל כל השם יחד בייחוד ונאחז בו, וזה מעלת האדם על כל בעלי החיים ושאר כל הנבראים:

והנה הגוף הזה נבנה מפרטים ועניינים, שאין הגוף יוצא פשוט אלא מורכב, ולכך ברא הקדוש ברוך הוא תחלה ד' יסודות שהם האש, והרוח, והמים, והעפר, והם היו [בדמות] אבנים שמהם נברא כל בנין הגוף או צומח או חי או מדבר כדפי'. ואלו הד' יסודות תחילתם מסוד הכתר, אמנם אינם שם מתהוות בגילוי מפני שהיסודות האלו הם מתפשטין ממציאות אל מציאות עד בואם אל סוד מים חסד, אש גבורה, רוח ת"ת, עפר מלכות, ונודע שאלו היסודות ראשונים לכל הנמצאים הם בד' מדות אלו [באצילות] ומהם יתפשטו בבריאה, ואחר כך ביצירה, ואחר כך בעשייה, עד העשייה הגשמית הזאת, אמנם למעלה יתחילו מציאותם בהעלם מן הכתר והם אין, ואל החכמה ושם תחלת היישות, ואל הבינה ושם תחילת מציאותם להפרד בהעלם גדול, באו אל מקומם ונתגלו בעצם בסוד יסודות אצולים, אמנם נתפשטו אחר כך ממציאות אל מציאות עד שנתהוו יסודות עפריות אלו הגשמיות הגסים והעבים, ואחר כך התחילו (להתקרב) [להתרכב] אלו באלו בענין שהם נקשרים שם למעלה, שהמציאות העליון הנאצל נבנה מארבעתם בהתאחדם אלו באלו, כולם נקשרים במים, כולם נקשרים ברוח, כולם נקשרים באש, כולם נקשרים בעפר:

אמנם סדרן בעולם התחתון הם אש עליונה, נודע שהגבורה מסתלקת למעלה כדי שלא יאבד העולם ברגע, שאלו היתה הגבורה מתפשט אל התחתונים יספו ויתמו כנזכר בפרשת תרומה, אם כן אין הגבורה אלא לעליונים והתחתונים אינם מתקיימין אלא בחסד, לכך יתעלה האש למעלה אל סוד שטח קערורית גלגל הלבנה, להראות שעיקר הגבורה לשרת אל העליונים והחסד תתפשט למטה לקיום התחתונים, דהיינו שהחסד נקשר בארץ, דהיינו הימין הפשוטה לקבל הארץ העליונה בין שתי אלו הזרועות, ולכך המים קרובים לעפר ללחלח יבושתה, והרוח סוד הגוף בין שתי אלו הזרועות דהיינו הרוח בין האש העליון והמים התחתונים, מפני שיש יסוד חסד מיוסד למעלה מן הכל, לכך מים מעל השמים כדכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, ועתה מד' יסודות אלו יהיו כל מציאות ההוי"ות נבנית בהתקשרם כולם יחד, ולא ימצא מהם חלק נפרד מחבירו אלא הכל לעולם ארבעה שאין שום הוי"ה במציאות או חלק ממנו שאינו ארבעה מתקשרות ומתאחדות, והיינו יסוד כל נמצא למטה, והעליונים גם כן מורכבים מהם אלא [שהם] בסוד היסודות ארבעה רוחניים כעין השמים, וכן למעלה ארבעה, בענין שלא נמצא יסודות בתחתונים לבד, אלא גם כן בעליונים, גם בחיצונים, הכל מיוסד על ד' יסודות אלו שהם יסודות להתייסד כל מתהווה, וזמש"ל:

מעין ד - נהר ו

נהר ו - לבאר בריאות גוף ונשמה:

דע שאין לך גוף או נפש או רוח או נשמה שלא נבראו על ידי כ"ב אותיות התורה, וכל אחד מהם יש לה כ"ב אותיות התורה, והם עומדים בפנים ועור האדם סוכך עליהם דוגמת הרקיע ומסך, ואמנם הצדיק יש בנפשו יכולת להאיר ולעבור דרך מסך ומתגלם בחוץ אותיות הנפש, אך הרשע אין בו אותיות ניכרות לחוץ, כי הקליפות סוככים על נפשו ואינה מאירה, וזה סוד האותיות המתגלות בעור מצח האדם מאותיות הפנימיות, והם מגלים כל העבירות במצח האדם, מהררי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר ז

נהר ז - בענין אדם הראשון בעת בריאותו:

הענין כי בעת בריאת אדם הראשון היה בגן עדן, אמנם שאר העולם לא לחנם נברא אלא היה אדם הראשון יוצא מהגן לצורך תשמיש הגוף וכל צרכיו, והיה הגן אליו כבית המקדש וכבית הכנסת להתפלל בו וכיוצא, וכבית המדרש לעסוק בתורה ולקיום המצות ולהתנבאות בשם י"י, ושאר העולם [היה שייך] לכל רכושו ולכל חייתו הגשמי, אלא שלא האריך בשלוותו כדפירשו רבותינו ז"ל. וזמש"ל:

הענין כי כפי כשרון האדם כן תלוי סוד חייו, כי נפש האדם היא נמשכת לו מבחינת דקה אשר בין החיצונים לקדושים, והיא קליפת האגוז הנאכלת עם האגוז, ולזה פעמים תדבק בקדושה ותטהר ופעמים תדבק אחר החוצה ותטמא, והנפש החצובה משם תלוי בהכרעת ובבחירת האדם, אם תתנהג ביושר תדבק נפשו בקדושה ויזכה לאור הנצחיי, ואם תתנהג בעקלתון תדבק נפשו בטומאה (ויזכה) [ויבא] למיתה התמידית והיינו הכרת. ואם יזכה האדם במעשיו ישאב עליו נפש יותר זכה ופנימית, ואם יזכה יותר נותנים לו רוח שהוא קדושה אחרת והוא כפי שיעור דקות המלאך בקרוב, ואם יזכה יותר נותנים לו נשמה, וכן יעלה בנפש ורוח נשמה דאצילות. הנה תוספת החיים תלויים כפי כשרון המעשה ור"ל חיי הנפש ולא חיי הגוף, והענין כי אור הא"ס שופע ומשתלשל בשלשלת המדריגות עד הגיע אל אפס החיים שהוא המות, והיינו אור הא"ס שאינו מתפשט בחיצונים [שהם המות] כי המות אין בו חיים כלל:

והנה להיות ענין זה כך כאשר יעלה המצות וכשרון המעשה ממעשה בני אדם למעלה, הנה המצוה גשמית כי כל מצות מעשיות הם גשמיות, אמנם יש להם חיות והיינו שכמו שהגוף פועל גוף מצוה, כן החיים אשר באדם פועלים בה חיים, והחיים האלו הם למצוה כפי שיעור חיות האדם, אם האדם רשע ונפשו הכרתית וחיות הא"ס המתפשט בנפשו מועט, מפני קורבתו אל אפסת החיים שהוא המות כדפי', הנה מצותו יהיה בה מעט אור וחיות עד שכמעט אינו עולה למעלה לעולם השכר האמיתי, ופורעים לו למטה בעולם הזה בסוד ומשלם אל שונאיו וגו'. ואם נפשו חיה ואור הא"ס שופע בה ומאיר בה, וכ"ש אם יש בו רוח, וכ"ש אם יהיה בו נשמה, וכ"ש אם זכה למדריגת האצילות, הנה חיות המצוה יהיה גדול בתכלית, וכאשר תעלה מעשה המצות ההיא ויתעטר בה הספירה ההיא בסוד נשמת הצדיק, הנה הספירה נכללת בחיים תתאין והם ממש אור אין סוף השופע בנשמה, וזה על ידי כשרון התורה והמצות הנפעלות על ידו. וזמש"ל:

מעין ד - נהר ט

נהר ט - ברוח החיוני שבאדם:

יש באדם רוח חיוני והוא נאצל מן השמים וסיבוב הגלגלים, דהיינו הגוף והרכבתו מן היסודות הארבעה, והחיות שבו מן החיים אשר בשמים. והענין כי כמו שאלו היסודות גופים מתים ויתרכבו אלו באלו באמצעות סיבוב הגלגלים, ואחר כך יופח ביסודות החיים שהם מכח חיות השמים, וגם החיות הזה מורכב מד' יסודות רוחניות, שהכל הנמצא מחסד ולמטה מורכב מארבעה יסודות רוחניות, ויתעלה המציאות זה על גבי זה, ועל היסודות האלו יש מציאות שני והיינו חיות האדם, והוא כעין חיות המנהיג העולם וד' יסודות שבו, והיינו סוד כח נברא בשמים מתפשט על הארץ שממנו נאצל על בעלי חיים חיותם, והמשובח ממנו נאצל על האדם מפני מעלת גופו ובנינו בצלם ודמות. אמנם סוד רוח חיוני הזה שבאדם דבר רוכב על האברים האלו, ופועל בו סוד חמשה חושים שהם הראייה והשמיעה והטעם והריח מיוסדים בראש, והמישוש מיוסד בכל הגוף. וזמש"ל:

דע כי אות האל"ף כדמות המוח, וצורת הא' היא יו"ד למעלה כדמות תפוח וכן למטה, והו' שבאמצע כדמות ב' תפוחים אדוקים ודבוקים זה בזה, באופן שצריך שיהיה צורת הוא"ו שבאות א' עבה מב' צדדים ודקה וחדה באמצע כצורת המוח, וכל אלו הד' מוחין כל אחד ואחד ממונה ומוכן לפעולתו, הא' על המחשבה, הב' על הזכירה, הג' על הדמיון, והד' על טיפת זרעית. וכל אחד מאלו הד' מוחין יש לו ד' זוויות לד' רוחות העולם, המוח הממונה על המחשבה יש לו ד' רוחות לד' מיני מחשבות, כשהאדם חושב בדברי תורה אותה המחשבה באה מרוח דרומי, וכשחושב בחכמת ספרים חיצונים אותו המחשבה באה מרוח צפוני, וכשחושב בדברי מצוה מרוח מזרחי, וכשחושב בדבר עבירה בא מרוח מערבי. וכן במוח הממונה על הזכירה רוח דרומי לזכור דברי תורה, והצפוני ספרים חיצונים, והמזרחי לדבר מצוה, והמערבי לדבר עבירה. וכן במוח הממונה על הדמיון דרומי לצייר ציורי חכמת התורה, צפוני לציורי התכונה וההנדסה, ומזרחי לצייר כלים ובניינים של מצוה כגון בית הכנסת ותיק ספר תורה ותפילין וסוכה וכדומה, ורוח מערבי לצייר כלים ובניינים של ע"ז ובנייני הרשות וכדומה. ומוח הממונה על הזרע יש לו ארבע רוחות מרוח דרומי ומזרחי באה טפת זכרים, מהדרומי טיפה של ז' חדשים, ומזרחי טיפה של ט' חדשים, ומהמערבי והצפוני טיפה של נקבות של שבעה וט' כנזכר. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר יא

נהר יא - ביצירת הולד והצלם:

דע כשהאדם פוקד את אשתו ומתעברת, המלאך גבריאל שולח אחד משלוחיו ליטול הטיפה, וכל טיפה וטיפה שולח לו מלאך כראוי לו. והענין שתחת גבריאל יש לו עשרה מחנות כנגד עשרה יוחסין שבישראל, והיינו אמרו רז"ל מלאך הממונה על הריון לילה שמו, וליל"ה במ"ק י"ב וגם גבריאל במ"ק י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שאין גבריאל מזומן אלא לישראל ולא לאומות:

והקדוש ברוך הוא שולח מלאך אחד ממונה על הנפשות ומביא שם נפש אחת, ואומר לה הקדוש ברוך הוא הכנסי בטיפה זו כי מטיפה זו עתיד להיות בנין גופך:

ומצוה למלאך הממונה על אוצר הצלמים להוליך שם אותה הנפש שיבחר לו הצלם כרצונה, ארוך או קצר, שלם או בעל מום, חלש או גבור, יפה או מכוער, וכיוצא בו, ואומר לה דע שהעולם שאת הולכת בה נקרא חיי שעה, ואחר התחייה נקרא חיי עולם, וכל מי שהוא ארוך מבני דורו יהיה היותר קצר מבני דורו אחר התחייה, וכן בענין עני ועשיר, חלש או גבור, יפה ומכוער, וכל כיוצא בזה, והבחירה נתונה בידו, ויש מי שבוחר במוקדם ולא במאוחר, ויש מי שבוחר במאוחר שהוא זמן ארוך, ויש מי שאין דעתו לבחור אלא להיות בינוני במוקדם ובמאוחר, וכפי זה אין שום אדם יכול להתרעם מבוראו למה חבירו יפה והוא מכוער וכיוצא כי הכל תלוי בבחירתו, והיינו ארז"ל מאי וכל צבאם מלמד שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו, שאמר הקדוש ברוך הוא לשר הממונה על הבהמות טמאות ולנפשם, רצונכם להבראות על מנת שתהיו משועבדים תחת בני אדם לרכיבה ולמשא, ואמרו הן, וכן אמר לשר בהמות הטהורות ולנפשם, רצונכם להבראות על מנת שתהיו מזומנים להנאת בני אדם ואכילתן, ואמרו הן, ואם לבעלי חיים כך שלא נבראו אלא לצביונם, בני אדם על אחת כמה וכמה:

וכשמורידין הנפש מאור עולם העליון לעולם השפל החשוך מדריגה אחר מדריגה כדי שתוכל לסבול, בתחלה מטיילין אותה בגנות ופרדסים, ואחר כך בשדות וכרמים, ואחר כך מכניסין אותה לעיר, ואחר כך מוליכין אותה למבוי, ומשם לחצר, ומחצר לבית, ומשם מכניסין אותה במעי האשה בנקבי חוטמה, הזכר בנקב הימיני והנקבה בנקב השמאלי, ומפני שאין נוחה לרדת ברצונה שלא הורגלה בזה ולזה מורידין אותה בעל כרחה ולטובתה והיינו על כרחך אתה נוצר וכיוצא:

ודע כי הכל תלוי בבחירתו של אדם אם חלש ואם גבור, אם עשיר ואם עני, אם קצר ואם ארוך, אם מכוער ואם נאה, אם בזוי ואם נכבד, ואם גס ואם חריף, אמנם זכר ונקבה חכם או טפש אינו תלוי בבחירתו, כי זכר ונקבה הוא דבר הכרחי כי נפש הזכר אי אפשר להתלבש בגוף הנקבה, וכן בהיפך כנזכר בזוהר וילך, דכל רוחין דנפקין מלעילא כולהו דכר ונוקבין נפקין ובתר מתפרשים וגו', ולא שייך בנפש לבחור ולהתלבש בזכר בעולם הזה כדי שיתלבש בנקבה בעולם הבא, כי נפש הזכר אי אפשר להתלבש בגוף הנקבה. וכן בענין טפש וחכם אין שום אדם מואס בחכמה ובוחר בטפשות, כי מי שהוא חכם בעולם הזה בודאי לא יתהפך לטפש אחר התחייה, וכן דרשו רבותינו ז"ל על פסוק ומורה גם הוא יורה, כל הזוכה להיות מורה הוראה בזמן הזה יזכה להיות מורה הוראה לעולם הבא, אמנם גזירת טפש וחכם אף על גב שאינה כפי בחירתו עם כל זה נגזרה מפי הקדוש ברוך הוא כפי מעשה אביו ואמו, שאם הויית הטיפה ההיא על ידי אכילה גסה, ובתחילת הלילה קודם עיכול האכילה, לא יתלבש בו נפש חכמה, ואם הייתה אחר חצות ומאכילה דקה אז יתלבש בה נפש חכמה:

ודע שאחר שבחרה לה הנפש צלם כרצונה ומתלבשת בתוכה ויורדת לעולם השפל, פושטת מעליה אותה הצלם ונכנסת ערומה במעי האשה, ואותו הצלם עולה ועומד על ראש המעוברת עד שתלד, ואחר כך עומד על ראש הולד, והיינו סוד בבואה דבבואה שיש לאדם דהיינו צל דק סביב צל העב, ע"כ מסכ"י:

וכתב האלקי כהרי"א זלה"ה כשאדם מזדווג עם אשתו אם יכוונו שניהם לטובה ולשם מצוה אז יצא אותו הולד צדיק גמור באור מקיף ופנימי, וההיפך בהיפך, אמנם אם האב כיון לטובה ואמו לרעה אז יהיה לו אור מקיף טוב והפנימי רע, ובהמשך הזמן יכוף המקיף אל הפנימי ויעשהו כמוהו ויהיה טוב, ואם הוא להיפך יכוף המקיף הרע את הפנימי הטוב ויהיה רשע, לפי שהמקיף כולל את הפנימי בתוכו ומהפכו למה שהוא רוצה:

והנה אם תראה אדם שהוא קל כנשר ורץ כצבי בכל מעשיו והוא מהיר במלאכתו, זה גורם לו תגבורת כח האב בו, ואם הוא כבד ועצל גבר עליו כח האם הפנימי, והכל לפי מה שהוא, אם האב כוון אז לטובה יהיה הבן ההוא מהיר במלאכת שמים ויהיה אדם גדול מאד, ואם היה בהבלי עולם יצא מהיר במלאכת העולם, וזהו סוד עשאל שהיה קל ברגליו עד קצה האחרון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיה רץ על ראשי שיבלים ולא היו נשברים וזה היה כך כפשוטו ממש, וסוד הענין כי רובו או כולו נמשך מכוונת האב בו ולא כח האם כלל, ולכן גדל בו אור המקיף עד קצה האחרון, וכל כח הקלות נמשך מאור המקיף ומוליך את האדם ומניעו בקלות, ולכן תמצא קטנים שאינם זזים ממקומם, ויש אחרים שאינם יכולים להיות שקטים אפילו רגע אחד והכל נמשך כפי מה שזכרנו, וזה מה שרציתי לבאר:

מעין ד - נהר יב

נהר יב - לבאר סוד מדריגות עם ישראל:

דע שיש ששה מדרגות בזרע יעקב וזהו סדרן מלמטה למעלה, המדריגה הא' מי שאין בידו לא תורה ולא דרך ארץ, ודרך ארץ הנאמר הוא אומנות, ואם אין לו אומנות הוא מזומן ללסטם את הבריות כי אין לו במה שיתפרנס, ונמשלו לצאן מצד שאין להם מלאכה, וכת זו קראם הכתוב בני נבל:

המדריגה הב' הוא מי שאין לו תורה אבל יש בו דרך ארץ, והכת הזאת נמשלים לבקר, מצד אחד שיש להם מלאכת חרישה והדישה ואוכלין מדישתן, כדכתיב לא תחסום שור בדישו כן הכת הזאת ממש, ולזו הכת קראם הכתוב בלי שם, כי בעבור שאין בהם תורה אין אות משם המיוחד זקוק לשלוח לו מלאך כדי לשמרו:

המדריגה הג' מי שיש בידו תורה אבל לא נתעסק אלא במקרא בלבד, ואחרי שיש בו מקרא יש לו נפש המשכלת, ובשביל שאין לו משנה נקרא בור קרקע, כי תורה שבכתב נמשלת לשדה, והמשנה נמשלת לצמחים הצומחים ממנה, והשדה שאין לו צמח נקרא שדה בור, ולפיכך מי שיש בו מקרא ואין בו משנה נקרא בור קרקע, וזאת הכת הואיל ובידם מקרא זקוק אות ה' אחרונה של שם המיוחד לשלוח לו מלאך לשמרו:

המדריגה הד' מי שיש בידו מקרא ומשנה ותלמוד ואין בידו [מדרש] אגדה וסתרי תורה, וזאת הכת נקרא עם הארץ מדאורייתא, דכתיב בזוהר בפרשת ויקרא ואם נפש אחת כי תחטא בשגגה מעם הארץ וגו', והכת הזאת יש לה נפש המשכלת ממדת המלכות גם רוח השכלי ממדת הת"ת, ולכן זקוקין ב' אותיות אחרונות משם המיוחד לשלוח לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך:

המדריגה הה' מי שיש בידו מקרא משנה ותלמוד וגם מדרש אגדה וסתרי תורה וספר יצירה, ועדיין אינו שלם בחכמת הקבלה שלא העמיק בה כראוי, זה נקרא חכם ונבון אבל אינו נקרא משכיל וגו', וכל השם המיוחד רובו ככולו הש"י זקוק לו לשמרו לעולם שנאמר ה' שומרך ה' צלך וגו':

המדריגה הו' הוא השלם בכל הדברים הנזכרים בתכלית השלימות, הש"י זקוק לו לשמרו שנאמר י"י ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. וכל הג' מדריגות העליונות עשן קרבנם והעשן היוצא מחוטמם ביום התענית המתמעט מדמם ולבם נקרא קרבן לה', וגם ההבל היוצא מפיהם בשעת תפלתם עולה קרבן לה':

מעין ד - נהר יג

נהר יג - לבאר סגולת המיוחדת בכל שבט ושבט:

דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם וכל אחד מהם ניתן לשבט אחד, ואלו הן, הא' סגולת הדבור ליהודה, שהיה לו יתרון בכח הדבור על כל האדם. הב' סגולת ההרהור והעיון בתורה ליששכר, והיה לו יתרון על כל האדם. הג' סגולת ההליכה בין בים ובין ביבשה לזבולון, והיה לו יתרון על כל האדם. הד' סגולת הראיה לראובן, ויש לו יתרון על כל האדם. הה' סגולת השמיעה לשמעון ולשבטו, ויש לו יתרון על כל האדם. הו' סגולת המעשה לשבט גד במלחמה וכל הפעולות, ויש לו יתרון על כל האדם. הז' סגולת התשמיש לאפרים, ויש לו יתרון על כל האדם. הח' סגולת הריח למנשה, ויש לו יתרון על כל האדם. הט' סגולת השינה לבנימין, ויש לו יתרון על כל האדם. הי' סגולת הכעס לדן, ויש לו יתרון על כל האדם. הי"א סגולת החכמה לאשר, ויש לו יתרון על כל האדם. הי"ב סגולות השחוק ורצון טוב לנפתלי, ויש לו יתרון על כל האדם. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר יד

נהר יד - לבאר תנאי השלמות:

הענין שכל המעלות כולם לא יקנו אל האדם אלא על ידי ג' ענינים, וכאשר יהיו כל שלשתן יחד אזי יהיה הטוב הגמור, וכאשר יהיו שנים או אחד יהיה טוב אבל לא תיקון גמור, ואלו הן ראשונה ירושת אבותיו בשעת הזרעה וההולדה שמשכו לו שם נשמה טובה, אמנם זה לא יועיל כלל אם לא על ידי שיעשה הוא מעשים טובים וימשיך אותה הנשמה שהורישוהו אבותיו אליו, ואם לא יעשה זה הרי גורם רעה לעצמו שפגם הירושה הטובה שהיה לו. והג' הוא אחר עמדו על המדה טובה להשתלם בה ולקיימה בידו ולא יאבד אותה, וצריך להחזיק במוסר החזקה מפני שאלו העניינים קל מאד לאבדם, והראיה אלישע וירבעם ואם ירגיל האדם בשנים אלו לבד אף אם אין לו הראשונה יספיק לו אבל בטורח, והרי ר' עקיבא אמרו עליו דלית לי' זכות אבות, עם כל זה הצליח, והרבה כמוהו. זמש"ל:

מעין ד - נהר טו

נהר טו - בסוד העבודה ודביקות בהשכינה:

דע כי הענין שמשכן השכינה תלוי (בענין) בעבודת הטוב של אדם למטה, וכל זמן שהעבודה קבועה באדם נשמתו קבועה בו ושכינה קבועה בנשמתו, לפי שאין השכינה רוכבת לגבי הגוף אלא על גבי הנשמה ונשמה אינו שורה בגוף אלא בעבודה, ולזה אינה מתחזקת באדם אלא בשעת עבודה [ובתפילה], ולזה מי שעושה מציאות עבודתו עיקר ושאר מעשיו טפל נשמתו קבועה בו, מפני שזה קבוע בעבודה [ותפילה ג"כ] שאינו חסר תמיד מעבודת השם יתברך אלא מה שהכרח לגוף מפני חומרו לקיימו לעבודה, אמנם מי שאין לו העבודה עיקר אלא עסקיו קבע ועבודתו עראי אין הנשמה זו קבועה בגוף ואין שכינה קבועה עליו, אם כן נקטינן כפי שיעור העבודה כך שיעור הנשמה, וכפי שיעור הנשמה כך שיעור שכינה, והטעם לזה שדומין הנשמות לשכינה בכל עניינה, מפני שהנשמות הן לאדם בסוד ג' עולמות בי"ע, ושכינתיה שריא בבי"ע, וכלל הנשמות הם בתולות (ההולכות) אחריה, והם מתנהגות בגוף האדם כפי מנהג הגוף בעבודה כנזכר. וזהו מה שנראה לי:

מעין ד - נהר טז

נהר טז - לבאר מיני העבודה לשמה ושלא לשמה:

הענין שהעבודה והיראה להקדוש ברוך הוא שלא לשמה הוא העובד להקדוש ברוך הוא ומתרחק ממה שירחקהו התורה מפני שלא יחסר לו חייו וחיי אוהביו ונכסיו וכיוצא זה ודאי שלא לשמה. אמנם יש שלא לשמה אחר קרוב להיות לשמה והוא שנשמר מכל מה שישנאהו בוראו, מפני יראת עונש עולם הבא והכרת נפשו ואבודו חלילה, אבל לא מחמת עניני העולם הזה. ויש לשמה יותר פנימי מזה והוא מפני היות עונשו של חוטא לפני הקדוש ברוך הוא, ששכר עבירה עבירה בא לטמא מעט מטמאים אותו הרבה, לכך נזהר מלפרוץ אפילו פרצה מועטת כדי שלא יפתח לפניו שער גדול מהחיצונים, והנה טוב מאד, דהיינו כמעט טעם סייג לתורה. אמנם יש שלמות יותר פנימי מזה והוא כשיבא לאדם דבר איסור יתרחק ממנו בהיותו מכוון כי במעשיו תלויים העולמות הדקים והם הספירות, וכמו שהוא מכניע יצרו כן גורם למעלה להכניע סטרא דשמאלא לפני הקדושה בהכנע יצרו שהוא ענף מהטומאה לפני יצר הטוב שהוא ענף מהקדושה:

והענין כי כלל מצות עשה הם בחסד, ומצות לא תעשה הם בגבורה, והטעם כי בהיות האדם נשמר מזה שלא יפגום ומזה שלא ירבה הטומאה וכיוצא, הם שערים בגבורה ננעלים שלא ינקו החיצונים, והם שס"ה שערים, שבהיות האדם פורץ שער מהשערים אלו עושה פרצה לחיצונים להתאחז בדין ח"ו, ובהיות אדם עושה הטוב והחסד הוא פותח רמ"ח שערים, שהם שערי החסד להאיר בספירות, והיינו עבודה לשמה. אמנם (בשאר) [כאשר] הכוונות לטובתו אינו יכול להמשיך רק מנער מטטרו"ן שהוא עבד המקבל פרס מרבו. וכשהוא מייחד למעלה הוא פועל בספירות ממש כי כל מעשה הולך אחר הכוונה. וזמש"ל:

מעין ד - נהר יז

נהר יז - לבאר פגם האדם ומעלתו:

הענין כי השכינה שוכנת בתחתונים ואין לה כסא בתחתונים אלא האדם בסוד נפש רוח ונשמה, ואם יעלה בדעת ביטול המין האנושי מן המציאות יסתלק שכינה ויתבטל העולם, וזהו וכל שיח השדה וגו', ואדם אין וגו'. והכסא האמיתי הוא האדם הכשר שמעשיו הגונים, והיינו ענין ויעל אלהים מעל אברהם, והיינו נמי סוד אמרם האבות הן הן המרכבה, וענין זה לא ימצא אלא באדם שלא יפגום באבר מאבריו, כי הפגום אבר מאבריו הרי אין הכסא שלם אלא פגום באבר אחד, ובאותו אבר שריא שפחה בישא, וקדושה מסתלקת ממנו לשתי סיבות, הא' חסרון האבר ההוא כי אין כסא מחזיק השכינה השוכנת על התחתונים אלא שיהיה בעל רמ"ח אברים, וכסא זה חסר אחד, (ועוד) [והב'] ששכינה ושפחה הן צרות זו לזו, וכיון ששפחה בישא שריא על (כל) האדם בסיבת הפגם ההוא מסתלק משם שכינה והשפחה שרייא על כל רמ"ח אבריו, והיינו פגם השכינה שנתגרשה מאתרהא כי אתרהא הוא האדם שלכך נברא, והוא פגם כסאה וסלקה וגרשה, ולית ליה תקנה אם לא בהטהר מכל וכל, כי האומר אהיה כשר בכל התורה חוץ ממצוה פלונית נקרא משומד למצוה ההיא מן הטעם הנזכר. וזמש"ל:

מעין ד - נהר יח

נהר יח - לבאר חלקי הדבור וסגולתו:

הענין שכל דבור שיהיה הן תורה הן הודאה עושה רושם, וכן הדבור הרע, ולכל דבור ודבור יש מהלך בפני עצמו, והנה הדבור הטוב כלו עלייתו בסוד רוחניות אותיות הקבועות בפה בה' מוצאות, ויעלה הבל זה בסוד הנפש שבאדם כל זה בעולם השפל, והנה עד סוף מדרגה זו עלתה בנפש ורוח ונשמה. ובהגיעה אל עולם המלאכים דהיינו לבנת הספיר עזבה הנפש ועלתה הרוח ונשמה ונשמה לנשמה, שאי אפשר לנפש העניה לעלות יותר, ונשאר מציאות נפש האותיות שם, ועלתה ברוח ונשמה ונשמה לנשמה, ונכנס מהיכל אל היכל עד הגיע אל היכל קדש הקדשים, ושם עזב רוח האותיות שאי אפשר לעלות יותר, ונכנסה הנשמה ונשמה לנשמה עד הכסא, ושם עזבה נשמה דכסא דאי אפשר לעלות יותר, ונכנסה באצילות נשמת האותיות באצילות עד ייחוד העליון, וירד התשובה אם ראוי אליה מדרגה אחר מדרגה, תשובת אצילות מתלבשת בנשמת אצילות ופוגעת בנשמת תשובת דכסא הכבוד, ושתי תשובות מזדווגות מתלבשות ויורדות בתשובת הרוח עד ההיכלות, ויורדות בתשובת הנפש עד מעשה בראשית, ובאור זה מתעטר האיש החסיד הגורם זה, ודרך זה גם כן אל המצות, ואל הקרבן, ואל כל אשר יהיה עולה דרך מדרגות הסולם הזה, בעליה ובירידה לדבור הטוב:

וזה ענין שמים חדשים שנעשים מחדושי התורה כנז' בזוהר בראשית ובפר' קדושים, כי ע"י עסק בתורה אותן האותיות המתהוות ומצטרפות בפיו יתהוה מהם רוחניות וענין נחמד, וזו היא ענין התפלה שאכתריא"ל מקבל וקושר קשרים לרבו, ולזה כאשר לא תהיה למצוה כוונה הרי היא כגוף בלי נשמה, וכפי שעור הכוונה כן יגדל רוחניות המצוה ותעלה מעלה מעלה, ולכן ארז"ל מצות צריכות כוונה אם כיון שלא לצאת לא יצא:

אמנם עליית הדבור הרע אינו עולה דרך הסולם אלא מדריגה א' שהוא עולם העשיה, ואח"כ יוצא הרע שהוא הקליפה ממקומו לקראתו ופוגע בו, ונוטלו, ואינו מעליהו דרך פתח היכל לבנת הספיר, שהרי החטא והעון אינו ע"י הרוח והנשמה שהרי כתיב נפש כי תחטא, ולכך מאחורי ההיכלות עולה עד כנגד היכל זכות מבחוץ במדור שההיכל בתוכו, שאין לו עליה אלא כנגד היכל שלישי במדור שלו, ומשם תובע בהיכל רביעי ששם הדין, וכבר הכניסו הדין ועיני ה' המשוטטות העדות על הדבר, ודנין בו ונוטל גזרתו ויורד הגזרה אל החצונים דרך נוקבא דתהומא רבא, ושם מתייחדים החצונים, ואוי לה לאותה הפעולה הרעה:

ואם הדיבור רע והוא טוב דהיינו כמו הוידוי, עולה דרך העליה הנכונה שפי' לעיל במעלות הסולם, ויורד הירידה הנזכרת לדבור הרע, מפני שמוריד הפגם העליון למטה להשליך בתוך הקליפות הכל וזהו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ומפני שהאדם חוטא בכ"ב אותיות שהם כ"ב אורות עליונות, לפעמים נפגמות, וזהו סוד אלפא ביתא דאיכא, שהם כ"ב אותיות פגומות, טוב להתודות בכלם להמשיך הפגם מהם למטה בקליפות, והכל דרך א'. וזמש"ל:

מעין ד - נהר יט

נהר יט - לבאר כי הנשמות הם מעורבים טוב ורע:

הענין שכל הנשמות הם מעורבים טוב ורע, ולפעמים החלק הטוב של האדם ניתן אל רשע אחד, ולכן יש רשעים שעושים קצת מצות כתקנם, ובשאר הם רשעים גמורים. וכן להפך כי יש צדיקים גמורים, אמנם יש בהם קצת עבירות שאינם יכולים לפרד מהם, ונכשל בהם במה שלא יכשל עם הארץ, (אלא) כי חלק הרע שבו מתאוה אל אותו הבחינה ואל עבירה ההיא, וזה כפי תערובות הנשמות. וקצת הטוב של הצדיק נתערב ברשע וקצת הרע של הרשע נתערב בצדיק, לזה האדם צריך להיות מזכה לרשע שעל ידי זה שיזכה הרשע יתערב הטוב שברשע וינתן אל הצדיק, והרע של הצדיק ינתן אל הרשע, וזה שעל ידי זה שיזכה לחייבא יתערב הטוב שבאותו רשע עם הצדיק כי חושק בו ומתחבר עמו, ואז הטוב שבאותו רשע ניתן אל הצדיק והרע של הצדיק ניתן אל הרשע, ואז נבררים, וכש"ה אם רעב שונאך וגו', כי הרשע שונא אל הצדיק כאמרו הלא משנאך י"י אשנא וז"ש אם רעב שונאך, מפני קצת טובה שבו האכילהו לחם לחמה של תורה ומימיה של תורה, כי על ידי זה נמצא כי גחלים אתה חותה על ראשו, בסוד ונשא השעיר עליו את כל עוונותם וגו', וי"י ישלם לך ר"ל שישלים לך טובה שהייתה חסר, ועל ידי זה אתה נשלם, ובזה תבין ענין הצדיק גמור, והבינוני, והרשע גמור, ושקול במעשיו הכל לפי חלקי ניצוצי הטובה שבאדם וכפי ניצוצי הרעה שבו. וזמש"ל.מהאר"י זלה"ה:

מעין ד - נהר כ

נהר כ - לבאר קלקול הנמצאים בחטא אדם הראשון ותיקונם:

הענין כי ד' דברים כוללים בריאת העולם והם דצח"ם, והאדם המדבר נתקן בתיקון העולמות, והחי נתקן על ידי קריאת אדם הראשון להם שמות, ולכך נאסר אדם הראשון בבשר כי כבר נתקן ולא הותר אלא בדומם וצומח שעדין לא נתקנו, והנה כאשר נתקלקלו דור המבול נתקלקלו אפילו הב"ח ולזה הותרה אכילתם כדי שיתוקנו. ודע כי בזמן שהיה בית המקדש קיים היו נתקנים הכל, כי האדם על ידי הוידוי על הקרבן, ובעל חי על ידי הקרבן, הצומח על ידי עצי המערכה ומנחות, והדומם על ידי המלח, כמו שיתבאר לקמן נהר כ"ז בס"ד. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר כא

נהר כא - לבאר תיקון אדם הראשון בשאר צדיקים הבאים:

ודע כי בביאת כל צדיק וצדיק משתלם אדם הראשון ממה שנגרע בתחלה על ידי חטאו, כי כל צדיק וצדיק הוא אבר מאבריו, והענין כי כל הנשמות הבאות לעולם הם סוד הנשמות שנשרו מאדם הראשון, וגם באות מן הנשמות שנשארו באדם הראשון עצמו וכו'. ודע כי אחר ביאת המשיח בעז"ה אז יתוקנו כל הפגמים של אדם הראשון ויהיה שלם כבתחלה, הן מה שנשרו ממנו הן הנשמות שנשארו בו כולם יחזרו להאיר כבתחילה. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר כב

נהר כב - לבאר סוד אכילה ושתיה וריח:

הנה דרך ההנאות בדברים עליונים אל הנהנים הם ג', א' הוא האור, הב' ריח, ג' אכילה ושתיה. והענין דע כי ההנאה אל בני אדם בג' עולמות, בעולם הזה באכילה ושתיה, ובגן עדן של מטה בריח בבוסמין דגנתא, ובעולם הנשמות מזיו השכינה:

והטעם בעולם הנשמות שהוא בכסא הכבוד יונקים מבינה לכך הנאתם כעין הבינה, שנאמר בו בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', ובגן עדן התחתון שהם שואבים מן הת"ת נהנים בריחא דגינתא דעדן, ובעולם הזה שהם ניזונין מהמלכות הוא באכילה ושתיה. והנה יכנסו ג' אלו אל הנהנים כל אחד פתח לו בפני עצמו, האור יכנס דרך עינים ימין ושמאל חכמה ובינה, והריח דרך החוטם שהוא בסוד ו' ת"ת, והאכילה ושתיה דרך הפה מלכות. ובימים הקדמונים שכל כוונתם היה לשם שמים היו מביאים את המוגמר ומברכין עליו לקשר עולם זה עם עולם הנפשות, להנות גם מהריח בסוד הת"ת דרך החוטם, והאור דהיינו המנורה בסוד העינים, והאכילה והשתיה בפה דהיינו מלכות כנזכר, ובהיותם מתייחדים יחד בכוונה בעונג שבת היו קושרים כל העולמות ולכן נר שבת מצוה כל כך:

אמנם היות קיום העולם בריח או באור, אינו עתה אלא בעולם הנפשות או בעולם הבא כנזכר, אם לא לאותם שהקדוש ברוך הוא הטעימן מעין עולם הבא כגון ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, דהיינו שנהנו מזיו השכינה, או אותם שנכנסו לגן עדן כדאיתא בעבודא דינוקא בעובדא דר' אלאי, שנהנו בריחין דג"ע ז' ימים אותם תלמידי חכמים שראו את ר' אלאי, והיינו שזכו אל מעין אותם העולמות בחייהם, אמנם בעולם הזה אי אפשר אם לא על ידי שפע הנשפע לכל הנמצאים התחתונים שהוא אכילה ושתיה כנזכר, ומה שהוא גשמי לבני אדם הוא משל למדות עליונות, כי התחתונים תלויים בעליונים, וזמש"ל:

מעין ד - נהר כג

נהר כג - לבאר ענין אותם החכמים שנכנסו לגן, או שפגעו בכמה מקומות בחלקי הזכות מושבי הנפשות, מה היה העולם הזה אליהם:

וכן שמואל דנחית לחצר מות, וכן הנזכר בפרשת בראשית מר' חייא דחמי לרבי שמעון וכיוצא באלו, מה היה ענין העולם אליהם, ואנה הלכו. וכבר פירשנו במקום אחר (לעיל בנהר א), כי העולם הזה נקרא חצר מות ובו מושב הנפשות, והיינו אחר שהנפש יושב בקבר, ויש לנפש הזה פנימיות והוא רוח דיצירה המתפשטת בעשייה, והרוח הזה דק מהנפש כעין דקות הנפש אל הגוף, והוא משכן לרוח הצדיקים, והוא הנקרא גן עדן התחתון, ויש לו חלק דבוק בגשם הזה והוא גן עדן הארץ שפי' רבותינו ז"ל:

וענין הנפשות בהכנסתם אל מדור הנפשות הנקרא חצר מות, שהוא מקום שנכנס שמואל וכן נכנס רבי חייא וכיוצא, הני עובדי אינם משתמשות מגשמיות העולם הזה ולא ממקריו כלל, ואין הגשם מזיק להם, ונהנים מדקות הארץ ודקות השמים שהם נפשם הדקה, שדרך אותו הדקות הוא בית יד להתקשר במשפיע. ועד"ז הם רוחות דקות בתוך דקות, ומחנות הנפשות עוסקות בתורה, ונחות במנוחות שאננות ואינם משיגות הרוחות שבגן עדן אלא דוקא בשבתות ובחדשים, ועד"ז הם הגופים אשר לנו אל הנפשות ההם, זולתי זכי הראות וחסידי עליון היו יודעים להדבק נפש אל נפש, ונכנסים בעולם הזך ההוא ויוצאים ומתפשטין מעולם העכור הזה, ואי אפשר להשיג להם שניהם יחד שיהיו רואים עניני עולם הזה הגשמי ורואים הנפשות, אם לא שינתן רשות מלמעלה אל הנפש להגלם ולבא אל עולם הזה, או להפך שיצא האדם חי מן העולם הגשמי הזה ויכנוס אל הרוחני ההוא, ושניהם כאחד ב' עולמות יחד אי אפשר, אלא או יביט בגשם או יביט בנפש:

ואותן החכמים שהיו משיגים העולמות ההם כעין עובדא דבעלי קבין, ועובדא דר' אילעי, כולם היו מתפשטין מענייני עולם הזה ונכנסים בדקותו ולא היו רואים מחלקי העולם הזה לא רקיע ולא ארץ כלל, ולא היו צריכין ללכת רק מעט חוץ לישוב [בא"י], עד להכין הטבע אל המראה, והיה נדמה להם כאלו נכנסים תחת הקרקע במערות, וח"ו שיהיה המנוחה תחת הקרקע, ועל דרך זה עובדא דיועזר בזוהר שירד במערה הכל דמיון לפי שעה עד הכנס הדעת אל הראוי להשיג המעלה ההיא להכנס אל אויר גן עדן. וזמש"ל:

מעין ד - נהר כד

נהר כד - לבאר ענין דבקות רוחא ברוחא:

הנה מאמר רבי חייא בזוהר אחרי מות תווהנא אי אית מאן דידע לאודעי וכו', וכי לבכות ולהתפלל על הקבר מה ידיעה צריך דקא מתמיה אית למנדע, אלא הכוונה שאפילו ילך האדם ויבכה בקברי הצדיקים לא מפני זה תתעורר הנפש כלל, כי הנפש אינה בקבר ח"ו, והיינו סוד נפשות הצדיקים שהיו פוגעין (ב)ר' שמעון ור' אליעזר ושאר חברים בסוד זכות נשמתם, ודבר זה לא נמסר לכל, ועם היות הענין הזה גשמי לאכאשר יחשוב השומע שיהיה הענין הזה בבית הקברות, או בבתי מדרשות, או בבתי כנסיות, או במדברות, כאשר תעלה בדעת הנשים וקלי המוח חסרי הדעת, אמנם הענין הזה תשיג ותמצא בסוד הלבוש הקודם אל האדם, ושאר מציאות העולם קודם חטא אדם הראשון בסוד כתנות אור, ואחר שחטא ונתגשם בגשם הזה נאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והלבוש הזה ומציאות עולם דק כזה הם נוחלים בסוד נפשם, ולא נמסר הדבר הזה אלא לזכי השכל ומגבירי נפשם הרוחניות על הגשם ומבטלים כחות הגוף, ואז יעברו המסך ופתח העולם הגשמי ויכנסו בעולם הנפשות וישיגו לפי שיעור זכותם, או לשומעם, ופעמים לראותם ממש כר' שמעון וחבריו כמבואר בכמה מקומות מהזוהר, וכר' חייא שראה את רבי שמעון אחר מותו כנזכר ריש פרשת בראשית, וכעובדוי דר' פרחיה במדרש רות, וכעובדא דר' אילעי בפרשת בלק וכיוצא רבים:

וזהו סוד קשר נפש בנפש ולא נמסר אלא לעומד בעולם הזה ויכול לקשור נפשו בהיותו בגשם בנפש הצדיק, וזה בהיותו שופך נפשו על קבר הצדיק ומדבק נפש בנפש ומדבר עם נפש הצדיק ומודיעו, והנפש יעורר שאר הנפשות, וענין זה נתאמת אצלנו שהיה בזמננו זה, גם העידו מגידי אמת על האר"י זלל"ה ועל תלמידיו זלל"ה. וזמש"ל:

מעין ד - נהר כה

נהר כה - בענין דביקות הצדיקים והשתטח על קבריהם:

לאדבקא רוחא ברוחא ונפשא בנפשא להזדכך זיכוך רב ולהתקדש קדושה נפלאה, ולהתענג עונג עצום לחזות בנועם י"י, לדעת איזה דרך ישכון אור בכל מעשיו, ויודיעוהו דברים אמיתיים ולא יחטא אל השערה, ובלבד שיתנהג בקדושה ובענוה וביראת חטא, וישים השם הנכבד והנורא לנגדו תמיד, ליחדא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ולחברא ו' עם ה' על ידי י"ה, והנה אין ספק שלא ידמה כי הצדיקים בפטירתם והיות שוכני עפר בטלים מן העבודה ומן היחוד ח"ו, כי הם מייחדים תמיד בסוד נשמתם ורוחם ונפשם העולים למעלה ומיחדים חכמה עם בינה בסוד נשמתם, ות"ת עם מלכות בסוד רוחם, ומיין נוקבין דידה בסוד נפשם, ומה גם בחצי הלילה שהוא משתעשע בסוד רוחי הצדיקים שבגן עדן כמבואר בזוהר, ולא עוד אלא שגם הם מזדווגים תמיד בגן עדן ומולידין נפשות לגרים כמבואר בפרשת שלח לך, אלא שסוד עבודתם וייחודם בהיותם בחיים הולכים ומתחדשים ומוסיפין כח למעלה מידי יום ביום, ומאירים אור באצילות לאין ערך בכל יום נוסף על חבירו. ואחר פטירתם מייחדים כאשר כבר עשהו בהיותם בחיים, וגם הם מתפללים על החיים כמו שמצינו באבות העולם שהיו מתפללים בראש חדש כמבואר במציעא ובזוהר פרשת שמות שאלמלא תפלת המתים לא היו מתקיימין החיים:

ואחר שהקדמתי לך שהם עובדים ומייחדים תמיד בסוד רוחם ונפשם ונשמתם למעלה בעולם העליון, הנה כאשר ייחד האדם הייחוד ויכוון לעשות כל ייחוד כנגד הנוגע לו נפש לנפש, והנוגע לרוח לרוח, והנוגע לנשמה לנשמה, ויכוון להדביק נפש ורוח ונשמה של הצדיק בשעת הייחוד, אז בלי ספק תדבק נפשו עם נפשו וכו', ויזכה לדעת כל אשר ישאל, וענין זה צריך כוונה גדולה, שיפנה כל מחשבתו, ויפשוט גופו מעל נשמתו פן יתחייב בנפשו ח"ו. ודע שאם זכה האדם אל הנפש ורוח ונשמה ונשמה לנשמה, הנה כולם יתדבקו בצדיק ההוא וישיג השגה עצומה עד להפליא, ואם לא זכה כי אם לג', או אם עד הג' לא בא תתמעט השגתו לפי ערכו, וכפי גודל חסידותו כן תגדל השגתו ודבקתו, והש"י יראנו נפלאות מתורתו ויקרבנו לעבודתו ויראתו ואהבתו אמן כן נצח סלה ועד. ודע כי אף על פי ששנינו בזוהר כי נפש הצדיק בקבר, ורוחו בגן עדן, ונשמתו בכסא הכבוד, זהו מי שלא זכה כי אם בנר"נ מבי"ע, אבל מי שזוכה לנר"נ מאצילות אין ספק כי נפשו תתעלה למלכות, ורוח לת"ת, ונשמתו לבינה, כי כל דבר הולך לשרשו כנודע. עכ"ל הר' יצחק אשכנזי זלה"ה לעניינו:

מעין ד - נהר כו

נהר כו - בידיעת הקדושים עתידות:

טעם ענין הזה הוא כי הנשמה ראויה היא לדעת כל מה שיהיה במציאות, ואל תתמה על הנשמה אלא אפילו השדים יודעים הנעשה באפסי הארץ מפני שהם רוחניים במקצת, ולכך נשאלים בהם, ומה שאינם צודקים בקצת הוא מפני שהם מכזבים ומתלוצצים על האדם, מפני שהם מצד הכזב והחיצונים. וכמו שהאדם הגשמי ידע מה שבגופו כולו כאחד, כך הרוחני ידע המציאות כלו כאחד מפני שאין מונע, וכן הנשמה הרוחנית שופעת ממקור הרוחניות העליון, והיא כעין השכל העליון השופע על כל וידע כל פרטי המציאות בין קבועות בין מקריות כידיעת השכל מה שיקרא לגוף האדם, ולכך הנשמה הדבוקה ברוחניות השכלי השופע על כל יודעת כל פרטי הנמצאות כולם, וראוי היה לכל הנשמות להשיג השגה זו, אלא מפני שהם מתלבשות בחומרם יהיה החומר הזה מסך מבדיל מחשיך עיני שכלה אלא ישכיל רק את הגוף הזה בית משכנה:

והצדיקים שנשמתם בלתי מתלבשות בחומרם אלא היא דבוקה ברוחניות העליון, תהיינה תמיד יודעות כל פרטי המציאות מצד מה שנשמתם רוחניות שואבת מהשורש העליון. והשדים שואבים מהעשיית החיצוניות הרוחניות ויודעות ברגע כל המציאות. והמלאכים שואבים מהיצירה עולם הוייתם וידעו כל מה שהוא למטה, ולזה הרשב"י ור' אלעזר וכיוצא מהקדושים, היו יודעים המציאות כולו בעיני דנשמתא, מפני שנשמתן דבקה ברוחניות העליון, ויהיה כל העולם גוף ונשמתו דבקה בשכל המנהיג הכל יודע הכל, וזמש"ל:

מעין ד - נהר כז

נהר כז - בענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר:

הנה הענין חמריה דר' פנחס הוא ענין מתמיה, וכי הבהמה היא בת עונשין כנראה מן הזוהר שהיו מענישין אותה על שעמדה במקום בלתי טהור, וכן שאר עניינים כנזכר בזוהר. האמנם מזה יתבאר סוד הגלגול כי לסבת הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מלבישים הנפש בחיה ובבהמה, פעמים טמאה ופעמים טהורה, ובעוף, ובכל החי מכל בשר, הכל לפי העון, ותתלבש שם עד ירצה עונה. ולפעמים לא יספיק זה אלא יגזר עליה מיתת עצמה, אם ישרה בעיני בוראה תהיה בהמה לקרבן, ואם לאו לאכילה, ואם לאו נבלה לכלבים, ואם לאו בגמל וחמור, ואם לאו במיתה קשה אפילו בחמור או בכלב, הכל לפי הענין, וזה היה כח חמורו של ר' פנחס, וזכה שם להטהר קצת ומענישים הנפש ההיא כראוי לה, והנפש המתלבשת בבהמה ישיג ויראה כשד מן השדים, מפני שאין קשרה בחומר הבהמה כקשר הנפש בגוף האדם, והוא ענין גלגול ועבור, באדם תתגלגל, ובבהמה תתעבר, ויש לה פירוד מהחומר קצת ושם מצטערת צער גדול לא ישוער לאדם:

אמנם האלקי האר"י זלה"ה כתב, וזה לשונו, והנה אדם הראשון היה מבורר בו בחינות הנשמות עד שחטא וחזרו לרדת, גם כאשר קרא שמות לכל הבהמה ולכל החיה, ולא מצינו שקרא שמות לדומם ולצומח, והענין כי בירר והעלה כל בחינת הבהמות ותיקנם וזהו קריאת השמות, אך לדומם ולצומח לא תיקן הכל ולכן נאסר באכילת בשר, ולא הותר לו רק ירק עשב לבד, לפי שכוונת האכילה היא בירור הקדושה שיש באותו בעל חי או דומם וכו', כפי מה שהוא ומתברר ונתקן על ידי האכילה, ולפי שכבר ביררם אדם הראשון לכן נאסר באכילתם כי כבר נתקן מה שהיה מספיק להם, ועם היות כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת גם כל בעלי חיים חטאו ואכלו ממנו ונתקלקלו, עכ"ז על ידי קרבן שהקריב אדם הראשון חזרו ונתקנו מה שאין כן בדומם:

והנה מה שבירר אז אדם היה שביררם כפי מה שראוי להם במדריגותם לגמרי, אך אחר שחטא חזרו לעמקי הקליפות, ואנו צריכים לבררם כדי להעלות ניצוצי הקדושה אל מקומם. והנה אחר כך בזמן המבול נתקלקלו בסוד כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקו לשאינו מינן, ולכך משם ואילך הותרה אכילת הבשר לאכול לנח ולבניו כדי לתקנם. והנה בזמן שהיה בית המקדש קיים היו הכל נתקנים על ידי מה שהיה נקרב על גבי המזבח, כי האדם היה נתקן על ידי התשובה והוידו, בשעת הקרבן, ובעל חי נתקן בסוד הקרבן עצמו, והצומח על ידי הנסכים והמנחות, והדומם על ידי המלח בסוד על כל קרבנך תקריב מלח, אמנם עתה אין בנו כח לבררם ברור גמור כמו אדם הראשון וכמו זמן בית המקדש, ועם היות שאנו רואים כי חוזר להיות חלק אדם עצמו באכול אותו, עם כל זה האמת הוא כי כך הוא הענין שחוזרת אותה הבהמה להיות חלק אבר מן האדם עצמו, אך יותר מעולים היו הבהמות של ששת ימי בראשית מן האדם אשר עתה, ולכן יותר היה מה שברר אדם הראשון בהיותם בהמות ממה שאנו מבררים עתה, אף על פי שנעשים חלק אדם ממש, וזה סוד חמורו של ר' פנחס בן יאיר, כי היה במדריגת הבהמות של ששת ימי בראשית, ולכן היו אפילו האמוראים אומרים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר:

ודע כי הבהמות טמאות אין כח באדם לברר קדושה מהם כלל ולכן נאסרו באכילה, אך הטהורים אנו יכולים לבררם, ואדרבה האוכל בהמה טמאה או עוף וכיוצא אדרבה תתאחז הטומאה ההיא באדם עצמו ויאבד הקדושה אשר בו. אך חמורו של רבי בן יאיר לא נתברר על ידי אכילה רק נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן, גם נתקן על ידי ר' פנחס שלא על ידי אכילה ועלה לאותו מדריגה. ואמנם אין כח לברר רק תלמיד חכם ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר, כי אדרבא יסתלק ממנו אותו מעט הקדושה אשר בו וימשך אחר הבהמה כי אין בו כח לברר, ואמנם נשארו עדיין מששת ימי בראשית מציאות בהמות בהררי אלף כי אלו לא יוכלו אז להתברר לגמרי כמו השאר, רק נשארו בבחינות מה שאנו מבררין עתה על ידי האכילה, ולכן אלו מזומנים לאכילת הצדיקים לעתיד לבא ואז על ידי אכילה ההיא יתבררו לגמרי, וכל זה הוא בירור הבהמות עצמן. אך יש בחינה אחרת והיא נשמת האדם עצמו המתגלגלים בבהמות או בדומם או בצומח לפי רשעתם, ולכן תהיה כוונת אדם בעת אכילתו לברר הקדושה אשר באכילה ההיא, ע"ד שבארנו בס"ד בספר מעשה חושב ע"ש. וזמש"ל:

מעין ד - נהר כח

נהר כח - בענין התבודדות הצדיקים בדרכים ובמדברות:

צריך שנדע ענין גירושי הצדיקים כגון ר' שמעון וחבריו שרוב דבריהם היו על הדרכים, ואין ספק שלא היה הדבר במקרה רק על צד הכוונה שכל משאם ומתנם בתורה היה בדרכים. והענין כי אחר שחרב בית המקדש נתגרשה השכינה מהיכל מלכו של עולם ואין לה ייחוד עמו, והיא אזלא ומנדדה מדוך לדוך ומאתר לאתר כנזכר בתיקונים, ושם אמרו דיו לעבד להיות כרבו, וגזר על בתי הצדיקים שיחרבו, והעוסקים בפשט ההלכות והתלמוד אין להם כח להיותם נודדים עמה ממש, והם נקראים אפרוחים שאינם יכולים לפרוח אחר האם, אמנם הצדיקים שהם מארי קבלה יש להם כח להיותם נודדים מאתר לאתר ומדוך לדוך, לכן בעלי הקבלה רבי שמעון ע"ה וחבריו היו עוסקים בחכמת הקבלה נטרדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה, ועל ידי נדנוד וגרוש זה היו זוכים לה והיא היתה שוכנת עליהם. וענין זה לאו דוקא אל הצדיקים שהם בחיים חייתם, אמנם גם אל נשמות הצדיקים שהם למעלה במנוחה כדפי' בתיקונים, שגם נשמתין אזלין מדוך לדוך מתתרכין בתר הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, והנה רב המנונא סבא מכללם והיה דרכו להתגלם ולהתלבש בסוד לבוש הנפש שהוא נראה לזכי הראות השכלי, בסוד מראות גילוי עינים, והיה נשלח לחברים בשליחות מלמעלה מעלה. וזמש"ל:

מעין ד - נהר כט

נהר כט - במעלת הצדיק:

דע כי כל העולמות יחד העליונים ותחתונים וכל מה שכללו מים עליונים ותחתונים הוא נמצא מזיווג אחד, וטיפה א' מורכבת מים זכרים ונקבות, וכן הוא ממש נשמת הצדיק ונקבתו מזיווג אחד, הרי שהם שקולים, ולזה אין שלימות הצדיק אלא בנקבתו זכר ונקבה, וזמש"ל:

מעין ד - נהר ל

נהר ל - במעלת הצדיק יותר מן המלאך:

ולהבין הדבר צריך לדעת איך כל הנמצאים בשמים ובארץ נאצלים ממקום גבוה, ולכך אסור לספר בגנות כל דבר, והענין הוא כי למעלה יהיה שרשי ארבע יסודות, והם גדולה יסוד המים, גבורה יסוד האש, ת"ת יסוד הרוח, מלכות יסוד העפר, והם יהיו מיוחדים ייחוד אמיתי. והיסודות העליונים והדקים האלו נשתלשלו ממקומן מדריגה אחר מדריגה מעילה לעלול, מאצילות אל בריאה, ומבריאה אל יצירה, ומיצירה אל עשייה, ובכל א' מד' מדריגות אלו בעצמן יהיו מדריגות אבי"ע, כי באצילות יהיו אבי"ע וכולם יהיו אצילות, ובבריאה יהיו אבי"ע וכולם בריאה, וכן לכל המדריגות, משל לצורף הכסף שיבדיל אותו לד' מיני כסף, נקי לגמרי, וכסף נקי אבל לא לגמרי כראשון, וכסף שחציו סיגים, וכסף שרובו סיגים, שלא ימלט שיהיה בכל מין בהם איזה תערובת דומה לשאר מינים, וכן יהיה ענין מדריגת אבי"ע. ועשיה שבאצילות דק מאצילות שבבריאה, ועשיה שבבריאה דק מאצילות שביצירה, ועשיה שביצירה דק מאצילות שבעשיה, ועל ידי השתלשלות הד' יסודות ד' מדריגות אלו נשתלשלו כל העולמות, מהספירות לכסאות, ומכסאות להיכלות, ומהיכלות לקליפות, ומקליפות לרקיעים ומזלות, ומהם אל אלו היסודות העבים והגסים אשר הם לעינינו:

נמצא כי האצילות שורש לבריאה, והבריאה אל היצירה, והיצירה תהיה שורש אל העשייה, נמצא שהעולם הזה שואב מן הקליפות שבהם נכללים ע' שרים חצונים הממוצעים בין המזלות ובין המלאכים הקדושים, והשרים הנזכרים שואבים מן המלאכים הקדושים שהם במדרגות ההיכלות שביצירה, וההיכלות שואבים מן הכסאות, והכסאות מן הספירות, והספירות מן עצמות הא"ס המתפשט ומאיר אותם. נמצא לפי זה כי ד' יסודות עצמם שברקיעים עם היותם ספיריים הם ד' יסודות עצמן שביצירה, וכן עד העליונים, אמנם מפני ההשתלשלות נתעבו כפי רחקם ממקורם כן נתגלו ונתעבו. ולפי זה אין דבר בעולם שלא יושפעו עליו מלמעלה שפע ואור, אלא שהשפע ההוא כפי רדתו מהאחוריים ההם פנים אל שאר המדריגות התחתונות, כן יתגלה ויתעבה ויתגשם ממדרגה למדרגה עד שלא תמצא בעולם הזה דבר שלא יהיה בו רוחניות כפי ערך חומרו וכפי רחקו ממקומו:

והנה כשיתעלה חומר מחומרים העבים אל מציאות קרבת החומר הדק שעליו, הנה יאיר בו שיעור חומר המעולה ההוא, משל אל עששית הדולקת באמצע הבירה הגדולה, שהדברים העומדים במקצועת הבירה לא יאירו כאותם הסמוכים אל העששית, ואם יקריבו אותם אל העששית כל אשר יוסיפו להקריבם אליה יוסיפו להאיר יותר, ועל דרך זה יהיה ענין נפש הצמחים, כי כאשר נתקבצו הד' יסודות ויתערבו על ידי המזריע זרע למינהו יצטייר החומר ההוא ויתהוה ממנו העשב או האילן, כי על ידי שנצטיירו היסודות ההם בצורה יותר נכבדת על הראשונה במדריגה עליונה נתקרבו אל אור עליון, ואז מה שהיה קודם תחת המלאכים הממונים על היסודות, יצאו מרשותם וחזרו לשאוב משפע ואור יותר עליון על ידי מלאך הממונה על עשב ההוא, כאומרם אין לך כל עשב ועשב בארץ שלא יהיה לו מלאך מלמעלה מכה בו ואומר לו גדל. וענין ההכאה תהיה הכוונה אל הארת והכאת האור העליון בעשב ההוא על ידי המלאך אשר הוא כדמיון צינור אל האור הנעלם בסוד היצירה ועולם המלאכים, ולזה המלאך יהיה מאיר בעשב על ידי הככב המיוחד לו, כי הככבים הם בעולם העשייה והם שמשים ועבדים לכחות היצירה, ולזה ייחסו לפעמים גידול הצמחים למלאך, ופעמים לככב, והכל לכוונה אחת עולה:

וכן עד"ז יהיה ענין נפש הבעלי חיים, כי כאשר יתקבצו הד' יסודות ויצטיירו בצורת הבעל חי על ידי שיצטיירו היסודות משם בצורה יותר נכבדת על הראשונה במדריגה עליונה נקרבת אל אור עליון, ואז מה שהיה מקודם תחת המלאכים הממונים על הצמחים, יצא מרשותם וחזרו לשאוב משפע ואור יותר עליון על ידי מלאך הממונה על הב"ח ההוא, ואותו האור השופע בו יהיה נפש אליה, ולא תהיה בו רוח ונשמה אחרת זולת הנפש החיונית, ועל האמת לא תהיה בו נפש כל עיקר, כי במות הב"ח ובהפסדו, יתפרדו יסודותיו ויתרחק מאור עליון שקנה בצורתו, ולא תמצא לו רוח ונשמה שתעלה או שתרד, כי לא היה אלא כדמיון הזבוב הפורח באויר, כי בהיותו מתקרב אל העששית יאיר בה האור, והאור ההוא יקרא חיותו, ובהתרחקו לירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה, וזו היא מיתתו ולא תשאר לו נפש שתחזור למעלה אל מקורה, וז"ש ונפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כלומר שתחזור לעיקר יסודה יסוד העפר, (והשאר) [ונשאר] כאשר היתה בתחלה:

ועל דרך זה היא צורת האדם הנברא על ידי צירופי אלפא ביתא דספר יצירה, כי לא תהיה בו רוח ונשמה אלא חיות בעלמא כחיות הבהמה והרכבתה, עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה, זה יהיה מפני תכונת צורתו שהיא משובחת מצורת הבהמה, וקרובה יותר אל מקור האור העליון, לא שתהיה בו רוח ונשמה, ולזה כאשר יגוע ויאסף לא יהיה הענין אלא שישובו חלקי גופו אל היסודות, כמיתת הבהמה שיתפרדו חלקיה וישוב העפר על הארץ כשהיה, ולכן אין בהריגת הבהמה ולא בהריגת אדם כזה שום איסור והקפדה, כי לא יש בהם הפסד רוח ונשמה כי אם החזרת חלקי היסודות אל מקורם:

וכן על דרך זה יהיה חיות האדם כי כאשר יתקבצו ד' יסודות על ידי כח טיפת הזרע, ויצטיירו בצורת אדם על ידי שיצטיירו הד' יסודות ההם בצורה מעולה ונכבדת, כאשר הוא מתקרב אל אור עליון במאד מאד, ותחזור לשאוב השפע והאור מרום המדריגות, ואותו האור יהיה בו לנפש חיה, ועל ידי החיות הזה יתלבש בו אחר כך רוח ונשמה עליונה, ומפני כך אסור להפסיד צורתו:

וכן על דרך זה תהיה תכונת המלאך, כי כאשר יתקבצו חלקי הד' יסודות הספיריים אשר למעלה בהיכלות מדריגת היצירה, ויצטיירו בצורה רוחניות יותר נכבדת ומעולה יותר מן האדם, הנה על ידי שיצטיירו בצורה נכבדת ההיא, יתקרב אל אור ושפע יותר עליון מאותו שהיה שואב מקודם, ואותו האור יהיה חיותו ונשמתו ולא יתלוה לו דבר אחר בו:

והנה עם מה שנתבאר בבחינת היסודות תהיה מעלת המלאך גדולה ממעלת האדם, כי האדם יהיה מקובץ מהרכבת חלקי היסודות הגסים והחשוכים, והמלאכים הם מקובצים מהרכבת חלקי היסודות הדקים והרוחניים המזהירים, עד שמפני זה תהיה תכונת המלאך יותר מעולה מתכונת אדם. אמנם בבחינת שהמלאך לא תהיה פנייתו אלא אור סתם כדרך שאר מעברי אור השופע אל כל הנמצאות, והאדם לא כך הוא אלא מלבד האור המאיר על ידי קיבוץ חלקי היסודות, יתלבש בו רוח ונשמה עליונה וטהורה חלק אלוה ממעל. נמצא כפי זאת הבחינה שמעלת האדם גדולה ממעלת המלאך, כי כאשר יגביר האדם נשמתו על חלקי חומרו יאיר ויזהיר ויתוסף בו אור עליון מלמעלה מרום המעלות משובח ומעולה יותר מהאור השופע ומאיר על המלאך, מפני כי נשמת אדם כלולה מאבי"ע, ולא יצטרך לקבל ע"י שום א' מהמדריגות, אלא על ידי עצמה תאיר ותקבל משפע מקור נשמתו, ולא עוד אלא שאף המלאכים ושאר העולמות ישאבו אור ושפע ברכה על ידי הצדיק, ולא עוד אלא שעל ידי האדם יתעלו כל הדברים לאור באור החיים ולשאוב שפע ואור מאור השכינה, ולזה כל זמן שהצדיק יהיה שומר נשמתו האצולה או הברואה עליו לא יהיה תחת שולטנות המלאכים, מפני שמדריגת נשמתו תהיה למעלה מהם וממנו יהיה מקור השפע להם, עד שיש בידו לשנות המערכות והטבעיים. אמנם כאשר יטה האדם עצמו מדרכי התורה, יסתלקו ממנו הנשמה והאור העליון ואז יהיה תחת שולטנות המלאכים בעלי היצירה וידונו ויענישו ויכריזו:

ועם מה שביארנו יש להסתפק מה הרויחו חנוך ואליהו במה שחזרו להיות מלאכים, כי כפי מה שזכרנו ירדו ממעלתם שאם היו במעלת הצדיקים היו למעלה למעלה מעולם היצירה מקום המלאכים, וי"ל כי נשמת חנוך עלתה אל מקום הנשמות אשר בסוד גן עדן העליון כשאר כל הצדיקים ולא גרע ממעלתו כלום, אלא שרוחו שהיה לו לעמוד בגן עדן של מטה כשאר כל רוחות הצדיקים העומדים שם שלא יעלו יותר, הוא שזכה חנוך לעלות רוחו ולהיות מלאך ושר הפנים, להיות בריכה לקבל השפע היורד מהכסא להשפיע ולחלקו על ידו לכל שאר המלאכים ולכל שאר העולמות התחתונים, ועוד הוסיף כי גופו הגשמי ממש הוא שנהפך ללפידי אש כנזכר בספר היכלות, מה שאין כן בשאר הצדיקים שגופם כלה בעפר, ורוחם מתלבשת בלבוש אחר כדמות גופו, ובאותו לבוש ישתמש בגן עדן של מטה, וחנוך גופו ורוחו נהפך רוחני ועלה למעלה להיות מלאך קיים לעד, ונשמתו עלתה למעלה אל מקומה. וכענין זה גם כן באליהו אלא שלא היה עניינו כשל חנוך ממש, כי חנוך רוחו וגופו החומרי כאחד עלו למעלה, כי נהפך גופו ללפידי אש כנזכר. אמנם אליהו נתפשט רוחו מגופו ונתלבש בלבוש אחר ועלה למעלה, וגופו הראשון נשאר גנוז בסערה, וכשהוא יורד למטה לעשות שליחות יהיה מתלבש בו ובו יהיה מתראה לבני אדם, כנזכר בזוהר פרשת ויקהל בפסוק מי עלה שמים וירד:

ואחר שנתבאר היות מעלת חנוך ואליהו גדולה משאר הצדיקים כנזכר, הנה יש להסתפק למה לא זכו אבות העולם אליה, וי"ל שמעלת האבות היה יותר גדולה שהיו מרכבה לשכינה ולעצמי הספירות כנזכר בזוהר, והיא יותר גדולה ממעלת המלאכים והיא מעלת המרכבה, כי נשמתם היתה מרכבה ונעשה היכל לשכינה עם עצם מעצמי הספירות, עד שתעשה בריכה ומקור לשפע המשתלשל מהספירה ההיא, עד שעל ידם ישאבו ויקבלו מהשפע ההוא כל המלאכים וכל העולמות התחתונים, עד שנשמתם תעשה צינור אל השתלשלות השפע השופע מן השכינה לכל העולמות, וכל זמן שהשכינה תמצא צדיק זכאי כזה בארץ לא תתלבש במטטר"ון באופן שנראה שהוא יותר רצוי ממרכבת מטט"רון, ומעלה זו ימצא לזוכה בה בין בעודו בחיים בין לאחר מותו והיא מעלה שאין למעלה ממנה, והיא מעלת האבות:

נמצאו עתה בענין הזה ד' בחינות, בחינה א' קטנה מכולם היא בחינת המלאכים, שהם צינורות שאור העליון מתלבש בהם ומאיר דרך בם אור רחוק ממקורו. בחינה ב' גדולה מהראשונה היא בחינת הצדיקים, שהם צינורות אור עליון עם הת"ת מתפשט בהם שהנשמות הם עצם הת"ת המתפשט. בחינה הג' היא בחי' חנוך ואליהו כנזכר. בחינה הד' היא בחי' האבות וכיוצא בהם, אותם שהיו מרכבה אל הספירות על דרך הנזכר. וזמש"ל:

מעין ד - נהר לא

נהר לא - לבאר דמיון עם הארץ ותלמיד חכם:

הענין שיש בני אדם שהם כלי חרש, שהם בעוונות מגבירים יסוד העפר ומטמאים באויר מתוכם, שיצר הרע שבתוכם מטמאים מאוירם והם קלים לקבל טומאה, והיינו עם הארץ. ויש שאינם מקבלים טומאה אלא מבחוץ, והם תלמידי חכמים שקרבם קדוש לגבוה וחוטאים קצת ותשובתם תקנתם. אמנם בעמי הארץ נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ושבירתן דהיינו מיתתן טהרתן. וכתב האלקי הרי"א זל"הה דע כי יש תרי"ג ניצוצות וכולם הם תלמידי חכמים, ויש אחר כך כמה וכמה שהמה עם הארץ, דוגמת האילן המוציא פירות וסביבותיהם כמה עצים וענפים, וזמש"ל:

מעין ד - נהר לב

נהר לב - לבאר סוד שורש נשמת תלמיד חכם ועם הארץ, וסוד גלגול נשמת משה רבינו ע"ה בגלות:

הענין שרשב"י ע"ה נכנס לעולם הנפשות אל הדקות ההוא בחסידותו, ושם עסק בתורה עם נפש רעיא מהימנא, וחיבר שם הרעיא מהימנא לצורך הדור כנזכר בתיקונים. וגם עתה רעיא מהימנא מתנוצץ בס' רבוא ממש נשמתו סובלת צער קדושי בני ישראל שאינם יכולים לפרות ולרבות בתורתם, בהתנוצצות נשמתו בת"ח מפני צער עניים בגלות, והיינו והוא מחולל מפשעינו וגו', מפני שע"י חטאי ת"ח הקדוש ,ברוך הוא גוזר עליהם גזירות עוני בגלות, נמצאת נשמת משה רבינו ע"ה מצטערת בצער עונש עוונינו ופשעינו, הנה כשירי ישראל הם מקום גלגולו ועיבורו והתנוצצותו, אמנם שאר עמי הארץ הקשים והעזים הם ניצוצות חיצונים שפזרה לילית הרשעה בישראל, והם הם עזי פנים בעלי זרוע המצערים תלמידי חכמים ומתאכזרים כנגדם, ועל זה רמז משה רבינו ע"ה ויתן את רשעים קברו, ירצה הוא מתנוצץ בצדיקים, והצדיקים הם בין שאר הרשעים עזי פנים, שבדור כאלו משה רבינו ע"ה קבור בין הרשעים. וזמש"ל:

מעין ד - נהר לג

נהר לג - לבאר שהאדם בחיים נטוע ובמיתה עקור, וענין הזיווג:

הענין שהאדם כל עוד שלא יהיה נטוע בעפר הזה לא יעשה פירות, כי הוא אילן ששרשו נטועים בטיט הזה, וענפיו יעשו פירות למעלה, והיינו סוד דיוקנאות אשר לו בספירות עליונות כדי לייחד שם במעשיו, והיינו מעשיו פירות בספירות וייחודם הגורמים האורות וענינים. והענין שהאדם כל עוד שלא יהיה נטוע בעפר הזה לא יעשה פירות, אף אם יעשה כל טובות שבעולם אין אותם הטובות עושים פירות אלא דוקא בהיותו נטוע בעפר הזה, ולזה הנשמות בין קודם התלבשם בעפר, בין אותם שהיו בעפר ונסתלקו, כלם עובדים עבודה תמיד בגן עדן, אמנם לא יהיה להם שכר טוב בזה, אדרבא אותו הטוב הוא גמול מעשה ידיהם ממה שעשו בעולם הזה, ואין להם שכר כי אם על מה שעמלו בעולם הזה:

והטעם כי כל השכר הוא על טעם היצר הרע המפתה אותו בעולם הזה ואינו שומע לו, ועוד כי בהיות האדם בגוף עפר ד' יסודות חומריות עפריות אז הוא יכלול כל המדריגות כולם ממעלה למטה, לפי שכל המדריגות כלולים באדם כסדרן עד התחתונה, והנה לא יכלול האדם כל המדריגות כולם ממעלה למטה אלא בהיותו נטוע בעפר הזה. והנה הוא אילן ששרשיו נטועים בטיט הזה וענפיו יעשו פירות בספירות, והנה נטיעתו בעפר [ב' פעמים הא'] בסוד ד"ו פרצופים, דהיינו כשיקח האדם את אשתו וזו היא השתילה האמיתית, ופירותיו מצליחים, והוא עושה ייחוד, ולכך טוב לאדם שיקח אשה בהיותו בן י"ג שנה שאז פירותיו מתחילים ומיד הם שלמים, שפירות מי שאין לו אשה כמעט אין להם ממש , והנטיעה הזאת היא עושה פירות שאינם הגונים ושלימים ומבושלים, אלא הם נובלות, כי כל זמן שלא הגיע לזכר ונקבה לא השלים מינו לעשות פירות, וענין זה פי' בפרשת ויקרא. וזמש"ל:

מעין ד - נהר לד

נהר לד - לבאר מה שאמרו רבותינו ז"ל המורה חטא בנשמה קודם בואה לעולם:

ענין זה המורה חטא בנשמה קודם בואה לעולם כדפי' בזוהר אחרי מות ובזוהר שיר השירים, הוא מן הדברים הקשים, שכיון שאין שם יצר הרע היאך יצדק שם חטא ועון, ומה גם בהתרחקות מאת פני השכינה והיותם נמשכים אחר הקליפה הסובבסת סביב גן עדן כאמרו סביב רשעים יתהלכון, והיינו ממש כל חטאינו בעולם הזה השפל, כי יעזוב אדם את אביו ואמו הקדושים ודבק באשת זנונים. ויש לומר כי כל הנשמות אחר אצילתם אינו יורדת תיכף לעולם התחתון עד היותם לפני הקדוש ברוך הוא, עומדות ועוסקות בתורה ולומדות, ולפי שיעורן בעולם ההוא, ואינם רשאות לרדת לעולם הזה השפל עד שינתן להם רשות מלפני בוראם, ואלו הנשמות נוטות אחר החיצון היינו שמורדת בקונם ורוצות לבא קודם שעתן ודוחקין את השעה, והיינו שאותם המורדים החיצונים מבקשין להטעותה לומר שימשכו למטה ויאכילהו אותה מעץ הדעת טוב ורע, דהיינו שהיא תמשך אחר הקליפות וענייני החומר והעולם הזה הגשמי והיא תתאוה לזה, וכל עוונם שם הוא דחיקת השעה לבא לעולם הזה הגשמי קודם בישולם קודם גמר תנאם וקצב עבודתם ותורתם למעלה, ובבואם כמנהגם למעלה כן מנהגם למטה, ולכן אינם באות אלא על ידי מעשה זנות וכיוצא מפני שהם בתוך הקליפה, ואין להם מקום לתת נשמה אלא בחלקם במקום הרשע ממזרים או בני נדה שיש בו צד הטומאה, ואלו רובם לרעה והיינו ברשות הבורא להפיע שם נשמה כענין ויעש י"י אלדים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, דהיינו עור הנחש גוף זה העכור הטמא כנזכר. וזמש"ל:

מעין ד - נהר לה

נהר לה - לבאר סוד הפגם:

הענין כמו שיש מטעמים טובים שעשה יעקב לאביו, כן יש מטעמים רעים אשר שנא י"י שעשה עשו לאביו, והיינו העבירות והמעשים המקולקלים שעושים דרי מטה, ואינם עולים דרך הכחות הטוחנות והוושט והאסטומכא שהם כחות קדושים, אמנם יש כחות אחרים שהם סמא"ל וחייליו שהם מבשלים ומכינים ונהנים מהמעשים הרעים ונקשרים על ידם, והיינו אומרינו בווידוי טפלנו שקר ומרמה, דהיינו מרמה לילית, ושקר סמא"ל, והם נטפלים ונקשרים על ידי מעשה הרע הנעשה למטה, ואחר כך הם עושים עשן לעינים העליונים, כאומרו ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה וכתיב ותכהנה עיניו מראות, הפך ריח ניחוח, אשר המה מורת רוח מטעמים מרים המעוררים מרירות לרוח, ומרירת זה הוא סוד הדין הקשה המתעורר להשפיע לתחתונים החיצונים, ולפעול הדין, עולה ונוטל רשות ויורד ונוטל נשמה, והיינו אומרו הן עלה עשן באפי אש יוקדת כל היום, המעוררים סוד ויחר אף ה', והיינו ממש הפך נחת רוח. וכמו שבצד ימין הקדושה, מתעורר הטוב ויורד ומתגשם עד התחתונים ברכות ורב טוב בנים ועושר וקנין ודעת וחכמה וחיים וכבוד וכל מאורעות הטוב. כן ממש לשמאל מתעורר הדין ויורד ומתגשם עד אשר נעשים חלאים רעים ונאמנים ומאורעות רעות ומקרים קשים ומרים ממות. סוף דבר זה לעמת זה וזה תמורת זה:

והנה לבאר הענין יותר, דע כי כאשר יחטא האדם ויטבע בבור זוהמת מעשיו אז תכרת ותאבד הנפש שלו, אמנם רוחו ונשמתו לעולם לא יאבדו ולא יכרתו מכל וכל, אמנם גם הנשמה נפגמת ונטמאת, אמנם ענין טומאתה הוא לפי שהנשמה בהיותה מתאצלת כפי המעלות שירדה כך תשאיר מציאותה במקום מסעותיה מדריגה אחר מדריגה, עד הגיעה אל הגוף אשר בעולם הזה, עד שתהיה שלשלת המשתלשלת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולזה עם היות שהנשמה תסתלק מן הגוף החוטא עם כל זה תתמשכנה אל הנשמה דרך שלשלת השתלשלותם ותתפגם בהכרח, והפגם יהיה מצד כי כאשר המדריגות מושכות שפע טהור בקדושה כן תהיינה המדריגות מושכת את הטומאה מצד הטומאה, וכמו שהמקדש עצמו ומיישר דרכיו מושך שפע קדוש מלמעלה על נשמתו, כן המעוות דרכיו ומטמא עצמו מלמטה מטמא נשמתו מלמעלה עד שמתדבק בקליפות, וכפי ערך העוונות כן שיעור הטומאה, ומשם יושפע אל הגוף למטה, והטומאה ההיא תהיה הכתם והפגם שבנשמה ולא יוסר ממנה אלא על ידי התשובה כמו שיתבאר, כי כאשר ישוב ויכניע עצמו עד כדי מה שנדבק בקליפה ישבור הקליפות שנכנס בהם ותחזור נשמתו למקום קדוש:

אמנם ענין פגמה למעלה הוא להיות הנשמה מציאותה מלמעלה כנזכר, לזה על ידי פעולותיה יהיה הפגם למעלה, ושיעור הפגם כפי שיעור החטא, וכפי שיעור הטומאה שימשיך עליו כן תפגום למעלה, כי ישלוט הקליפה במקום המצוה שעבר עליה, כי המצות תלוית במדות וכאשר יעבור על א' מהם ישליט על אותו מקום שהמצוה תלויה בה כח הקליפה מצד מציאות נשמתו העליונה שבמקום ההוא, כי על ידי שימשיך על עצמו הקליפה למטה ימשיך אותה למעלה גם כן. ואין הכוונה שתכנוס הקליפה במקום הקדושה ח"ו, אלא שהיא אז תובעת דין ואומרת זאת הנשמה היא משלי, ויוכרח שתתפגם הנשמה ההיא ומקומה העליון,ותכנס בקליפות, ואין הכוונה שתהיה נעקרת ממקומה ונכנכסת בקליפות ח"ו, אלא שתהיה יונקת מצד השמאל כדי להשפיע לקליפה על ידי צינור נשמתו, ועל ידה יהיה נשפע למקום אחיזת נשמתו ולכל המדריגות הקדושות שהיא נכללת בהם ממרירות הצינור השמאלי ומשפיע המר ההוא הנמשך ממנו, ואין פגם גדול ממנו כי יזקיק מדריגות הקדושה לינק מצד שמאל ולהשפיע לקליפה על ידי צינור נשמתו:

וכמו שבזמן שישפיע האדם במעשיו הטובים שפע לעולם ישאר מאור השפע ההיא חלקו להתלבש בו, וממנו יתהווה לבוש נקי אל הנשמה, כן השפע המר שישפיע החוטא לקליפות ישאר לו חלקו, וממנו יתהווה לבוש טמא לאותה הנשמה להתלבש בו בעת שתסתלק מן העולם. ועם זה יובן ענין ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, כי מאחר שהרשע נמצא בתוך הקליפות כנזכר, הנה כשהוא עוסק בתורה הוא משפיע אל הקליפות בהכרח, וקליפה תובעת ואומרת תפלתו של פלוני משלנו היא ונוטלת השפע הבא מחמתו, וזהו סוד ושפחה כי תירש גבירתה. ועכ"ז על ידי כח התשובה יתקן הכל כשהיה בראשונה ויותר, כי יכניע וישבר כח הקליפה ויחזור ויקח כל השפע שנטלו מחמתו ויעלו לריח ניחוח לה', ויחשבו לו העוונות לזכיות כמ"ש בס"ד, וזמש"ל:

מעין ד - נהר לו

נהר לו - לבאר איך יובן ויוכר הפגם והעון מצד הדפק:

הענין הוא כי סוד הדפק הוא סוד התפשטות חיות הא"ס ב"ה, בתוך כל זעיר אנפין והתלבשותו בתוך החכמה בסוד כולם בחכמה עשית, והענין כי הכח החיוני שדופק בתוך הורידין הוא רוח הא"ס, והדפק בעצמו הוא חכמה שהוא כלי אל חיות הא"ס, ולפי שאין מתפשט בכל הגוף כי אם האחוריים לזה נקרא דפק שהוא אחוריים של ע"ב שהוא קפ"ד. ודע כי כפי מה שיש עבירה או עון כן נחסר האור משם, אמנם יודע העון והפגם כפי המדה היותר גוברת בדפק בה הוא הפגם, וזה ע"ד תוסף רוחם יגועון:

והענין שיש עשרה מיני דפיקו כנזכר בתיקונים, והם צירי סגו"ל וגו', והנה כשתשים ידך בדפק לפעמים תראה שדופק נקודה אחת ואח"כ נקודה שנית כצירי וזה סוד צירי, ולפעמים זו למעלה מזו ונקרא שב"א, ולפעמים הראשונה ארוכה והשניה נקודה לבד וזהו קמץ, וכן כיוצא בזה, וזה מורה כפי מציאות החיות הנמשך לו אז מאיזו בחינה שבחכמה, כי אם נקודה דפיקתה כקמץ אז היא מורה על התגברות בחינת הכתר שבחכמה אשר משם שולח הארה וחיות אל האברים כולם, ואם הוא פתח הוא מן החכמה שבחכמה, וכן כיוצא בזה בכל הנקודת, ולפעמים הם שני נקודין יחד שבא צירי וכיוצא. ודע כי בזה יוכר החטא והפגם של האדם, כי כשתהיה הדפיקה בקמץ זה יורה שחטא בכתר ומראה כחו כדי שלא יסתלק, כי כאשר תהיה בחינה א' גוברת יורה על חסרון אותה הבחינה הנז', ולפעמים זה מורה בהיפך על שעשה מצוה בבחינה ההיא, ואין אתנו יודע עד מה. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר לז

נהר לז - לבאר סוד הוידוי:

הענין הוא כי החוטא פוגם למעלה פגם הדין והחושך, והפגם הזה הוא נאחז במקום העון כפי המדה שפגם החוטא וכפי שיעור עוונו, והמתודה חטאתו וחטאת כל ישראל גורם לטהר המדות העליונות ולנקותם מאותו הפגם, וחלק הפגם ההוא יורד שפע ידוע מלמעלה ומעבירו ומטהרו, והיינו נושא עון ועובר על פשע, והוא מימי הטהרה לרחוץ חלאת הפגם, והיינו אומרם אם רחץ י"י את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה וגו', ואותן השופכין הם מזון והחלק הניתן לחיצונים ולזה צריך להתודות בתפלתו בברכת שומע תפלה, ויכוון לעורר המים הטהורים העליונים, וירחץ כל פגם עון שבמדות העליונות וישפיע למטה, וידיח לחוץ ויטהר כל הפגם, ולזה הוידוי באותיות אלפ"א בית"א לטהר כל הכ"ב אותיות התורה הפגומין, וז"ש בפרשת פקודי בזוהר היכל ז' ומההוא צלותא חולקא דסטרא אחרא שנבדל לה להתפרנס ממנו, הוא כל אינון חובין וחטאן דאודי עלייהו ונטיל לון לחולקיה, מפני שהם חלק שמרים לפרנסתו כאמרו ותשליך במצולות ים שהם החצונים כל חטאתם:

ואומר אני כי אחר שהאדם מתודה ואומר בסוף ואתה צדיק על כל הבא עלי, הרי קבל יסורין והצדיק עליו דין שמים. ויש עבירות שהתשובה תולה ויסורין ממרקין, ולזה בהיות השעיר נושאת את כל עוונותם אל ארץ גזרה, היינו שאומרים הפרע ממנו בכך וכך יסורים והם שמחים בכח הדין הנשפע עליהם ליסרו כדי רשעתו בבית דין העליון. ואם לא התודה לא שעבד עצמו אלא אל הב"ד העליון ולא גזרו עליו עונש שאין יסורים לכפרה אלא עם הוידוי, כענין הבא לטהר מסייעין לו, הוא נטהר בודוי ותשובה, מסייעין אותו ביסורים ומקרבין אותו. וזמש"ל:

מעין ד - נהר לח

נהר לח - בסוד הוידוי:

דע כי החטא נמשל לחבל של שני חוטין, והעון לחבל של שמונה חוטין, והפשע נמשל לחבל של עשרים חוטין, בסוד בוש"ה, וחרפ"ה, וכלימ"ה, ר"ת כח"ב, ודע כי הכפרה לחטאת, מחילה לעוונות, וסליחה לפשעים. וסדר הוידוי כך הוא, מתבייש אני מחטאתי, ונחפר מעוונותי, ומוכלם מפשעי, אנא השם כפר לחטאתי, ומחול לעוונותי, וסלח לכל פשעי, שחטאתי, ושעויתי, ושפשעתי, אני, ובני ביתי, עם חטאת ועוונות ופשעים שחטאו ושעוו ושפשעו עמך ישראל. ודע שמי שעבר עבירה אחת בשגגה ד' פעמים זו אחר זו נעשה עון, וצריכה מחילה. ואם עשאה עשר פעמים נעשה פשע, וצריכה סליחה. וכן מי שעבר עבירה במזיד שהוא עון, צריכה מחילה. ואם עבר אותה ג"פ צריכה סליחה, שהיא פשע בשם מושאל. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר לט

נהר לט - בסוד התשובה:

הענין מצות תשובה היא עולה על כל המצות, מפני שכל תרי"ג מצות הם בסוד ו' קצוות דהיינו ת"ר י"ב. כל אחד ואחד כלולה מעשר, ועשר מעשר עולות ת"ר, מהם עשה מצד החסד, ומהם ל"ת מצד הדין. וי"ב הם ששה קצוות מלמעלה למטה, וששה מלמטה למעלה, והא' נקודה הכוללת כולם המתקנת כולם, הנקודה אמצעית היא מצוה התשובה, שיש לה זמן, והיא בכל זמן, יש לה זמן מר"ה עד יה"כ דהיינו עשרת ימי תשובה, נקודה א' שהיא יו"ד בתוך כל ימי השנה ועם העשרה עולים שס"ה. והיא בכל זמן שהנקודה האמצעית מאירה בכל הימים ונמצאת עם כולם. אמנם דרשו י"י בהמצאו דהיינו גילוי עצם הנקודה ומראה כחותיה הוא דוקא ביום הכפורים הקודש, וימי החול אשר לו ז' ימים מר"ה עד י"כ, כולם חולו של מועד התשובה:

והנה הצדיקים פעלו המצות עשה בקום עשה ומאירים אותם ומתקרבים אליהם ומתקנים אותם, ומצות לא תעשה בהתרחקם מהם בענין שאינם מאירים אותם הכחות, אלא מכבין אותם ומשברין דינם בהתרחקם מהם ודועכים אורם של הדינים. אבל מי שבא מעשה לידו ועמד בנסיון הרי כבש הדין ההוא וכללו בכלל הימין והגביר הימין והעשה על ל"ת. ויש יותר חשוב מזה והוא החוטא השב מאהבה שהרי מתודה ומתחרט ובוכה ושב אל י"י בכל לבבו, ומגביר התשובה שהיא הנקודה הטבעית על כל אותם הענפים, הרי העונות נעשו לו כזכיות מפני שבהיותו מגביר אור התשובה על אותו מקום הפגום מאירו ומזכך אותו, ואינו משבית אותו וכובשו כמו הצדיק כנזכר אלא מתקנו ומאירו מהתשובה, ולזה זדונות נעשה לו כזכיות שממש מזכך אור נקודות התשובה באותם המאורות השמאלית שחטא בהם, ולזה אין לך אור חשוב בספירות מאור הנקודה האמצעית שהיא תוספת מסוד ר"ה בסוד המלכות בגבורה ועולה ונקשרת עד יה"כ סוד הבינה העולה ונקשרת עד הכתר, ולזה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כי סוד מקומם בנקודה האמצעית הקושרת תשובה תחתונה מלכות בתשובה עליונה בינה כנזכר, אין הצדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כנזכר. וזמש"ל:

מעין ד - נהר מ

נהר מ - בסוד התשובה:

יש להקשות קושיא עצומה איך יתכן הרשע שהלך כל ימיו אחרי שרירות לבו, ולבסוף נתחרט ואומר חטאתי וגו' שיהיו נמחלים לו כל עונותיו בדבור חטאתי וכו'. ויש לומר כי כל שעה שהישראלי חוטא ועובר על מאמר יוצרו, הקדוש ברוך הוא מתמלא כעס וחימה, וסמא"ל שמח, והכל לפי שיעור החטא ומדריגת החוטא. וכשישראל מתחרט על מעשיו ואומר חטאתי, סמא"ל מצטער לרוב, והקדוש ברוך הוא שמח שמחה גדולה, כי השמחה שמקבל הקדוש ברוך הוא בעת החרטה היא כפל כפלים מן הכעס שכעס בשעת העבירה, וה"ה הדאגה שקיבל סמא"ל בעת החרטה הוא כפל כפלים מהשמחה ששמח בשעת העבירה, בעבור שנחשב לפני המקום כאלו החוטא בעת החטא כאלו השוה את סמא"ל למקום, ובעת החרטה כאילו הפילו עד תהום רבה, וזה כאשר תהיה החרטה בלבב שלם. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר מא

נהר מא - בסוד התשובה:

דע כי האדם כלול מכל העולמות, ואף על פי שלא זכה רק אל נפש דעשייה עם כל זה מוכן הוא לקבל את כולם, ודע כי הנפש מרמ"ח אברים ושס"ה גידים וזה כלל גדול, וכשהוא חוטא הוא פוגם כפי האברים שחטא בו מן הרמ"ח והשס"ה מן הנפש עצמה. והנה כשיש לו נפש מיצירה או בריאה או אצילות כפי גדולת נפשו כן גם כן פגימת חטאו, ולכן חטא אדם הראשון פגם למעלה מאד כי כפי גודל נשמתו שהיה כולל כל העולמות, וכן כל צדיק וחסיד כפי גודל מעלתו כן תוקף יצרו. ודע כי מי שיש לו נפש דעשייה פוגם בעשייה, וכן כששב בתשובה מתקן בעשייה. ודע כי כל הפגמים הם בשם, וז"ס האנשים הפושעים בי כי יו"ד של השם הוא סוד אצילות, וה' ראשונה סוד הבריאה, ו' סוד היצירה, ה' סוד העשייה, וכפי גודל העבירה שיעבור האדם כן הפגם שמוריד השכינה בתוך הקליפות. וזהו סוד גלות השכינה:

ודע כי אם חטא במצות עשה ופגם בעשייה ועשה תשובה, ישיב המלכות למקומה עם הת"ת, וזהו תשוב ה'. גם אם חטא במצות לא תעשה אז פגם ביצירה ות"ת,והפריד ת"ת מבינה באופן שירדה הקדושה עד ג' אמצעיות דקליפה, לכן כשעושה תשובה תשוב ה' תתאה מלכות עד ה' עילאה בינה, ואז יעלה גם הת"ת עמה. גם באופן ג', לפעמים יהיה החטא בבריאה אם עבר בחייבי כריתות ויש פירוד ותרד תשובה שהיא הבינה למלכות, ואז יחזור מלכות ות"ת, כי הבינה על ידי ירידתה גורמת חיבורם, וזהו תשוב ה'. גם כן באופן רביעי כי חטא גם כן בחכמה והפריד בינו ובין הכתר, אם עבר על חילול השם פגם באצילות וגרם במקום החיים הנצחיים, ואז תשובה היא תשוב ה' עילאה בינה אל הכתר ואז גם החכמה יעלה עמה. ודע כי העובר להכעיס שיודע את רבו ומכוון למרוד בו, גורם שהקליפות יקחו כל השפע, כי זה נקרא פש"ע אותיות שפ"ע, אך עון שהוא כמו האוכל נבלות לתאבון, גורם שהקליפות יקחו השפע ולא כולו, כי אחר שהם לוקחים אותו אז מידם בא אלינו השפע בסוד הגלות:

ודע כי מי שלא רצה פשט המקרא פגם בת"ת דעשייה, ומי שלא רצה להביא ראיה לדבר פגם ביצירה בת"ת שבו, ומי שלא רצה בדרש התורה פגם בת"ת דבריאה, ומי שלא רצה בסוד התורה פגם בת"ת דאצילות, וסימנך פרד"ס. והזוכה לירד לעומק כולם זוכה לסוף המעלות. וזמש"ל. מהרי"א ז"לה"ה:

מעין ד - נהר מב

נהר מב - בסוד לבישת השק:

דע כי הלובש שק ומתפלל לפני הש"י ושואל ממנו שאלתו, קורעין ומבטלין כל גזר דין שבעולם בכח סגולת לבישת השק, ואין תפלתו חוזרת ריקם, וכדי לאמת זה דע כי שק עולה בגי' ד' מאות, וזהו סוד הארבע מאות כתות הטומאה שנבראו בעולם, וכולם היו עם עשו, כי עשו היה כסא לכל אחד ואחד מד' מאות כתות הטומאה שנבראו בעולם, ולזה וירא יעקב מאד וגו', ולא נעלם מן יעקב סוד לבישת השק אבל ידע שאינו דומה לבישת השק שהוא חוץ מגופו, לשקו של עשו שהוא עורו וגו', וזהו סוד השקיפה ר"ל הש"ק יפה וגו'. וזמש"ל:

מעין ד - נהר מג

נהר מג - בסוד היראה ומעלתה:

הענין דע שבעוד שאין באדם יראת ה' שולטים עליו הקליפות, וכל מה שעבד וכל מה שישמור הוא עבודה אל החוץ לתשלום ולתגמול, והרי לא נכנס כלל בכל ענייניו בקדושה, ואמנם כאשר יהיה ירא כראוי יהיה שורה עליו השכינה, כדי שיהיו כל שאר עבודותיו להקדוש ברוך הוא, אם כן ראוי שיראת ה' יהיה ראשית ליכנס אדם לכל הקדושה, שאין עבודה לפנים אלא על ידי היראה הקודמת לו והיא פתח כניסה לכל, וז"ש בזוהר בראשית בפיקודין מאי דנטיר יראה נטיר כולא, שהרי הכל בתוך הקדושה, לא נטיר יראה לא נטיר פיקודין, שכולה חוצה לחיצונים כנזכר. והנה המצוה הזאת כוללת כל התורה כולה כדכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו', כי באמרו אם לא תשמור אלו מצות לא תעשה, לעשות אלו מצות עשה, והיינו את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה השם וגו'. ונודע כי סוד שס"ה מצות לא תעשה הם במלכות, ורמ"ח מצות עשה בת"ת, וזה פשוט, ולכך ביאר הכתוב ואמר את כל דברי התורה הזאת הרי היא המלכות, הכתובים בספר הזה הרי הת"ת, וקיומם יהיה ליראה את השם יאהדונ"הי שהוא נכבד מצד המלכות כבוד ודאי, והנורא מצד הת"ת, והיינו את ה' אלהיך תירא ת"ת ומלכות, כנודע בענין שהיראה לפי זה יכלול היחוד הגמור:

וענין היראה עצמה נאמר כי הוא אינו יראת העונש כי זה קרא רבי שמעון יראת הרע וזהו בחיצונים בקליפות כדפי' בפרשת בראשית, אמנם יהיה היראה לבלתי הכעיס האדם את קונו, ויאמר אוי לי איך אחטא ונמצאתי מכעיס קוני, ומהפך מדותיו מרחמים לדין, ולא יכבד בעיני עונשי המגיעני מזה, כנגד כבידת הכעס אשר הכעסתיו כי רבה היא מאד. ואם יודע יותר יאמר איך אכניס הקליפה פנימה לקודש בחטאתי, ונמצאתי מפגל בקדשים ומכניס צלם בהיכל, וזה יהיה רעה הרבה לפני בוראי, לא אעשה זאת. ואם יודע יותר יאמר אוי לי כי תלויים ייחוד עליונים ותחתונים, וייחוד המדות העליונות, ואבטל ח"ו ייחודם, לא אעשה זאת. וכל אלו הבחינות נקראות יראת חטא שפירשו רבותינו ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וגו', וכל בחינות אלו הם בערך לא תעשה:

האמנם בערך מצות עשה הוא להיות האדם ירא ומצטער איך אעשה לייחד המדות האלו כדי שלא יהיה קצף הדין גובר צריך אני להיות עושה מצוה, כדי שעל ידי המצוה ההיא יתמיד ייחודם, ולא תמצא המלכות לבדה, ואפחד שמא יפגע הדין במעט הצאן צאן קדשים, והיה פרצה גדולה בקדושה מרוב הדין, ולזה צריך שלא יגבר הדין על ידי התפלה והתורה והמצוה, להיות הייחוד מתמיד, וז"ס ר' אליעזר בר' צדוק שהיה מתענה על ירושלים, ור' אליעזר המודעי שהיה מתענה על ביתר, וזהו גם כן אמרו רשב"י ע"ה כל יומא אצטערנא דלא יוקיד עלמא בדינא דצדק וכדפי' שם בפסוק ויש נספה בלא משפט כאשר אין משפט בצדק, וזאת היתה מעלת אברהם כאומר כי ירא אלהים אתה, וזה רצה בסוד העקידה לעקוד הדין להיות המדה ההיא תמיד נקשרת בימין ובייחוד וזהו ויראת מאלהיך. וזמש"ל:

מעין ד - נהר מד

נהר מד - בסוד להסיר הגאוה:

תכוון בשם י"ה במילוי ההי"ן, כי גאוה בגי' י"ה, גם מילוי י"ה בההי"ן כזה יו"ד ה"ה אותיות המילוי דו"ה הם בגי' גאו"ה. והענין שהקליפות אין להם אחיזה רק בו' קצוות שהם ו"ה מן הוי"ה כנודע, ועל ידי גאות האדם מתגאים גם כן הקליפות ח"ו ויונקים מן ב' אותיות ראשונות י"ה, ותכוון להחזירה אל הש"י בעל הגאוה. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר מה

נהר מה - בסוד התענית ארבעים רצופים ובלתי רצופים, וסוד השינה, וסוד השיתין נשמי של דוד המלך ע"ה:

אמרו רבותינו ז"ל כי הישן בלילה טועם א' מס' מטעם מיתה, ודע כי עד חצי הלילה הנשמה הולכת לטייל, והרוח לתת דין אם עסק בתורה, והנפש הולכת לתת חשבון על קיום המצות, ואינו נשאר בגוף כי אם נפש הבהמית, הולך ממנו א' מס', ואותו חלק אינו יוצא כולו עד שישן יותר מס' נשמי, אבל אם ישן ס' נשמי או פחות אינו טועם באותה שינה טעם מיתה כלל, כי כל עוד שאינו יוצא חלק א' מס' ויותר הוא בטל בס'. ודע כי שיעור חלק א' מג' אלפים ות"ר מהנפש יוצא בכל נשימה ונשימה מהס' נשמי, כי השתין נשמי הם חלק א' מס' מהנפש, וס' פעמים ס' עולה ג' אלפים ות"ר:

ודע כי שיעור דם הנפש הוא רביעית הלוג, שהוא ביצה וחצי מביצה ירושלמית, ומשקל הרביעית ד' סלעים וחצי, והוא משקל י"ח דינרין כמנין ח"י, ולכן נקרא בעל חי כל זמן שלא השלים נפשו, וכל דינר משקלו דרה"ם וחצי, והוא הנקרא מטקא"ל בזמננו זה, נמצא שח"י דינרים משקלם כ"ז דרה"ם כמנין ז"ך אותיות התורה, וכל דינר ודינר משקלו ו' מעין, ו' פעמים י"ח עולה ח"ק, וכל מעה משקלו ד' איסרין נמצא כי כל דם הנפש משקלו תל"ב איסרין כמנין תב"ל, וכל איסר משקלו ד' שעורות שהם אלף תשכ"ח. והנפש נערכת בערך כסף שנאמר בערכך נפשות כסף, וכסף שהוא משקל שעורה שוה ב' פרוטות, נמצא ב' פעמים אלף תשכ"ח עולים ג' אלפים תנ"ו פרוטות יש במשקל רביעית כסף:

ודע כי כשהאדם ישן עד שתין נשמין יוצא מהנפש בכל נשימה ונשימה חלק א' מג' אלפים ות"ר מהנפש, נמצא שכל חלק וחלק הוא פחות מפרוטה, ולכן אינו מרגיש ומצטער, שאם היה יוצא בכל נשימה כשיעור פרוטה שלימה היה מרגיש ומצטער, וז"ס הפרוטה שיש בה ממשות ופחות משיעור פרוטה אין בה ממשות, לא בצדקה, ולא בגניבה וגזל, ולא בקידושין, ולכן הישן פחות משתין נשמי אינה שינה, בעבור שלא יצא מהנפש חלק א' מס' בשלימות, וכשישן יותר משתין נשמי הוא שינה וטעם טעם מיתה, ונפקא מינה שאפילו היה ישן כל הלילה וכל היום אינו יוצא ממנו יותר מחלק א' מס' שיוצא בשתין נשמין קדמאי, שאם היה יוצא יותר מחלק א' מס' היה ישן שינת עולם:

ודע כי סוד התשובה שצריך אדם להתענות ארבעים יום רצופים זה אחר זה, והענין הוא כי כשהאדם מתענה כ"ד שעות, מתמעט באותו תענית מדם הנפש חלק א' מתל"ב שהוא שיעור איסר. והמתענה ג' ימים רצופים לילה ויום שהם ע"ב שעות כמנין חסד, מתמעטים ממנו מדם נפשו ג' איסרין כאלו התענה מ' יום רצופים ויותר, והיינו שהיה משתבח ההוא צורבא מרבנן שהתענה בכל חדש מ' יום ולא הוו ידעי מאי קאמר:

ודע שהמקבל עליו להתענות מ' יום שהוא סוד התשובה, צריך שאותן מ' יום יהיו רצופים זה אחר זה שלא יפסיק בנתיים לא חודש ולא שבת, אלא יתענה אף בהם לכן צריך להזהר שלא יבא בתוך המ' יום יום א' מהג' ימים שאסור להתענות בהם, והמתענה בהם מפסיד ואינו מרויח שהסניגור נעשה לו קטיגור, ואלו הם הג' ימים הנזכרים, יום מתן תורה ו' לסיון, וערב יום הכפורים, ויום פורים, אבל בשאר כל ימות השנה בחגים ובמועדים ובשבתות ובר"ח אינו חייב להפסיק, ואם הפסיק בהם חוזר ומונה והימים הראשונים יפלו, בסוד התשובה הוא להתענות מ' יום זה אחר זה בלי הפסק שום יום בנתיים, כדי שיכה ויכניע את היצר הרע המחטיאו, ולמעט ממנו מ' יום זה אחר זה בכל יום איסר, ואף על פי שבסעודת הלילה חוזר ומשלים אותו המיעוט, ולכן המתענה ג' ימים רצופים זה אחר זה לילה ויום הוא יותר חשוב לפי שמתמעט בכל יום איסר א' ואינו ממלאו באופן שבסוף ג' ימים מיעט מדם הנפש שיעור ג' איסרין, מה שאין כן במתענה מ' יום ואוכל בלילה או אפילו אלף יום לפי שבלילה ממלא חסרונו. אבל עם כל זה המתענה מ' יום בלי הפסק מועיל לו לכפרה כמו תענית ג' ימים ולילות, לפי שמכה ומכניע את יצרו הרע וממעט ממנו איסר מדם הנפש בכל יום תמיד מ' יום זה אחר זה מבלי תת לו מנוחה בנתיים:

ודע שהמתענה ז' ימים לילה ויום אפשר להתקיים, ואם יתענה יותר אי אפשר להתקיים, הואיל וכל יום תענית של כ"ד שעות מתמעט איסר א', נמצא שבז' ימים מתמעטין ז' איסרים, והם קרוב לחלק א' מס' מהתל"ב איסרין שיש בנפש, ולכן יכול להתקיים, וכשהתענה ה' שעות יותר מז' ימים או יותר אי אפשר להתקיים בשום אופן, כי כבר יצא ממנו חלק א' מס', וכבר אמרנו כשיצא ממנו חלק א' מששים ועוד כל שהוא אי אפשר להתקיים, כי ז' פעמים ס' עולה ת"ך, נשארו מתל"ב איסרין י"ב איסר, וכל איסר ח' פרוטות, וי"ב פעמים ח' עולה צ"ו, נמצא שפרוטה וחצי הוא חלק א' מס' מהצ' פרוטות, ומשש פרוטות הנשארות עשירית הפרוטה הוא א' מס', נמצא ט"ו איסרין ופרוטה וחצי ועשירית הפרוטה הוא חלק א' מס' מהתל"ב איסרין של דם הנפש, וכל פרוטה מתמעטת בג' שעות בין ותדע:

ודע כי הרוצה לחזור בתשובה ואינו יכול להתענות מ' יום או ג' ימים לילה ויום, יכול לפדותם במ' איסרין כסף מזוקק לצדקה, וכן מי שהיה בדעתו להתענות יום א' בנתינת איסר כסף מזוקק לצדקה יוכל לפדות, ובלבד שלא יהיה תענית צבור:

ודע הואיל וכוונת העינוי הוא כדי לצער את הגוף ולהכניע את היצר הרע למעט ממנו שיעור איסר כנז' מדם הנפש, לכן חייב להזהר האדם שלא יאכל ליל כניסת התענית יותר מכדי הרגלו, שאם הרבה בסעודתו בעבור התענית לא יועיל לו התענית, שהרי אותו המותר שמור לו ליום תעניתו. מסכ"י:

ומה שאמרו רבותינו ז"ל האי צורבא מרבנן דמתעני ליכול כלבא שירותיה, היינו מי שלא חטא מימיו אינו צריך תענית, כי עסק התורה גדול מן התענית, כי מי שלא חטא יותר טוב לו לעסוק בתורה, שבזה יביא שפע לנפשו ממקום גבוה מאד מן החכמה כנזכר בזוהר בשלח, אמנם מי שחטא ראוי להתענות כדי לתקן אותו המקום, עם היות שלא יוכל להמשיך לנפשו מזון רק ממקום התחתון כי ע"י אותו התיקון יוכל לעלות למעלה:

ודע שהתענית הוא דומה לקרבן, והענין הוא שעם היות שהאכילה כשהאדם מכוון בה כראוי הוא מעלה גדולה עד מאד, עם כל זה הארתה היא מתתא לעילא כדמיון תחלת הקרבן, אמנם התענית הוא כסיום ענין הקרבן מעילא לתתא, והענין הוא שהקרבן בתחלתו עולה מתתא לעילא ועולה עשן וריח הניחוח מעשייה ליצירה וכו' עד א"ס כנודע וכנזכר בעין הקורא בס"ד, וכן הוא סוד האכילה של האדם שהוא עולה הנאות האכילה ההיא ואותם הכוונות הטובות מתתא לעילא, כי מן הכבד עולה ללב, ומהלב למוח שהוא היותר עליון שבאדם, אמנם סיום הקרבן הוא אחר שעלה ריח ניחוח למעלה אז יורד שפע רב וגדול מעילא לתתא מן המוח עליון עד סוף המדריגות, וזהו סוד התענית כי ביום התענית אין האכילה עולה ממטה למעלה, רק אדרבה המוח משלח מזון מעילא לתתא אל כל האברים מאותו המזון הרוחני שהוא חלקו של מוח, משם הוא מחלק אח"כ מזון ומוריד לכל האברים, ומשם ניזונין ביום התענית, וזו היא הכוונה שצריך שיכוון המתענה. אמנם טעם התענית ב' וה' כתב האר"י זלה"ה שהטעם הוא כי בהם שולטים גבורה והוד שהם הדינים, והמתענה בהם יכוון לשתף ולמתק גבורה בחסד, והוד בנצח, ולקרא בימים אלו בסדר קדשים כאלו הקריב קרבן בזמן שבית המקדש קיים, וישמור מלשון הרע ורכילות וכיוצא בהם. וזמש"ל:

מעין ד - נהר מו

נהר מו - לבאר מי הוא הנקרא צדיק:

דע שמדריגת הצדיק אינו תלוי אלא בשמירת המצות ברית מילה בטהרה, ויש בזה ב' כתות הכת העליונה שבאו לידי נסיון כיוסף הצדיק וזה נקרא צדיק גמור, ומי שלא בא לידי נסיון אף על פי ששמר בריתו נקרא צדיק שאינו גמור, ומקומו במדת צדק בחסרון יו"ד של מדת צדיק, כי אותיות צדק הם אותיות צדיק חסר יו"ד, ודע כי כל מי שאינו צדיק אינו ראוי להקבר בארון, ואם נקבר בארון מדקדקין עמו עד כחוט השערה, ואם לא היה נקבר בארון לא היו נפרעין ממנו אלא על העבירות החמורות לבד, ולזה לא נמצא בתורה מי שנקבר בארון אלא יוסף שנקרא צדיק ובא לידי נסיון. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר מז

נהר מז - במעלת הנקראים בנים ועבדים, וענין ישראל שאינם תחת השר:

הענין כי השגחת האל יתברך נמשכת עד הכסא הכבוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, והיינו בעוד שאין השכינה מתלבשת בהם, אמנם כשהשכינה היא מתלבשת בהם אז ארבעתם יחד חיה א' בסוד הקשר והייחוד, וכל עצם ההשגחה אחת, ונמשך יחוד הקשר הזה וההשגחה הזאת המיוחדת עד היכל לבנת הספיר, כי עד שם מגיע ההשגחה, ומפתח היכל לבנת הספיר שאין לו אלא פתח א' תתחלק ההשגחה לע' שרים, ע' חלקים, להם צינורות, שבהם תתלבש ההשגחה להנהיגם, וביום הנועד לדון כל העולם יתועדו כולם ויושגחו על צד ההשגחה הכוללת, וינתן בהם כדי צורך כל אחד ואחד, כאמרו ויבאו בני האלהים וגו', וכתיב ועל המדינות בו יאמר וגו', והמדינות הם ההשרים, כי העולם הגשמי נחלק אליהם, והשר פועל כל השנה כפי השפע הנחלק אליו, וניצוץ ההשגחה מתלבשת בו כי לא בידו טובו:

אמנם ישראל בזה אינם שוים עם שום אומה ולשון, אחר אשר נבחר אברהם לחלקו יתברך וכל זרעו הקדושים, והם מסורים תחת פתח היכל לבנת הספיר שהיא השגחה הפרטית לעולם, שכל השגחת הקדוש ברוך הוא נקשרת עם ישראל בארץ ישראל שהיא נגדית לפתח היכל לבנת הספיר, כאמרו והיה עיני ולבי שם כל הימים. ובהיות אל בארץ ישראל הרי הם נקשרים עם ההשגחה הנזכרת בלתי נחלקת לחלקים כלל בענין שאינם תחת השר ולא שליח. אמנם בהיות ישראל גולים בעת הזאת לבין האומות והשרים, הנה עיקר השכינה בארץ ישראל ועיקר השגחה בה, שמעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, אמנם ניצוצות שכינה מתלבשת עם ישראל בתוך השר שישראל נתונים תחת ידו, כאמורו ואני בתוך הגולה, ממש ירדה שכינה עמהם, ונטתה פתח היכל לבנת הספיר להתלבש כל כח ההשגחה בשר כשדים, וכן למדי, ולכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ולזה ישראל העומדים בח"ל עובדי ע"ז בטהרה הם, שהם משפיעים לשר ההוא שהם מתפללים על הברכה, ואין ספק שלא יושפע אליה שפע אלא על ידי השר ההוא אשר הם תחת ידו, ולכן נצטוו והתפללו אל שלום העיר, כי בשלומה יהיה לכם שלום, וכן אמר דוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י וגו', אחר שגמר בלבו לצאת חוצה לארץ והוכרח לייחד ולהיותו משפיע על כרחו יהיה על ידי השר החיצוני, והיינו עבודת אלהים אחרים:

ולכן מעולם לא נשלמה שכינה בארץ ישראל מפני שראובן וגד וחצי שבט מנשה שנשארו חוצה, ובהכרח ניצוץ שכינה חוצה עמהם, והיינו סוד מראה המזבח שבנו, ולא כן לעתיד, שי"ב שבטים כולם מיוחדים בארץ ישראל כנודע, וממשיכים עליהם שכינה בסוד נשמתם שהוא סוד היכל לבנת הספיר ולפנים, מצד האופנים נפשין, ומצד החיות רוחין, ומצד הכסא נשמתין, והם עובדים עבודת התורה שבסגולה על ידי נפש רוח ונשמה לקשור ההשגחה יחד להאירה עליהם:

והנה בישראל יש חלקים, יש עובד וזוכה לנפש בלבד, וזה יזכה אל ההשגחה עליו בבחינת עולם האופנים לבד, דמתמן נפשין. ויש עובד יותר ומתדבק בתורה ובמצות בחשק גדול ומתרחק מיצר הרע יותר, וזוכה לרוח עם הנפש, וזה יזכה אל ההשגחה בבחינת החיות עם האופנים, ויש עובד יותר ומתרחק מיצר הרע שיעור רב, כי כפי ריחוק האדם מיצר הרע שהם הקליפות וקורבתו אל התורה והעבודה, כן יגדל מעלתו ויזכה אל נשמה דכסא כבוד, ויזכה אל ההשגחה עליו יותר פרטית, ויקרא עבד שלם ישתבח בו בוראו, כאמרו כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו':

והנה יש במדריגת בנים שהם שלמים בעבודה יותר ויותר מעבדים, והטעם שהעבד יעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, והענין כי מי שלא למד דרך סוד כלל ויושלם בעבודה תכלית השלימות יזכה אל מדריגת עבד שלם, ומעולם לא יוכל לזכות למדריגת בן, והטעם שהוא עובד על מנת לקבל פרס, והיינו שבהיותו שמתפלל לקונו או נוטל לולבו ומקריב זבחו וכיוצא, כל כוונתו כפי הדברים היוצאים מפיו, אם יאמר ברך עלינו י"י אלהינו את השנה הזאת, וכן רפאינו י"י ונרפא, וכן כיוצא, הרי כל כוונתו לתועלת עצמו להשפיע רב טוב לעולם, וכל מה שיוסיף ויתאמץ בכוונתו בתפלתו יוסיף להיות קובע פרס רב מרבו, הברכה והרפואה והחיים והשלום כאמרנו זכרנו לחיים וכיוצא, וכן בכוונת נענוע בלולבו לעצור טללים רעים וכיוצא, הרי לעולם נוטל פרס מרבו:

אמנם הבן שהוא האיש אשר חננו קונו לכנוס בפנימיות החכמה הנסתרת, וידע וישכיל כי באמרו ברך עלינו וכן רפאינו הכוונה להמשיך הברכה והשפע לספירות כנודע במקומו, הנה זה עובד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה כבן המשמש את אביו ואת אמו, עבודה שלימה מאהבה בלי לקוות ממנו שום תועלת ולא פרס, והטעם כי הבן נשמתו מאצילות מעצם הספירות ולזה יקראו בנים ממש מיחודא דקודשא בריך הוא ושכינתיה. אמנם הקודמים יקראו עבדים בני אמה העבריה, כי הכסא והחיה והאופן שמשם סוד נשמתם ורוחם ונפשם הם עבד ואמה אל האצילות, משועבדים אל תשמיש האצילות להשפיע, והיינו אמרו דוד המלך ע"ה אני עבדך בן אמתיך מטטרו"ן וסנדלפו"ן. אמנם הבנים שהם מצד האצילות הם מעצם הספירות מזיווגא דקודשא בריך הוא ושכינתי' יקראו בנים, כאומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגו' על כן המו מעי לו, שהם פנימיות המעיים:

והענין כי מי שהם במדריגת בנים כנזכר וזכו לנשמה דאצילות בסוד בינה, והם המדריגה הגדולה במדריגת בנים זה יזכה לעורר בסוד נשמתו השקידה התמידית שלא תפסיק כענין רשב"י וחבריו שהיה תורתם אומנותם ומעולם לא פסיק גרסא מפומייהו, וזה כי זכו לנשמה דאצילות מבינה שהוא סוד התעוררות הבינה עם החכמה שהוא תמידי למען יזמרך כבוד ולא ידום. אמנם מי שלא זכה אלא לרוח ונפש דאצילות, הנה התעוררותם בעבודה בלתי תמידי כי אם לעתים, ובעת ההיא ישכון עליהם סוד שכינה השוכנת בתחתונים כפי בחינתם:

ודע שדרך המקבל התועלת לרדוף אחר המועילו, אמנם הנותן התועלת אין דרכו לרדוף אחר המקבל התועלת, ולכן מי שיזכה אל נפש דעשייה לא ירדוף אחר ייחודם ולא יתדבק בהם רק האופנים מפני כשרון מעשיהם, מפני ההשגחה המתלבשת באופנים ושם יגרמו השפע בכשרון מעשיהם בלבד, ואם ייטיבו מעשיהם וזכו אל הרוח דיצירה, הנה בטוב מעשיהם יגרמו להמשיך השפע בו, ולכן ירדוף אחריהם לתועלת הנמשך אליו מהם, ואם ייטיבו עוד ויזכו אל הנשמה דבריאה הנה ירדוף ויתדבק עליהם סוד הכסא לתועלת הנמשך לו מהם, ואם יזכו עוד אל נפש ורוח דאצילות הנה ירדוף אחריהם ת"ת ומלכות לתועלת הנמשך אליהם מיחודם על ידו, וזהו הטעם הכנע הטבע ופעולת הנסים וקבלת תפלת הצדיקים כפי מעלתם כנזכר. וזמש"ל:

מעין ד - נהר מח

נהר מח - בסוד השתעבדות אשה לאיש:

דע שספר שיר השירים מדבר בענין חתן וכלה, החתן רומז לשכינה והכלה לישראל, וידוע כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכפי המדה שמתנהג עם הקדוש ברוך הוא, אשתו מתנהגת עמו, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל זכה עזר, לא זכה כנגדו, שמורדת בו כמו שהוא מורד בקונו, וזה הסוד לא שייך אלא דוקא לצדיקים. ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו אין ראוי להתרעם עליה כי הוא דאפסיד אנפשיה. אמנם הרשעים דרך טבע הוא שנשמעות להם שמתייראות מהם:

ודע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש כאלו מתנהגת על פי מדת הרחמים, ואין מקרה רע ופגע רע יקרה באותו הבית מפני שהשכינה שורה בבית המתנהגת על פי מדת הרחמים:

ודע כי ג' מיני גבורות הם באדם, הראשונה הכובש בגבורתו מדינות רבות, שנית גבורה גדולה מזו הכובש את אשתו, שלישית גבורה גדולה מזו הכובש את יצרו:

ודע שיש ד' מיני זיווגים המין הראשון שהוא המשובח והוא בזמן שנפש הזכר בא ממדת החסד וזכה בבת זוגו, והוא שהאיש בעל שכל וכן אשתו יש לה שכל אנושי ומכרת שבעלה עיקר והיא טפל ונשמעת לדבריו. המין הב' שהאיש ממדת החסד ולא זכה לבת זוגו ולקח אשה ממדת הגבורה הנקרא מדת הנקבה ודעתה קלה. המין הג' שהאיש בא ממדת הגבורה ואשתו מצד החסד, הוא יש לו דעת נשים לפי שבא ממדת הגבורה, והיא יש לה דעת אנושי לפי שבאה ממדת החסד שהוא זכר, ולזה הוא נשמע לדבריה והיא אינה נשמעת לדבריו. המין הד' שאיש ואשתו שניהם ממדת הגבורה ושניהן דעתן קלה, שגם האיש יש לו דעת נשים, ולעולם יש ביניהם קטטה, לפי שהאשה עיקר והאיש טפל, אחר ששניהם באים מגבורה שהיא מדת הנקבה לזה הנקבה עיקר והאיש טפל. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר מט

נהר מט - בענין איוב ודינה:

דע שדינה בת יעקב נולדה בשנת תשעים ליעקב, ויוסף אחיה בשנת צ"א, וכשהיתה דינה בת ז' שנים נתעברה משכם בן חמור וילדה את אסנת כשהיתה בת שמונה, וכשהיא היתה בת תשעה נשאת לשמעון אחיה וילדה את שאול בן הכנענית, וכשהיתה דינה בת מ' ירדה למצרים ויוסף היה בן ל"ט שנה, וכשמת יעקב היה יוסף בן נ"ו שנה ודינה בת נ"ז שנה, ולאחר ב' שנים אחר פטירת יעקב נשאת דינה לאיוב והיא היתה בת נ"ט שנים והוא היה בן י"ח שנה, נמצא כשהיתה דינה בת מ"א נולד איוב, ואותה שנה היתה שנה שניה שירדה למצרים:

ודע שאברהם ונחור היו אחים, ויצחק בן אברהם ועוץ בכורו של נחור היו שני בני אחים, ודינה בת יעקב בנו של יצחק נשאת לאיוב בן בנו של עוץ, ומה שכתוב איש היה בארץ עוץ, דע שעוץ בכורו של נחור בנה עיר אחת סמוך לשפת ים של טבריה לעצמו וקרא שם העיר עוץ על שמו, וזאת העיר קרא המתרגם ארמינייא והיא קושטנטינא הראשונה, ואיוב נולד בארץ עוץ היא ארמינייא הנקרא קושטנטינא. ובשנה שנייה שירדה דינה למצרים נולד איוב, וכשהיה איוב זה בן י"ח שנים היה נביא וחסיד מחסידי אומות העולם וירד למצרים ונשא את דינה קרובתו, ודינה גם כן היתה נביאה וידעה שהיא קרובה, גם ידעה שנולד מהול, ולזה נקרא תם, ולזה נתרצתה לינשא לאיוב, ועם כל זה אם היה יעקב קיים לא היתה נשאת לאיוב, אף על גב שהיה נביא וחסיד ונולד מהול, עם כל זה עדיין נקרא ערל אחר שלא הוציא טיפת דם לשם גירות, כי גם בלעם נולד מהול ונקרא ערל:

ודינה ילדה ז' בנים וג' בנות, ואיוב עשיר היה וגדול הדור, והנה היו לו ז' אלפי צאן לפרנסת ז' בניו, ושלשת אלפי גמלים לפרנסת ג' בנותיו, ואלף בקר לפרנסתו, ות"ק אתונות לאשתו, שיתפרנסו כל א' מהפירות והקרן ישאר לעולם קיים. ועמד בעושר זה וכבוד זה עד סוף ע' שנותיו, ולסוף ע' שנותיו נפטר יוסף הצדיק, וכל זמן שהיה יוסף קיים זכותו היה מגן וצנה לכל הי"ב שבטים, ולא היה יכול לקטרג הקטיגור, וכשנפטר יוסף אותם י"ב חודש הראשונים אחר פטירתו שהיה משתדל לעלות לגן עדן עליון כדברי רבותינו ז"ל כל י"ב חדש נשמתו של אדם עולה ויורדת, ולסוף י"ב חדש עולה ושוב אינה יורדת:

וסוד הענין הוא כי הנשמה לאחר שהורגלה בעולם השפל אחר פטירתה אינה יכולה לפרוח באויר לעלות לגן עדן, וכמו שהאפרוחי הצפרים מאחר שיצאו מקליפתן אינם יכולות לפרוח באויר, אלא מתחילין להרגיל עצמן מעט מעט, ובכל יום מוסיפין כח לפרוח יותר עד שלבסוף י"ב חודש יכולה לפרוח עד גן עדן. וכשנפטר יוסף והיתה נשמתו משתדלת לפרוח באויר ולעלות בגן עדן עליון כנזכר, ולפיכך לא היה מגין על ישראל ומצא המקטרג מקום לקטרג על ישראל, וי"י ברחמיו על ישראל גירא הקטיגור על איוב כדי להציל את ישראל, כדברי רבותינו ז"ל משל לרועה וכו'. ועוד בעבור שהש"י רצה לנסות את איוב היוכל לעמוד בנסיון כאברהם ולא עמד ובעט ביסורין, ולא נתייסר אלא י"ב חודש שעלתה נשמתו של יוסף הצדיק בגן עדן עליון והתפלל בעד ישראל והגין משם ואילך על ישראל:

ובעבור שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה ואפילו הכלבים, כדברי רבותינו ז"ל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו כתיב בתורה לכלב תשליכון אותו, ולפי שאיוב לא טבל לשם גרות ולא הטיף טפת דם ברית ולזה נקרא ערל ואין לו חלק לעולם הבא, ולזה ניתן לו שכרו בעולם הזה וכפל כל אשר היה לו למשנה בשכרו, וניתוסף לו חיים עוד ק"מ שנה כאמור ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, וכתיב ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה, מכלל ששניו הראשונים היו שבעים זולתי שנת היסורין שלא נכנסה במנין, באופן שהיו שנותיו של איוב מאתים וי"א שנה, ואינם נכנסים במנין אלא מאתיים ועשר של ימי הטובה, שהשנה של היסורים הם ימי הרעה ואינם נכנסים במנין, ובשנה השנית ליציאת מצרים בזמן המרגלים מת איוב, וידוע שמושב בני ישראל במצרים היו רד"ו שנים, ואיוב נולד בשנה השניה שירדו למצרים ומת בשנה שניה שיצאו. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר נ

נהר נ - לבאר פגם העולם בסילוק הצדיק בר מינן:

הנה סוד אור עליון המתפשט בעולם הזה התחתון הוא על ידי יחוד הגוף והנפש, והוא משל אל אור הבהיר הבא ומאיר דרך חלונות וחרכים עד הגיעו אל ספיר העומד למטה, ועל ידי היות הספיר ההוא שואב האור הנזכר האור השופע ומאיר דרך חלונות הנזכרים, ואם ידעך בהירות הספיר ויחשך אורו (ו)ישארו כל החלונות כאישון לילה ואפלה, וזה סוד קשר העולמות כולם, מהייחוד הנעלם הבורא עד היחוד הנגלה הנברא שהוא האדם אבן ספיר, והבורא שפעו הוא האור הבהיר המאיר עליו, וע"י ב' הקצוות האלו קשר כל העולמות וחיותם, כי הבורא משגיח באדם, והשגחתו היא עוברת ומחיה כל העולמות, והיינו בסוד הנשמה שבו אשר בה הוא מאיר ונעשה גזרת הספיר ויהלום, ולכן פרישת הנפש מהגוף קשה כי הוא סיבת סילוק שכינה כמעט, וזה אחד מטעמי הקריעה על אדם כשר והבכי וההספד עליו, ולכך ממש כענין המות שהוא ח"ו סילוק חיות מהעולמות כן הוא סילוק הצדיק. וזה מה שנראה לי:

מעין ד - נהר נא

נהר נא - בסוד ויוסף ישית ידו וגו':

הענין כי שכל האדם כולל הצורות הגשמיות מחשביות מצויירות, ופתח כניסתם בו הוא העינים, כי העינים יראו הצורה הגשמית וימסרוהו דרך צינורות ידועות לשכל, והנה ימצא על ידי היות העינים פתוחים השכל הגשמי מסתכל בצורות גשמיות, ולכן מצוה לסגור העינים בעת התפלה לסלק דעתו מהצורות הגשמיות כולם ליחד המחשבה בצורות השכליות. ועתה שהאדם מסתלק מסתלקים ממנו מה שהוא פתח כניסת הצורות דהיינו האחיזה שיש לאדם בעולם הזה, והסוגר מורה שישאר אחריו זמן רב יורש חלק ההוא, והענין כי החי נהנה מענייני הגשמיות לעבודת קונו ונשמתו שמחה בעבודת המצוה הגשמיות, ובהסתלק האדם בלי ספק יאבד מכאן ולהלאה תועלת הנמשך לנשמה מעולם הזה הגשמי, וכאשר ישאר לו בן ראוי וכשר והגון והבן עוסק בעולם הזה במצות מעטירים האב מלמעלה באור מצות הבן, ועל ידו נהנה, וזהו ויוסף ישית ידו וגו', לרמוז כי יוסף יורש אותו הענין, וממצוותיו נהנה יעקב. וזמש"ל:

מעין ד - נהר נב

נהר נב - לבאר מציאת ההרגש למתים, וסוד התכריכין של פשתן:

במסכת ברכות ובזוהר נמצא שיש קשר אל הנשמה עם הגוף אחר שנסתלקה ואפילו אחר ששלטה הרקב בעצמות, ימצא הקשר הזה בעצם קטן שהוא כשאור בעיסה בתחיית הגוף, והנראה שהעצם הזה הוא עצם הקטן שהוא תחת המוח בו בפנימות הגולגולת ואינו דבק אל עצם אחר והוא קטן כשעורה, האמנם אינו כמציאות שעורה אלא הוא עגול וקרוב אל המרובע ובו חוטי דם בדמות עכביש מסובכים אלו באלו, ובאותם הורידין מיוסדים ה' חושים וכמעט כל הגוף וחיותו בענין חמשה חושים בנויים על זה, והוא חוש המשותף מכולם, ולכן ממנו נבנה כל הגוף, ובכל מקום שימצא עצם זה שאין לו ביטול עולמית ימצא קשר הנשמה בו, לסבת יחס הקודם אל הנשמה עם הגוף, שעם שתסתלק ישאר קשר ובנין ורושם, כי זו בחינת הקדושה ועל זה נאמר והשימותי את מקדשכם, אף על פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדים, ונוסף עוד שעיקר בריאת האדם לא היה למיתה, אלא להיותו הויה קיימת אלא שחטא אדם וגרם המיתה וההעדר, ועכ"ז אינו תמידי אלא מעותד אל התחייה כמו שהעידה התורה בכמה מקומות, לכן ההעדר אשר יעדר החיים מן הגוף אינו העדר החלטי אלא קצתי, אמנם בעצם זה תשאר הקשר החזק ואמיץ עד שהקשר הזה יחזיר הדבר אל קדמותו שהוא סוד התחיה:

והנה אלו חמשה חושים להם בחינה גשמית מתלבשת בגוף ובחינה בעצמם, והנה בחינתם בגוף יסתלק במיתת האדם, אמנם בחינתם מצד עצמם הוא יש העומד ואינו אבד במיתת הגוף, והם תמיד קרבים אל העצם הנזכר ואין להם ביטול לעולם, ולזה אין המיתה מבטלת החושים, וענין ר' אלעזר יוכיח, וכן אמרם דובב שפתי ישנים, ומעשה דאחאי בר יאשיה יוכיח שהגוף ממש היה מדבר ושומע, אמנם ענין המיתה הפרד הקשר שיש לה' חושים שהם קשורים בדרך אחרת בזמן החיים. וכן מהדרוש הזה יובן ענין לבוש המתים, כי כמו שנכנסים בקבר כן ממש מתלבש הכח ההוא שבקבר ברוחניות הלבוש הגשמי שמוליך עמו, והיינו סוד הכח המעמיד גשמיותו שאין דבר הגשמי מעדני או מלאכותיי שאין בו כח מלמעלה ושעטנז יוכיח, שפוגם בכח טמא השורה עליו על הנפש, וכן אותו כח שהלבושים ההם מלביש הנפש הגשמיות אף אם ירקבו התכריכים, וזה טעם ר' גמליאל שאמר לא אהיה כחתן בין האבלים, ולא כאבל בין החתנים, וכן המחצלת הנזכרת במסכת ברכות בההוא עובדא, וכן העידו האנשים העסקנים שקוברים אחרים אצלם, כדפירשו רבותינו ז"ל כפי מה שהלבישום בשעת מיתתן נראים כך, אם נאים נראים נאים, ואם כעורים נראים כעורים, ודברים אלו אמיתיים:

ומצאתי בסכ"י וזה לשונו, דע שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן, כי הוא תועלת לחיים ולמתים לקטנים ולגדולים, שכל נפטר שמתלבש בתכריכי פשתן לבן אפילו שנפטר בחו"ל כל קטיגור מתהפך לו לסניגור, והרוצה לחקור ולדרוש ולבדוק ולנסות מופת סגולת לבישת בגדי פשתן בלא לבוש אחר, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה ע"י לילית הרשעה, או רוח רעה, או כל רוחני מסטרא דשמאלא, תינוק זה בטוח מכל אלו הזיקות בסגולת לבישת בגדים אלו:

ודע שסגולת בגדי פשתן הנזכרים, דוקא שלובש בגדי פשתן לבדו בלא מין אחר עמו, אבל אם נתערב מין אחר עמו אפילו חוט אחד פוסל בו, ופרעה השיג בחכמתו סגולת הבגדים ולכן היה מלובש כולו בבגדי פשתן לבן, ובהם היה מתגאה בפני חכמיו וגדוליו ואומר להם כי הוא אלוה, והמופת שכל חכמיו וחרטומיו לא היו יכולין לשלוט בו ברוב כשופיהם, והם לא ידעו שהיה הדבר תלוי בסגולת הבגדים, וגם יוסף השיג זה הסוד ברוח הקודש, וידע שהלובש בגדי פשתן לבן אין שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף, כלל הדברים שניצול מכל דבר רוחני חוץ מרשות הבורא שאין דבר עומד לפניו, אבל שולטין עליו כל מיני נזק טבעי וגשמיי כגון מים ואש וקור וחום ואבן וברזל, וכל מיני מקרה ופגע, ודע כי לא יש מסוכן בעולם כמו כהן גדול ביום כפורים שהיה נכנס לפני ולפנים במקום שאין רשות לשום מלאך ושרף לכנוס שם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי מאי וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אפילו מי שנאמר עליו ודמות פניהם פני אדם שהם חיות המרכבה, וכדי שלא יתקנאו עליו קנאה ותחרות לקטרגו, לזה צוה האל יתברך שכל מצותיו עצה טובה, שיכנוס בבגדי פשתן לבן שהם מסוגלים שהקטיגור מתהפך לו לסניגור. ולזה יוסף השיג זה הסוד כנזכר, ולזה פרעה הרשע מרוב דאגת לבו בראותו את יוסף לבוש בגדי שש לזה שם רביד הזהב על צווארו כדי לבטל סגולת לבישת הבגדים, וז"ש וישם רביד הזהב, ויוסף לא חשש לענין הרביד לפי שעה, כדי להראות לפרעה שלא השיג הסוד, אמנם כשהלך לביתו הפשיט רביד הזהב מעליו. וכל זה כדי להעלים מפרעה הרשע הענין. וזמש"ל:

מעין ד - נהר נג

נהר נג - לבאר אימתי תתלבש הנשמה בלבושה הרוחני:

הענין הנה יקשה על מה שאמרו בזוהר (פרשת שלח לך ע' שכא ) כי כל זמן שהגוף קיים בקבר אין הנשמה והרוח נכנסים למנוחתם, אם כן יעקב וכל מלכי בית דוד הנחנטים, וכן הצדיקים שאין רקב שולט, בבשרם, כמו אחאי בר יאשיה, וכיוצא מי שאין בו קנאה, אם כן ח"ו יצא שכרו בהפסדו שהרי לעולם אינם מתלבשים לבוש המלכות ח"ו. אמנם י"ל כי כאשר הגוף ההוא אינו ראוי והגון מפני רוע מעללי הקנאה והמעשים המכוערים וכיוצא, אז צריך לידון ולישפט על רוע מעלליו בלי ספק, ואי אפשר להתלבש הרוח בקדושה העליונה אלא עד ירצה מפעליו המכוערים, וכן רוחו סובלת צער זה שהוא ערום, וכל שכן אם יעמוד בדין הגיהנם, והיינו הנזכר בזוהר, אמנם איש אשר מעשיו הגונים וישרים מתרקב בזריזות, ואם הוא צדיק גמור ועינה (נפשו) וגופו לרצון קונו יזכה ללבוש ההוא אף בחיים, כמו מרדכי ואסתר, וכל שכן שיזכה מיד אחר המות ולא יעכבם הגוף כלל, ומטעם זה לא עיכב לרבי אלעזר בר' שמעון כל אותם השנים שעמד בלא קבורה וכיוצא. וזמש"ל:

מעין ד - נהר נד

נהר נד - לבאר חטא אדם הראשון ותיקוניו:

הענין שאדם הראשון באותן ק"ל שנה שהוליד שידין מטיפת הקרי שהם ניצוצות קדושה ונתלבשה בתוך הקליפה, ומה גם שהם עליונות שהטיפות שיוצאות על ידי הזכר לבד הם יותר מעולות. והנה היה בהכרח לתקנם, וזה צריך כמה גלגולים עד תום חלאתם. ודע כי אלו הנשמות ר"ל ניצוצי הקרי היו מגולגלים בדור המבול, ולכן היו כל כך מורדים מרוב הקליפה שהיה בהם, וגם היו משחיתים את דרכם על הארץ בסוד כי השחית כל בשר, וזהו אמחה את האדם אשר בראתי, כי הם בני האדם ממש יציר כפיו יתברך, וזהו אומרו וכל יצר מחשבות לבו רק רע וגו', פירוש כי להיותם מסוד הנגעי בני אדם היו גם הם מרשיעים ממקום שבאו, ואח"כ נתגלגלו פעם שנית באנשי דור הפלגה, וגם הם חטאו פעם שנית, וז"ש אשר בנו בני האדם ואמרו בזוהר בנוי דאדם קדמאה, בנוי ממש שהוליד באותן ק"ל שנים, ואחר כך נתגלגלו פעם ג' באנשי סדום וגם הם חטאו, וז"ש ואנשי סדום רעים וגו', כמ"ש לא יגרך רע, רצה לומר שבאו מאותו רע:

ואחר שהרעו ג' פעמים בג' גלגולים, וראה שלא הצליחו אז נטעם פעם ד' במצרים, והן הם ישראל שבמצרים, וזהו טעם לגלות מצרים, כי הלא הם היו דור המבול, ולכן גזר עליהם פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כנגד העונש שנימוחו בימי מבול, גם גזר עליהם להיותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד גלגולם בדור הפלגה שהיו עושים לבנים וחומר לבנות המגדל, וגם ערב רב היו מאותו הגלגול רק שלא נתקנו עדיין, ולזה נקראו עמו של משה כי שחת עמך וגו', כי כולם היו מסוד הדעת שמשם יצא משה רבינו ע"ה, כי הנשמות היוצאים על ידי קרי הם יותר עליונות מן הבאות מזכר ונקבה, שהם באות משורש הדעת וכולם היו ניצוצות של משה רבינו ע"ה שנמשכו בקליפות, ואז נתקנו במצרים על ידי משה, והוצרך להעלותם מן הארץ ההיא ולזכותם על ידו, כי הוא מוכרח לתקן שרשו:

ולזה יוכבד אם משה היתה גלגול חוה, ואולי גם עמרם הוא גלגול אדם, ולכן מת בעטיו של נחש, והוא פירש מן חוה אשתו יוכבד ק"ל שנים כדי שבאותם ק"ל שנים ימשכו אותם נגעי בני אדם קדמאה ויבואו לעולם, ואחר שכלו כולם מלבא לעולם, אז חזר עם אשתו והוליד למשה רבינו ע"ה לתקן אותם הניצוצות שלו, דוגמת שת שנולד אחרי שחזר אדם עם חוה אשתו, ושת הוא גלגול משה, וראה איך כל דרכי האל יתברך מכוונת ביושר:

ודע כי ג' מיני קרי היו לאדם הראשון כי קודם שנולד קין והבל היה מתחילה מוציא ש"ז לבטלה, וכשבא על חוה להוליד קין והבל היה מזריע זרע לבטלה וברגע ההיא בא על חוה ונתערבו הטיפין, וגם כן אחרי שנולד קין היה מוציא ש"ז לבטלה כל הק"ל שנים, וכנגד ג' בחינות אלו הם ג' גלגולים הנזכרים, דור המבול, דור הפלגה, ואנשי סדום. ודע כי אדם הראשון היה חשוד על הגזל לזה נחתם גזר דין של דור המבול על הגזל, גם כי אדם הראשון כופר בעיקר היה וכנגדם היו דור הפלגה עובדי ע"ז, גם אדם הראשון נצטווה על הדינים וכנגדם אנשי סדום כופרים בדינים והעמידו דיינים רעים:

והנה כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ולכן תחילה צריך לתקן ג' פעמים אלו, ואמנם כנגד דור הפלגה שכפרו בעיקר ולכן שבת ודינין במרה אפקוד, כי המודה בשבת כמודה בכל התורה כולה וכן להפך, וכן המודה בע"ז ככופר בתורה כולה וכן להפך, ולכן נתנה להם תחלה השבת והדינין שלה לכפר עליהם עון ע"ז, כמשארז"ל כל המקיים שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כ[דור] אנוש מוחלין לו. וכנגד דור אנשי סדום שכפרו בדינים לכן נתנה פרשת הדינים של ואתה תחזה קודם מתן תורה, ובזה נמחל להם העון של סדום. וכנגד דור המבול מענין הגזל נאמר פרשת משפטים, והתחיל בדין עבד עברי שנמכר על גניבתו וגזילתו, ובזה נמחל להם העון ופסקה זוהמתן. וזהו טעם נישנת התורה ג' פעמים, במרה, ופרשת יתרו, ומשפטים. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר נה

נהר נה - לבאר פגם אדם הראשון בעת שחטא:

דע כי אדם הראשון היה לו נפש רוח ונשמה מבי"ע, ועליהם נפש רוח ונשמה מן אצילות ממלכות ת"ת בינה, ואלו נקראים זיהרא עילאה. ובעת שחטא ועדיין לא נולד קין אז נסתלקו ממנו סוד נר"נ של האצילות, וזהו המיתה הגמורה, והיינו אומרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות וגו'. ודע כי חנוך נטל סוד הנשמה דאדם דזיהרא עילאה דאצילות, ולכן היה מלאך בשמים הנקרא שרו של עולם לפי שהיא מן האצילות עצמה, והיא שולטת על כל העולמות. ודע כי אליהו ז"ל נטל סוד רוח של אצילות של אדם הראשון ולכן גם הוא זכה להיות מלאך ולא מת. אמנם הנפש דאדם דאצילות נטלוהו קין והבל כדי לתקן אותם שיוכלו לתקן הפגם אחר שנתערבו טוב ברע כו'. ודע כי החלק של הנשמה של אדם הראשון נמשכה אחר כך ביוסף הצדיק, ולכן היופי של אדם הראשון באה לו ליוסף מאותו זיהרא עלאה של אדם הראשון, ויוסף זכה לזאת הנשמה באותו הלילה שנגמרה שיעבודו, כדי לעלות למלוכה, ולזה למד ע' לשון לפי שזכה לאותו הנשמה שהיא של מטטרו"ן הממונה על הע' אומות, וידע לשון כולם. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר נו

נהר נו - לבאר סוד אליהו ופנחס ונשמתם:

דע כי כשחטא אדם הראשון נשרו אבריו, ר"ל כי כל אותם חלקי הנשמות הכלולות בו קודם החטא כולם נסתלקו ונשרו ממנו ונפלו אל עומקי הקליפות, זה בכה וזה בכה. אמנם חנוך נטל כל החלק הראוי לו מנר"נ דבי"ע וגם נטל חלק הנשמה דאצילות דאדם הראשון כנ"ל, אמנם חלק הנפש דאצילות נשאר באדם הראשון פורח עליו ולא נסתלק, וכאשר הוליד את קין והבל אז נטל קין והבל אותה הנפש דאצילות עם כל השאר המגיע להם מחלק בי"ע. ודע כי בנפש הזאת יש אור מקיף ופנימי, והנה נדב ואביהו הבאים משורש קין הנה הם לקחו סוד אור מקיף של נפש דאצילות. ואמנם אליהו שהוא פנחס נטל אח"כ זה וגם הפנימי וכו'. ודע כי פנחס בא מב' ניצוצות א' משורש יוסף שפטפט ביצרו, וניצוץ ב' מיתרו שפיטם עגלים. והסוד כי להיות יוסף סוד היסוד אשר כל הנשמות והחסדים והגבורות מתערבים ובאים שם, לכן יש מציאות להתערב משורש אחר עם השורש של יוסף ואין תמיה בזה. ודע כי חלק יתרו היה מחלק נפש פנימי דאצילות הרי שהיה פנחס כלול משניהם. והנה אח"כ כאשר מתו נדב ואביהו בסיבת החטא אז נתעברו בפנחס מחמת אותו החלק שלו שהיה מיתרו שהוא קין:

ודע כי הנשמה הבאה מעת ההולדה אף על פי שתהיה מעורבת יחד מכמה ניצוצים, כמו זו של פנחס שבאה מבנות פוטיאל מב' טיפות, כי פוטיאל לשון טיפין ולא הוצרכה למי שמחבר אותם יחד, אך הנשמה הבאה אחר הלידה כמו נשמת נדב ואביהו שבאו בפנחס אחר שנולד, הנה אלו צריכים נשמה אחרת שתבא מלמעלה שיחברם יחד ולא תהיה אותו הנשמה מגולגלת רק ביאה הראשונה שתבא לעולם, וזו הנשמה נקראת אליהו התשבי מתושבי גלעד, והיא משורש גד, וזו באה מחדש לחבר את נשמת נדב ואביהו עם פנחס. ודע כי לחבר ג"כ זו הנשמה החדשה עם אותם הנשמות הישנות, באה נשמה אחרת חדשה והיא משורש בנימין, וזה שאמר אליהו אני מבני בניה של רחל, הרי כאן ד' נשמות, א' פנחס עצמו, ב' נדב ואביהו, ג' אליהו התשבי, ד' אליהו משבט בנימין, וז"ס אליהו בארבע, ואף על פי שהם כלולות מהאחרות כי פנחס כלול מב' טיפין כנזכר, וכן של נדב ואביהו תרי פלגא דגופא, אין אנו קוראים אלא הכללות מה שהיה נקרא נשמה אחת:

ודע כי כאשר חטא אליהו כשלא רצה לילך אצל יפתח להתיר לו נדר בתו כמ"ש רבותינו ז"ל, אז נסתלקו ממנו נדב ואביהו ולא נשאר לו רק טיפת יוסף לבדו, וטפת יתרו יצא ממנו, ולהיות כי היא עיקר החטא כי הלא נדב ואביהו היו מושאלים שם כנזכר, וכן ב' מציאיות של אליהו משבט גד ומבנימין ג"כ היו מושאלים שם, גם טיפת יוסף היתה יותר רחוקה מחטא מטיפת יתרו, כי היא טיפת קין שהיתה ביתרו שהיה מפטם עגלים לע"ז ומצדו עיקר החטא, וכאשר נסתלקה נפש טיפת יתרו שהיתה בו עיקרית נתגלגלה ביחיאל בית האלי. ודע כי כאשר נפלו כל העם על פניהם ואמרו י"י הוא האלהים, אז נמחל עון נדב ואביהו ונתקנו ונסתלק להם ונפרדו בבריחתו אל המערה:

ודע כי נשמת אליהו התשבי כאשר עלתה לשמים ושוב לא ירדה, והיא שהיה משבט גד, ונשמת נדב ואביהו נמסרו לאלישע, ונשמת של חלק אליהו מבנימן הוא שנתחבר אחר כך עם אליהו התשבי של מעלה, וזהו אליהו דבנימין העולה ויורד ומדבר עם החכמים ועושה הנסים. ודע כי אותו הטיפה של יתרו שנתנה ליחיאל ומת אחר כך, ואחר כך נטלה אליהו עמו ואותו הטיפה של יוסף כנ"ל היא אשר נתנה אליהו ליונה בן אמיתי, והוא עתיד להיות משיח בן אפרים ב"ב. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ד - נהר נז

נהר נז - לבאר שאנו גומלים עם הצדיקים רעה תחת טובה:

והענין כי הצדיקים הם גומלים עמנו חסד תמיד, שהם דרך ותעלה וצינור להורדת מי השפע לגדל פרי הצלחתינו הגשמית והרוחנית, והענין שאין דרך להורדת השפע מי הבריכה העליונה כי אם על ידי התעלות הרחבים וישרים, וכמו שבהעדר המים אי אפשר גידול הזרעים כך בהעדר התעלה וקלקולה אי אפשר גידולם גם כן, והנה לא לבד שאין אנו גומלים להם טובה חלף עבודתם עמנו, אלא בשלנו יהיה להם הצער הגדול הזה בעת סילוקם קודם זמנם במיתת משונות, כי בעוונותינו ירא ושלם לחרפה, וז"ש דניאל כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך שהם הצדיקים הנקרא שם ה' עליהם לחרפה וגו'. והענין כי בהיות הצינורות חזקים ורחבים הוא בהכרח ימשכו המים להשקות הכרם ונטיעותיו, וכראות בעל הכרם שקווה לעשות ענבים ויעש באושים, הנה ישבר הצינורות לבל ישקה שורש פורה ראש ולענה, וז"ס סילוק הצדיקים בעון הדור, וז"ש הכתוב רוב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט, ירצה רוב אוכל המזון יהיה לעולם על ידי ניר והכנת הצדיקים שהם ראשי העדה, ויש מהראשים הנזכרים נספה בלא משפט, ירצה בלי היות לו משפט מות, רק בעון הדור. וזמש"ל:

מעין ד - נהר נח

נהר נח - לבאר סוד חיי דוד המלך ע"ה, וסוד הסוכה:

דע שמדת דוד היא המלכות, ונקרא מלכות בית דוד והיא השכינה ההולכת עם ישראל בגלות ונקראת סוכת דוד, כאומר ביום ההוא אקים סוכת דוד הנופלת, וכמו שאין שכינה יורדת למטה מעשרה כך הסוכה שאינה גבוה י' טפחים אינה נקראת סוכה, וכן דוד הרמוז במדת השכינה והסוכה כנזכר, והיה ראוי שיחיה כ"ה אלף ות"ר ימים כחשבון האיסרין של י' טפחים כמו שיתבאר. והענין דע שכל כלי שחללו טפח על טפח ברום טפח, מחזיק ק"ס דר"הם בלח, שהטפח הוא ד' גודלין וכל האצבעות הנז' הם בגודל, וטפח על טפח ברום טפח הם ס"ד גודלים, וכל שיעור גודל מחזיק ב' דרה"ם וחצי, נמצא כלל שיעור ס"ד גודלים ק"ס דרה"ם, בסוד שם המפורש שם בן ד' הנקרא ע"ץ שהוא בגי' ק"ס, שבו נמתקו מי מרה כאמור ויורהו י"י עץ, וז"ס שנקרא שם המפורש שם בן ד' ע"ש מדת הטפח שהיא ד' גודלים כנזכר, שאין לומר שנקרא שם בן ד' להיותו מד' אותיות, שהרי שם אדנ"י ושם אהי"ה כל א' מהם שם בן ד' אותיות ולא נקראו שם בן ד', אמנם הוא סוד ידוע למקובלים, ואפשר שהוא הנזכר:

נמצא כי כל שיעור טפח מחזיק ק"ס דרה"ם, וכל דרה"ם י"ו איסרים נמצא סכום כל האיסרין של ק"ס דרה"ם הם ב' אלפים ותק"ס איסרין, ושיעור ב' טפחים הם חמשת אלפים וק"ך איסרין, נמצא שיעור י' טפחים כ"ה אלפים ות"ר איסרין, וז"ס הנה טפחות נתת ימי, שראה דוד ברוח הקודש ששיעור מדת ימיו כ"ה אלפים ות"ר ימים לא פחות ולא יותר, כחשבון האיסרין של עשר טפחות כשיעור גובה הסוכה שהיא סוד השכינה, וכמו שהשכינה אינה יורדת למטה מי' טפחים כן דוד הרומז לשכינה לא היה הוא ראוי להפטר מן העולם עד שיחיה כ"ה אלף ות"ר ימים כנזכר:

וידוע סוד מאמרם ז"ל שר"ת אדם הם אדם דוד משיח, ולפי שנקנסה מיתה על האדם כאמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים כאמרם ז"ל, ואדם לא חי אלא תתק"ל שנה וחסר לו ע' שנים לתשלום אלף, ונתנם אדם לדוד שהוא גלגול שני לאדם, ומיתת דוד היא מותא תניינא לאדם, ונתקיים בו גם כן ביום אכלך ממנו מות תמות, וגלגול ג' הוא משיח בסוד אדם דוד משיח, והמשיח הוא מנחם בן חזקיהו שנולד בחורבן בית ראשון ביום ט' באב בשנת ג' אלפים של"ח ליצירה, ומשיח בגי' חש"ן שהוא חושן לישראל, ונח"ש לאומות, ולזה נקרא דוד משיחא, שאין לומר שנקרא כך לפי שנמשח בשמן המשחה שהרי הרבה נמשחו, והרי אהרן נמשח גם כן ואין אנו אומרים רק אהרן כהנא ולא אהרן משיחא. אמנם הכוונה שנקרא דוד משיחא הוא שדוד הוא המשיח שעתיד לגאול את ישראל בע"ה:

ונחזור לעניינינו שהאמת הוא שהיה ראוי שיחיה דוד כ"ה אלף ות"ר יום כנזכר, אמנם דוד לא חי רק ע' שנה וחצי יום יותר בסיבת השתדלותו בתורה ביום הפטירה, וידוע שימות שנה הם שס"ה יום ורביע, וכשתצטרף שס"ה יום ורביע ע' פעמים יעלו כ"ה אלף תקס"ז ימים ומחצה, ועם החצי יום שחי יותר על ע' שנה בסיבת עסקו בתורה כנזכר אז נשלמו כ"ה ותקס"ח שלמים, וסימנך כ"ה תיק"ן ח"י, ר"ל שכ"ה תיקן חי העולמים שיחיה כחשבון כ"ה תיק"ן ח"י באופן שימי דוד היו כ"ה אלף ותקס"ח יום, חסרו לו ל"ב יום לתשלום כ"ה אלף ות"ר שהוא בחשבון איסרי י' טפחים כנזכר, וז"ס ב"ל נמוטו פעמי, ר"ל ב"ל יום נמוטו פעמי שנפטר קודם זמנו ל"ב ימים, ואולי אפשר שכמו שנמעטו ע' שנה ול"ג יום לאדם בשביל דוד שהיה גלגול שני ולא חי אדם רק תתק"ל שנה חסר ל"ג יום, הע' שנה ויום א' בשביל דוד שהיה גלגול שני, ול"ב יום למנחם בן חזקיהו שהוא גלגול ג' כדאיתא באיכה רבתי. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ד - נהר נט

נהר נט - בענין תחיית המתים:

הנה תחיית המתים הם סוד הנשמות שהם בסוד המיתה ודאי בפרודא מן גופא, כי כמו שעיקר השכינה בתחתונים להתפשט ולהתקשר אצילות בבריאה, ובריאה ביצירה, ויצירה בעשייה, ועשייה בחיי הגלגלים, והגלגלים ביסודות הגשמיים, וענין זה הוא שלימות המציאות, וכאשר לא יתפשט סוד המציאות הזה ולא יתקשר אין העולם על שלימותו, שלא נאצל ונברא ונוצר ונעשה אלא על סוד הקשר הזה, כך סוד הנשמה דאצילות נקשרת בנשמה דבריאה, ודבריאה ברוח דיצירה, ורוח בנפש דעשייה, ונפש דעשייה בחיי הגלגלים שהוא חיות האדם, והחיות ביסודות שהוא הגוף, וזהו כל שלימות האדם להיותו תמונה שורה בתוכה אין סוף בתמונת כל המציאות כולו. וכל זמן שאין הענין כן יאמר גדר המיתה בכל המציאות כי הנשמה במיתה והצנע בהצנע, והרוח והנפש והגוף כולם במיתה, ומי גרם המיתה הזאת סוד החיצוני שהוא מחבת ברזל שניתן בין העולם הזה והעשייה, והבדיל המדריגות, שכל זמן שיש קדושים ואין החיצוני מבדיל כל האור מתפשט מרום המעלות ועד נקודת הארץ, ולא תאמר שיתקשרו במדריגת האלו קצתם בזולת קצתם, שאי אפשר כלל, אלא דוקא כולם כאחד יחד נקשרים, וזהו הטעם המיתה אל הגוף ממש, שהנשמה והרוח והנפש נפרדו כל א' וא' ליסודו, מפני שאחר שאינם מתקשרים ב' חלקים התחתונים שהם חיי הגלגלים וד' יסודות, יתפרדו למעלה שאר הבחינות, וכן כיון שחיים אינם נקשרים בד' יסודות יתפרדו החלקים:

והפרד הגוף מן החיים האלו הוא על ידי המלאך המות, והיינו סוד מלאך המות שיכנס הקליפה לעולם הזה ויתפשט בו, והוא מחבת ברזל מפריד החיים העליונים, ונשאר העולם במיתה וח"ו אין קשר לאצילות עם הבריאה, ולא הבריאה עם היצירה, ולא היצירה עם העשייה, מפני שאין העשייה בעולם השפל מפני המיתה שבו שנפרדו חיי הגלגלים מן היסודות, וענין זה ממש הוא המיתה באדם שיכנוס החיצוני בין החיים הם חיי הגוף ובין היסודות ויפרידם, ופרידתם ממש גורם פרידת הנשמה מרוח ורוח מנפש, והרי כל חלק וחלק נסתלק, ורפואתם ממש להחיותם ממש היינו טל עליון שהוא מג' ראשונות מרפא ומתקן כל פירוד ופגם שיש אל הספירות התחתונות, ומשם יתוקנו כל העולמות, כך ממש סוד התחייה שיושפע טל מרישא דמלכא למלכות שבה ויתקנו כל המדריגות המציאות, ואין תחית המתים אלא מצד טל תורה (וגו'), או המחזיקים בה כנזכר. וזמש"ל:

 

המעין החמישי הנקרא עין משפט:

ובו נ"ב נהרות:

נהר א - מענין שבעה דינים העוברים על האדם:

בזוהר פרשת נשא, שבעה מיני דינים עוברים על האדם, ואלו הן:

הראשון, הוא דין הקשה בעת פרידת הנפש מן הגוף שהוא דין ראשון בשיתוף הגוף והנפש, והוא לסיבת העוונות שהוא חוטא בהם בגוף ונפש יחד בחיים, כך בעוד כל חלקיו יחד מקבל עונשו, וזה העונש קשה מאד, וקצר שנעשה במעט זמן כדי עונג העבירה שעה קלה, וניקוי זה אל החלקים כולם יחד, ואם לא שעה זו אין לו שעה אחרת:

השני. הוא מעת שמוציאין אותו מביתו עד שמוליכין אותו לקברו, מכריזין על מעשיו, כמה כרוזין יוצאין עליו לפי רוב מעשיו, ומביישין אותו על מעשיו, ומענישין אותו ומכריזין על כל עבירה ועבירה עונש פלוני על עבירה פלונית, וכל עבירה ועבירה גובה שם חלקו, וזה חלק עונשו כנגד מה שחטא בעה"ז ממש:

השלישי. בכניסתו לקברו ממש שם פתח הכניסה מעולם זה אל עולם אחר, לכך שם בא בעל חוב וגבה חובו, ובמקום אחר נראה מהזוהר ששם מענישים אותו על בנים זרים הנולדים מטיפי זרע לבטלה והקריין:

הרביעי. דין הקבר, והיינו חיבוט הקבר, ששם מרכיבין הנפש בגוף כמו בזמן היותו בגוף בעוה"ז, ושם נידון על כל המעשה שעשו בשיתוף, ושניהם יחד נפרעים בשיתוף:

החמישי. דין הגוף הנרקב בקבר בגוש רימה ותולעה, והנפש מתאבלת, וקושי רימה בבשר המת כמחט בבשר החי, וזה [וזה] לכל אחד ואחד בפני עצמו:

הששי. דין גיהנם לנפש לבדה, שכבר נח הגוף, והנפש לעצמה נטהרת ומתלבנת בגיהנם:

השביעי. גלות אחר שיצא מגיהנם, ולא ניתן לה מנוחה בגן עדן ונעה ונדה עד עת קצבת הדבר לפי עונשה, עד ירצה עוונה, ע"כ:

והנה בדין ראשון בפרידת הנפש מהגוף, הנה חז"ל פירשו שהמיתה יש ממנו קשה, ויש ממנו קלה כמשחל ביניתא מחלבא. והענין שהמיתה היא על ידי המלאך המות שיהיה לו רשות להעניש האדם כשיעור מה שנדבק בעבירה, ולזה יהיה ענין החשבון קודם מיתתו כדי שיהיה נידון מיד ע"פ מעשיו, ושם מלאך המות כדי שיהיה גובה את שלו ע"פ הרשות שמרשין אותו שיגבה בענין המיתה כך וכך שיעור צער כל מה שנהנה אדם ביצר הרע, וכפי אותו בחינה שפיתהו כך יבא לגבות חובו, בסוד החרב הזה ופיותיה כמנין העבירות, וכך יחדדנה וישחיזנה ויעבירנה על האדם, ויגבה חובו בעת פרידת הנפש מן הגוף:

ושנינו בפ"ק דחיבוט הקבר וז"ל כיצד, אדם מת באין עליו מלאכים א' ממלאך המות, וא' ממלאכי השרת, וא' סופר, וא' שממונה עמו. ואומר לו קום הגיע קיצך, אומר להם עדיין לא הגיע קיצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף עולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש, כסותו אש, כולו אש, וסכין בידו וטיפה של מרה תלויה בו, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, מיד מעיד על עצמו על מה שעשה בעולם הזה, והוא מעיד והקדוש ברוך הוא חותם, אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, ואם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו, מכאן ארז"ל אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו, ר' אב"י אומר כשם שמקשה ערפו בעוה"ז כך מקשה לו בשעה שעומד לדין, שנאמר רשע יראה וכעס וגו', בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר הצדיק אבד בצדקו וגו', ובשעת פטירתו של רשע מהו אומר ובליעל כקוץ מונד וגו' ע"כ בפ' א':

עוד שנינו בפרק ד' א"ר יוסי בא וראה כמה בין הבהמה לאדם, בהמה כמה יסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם כמה יסורין סובל בעה"ז, ולאחר מיתתו אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינים חמורים, אמ' בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שנבהל ממלאך המות שכולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל אותו כלום עסקת בתורה, ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח, אם יש בו דברים הללו זורק אותו הטיפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלבא, ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אצלו אומר לו צדיק, קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אמר לו שעה זו ואי אפשר לעברה אלא שמעתי מאחורי הפרגוד שהקדוש ברוך הוא מתקן לך מדור בגן עדן ע"כ פ' ד':

וטעם אלו המלאכים פשוט שהוא לכתוב טובה ורעה, לכך הם ד' כנגד ד' אותיות של שם, ונגד המרכבה הטוב מן הימין לכתוב זכיות, והרע מן השמאל לכתוב חובות, וא' סופר וא' שממונה כנגד הת"ת ומלכות. עדיין לא הגיע קיצי, זה לרשע המקשה. ארכו מסוף העולם וכו', יש לו שליטה בכל הנמצאות ובכולם מחטיא. ויש לו עינים, להשגיח ולדעת שיעור החטא כמה וכמה להעניש ברצון היוצר בדקדוק. לבושו כסותו בדין אש, וקודם היה בא אליו להחטיאו בכמה פיתויים בכל ענייני העולם, עתה מראה הדין בכולם. ואינו מת עד שרואה וגו', שאין מענישין אותו עד שיראה לקונו ויבין למי חטא ומה גרם בחטאו ויצדיק עליו את הדין. הוא מעיד, על החטא. והקדוש ברוך הוא חותם, על העונש. וזו היא פתקא בידו של מלאך המות להענישו כדי רשעתו. אם הוא צדיק מוסר עצמו, ומקבל בסבר פנים יפות ונדבקת בקדושה. רשע מקשה, ויוצאת בחזקה ואינה נדבקת בשכינה, לדעת תנא קמא ביצר הרע, לדעת ראב"י אינו מצד יצר הרע אלא עונש, והוא מדה שנותנים בו שיעשה כך, וז"ש בשם וכו' בשעת פטירתו וכו', זה שלא בבחירה כדי שיענש, וראב"י סבירא ליה בבחירה, או בהיפך, סוף דבר איכא בינייהו אי בבחירה או ברצון, ולא מסתיימי, או אפשר דכלהו בבחירה ות"ק קאמר בשעת פטירה, וראב"י קאמר שעת העמידה לדין. בשעת פטירת הצדיק מה הוא אומר הצדיק אבד, בשעת אבידתו צדיק, והוא נח מיד, שנאמר יבא שלום. ובשעת פטירתו של רשע, ממש רשע בשעת הפטירה. ובליעל כקוץ, בעת יציאת נשמה הוא כקוץ דהיינו כפיטורי בפי הוושט כצמר מן הקוצים:

בהמה כמה יסורין וכו', ירצה אינה סובלת יסורים, לא על מזונה ולא על מלבוש ולא בחלאים, אלא הכל בשחיטה ואחר כך בהפשטה, אם יפשיטוה אחר מותה אינה סובלת דבר, נמצא כל דינה שחיטה או מיתה. והאדם סובל בחיים כמה יסורים, כנודע. ואחר המות החשבון אפילו לצדיק, ולרשע אחר החשבון הדינים הקשים. לא די שהוא נבהל, והיה ראוי שיספיק לו חשבונו עם קונו והוא ימהר יחיש מעשהו, אלא שמתעכב עמו בדברים והוא נענש באותו הבהלה בהתעכבו. תורה, ת"ת. גמילות חסד, חסד. המלכת קונך, היינו מצד המלכות בחסד ובגבורה. והמלכת את חבירך, לשון עצה מצד המלכות. ואפי' יש בו דברים הללו אינו ניצול מן המות אלא זורק וכו'. ואם אין בו, הרי עונש ליציאת הנפש לבד. ומתחנן לו שירפה ממנו ומשיב מלאך המות שעה זו א"א לעברה, אבל נותן לו תנחומין בשכר הטוב, והיינו אלא ששמעתי שאתה נכנס אל מקום המנוחה. וזמש"ל:

מעין ה - נהר ב

נהר ב - בדין חיבוט הקבר:

שנינו בפרק חיבוט הקבר פ"ב, שאלו את רבי אליעזר כיצד דין הקבר, א"ל בזמן שנפטר האדם מן העולם בא מלאך המות ויושב לו על קברו ומכה אותו בידו ואומר לו קום הגידה לי שמך, אמר לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו ומחייבו בדין. אמר ריב"ל חיצי אש ושלשלאות של ברזל בידו, פעם ראשון אבריו מתפרקין, שניה עצמותיו מתפרקין, ובאין מלאכי השרת ומלקטין אותן ומעמידן אותן, ומכה אותו פעם ג', ומבקשין ממנו דין, ודנין אותו בכל מדה ומדה יום א' ויום ב' כך דנין אותו, יום ג' דנין אותו במכהו בב' עיניו מפני שלא ראה ואמר, ומאזניו מפני שלא שמע ואמר, ומשפתיו מפני שהוציא משפתיו דברי תפלות, ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר, ומרגליו מפני שהקדים רגליו לדבר עבירה, מכאן ארז"ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו לשון הרע מיתתו באסכרה, ע"כ:

ואומר ויושב לו על קברו, כדי להאהיל עליו אהל, לעשות מחיצה בינו ובין שאר העם שלא יצער שאר המתים, ושם מגביל לו מקום שיזקיק (ל)צרכי דיניו כי אין הדבר תלוי במקום, לכך מלאך עושה לו מקום, והיינו יושב על קברו, ואין העפר שעליו מעלין ולא מורידין שיש כח לכל זה, והטעם שהיסודות האלו עם היותם מגושמים סובלים כל הנשפע עליהם. ומכה אותו בידו דרך לעג ובזיון, ועוד ע"י הכאה זו נותן לו כח הדיבור ומחזיר נפשו אליו, וכן דקדק אחר כך שאמר שמכניס רוחו ונשמתו, ונפשו לא נזכר מפני שהיא עמו על הקבר ובהכאה זו מכניסה בו. קום הגידה לי שמך, מפני, שפנקס עוונותיו כתובים בידו וכתובים ע"ש פלוני, ולזה כדי שיצדק עליו את הדין אומר לו הגידה את שמך, כדי שתראה פתקא שבידי שהיא כתובה על שמך מרשות עליון. א"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כיון שהכונה לדעת את שמו מפני גזרת הדין והגזרה היא מלפני מי שאמר והיה העולם, וגזר דינו על האדם ובראו ביצה"ר וצוהו על המצות, וההנהגה כולו על ידו ובשליחותו הוא בא לשאול על שמו לדעת הגזרה , לכך משיבו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, והיינו שם רשעם ירקב:

והענין שהשם הוא ענין נוגע אל האדם מקיבוץ חלקיו, וכאשר השם טוב מורה על טובותו כך השם הרע מורה על קיבוץ אותם החלקים לרעה, והעד בגמ' עובדא דכידור, והצדיקים ז"ל אותה הבחינה הידועה שהיא שמם עומדת קיימת מציאות קיבוץ חלקיו לברכה ולהתברך מלמעלה, כענין ועצמותיך יחליץ, גם חלק השם המורה על הקיבוץ חלקיו יתקיים להתברך, והרשע חלקיו נפרדים שאין לו שובע צחצחות ולא חליצת עצמות ולא שאר חלקים, אלא ירקב כעין שאוחז רקב בעצמות כן יאחז בשאר החלקים ובשם קיבוצם, ולזה אינו יודע שמו שאינו נאחז בו אותם אותיות הקדושים פרחו ממנו ונפרדו ואחזם רקבון ולא נשאר לו בהם חלק:

מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו, כדי שיתקבצו חלקיו יחד לדין כענין שחטאו יחד, ועל ידי כך יזכור שמו אחר שחזרה אליו הנשמה, ואפשר היה ששמו הוא מעשיו ולבושו, שהשם הוא מורה על הפעולה והלבוש, והוא אומר שאינו יודע שמו שהוא כאבן ופוטר עצמו מן הדין על ידי טענה זו, ולזה מחזיר רוחו ונשמתו כאותו משל החיגר והסומא שפירשו רבותינו ז"ל ואזי הוא מעמידו ומחייבו בדין, שהוא מודה על פשעיו ועל עונשו ועל הגזירה הכתובה עליו לכולהו פירושי. חיצי אש ושלשלאות, להלקותו מפני שהאש שולט בנשמה, וההכאה בגוף, הנשמה נכוית, והגוף מתפרק, ושניהם יחד טועמים טעם מיתה וצער ריסוק אברים וניתוחם. אבריו מתפרקים, אמנם נאחזים בגידים. שנייה עצמותיו מתפרקים, ונופל אברים אברים וזה שכר שהרתיח אבריו לדבר עבירה, ותחילה אבריו מפני שחימם בשרו, עצמותיו מפני שהרגיל גופו, ואפשר שהאברים לנגד הנפש ונפשו עליו תאבל, עצמותיו לנגד הרוח. פעם ג', לנגד הנשמה שקלקל(ו) שלשתם. ואלו ג' הכאות כוללת על הכל. ואח"כ מבקשין ממנו דין למדת עונש הגזל ודינו, והוא משיב על הדין. ואח"כ דנין אותו בכל מדה ומדה שחטא ועבר ומענישין אותו במכות וריסוק וניתוח אברים והיינו שני ימים שעדיין הגוף קיים וחזק, ואחר שהגוף כלה ונופל דנין אותו בדרך אחרת, שיבא בעל דין ויקח את שלו מידו. העינים, יבא סרסורא שהחטיאו ויקח את שלו, וכן כל כח וכח המחטיא אותו יבא אל הקבר ויגבה חלקו שממש השטן המחטיא הוא הבא שם ליטול חלק האבר שהרויח בהיותו מפתה אותו, מכאן אמרו לחביריו בחייו, להקדוש ברוך הוא אחר מותו. וזמש"ל:

מעין ה - נהר ג

נהר ג - עוד ענין חיבוט הקבר:

שנינו שם פ"ג א"ר מאיר משום ר' אליעזר, קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם, דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו צדיקים נידונים בו, אפילו גמולי חלב אפילו יונקי שדים נידונים בו, אבל אמרו רז"ל הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת אינו רואה דין קבר, ומה יעשה וינצל מדין קבר יהיה אוהב צדקות, ואוהב תוכחות, ואוהב גמילות חסדים, ומכניס אורחים לתוך ביתו, ויתפלל תפלתו בכוונה, אפילו מת בחו"ל אינו רואה, שנאמר ויאמר קראתי מצרה לי אל י"י וגו'. בן עזאי אומר ג' דינים הם, ושלשתם לפני הקדוש ברוך הוא הם. ר' עקיבא אומר וכי שלשתן לפני הקדוש ברוך הוא והלא דין קבר דנין אותו, ודין גיהנם לבדו דנין אותו, ודין שמים לפני הקדוש ברוך הוא, אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד ואם לאו דנין אותו דין ארוך:

קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן וכו', פי' ממה שאנו רואים שדין זה אפילו על הקטנים יצא לנו שבמשמעותו קשה מאד מן הגבורה הקשה, שהרי אינה פוטרת שום אדם כל שכן שלא יפטור חלק ולא יוותר דבר, ויום הדין דקאמר כל מציאות דינו קאמר, אפילו מה שמלאכי חבלה דנים אותו, וכשמביא ראייה אינו מביא מן הצד הזה שזה אינו בקטנים, אלא מפני שבכלל דין קבר נכנס דין בשר רימה ותולעה שהיא שוה לכל, לכך מביא ראייה ממנו לשאר הדינים, וכן דייק לישנא דקאמר ברישא קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר, מורה על כל מציאות הדין שהאדם נידון כלל ופרט, ואחר כך אמר אבל דין קבר סתם אפילו הצדיקים וכו', וזה הדין אינו אלא דין רקב בשר שאין ניצול ממנו אלא מעט מזעיר, אמנם קשה מאי גמולי חלב מאי יונקי שדים אפילו נפלים ממש, ואפשר שענין נפשו עליו תאבל לא שייך בנפלים שלא הוחזקה בהם נפש, ודי להם במיתה עצמה שמתו:

ומה שאמר דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה, בזוהר בההוא עובדא דפ' בלק נראה שהתינוקות יש להם דין גיהנם, שאמר שם שהיו הכרובים תופסין בו, ואפשר לפרש שהתפיסה היתה שלא יכנס עד שיהיה נידון דין קבר, אמנם האמת הוא שיש ב' מיני גיהנם, והעליון הוא גיהנם לנשמה והוא קשה מאד כאשר יתבאר, ועל זה אמר שאין נידון בו אלא מעשרים שנה ומעלה מפני שהוא נדון בדין עליון, ואין דנין שם אלא מבן כ' שנה ולמעלה, אמנם יש גיהנם אל הרוח ואל הנפש, ויש לו גבול, והאדם נידון בו ואפילו קטן לפי שכלו ושניו כאשר יתבאר בס"ד:

הדר בא"י ומת בע"ש, אפשר דאו או קאמר, או האי, או האי, כל אחד מהם מספקת, וזה הפירוש אינו דא"כ בטלת דין קבר בא"י מכל וכל וזה אינו, אלא דוקא בא"י מפני קדושתה וילוה אל ענין זה קדושת היום, כשיהיו שניהם יחד יציל כיון שקדש היום בא"י אין כח לחיצונים, אמנם אם לא קידוש היום או שהוא בחו"ל החיצונית מתגברת ושולטת ודנה את האדם בחיובו, וא"ת ואם מת בע"ש ובא"י, סוף סוף מעשיו הרעים במה יתקנו, אם נאמר שזכות א"י מנכה מה נאמר במיתת ע"ש שאינו בזכות, אם לא שנאמר שהקדוש ברוך הוא גורם שימות כדי שיהיה ניצול מפני שאינו חייב, ועדיין קשה אם זה פטור אם כן אפילו לא ימות בע"ש יהיה ניצול, וי"ל כאותו מעשה דאיתא בזוהר מאותו תינוק שתפסוהו הכרובים ונכנס לגן עדן שלא מן הדין, וקאמר התם אפ"ה לא אתסי אלא בצערא סגי כאשר אבאר לקמן בס"ד. הנה מה שמשביח מצד א' מתקן מצד אחר קל יותר בענין שאין ויתור כלל, אלא דרכים קלים ברחמים על ידי זכות:

ומה יעשה וינצל מפני שאין צדיק בארץ וגו', לכך יתקן ז' מדות מצד הת"ת. אוהב צדקות, שכן הת"ת אוהב צדק עליון וצדק תחתון מצד הגבורה. אוהב תוכחות, מצד החסד. אוהב גמילות חסדים, לא שיעשה לבד אלא יאהב לעשות, ויעשו אחרים, ויעשה מאהבה. ומכניס אורחים, נצח והוד אורחים ביסוד שהוא אורח לתוך ביתו מלכות. ויתפלל וכו', נגד המלכות עם היסוד בת"ת שזו היא כוונת התפלה. שנאמר קראתי וגו', קראי עסקי בדין קבר בטן שאול, וקאמר אלו העניינים וקאמר תוכחות, בהתעטף עלי נפשי, ביסורים וגו'. וקאמר תפלה, תבא אליך תפלתי. וקאמר גמילות חסדים, בהפך חסדם יעזובו מכלל לאו אתה שומע הן. וקאמר אוהב צדקות, בקול תודה אזבחה לך. וקאמר הכנסת אורחים, אשר נדרתי דהיינו לויתן לצדיקים האכסנאים כדכתיב יחצוהו בין כנענים, ושאר הכתובים מפרשי דיני חיבוט הקבר, מפני שהדג קבר ויונה הגוף, כנזכר בזוהר וכמו שנבאר לקמן בנהר בפני עצמו בס"ד. ג' דינים כדמפרש ר' עקיבא דין קבר, ודין גיהנם לנפש או לרוח, ודין שמים לנשמה בהיכלות שהוא דין ארוך כאשר יתבאר בס"ד. וזמש"ל:

מעין ה - נהר ד

נהר ד - עוד בענין חיבוט הקבר:

שנינו שם פ"ה, בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא לאדם טורח גדול היה לי עליך משיצרתיך במעי אמך ולא היית נפל, וכשיצאת לאויר העולם תקנתי לך מזונות והצלתיך מן היסורים, כלום עסקת בתורה, ועשית גמילות חסדים לפני, אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין אותו לה' מלאכי חבלה כנגד ה' חומשי תורה, א' מונה, וא' מכה כדרך שמכין ומונין בב"ד, והג' מוציא אור מגופו ככבשן שהאור יוצא ממנו, הד' מביא עשבים מרים וחמוצים מן ההרים שאם גזל את חבירו, אומר לו דקדק בשינך לפי שאכלת גזל בשינך, הה' מכין את אביו ואת אמו ואומרים להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים, כדי שיעשה מצות ומ"ט ויפריש ממעשים הרעים, מיד נותנים לו רשות להכות את אביו ואמו, ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם, ע"כ פר' ה:

פירוש בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא, טענה לחייבו בדינו ממש, והוא טורח גדול היה לי, שמא תאמר שלא עשית העבודה מפני שהוא טורח, כבר הקדמתיך בטורח זה אני, וזהו אמרו טורח גדול היה לי עליך, והנה כשהקדוש ברוך הוא בורא צדיק אינו טורח לפניו, אמנם כשבורא רשע מקטרגת מדת הדין ועושה לפנים משורת הדין, ועושה לאדם שני עניינים, הא' עסק בריאותו ולהציל אותו מכל המקטרגים כדפי', הב' אחרי היצירה לגמול לו חסד והיינו אומר משיצרתיך וגו'. והב' כשיצאת לאויר וכו', גמלתיך חסד, והזמנתי לך מזון, היה לך לעשות שניהם כנגד יצירה שיצרתיך, היה לך לעסוק בתורה שהעסק בתורה בונה עולמות כנזכר, וכנגד המזון שגמלתיך חסד היה לך לעשות גמילות חסדים, ומפני שדרך אלו לעשות אותם לשם איזה פנייה לזה אמר לפני, ירצה לשמי. ועוד לפני שאני גמלתיך ואתה לא גמלתני אם כן הרבה העזת פניך לפני. וטעם לשני עניינים אלו מפני שעל שניהם העולם עומד, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בטלה העבודה נשארו השנים והם סוד הת"ת, תורה והחסד כמשמעו להגביר ימין על שמאל לבטל הגבורה בין שתי מדות אלו:

אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, נראה שאפילו יהיה חוטא בדברים אחרים, וזה דוחק שיקח הקדוש ברוך הוא שוחד של מצות, וי"ל ש[מ]דין זה שהוא דין הקבר יכול להנצל, אמנם עדיין לפניו דין בשר רימה ותולעה שינקה עוונותיו על ידם, אמנם כשיש בו שנים אלו אין דין קבר שולט בו, ואפשר שמי שיש בו שנים אלו אין חטא בא על ידו. מוסרין אותו למלאכי חבלה כדי לגבות ממנו ג' עניינים א' ביטול תורה מצד הת"ת, הב' גמילות חסדים מצד החסד, הג' בשארי עוונות מצד הגבורה:

כנגד ה' חומשי תורה מפני שראשית מדון היא התורה, וכמו שהם ה' קדושות כך הם בהיפוך ה' חיצונים, ומהם אצולים ה' כחות אלו לדין והם נגדיים, כמו שהדיינים א' מכה מהגבורה וא' מונה שלא להוסיף מצד החסד, ואחר כך מצד הגוף האמצעי מוציא אור מגופו, ככבשן שהאור יוצא ממנו כך מהאדם בעצמו יוצא אור להתלהב בו, ופי' זה הראהו לאלהי הרמ"ק ז"ל בחלום, אמנם הלשון מורה שהמלאך מוציאו מגופו אל אדם ככבשן וכו'. הד' מביא עשבים וכו', נראה שאם לא גזל אינו עושה זה ואינו, אלא שעל ידי אותם הכאות גופו מתחלש וזה מחזיקו בהם כדי שיוכל לסבול כל ההכאות והשריפה, ואם גזל אומר לו דקדק, ונענש אגב אורחיה בזה, וזה מצד המדה האחרונה שעל נצח והוד שמצדה הם מרים וחמוצים, מרים מן הימין וחמוצים מצד שמאל או בהפך:

הה' מכין את אביו ואת אמו, היינו מצד היסוד שהולידהו, והיינו נגד ג' עליונות. ואומרים להם מפני מה לא הדרכתם וכו' שיעשה מצות ומעשים טובים, מצד הת"ת והמלכות, ויפריש ממעשיו הרעים, מסמאל ולילית החיצונים. מיד כותבים לו רשות מפני שהולידו בן זר א"כ הולידו אותו מן החוץ מותר לו להכותם, או ירצה כותבין הד' או ב"ד עליון אל החמישי רשות שיכה גם את אביו ואת אמו, עם היות שנפטרו זה כמה שנים ונחו מדינם, כותבין לו רשות שיכה אותם וידונם מחדש על רשעת הבן, וזה נראה לי עיקר. זהו כשלא הדריכוהו לא בתורה ולא במעשים טובים, אבל אם הדריכוהו בתורה ולא קיים לא יכו אותם אלא יכה את הבן בפניהם והם מצטערין בצערו זה. למדנו ממה שקדם שחיבוט הקבר בהכאות ואש ואכילת דברים מרים וחמוצים ג' מיני דינים, ההכאות כמספר לאוין, והאש כמו שהרתיח עצמו בעבירה, האכילה כנגד אכילת גזל ושאינו שלו וכיוצא, וזמש"ל:

מעין ה - נהר ה

נהר ה - בדיני חיבוט הקבר דרך כלל:

הרי לך דיני חיבוט הקבר על פי הכתובים. הראשון, ותשליכני מצולה בלבב ימים, הרי מביאין לו כל מימות שבעולם ומשליכין אותו לתוך אותן הימים המרים המאוררים, והיינו ותשליכנו מצולה במצולה לא נאמר אלא מצולה, כח מכחות החיצונים שהם נקראים מצולות ים, וזהו מצולה אחת מהם מענשת האדם בקרירות מה שנתעצל ונתקרר מן המצות:

השני, ונהר יסובבני, וזה נחל גפרית הסובב אותו ויוצא אש ומשלהבת אותו, והנה ההוא ילהט סביבו ויסובבהו כנחש הכרוך כך יסובבהו וילהטהו מסביב האש ההוא, שאינו נתלה בעצים אלא יסובב גופו כנהר:

השלשי, כל משבריך וגליך עלי עברו, היינו המלאכים המכים אותו ושוברים גופו כנזכר ומנתחים אותו אברים אברים, והיינו משבריך וגליך הם שלשלאות של ברזל משולהבות באש, שבהם מכים אותו עד שהוא משתבר:

הרביעי, ואני אמרתי נגרשתי, חושך ואפילה מנוכח השורה עליו עד שיאפיל כאפילת מצרים, ואז אור העולם חשוך בעדו, ארץ עיפתה כמו אופל, שורה עליו:

החמישי, אפפוני מים עד נפש, משקין אותו מי אף וראש ולענה עד שמחזרין נשמתו אליו, כדי לסבול עונש צערו פעם אחר פעם והיינו עד נפש:

הששי, תהום יסובבני, היינו המות שטועם פעם אחר פעם, תהו"ם אותיות המו"ת, מת מצער המכות וחוזר וחי, וחוזר ומת בענין שתהום המות יסובבהו פעמים רבות:

השביעי, סוף חבוש לראשי, מפני שהרים ראשו לעבירה יבא מלאך חבלה הנקרא סוף, ודאי ויחבוש ראשו כנגד מה שהיה חובש ראשו ומיפה עצמו, וגבה ראשו והרים ראש העבירות:

השמיני, לקצבי הרים ירדתי, ומעמיקים קברו עד קצבי הרים, ומגביהין אותו ומשליכין אותו עולה ויורד, והיינו קצבי הרים תחתית הרים, הנופל בו [לשון] קצבי הרים שהוא מרום ונופל:

התשיעי, הארץ בריחיה, כדפירשו בתיקונים שממש הקבר דוחק כותליה זה עם זה והוא באמצע עד שנבזע הדם מבין צפורניו, ואלו השנים באמת חיבוט הקבר, חיבוט דמו, וגופו מתחבט בקרקע הקבר, ועוד נחבט בין שני קצוות כותליו כמכבש כך כובש כותל זה עם זה:

העשירי, שחת מלאה קוצים וברקנים, ומשליכין אותו לתוכו, והיינו ותעל משחת חיי שהוא שחת מלא קוצים, וכל נחשים ועקרבים נושכים אותו בקברו:

וכיון שנשלמו עשרה דינים אלו, ותעל משחת חיי וגו', והרוצה להנצל כתיב בהתעטף עלי רוחי וגו' כדפי' בתיקונים, והם ג"כ במספרם, צדקות ב', תוכחת ב', חסדים ב', אורחים ג', תפלה א', הם עשרה, לתיקונו. וזמש"ל:

מעין ה - נהר ו

נהר ו - בסוד חיבוט הקבר וסיבתו:

דע כי עונש צער חיבוט הקבר אינו בא אלא בשביל השמחה שהאדם שמח בזמן שאינו ראוי, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ולכן אסור באכילת בשר ושתיית יין, וזה רמוז בפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ר"ל השמחה שאתם שמחים בימים האסורים בשמחה והיינו המועדים שלכם שנאה נפשי. אמנם כל הימים האסורים בנפילת אפים נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בהם ולאכול בהם בשר ולשתות בהם יין, ובזמן הגלות שבית המקדש בחורבנו אין שמחה למעלה לא היה ראוי לשמוח למטה, כי דיו לעבד להיות כרבו. אמנם על ידי אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר לו באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים בלבד. והימים האסורים בנפילת אפים נחלקים לג' חלקים, יש מהם שיש לו רשות לאכול בשר ולשתות יין אבל אינה מצוה ולא חובה, ויש מהם ימים שהוא מצוה לאכול בהם בשר ולשתות יין, ויש מהם ימים שמלבד שמצוה לאכול בשר ולשתות יין הם חובה עליו, והם יום שבועות, וערב יום כפורים, ויום פורים, אלו הג' הם חובה גמורה מוטל על האדם לשמוח בהם באכילת בשר ובשתיית יין, ולשמוח בהם יותר מדאי ולהרבות בהם בשר ויין. ושאר ימות השנה כל יום שיש בו מוסף מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין, וכל יום שאין בו מוסף אין מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין רק רשות:

ודע כי ימות השנה נחלקים לשני חלקים, יש מהם ימי עצבות, ויש מהם ימי שמחה, הימים ששולטים בהם סטרא דשמאלא עולם סמא"ל נקרא ימי עצבות ומותרים בנפילת אפים, והימים שאין שולטים סטרא דשמאלא אלא סטרא דימינא ר"ל עולם היצירה, נקראים ימי שמחה ואסורים בנפילת אפים, ובזמן החורבן אסורים בשמחה בבשר ויין אם לא על ידי אכילת ביצה קודם אכילת בשר ויין זכר לחורבן, כאמור אם אשכחך ירושלים וגו'. אמנם בימים המותרים בנפילת אפים אפילו על ידי אכילת ביצה זכר לחורבן אסורים באכילות בשר ובשתיית יין, ואם לקח בשר ויין לשם שבת או שהם מותר של שבת מותרים, ואם לא לקחם לשם שבת או לא היה מותר של שבת ואכלם בימים המותרים בנפילת אפים נענש עליהם בחיבוט הקבר, עד כאן לשונו מסכ"י:

אמנם האלהי הר"יא ז"ל כתב שסיבת חיבוט הקבר הוא, דע כי כל הנשמות כולם היו כלולות באדם הראשון קודם שחטא כמו שביארנו במקום אחר, וכאשר חטא נשרו ממנו ונפלו אל הקליפות וזהו סוד נשירת אבריו שאמרו רבותינו ז"ל, והנה אין כל הנשמות שוות כי אין הפגמים שווים, כי האברים אשר נמצאו יותר באותו החטא שחטא אדם הראשון הם נפלו יותר אל תוך הקליפות, מן הנשמות אחרות שלא היתה ידם במעל כ"כ, כי יש נשמה שרצתה באותו החטא יותר מן האחרת, וכפי בחינתם נפלו אל הקליפות, נמצא כי אין נשמה שאין לה בחינת קליפה א' המיוחסת כפי מדריגתו ומדריגת חטאו בחטא אדם הראשון, וזו הקליפה מלבשתו ומלפפתו תמיד כל ימיו ונעשית לו לבוש, וזהו סוד כי עונותיכם היו מבדילים וגו', כי הם מלבישין את הנשמה מכל צדדיה ואין הארה העליונה יכולה לימשך בה, וזהו סוד הזוהמא שהמשיך הנחש על חוה ועל אדם ועל זרעו אחריו ואין מי שיצול ממנה, אמנם אינם שוים בה כנזכר, אמנם אין מי שלא היה בו קצת אחיזה אפילו אותם הד' שלא נמצא בהם שום חטא, ואם כל זה מתו בעטיו של נחש כנזכר, והענין כי אותו הזוהמא והקליפה שנדבקה בו אי אפשר להסירה מן האדם רק אחר המות, שע"י קבורה שמתנער הבשר בעפר נפרדת ממנו, אפילו היה צדיק גמור עכ"ז ימות בעטיו של נחש כדי להפריד אותה הקליפה שנדבקה בו מזוהמת הנחש בימי אדם כנזכר:

ודע כי כל קליפה וקליפה יש לה שם בפני עצמה המורה כל בחינה ובחינה, כמו שבקדושה כתוב אשר שם שמות בארץ, כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים, ולזה כל אחד מישראל מלבד השם שיש לו שקורין לו אביו ואמו שהוא נרשם למעלה בכסא הכבוד, כי הדבר אינו במקרה כי האל ית' מזמין אותו השם בפי אביו ואמו, ולכן ר' מאיר בדיק בשמא, ואותו השם הוא שם נשמת האדם בקדושה, ומלבד זה השם יש לו שם אחר אל אותו הקליפה הדבוקה עמו כנזכר, וזהו סוד יצר הרע שבאדם, כי הוא סוד אותה הקליפה הנמשכת מזוהמת הנחש הדבוקה בנשמתו:

וענין חיבוט הקבר עניינו לתקן כל זה, כי אחרי מיתת האדם ונקבר בארץ, אז תיכף ומיד באים ארבעה מלאכים והם משפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו בארץ כגובה קומת האדם כנזכר במדרש, ומחזירים באדם נשמתו כדרך שהיה בחיים כי אותה הקליפה היא קשורה עם הנשמה ועם הגוף, ולזה מחברים אותם יחד ואז אוחזים אותם המלאכים באותו האדם כל א' מן הקצה שלו, ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כמו שמנער אדם את כסותו וחובטו להסר ממנו העפר הדבק בו עד שנעקרת ממנו אותה הקליפה לגמרי. והנה הצדיקים אשר זכו ועשו מצות וסבלו יסורים ועסקו בתורה המתשת כחו של אדם בענין כשיבא זמן חיבוט הקבר אין צריך לו רק דבר מועט להפרידה, כי אי אפשר להפרידה לגמרי בחיים, ולזה אין איש ניצול מחיבוט הקבר, אמנם אין כולם שווים בו כי כפי חוזק קישורה ודבקותה באדם יהיה תוקף החיבוט כל אחד לפי מדריגתו:

אמנם מי שנקבר ביום ו' אחרי ה' שעות ביום אין רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלתי צער, וכן האדם בהיותו בחיים אם יכול לידע שם אותו קליפה ואיך הוא תיקונה, היה יוכל לתקן אותם המלבושים ואז היא נפרדת ממנו אפילו בחיים ולא יצטרך לחיבוט הקבר באופן שהכל תלוי בידיעת שם הקליפה, ולזה הרשעים שלא נשתדלו בחיים להפרידה מהם לזה יכבד עליהם הצער, ועל שם אותו הקליפה שואלים אותם אינם יודעים אותו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל הרשעים אינם יודעים שמם בגיהנם ומכים אותם להגיד שמם ואינם יודעים וגו' וזמש"ל:

מעין ה - נהר ז

נהר ז - בדין גיהנם:

גרסינן בברייתא דמעשה בראשית וז"ל, למעלה מן יבשה תהום, ולמעלה מן תהום תהו, למעלה מן תהו בהו, למעלה מן בהו ים, למעלה מן ים מים, למעלה מן מים ארקא, ועל ארקא שאול, ואבדון, ובאר שחת, וטיט היון, ושערי מות, ושערי צלמות, וגיהנם, ורשעים בהם, ומלאכי חבלה ממונים עליהם, ושם חושך עוביה כחומה של עיר, ודיניהם של רשעים מתוקנים, שם קשה ומרה, שנאמר ורשעים בחושך ידמו. מדור העליון שאול, גבהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור השני אבדון , גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור השלישי באר שחת, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור הרביעי טיט היון, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור החמשי שערי מות, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור הששי שערי צלמות, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו ג' מאות שנה. מדור הז' גיהנם, גבהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה, נמצא הילכו של גיהנם ששת אלפים וג' מאות שנה והאש של גיהנם וגו':

והנה המעיין כאשר יראה דברי הברייתא הזאת יתמה איך אפשר זה כלל, שהרי אם נאמר שהעולם כדוריי, וכולו ת"ק שנה איך בבטן מדת ת"ק יסבול מציאות שיש בו ז' מדורין גובה כל אחד ג' מאות, שכללם אלפים ומאה דהיינו כמה פעמים כמוהו, וזה תמיה גדולה. ואם נאמר שהעולם ככיפה, והכיפה התחתונה הזאת מדתה כך גם זה לא יסבלהו שכל, שהרי מדת כל כיפות הרקיעים יחד גם הם על הארץ, ולפי הדעת הזה יהיה הכפה הזאת כולה יוצאת מתחת רוב כיפות הרקיעים, שהרי הכפה הזאת מצד עצמה יותר ממדת כיפות הרקיע הראשון שמדתו חמש מאות שנה הארץ, וחמש מאות שני אוירין, הם אלף ות"ק, אם לא שנאמר שכל ארץ וארץ מתפשטת לצדדים עד כנגד הרקיע, ובזה יתיישב הענין קצת כאשר ציירנו לך בענין הקורא נהר ד':

אמנם יש עוד לדקדק דקאמר גובה ורוחב ועובי, בשלמא גובה יתיישב או עובי מפני שהעובי יקרא גובה או רוחב בעצמו, אמנם שיהיה בו רוחב ענין א' וגובה ענין אחר ועובי ענין אחר איך אפשר שיתיישב, ובלי ספק המדורין האלו הם זה למעלה מזה לכך אמר העליון ולא אמר הראשון מפני שהוא עליון ושני למטה ממנו וגו' ושביעי למטה מכולם, ואי אפשר לצייר שיהיו כיפין זה בתוך זה שאם כן יהיה זה גדולה מזו, שהיאך אפשר כיפה על כיפה במדה שוה בהכרח העליונה גדולה מן התחתונה, שכך דרך העיגולים כשאתה מצייר זה בתוך זה אפילו שיהיו כיפין זה על זה, לכך הם בהכרח מרובעים זה למטה מזה ז' מדריגות ז' מדורין, ולפי זה יהיה ציורו כזה:

ועתה שמע אל דברי ואעירך בקושיא חזקה, וכי יצוייר שגיהנם עם היות שהוא למטה לארץ בגשמיים יהיה גשמי במציאת הגשם, וזה דוחק גדול, והלא מדורין אלו בתוכן מלאכי חבלה הם רוחניים בלי ספק. אם כן נראה לומר שזה הגיהנם דומה ממש כעין רוחניות גן עדן ארציי, שהוא ארציי ואינו ממש בגשם, שהרי פירשו רבותינו ז"ל בענין גן עדן ואמרו בתענית פרק קמא תנו רבנן ארץ מצרים היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והיא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים מעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד לששים לעדן, ועדן אחד מששים לגיהנם, נמצא כל העולם כלו ככסוי קדרה לגהינם, וגיהנם אין לו שיעור. ויש אומרים עדן אין לו שיעור ע"כ. הרי בפירוש שכמו שהוא מציאות גן עדן עניינו בגשמי והוא רוחני דק, והוא בעולם ואין העולם כדאי לו, אלא מחמת רוחניותו המעט מכיל את המרובה, כדרך שהמקדש סובל את המרכבה, כך גיהנם בארקא, ומדתה כמדת הראוי לה כפי התפשטות הארצות זו למטה מזו, אמנם רוחניותו סובל המדה הזאת והנפשות הנכנסות בו מוצאת השיעור והמדה הזאת, כדרך שהצדקים מוצאים בג"ע השעור והמדה ההיא:

ואמר ששיעור ז' מדורין שיש בו לכולם מדה וקצבה אחת, דהיינו מרובע ארכו כרחבו, ועוביו הוא המתייחס עם הרוחב דהיינו אורך וגובה דשניהם, בענין שהוא מרובע על כל פאותיו מדת ג' מאות על ג' מאות על רום ג' מאות. נמצא הלוכו של גיהנם ו' אלפים וש' מספר זה הורה שפירוש הברייתא הוא שהמדורין כולם שוים. ומה שאמר ראשונה גובהו מהלך ש' שנה ורחבו מהלך ש' שנה ועוביו מהלך ש' שנה, ואח"כ השני כמוהו, נמצא כל ג' תשע מאות הם, שבעה פעמים תשע מאות הם ששת אלפים שלש מאות. וזמש"ל:

מעין ה - נהר ח

נהר ח:

גרסינן התם, והאש של גיהנם חזק הוא א' מששים מן האש שבשערי צלמות, והאש שבשערי צלמות חזק הוא א' מס' מן האש שבשערי מות והאש שבשערי מות חזק הוא א' מס' מן האש שבטיט היון, והאש שבטיט היון חזק מן האש שבבאר שחת, והאש שבבאר שחת חזק הוא א' מס' מן האש שבאבדון, והאש שבאבדון חזק הוא א' מס' מן האש שבשאול, והשאול חציה אש וחציה ברד, והרשעים שבתוכו כשהם יוצאים מן האש לוחץ אותם ברד, וכשיוצאין מן הברד לוחץ אותן ודולקן האש, ומלאכי חבלה שממונים עליהם משמרין את נשמותן בגופן, שנאמר כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו', עכ"ל:

הענין כל זמן שהוא מעמיק מגדיל אשו מפני שהם מדריגות מתחזקות זו מזו, ושריית אותם הכחות הם בארקא, ואין ספק שיש בארקא מקום פנוי קצת לדירת הבריות שיש בה. אמנם הברייתא הזאת נראה דלא סבירא לה שיש בני אדם בשום ארץ כי אם בתבל לבד כדמסיק, ור' שמעון בר יוחאי סבירא ליה שיש בני אדם בכל הארצות האלו בזולת הרשעים הנידונים בגיהנם ומלאכיו, אלא שיש ממש שוכנים בארצות כדרך ששוכנים בארץ הזאת:

והנה לכולהו פירושי ענין האש הזה אינו בעל מקום אלא הוא רוחני קצת דר בגשמי, כדרך שהוא גן עדן למעלה בארץ רוחני דר בגשמי. וענין שבעה מדורין שבו הוא כנגד ז' מדריגות הטומאה, וכל מדריגה ומדריגה רוגזה חזקה משל חבירתה בששים פעמים, מפני שמדת הששה הוא מדת החול שממנה מתפשט מדת גיהנם, ולזה יהיה סוד מהלכו בעוביו וגובהו וארכו ג' מאות, מפני שהוא נמשך מסוד הנקודה שהיא נחלקת בשלשה על שלשה שהם תשעה שיעור ומדה עליונה, וזה דומה לסוד עליון שנעשה גם את זה לעומת זה. אמנם למעלה בקודש יש נקודה אמצעית המשלמת עשרה וכאן חסר, שאינה אלא רחמים, ואין מדה זו בגיהנם והוא ז' מדורין נגד ז' מדריגות קדושות, גם את זה לעומת זה, ואלו הם ז' מדריגות חיצוניות, וכל א' מחזקת ששים פעמים בחבירו, נמצאו הנהגת מדותיו בתשעה, בשבעה, בששים , בשלש, הכל רמז עליון וצורך גבוה לתקון ההויות העליונות הם הנפשות לטהרם מזוהמתן, והם כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא וזעום י"י יפול בם:

והנה הגוף נידון בקבר בדין קבר כאשר נתבאר לעיל, אמנם הנפש היא הנידונית בדין גיהנם ארציי, וכן הרוח יש לו גיהנם, ודע שנפש האדם ממש הוא כעין שד, וכמו שיש לשדים מבוא לארצות האלו כן היא הנפש הנידונית, מכניסין אותה לארקא מקום גהינם וטורדין אותה ממקום למקום, והרוח הוא רוחני יותר ויש לו גיהנם לעצמו דהיינו סוד הרוחניות הזה הנזכר שהוא בארקא. ובזה יתיישב לך מה שתמצא בכמה עובדין, שפגעו בנפשות הנידונית, וכדאיתא במדרש הנעלם בפרשת אחרי מות מענין הקצב אביו של ר' שמעון הפקולי שהיה מלקט קוצים כדי לשרוף עצמו, וענין זה נראה שהוא דין הנפש המתגלמת לעין הרואה ודינה דינים גשמיים, והכי איתא נמי בספר חסידים מעשה באחד שראה במדבר לאור הלבנה וכו' בגיהנם הארציי הגשמי אש שתחת הארץ, ויש לו פיות גשמיות ושערים גשמיים בארץ הזאת כדפירשו רבותינו ז"ל. אמנם יש ארץ עד היום ששער גיהנם פתוחה אליו, וקולם כים יהמה, ועשנו כעשן הכבשן, ומשעה לשעה תדשן דשנו למרחוק, ומתרחקים משם בני אדם וזהו מקום גיהנם הגשמי, אמנם יש רוחני, הגשמי הזה לנפש, והרוחני הנז' לרוח, ויש עליון לנשמה, והכל במספר ובמפקד לצורך האדם הזה. וקשר הארצות עם העולמות העליונים וארקא זאת נקשרת עם החיצונים, והיינו סוד גיהנם משתלשל ממדריגה אל מדריגה, למעלה סוד החיצונים בדקות ונקשרות המדריגות עד שמגיעות ממציאות אל מציאות אל הארצות האלו, כאשר נבאר בס"ד וזמש"ל:

מעין ה - נהר ט

נהר ט:

גרסינן התם ז' גהינם ברא הקדוש ברוך הוא, וכל גיהנם יש בו ז' מדורין, וכל מדור ומדור יש בו ז' נהרות של אש, וז' נהרות של ברד, וכל אחד ואחד רחבו אלף אמה ועמקו אלף אמה וארכו ג' מאות אמה, וכל אחד ואחד מושכין ויוצאין זה אחר זה, וכל רשע ורשע עוברין בהם ונשרפים במקומם, ומ' אלף מלאכי חבלה ממונים עליהם, וחוזרים ומחיין אותם ומעמידין אותם על רגליהם, ומודיעין להם כל מעשיהם שהם רעים וכל מעשיהם ודרכיהן שהם מקולקלים, ואמרים להם אף עכשיו עברו לפנינו בנהרי אש ובנהרי ברד בנהרי הלפידים בנהרי השלג על שעברתם על דברי תורה ומצות שניתן לכם בסיני, ואתם לא יראתם מן האש של גיהנם, ומן דינה של אבדון, בואו ותנו חשבון על מעשיכם. ולא עוד אלא שבכל מדור יש בו שבעה אלפים חורים וכל חור וחור יש בו שבעה אלפים סדקים, וכל סדק וסדק יש בו שבע אלפים עקרבים, וכל עקרב ועקרב יש בו ש' חוליות, וכל חוליא וחוליא יש בה ז' אלפים כדי מרה תלוין, ומושכין ויוצאין ממנו ז' נהרות של סם המות, ואדם הנוגע בו מיד נבקע, וכל אבר ואבר שבו מיד נופל מתוך גופו, וכריסו נבקעת ונופלת על פניו, ויהיו מלאכי חבלה עומדין ונוטלין כל אבר ומחיין אותם ומעמידין אותם על רגליהם ונפרעין מהם וכו' עכ"ל:

פי' שבע גיהנם, הם ז' מדורין הנ"ל. וכל גיהנם יש בו שבעה מדורין, הם פרטיים במדור, ונודע שהאדם חוטא בז' מדריגות יצר הרע כאשר נתבאר בזוהר, לכך הם ז' מיני גיהנם ובאותו יצר הרע עצמו. בכל א' מהשבעה יש [בו] שבעה בחינות שהאדם נטמא בו, לכך יש בכל גיהנם שבעה מדורין שכפי מה שנמשך אחר יצר הרע כך יכנוס לאותו מדור, וכפי מה שהמדור מוצא באדם זוהמת יצר הרע כך שולט בו, לפיכך נכנס במדור המתייחס לחלק יצר הרע שנמשך אחריו, ועל זה הדרך יש יצר הרע של זריזות לטומאה בעבירה, ולזה הם נהרות אש כנגד חומה של העבירה. ויש יצר הרע של עצלות שהאדם מתעצל מן הטובה והמצוה, ולזה הם נהרות ברד נגד מה שמתקרר מן המצות שהם חובה לאדם. ועוד יש בחינות רבות מאד בענין זה מפני שבני אדם חלוקים במדותם לכך דינם חלוקים לכמה בחינות. חורים רבים וסדקים ועקרבים הכל מז' לז' מפני שהיצר הרע יסודו מז' מדריגות, ובני אדם חוטאים בו מכמה בחינות ומתפתים אחריו מז' לז' לכך נפרעים ממנו, ולזה כל עקרב ועקרב ממונה על מעשהו, ולזה כשהרשע נכנס וגזר דינו ביד מלאכי חבלה, מוליכין אותו מיד אל החור הצריך ואל הסדק הצריך ואל העקרב הצריך. ולפעמים שחטא פעמים הרבה ממיתין אותו ומחיין אותו וחוזרין וממיתין אותו כדי שיטעום העונש כשיעור הפעמים שטעם העבירה. ולפעמים שעבר על עבירות רבות, מוליכין אותו מחור לחור או מסדק אל סדק או מעקרב אל עקרב כפי שינוי החטא, והכל במפקד במספר ממעלה, והכל צריך ואין דבר לבטלה, והכל לטהרתו של אדם ולטובתו, שאין לך מזוהם נכנס לבית המלך אלא אחר כלות ימי מצורו אחרי טהרתו, וזמש"ל:

מעין ה - נהר י

נהר י - לבאר סוד גיהנם ויצר הרע:

הענין הוא שכר עבירה עבירה עצמה, כיצד יצר הרע הוא גיהנם דאיהו ממונה על גיהנם, והענין כי יצר הרע יש בו כחות רבות לפתות על ג"ע וכח לפתות על ע"ז, וכל כחות אלו הם בו, וכח זה אינו כזה, וכן יש בו אוצרות אש זה משונה משל זה כנ"ל להעניש במספר כחותיו, כי אותם הכחות שבו, הם הם המפתים הם הם המענישים הם הם גיהנם שהכל א', ולזה כאשר יתפתה האדם אחר יצר הרע הרי הגביר כח גיהנם ונכנס בקליפות להתענש על ידם, וכל אותם הכחות דבוקים בו בהיותו חוטא בהם, ודבקות אותם הקליפות עמו הוא רושם חטאו באבר ההוא שבו חטא, והוא מכריז עליו פלוני חטא בי, ולפי זה הם שס"ה כחות בגיהנם להעניש והם שס"ה רישומים לרשם החוטא כנזכר, והיינו סוד אומרו בפ' ויצא, שנראה לאדם כאשה יפה והיינו לפתותו, ועולה ומסטין היינו הרושם המכריז, ויורד ונוטל נשמה ומעניש בגיהנם כנזכר. וענין הרושם והכרוז הוא אומרו חקוקים על עצמותיו, אחר שכלה את הבשר ונשאר רשום עד קבלת עונשו:

ובענין החטא והפגם בעשייתו כן ממש תיקונו בתשובתו והוא טהרה היותר נכונה שבכל טהרת העונות, ומיני הטהרות הם ג', א' תשובה ויסורין וכיוצא, הב' מיתה וגיהנם, הג' גלגול, וכל א' קשה מחבירו, והיותר טובה מכולם היא התשובה שממש כמו שהגבירו במעשיו כן מבטל כחו במעשיו מדה כנגד מדה וממש מכבה האש הנבער בעבירותיו. ויש עון גורם פגם בנפש ונתקן בגיהנם. ויש עון פוגם בספירות ונתקן בגלגול. ויש צריך תיקון בגילגול ובגיהנם. אמנם התשובה מוחק הכל ומתקן הכל:

וסוד אש גיהנם, הוא כי החיות שהם מיכא"ל גברי"אל אורי"אל רפא"ל, וכל חיילי הקדושה שתחת ממשלתן הם יונקים הדין ואש הגבורה מלמעלה, וקיומם באש שהם מן האש, ומזונם אש, ומתמציתם דהיינו השמרים הדין הנשפע לחיצונים נעשה נהר דינור, שהם כחות הדין משתלשלים אלו מאלו עד יתקרב אל הסתר פנים מקום שאינם קדושים, שאין אור הקדושה שופע עליהם, ואלו הם יצר הרע וגיהנם, והצדיקים טובלים בנהר דינור ולא בעומקו בסוד שאול ותחתיות וכיוצא, אלא בסוד כניסתם לקודש עוברים דרך שם לטבילה הנזכר, ואינם מצטערים אלא כשיעור הנאתם מן הגשמי, והיינו אומר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע וגו', אמנם הרשעים מפני דבקותם ברשע ועול וחמס אין בנפשם אחר כלותם שם כח אפילו להתגלגל שהיא מתבטלת שם מכל וכל, והיינו אומר שהיא נעשית אפר, וזה אם לא עשה תשובה בעה"ז, אמנם אם עשה תשובה דרך אחרת לו, והוא כי ממש האש הזה השורף הנפש בגיהנם כנזכר, הוא ממש היה יורד ושורף אברי הקרבן הנתנים ע"ג המזבח, תמורת החוטא ויצר הרע שהגביר בעבירה, ואש גיהנם שהלהיב בעבירה היה נשרף שם ומתבטל באש גבוה, ושם יתבטל הקטיגור שברא והמשחית שיצר בעוונו המזומן לו בגיהנם לשרפו על העבירה ההיא, שם היה נשרף ומתבטל שם בסוד תשובתו ושריפת אברי חטאתו או אשמו. וזמש"ל:

מעין ה - נהר יא

נהר יא - בסוד גיהנם והגלות:

הענין כי העון גורם פגם בנשמה כנזכר, והפגם הוא שימשך מהקליפה אליה רוח טומאה והיא נטמאת ונפגמת ברוח הטומאה ההוא, ובהחזיר הנשמה לתוך אשו של גיהנם מקור רוח הטומאה הנשפע עליו כל דבר חוזר אל שרשו, אשו של גיהנם מעכל רוח הטומאה ההוא ומחזירו אליו ונפרד מהנשמה, ונשארת הנשמה טהורה ונקייה לחזור אל שרשה שממנה חוצבה, והיינו העופרת החוזר אל יסוד העפר הטמא שמשם שורשו. וכן הענין בגלות ישראל כי כמו שהם נמשכו אחרי הקליפות ונטמאו בעולם הזה, כן הקדוש ברוך הוא מגלה אותם לטהרם בכור הגלות, שעל ידי הגלות כללות האומה נטהרת ונצטרפת בסוד הגלות, והטומאה הנדבקת בהם בעון חילול התורה בא"י, מתעכל ומתבטל מעט מעט,ובעת הגאולה יתבררו ויתלבנו בענין שיצאו טהורים ככסף הצרוף. וזמש"ל:

מעין ה - נהר יב

נהר יב - בביאור סוד הגלות:

הענין אחר שהדרך להשגת תכלית האדם בבריאתו, הוא בהיות חומרו וכל כחותיו נשמעים אל השכל ולעבוד עבודתו ולא ימרה פיו, כי בזה הדרך יושג השלימות והתכלית, הנה נתחייב כי זאת התכונה נקנית לעם הישראלי בכללו בהיותם בגלות, וזה שהגלות הוא מחליש החומר באופן היותר שלם שבפנים, והענין שקיום החומר ר"ל תגבורת כחותיו, הוא בהמציא לאדם הדברים המחזיקים הנפש החיונית, כגון הכבוד והשררה והנצחון כי בזה תתחזק ותתגבר הרוח החיוני וכחותיו, והנה הגלות מקנה הפך הדברים האלו כי הוא מקנה לישראל הקלון והבוז תחת הכבוד ובזה תחלש הרוח החיוני, וגם כן הדברים המחזיקים הנפש הצומחת הם בהיות לאדם זרע דגן תירוש ויצהר לרוב, והנה בגלות ישראל בערום ובחוסר כל, וזהו כוונת אמרו יתברך תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה ובטוב לב וגו' ועבדת את אויבך וגו' ירצה מה שאמרנו, והענין שישראל סיבת חטאם הוא בהמצא להם המחזיקים הנפש החיונית והם השמחה וטוב לבב שהשמחה היא המפרה והמרבה הנפש החיונית והיא נמשכת מן הכבוד והניצוח, וגם כן היה להם הדברים המחזיקים הנפש הצומחת והוא אמרו ומרוב כל, ובזה טעו אחר החומר ולא עבדו את י"י, וביאר כי בגלות יהיה להם הפך זה מדה כנגד מדה, כי יהיה להם הדברים המחלשים הנפש הצומחת והיינו אומרו ועבדת את אויביך וגו' ברעב ובצמא וגו', וג"כ המחלישים הנפש החיונית והוא ההכנעה והשפלות והיינו אומרו ונתן עול ברזל וגו', וזה מה שארז"ל יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיוורא וכו', והכוונה מה שאמרנו כי בגלות יחלשו כחות החומר ויגבר השכל. וזמש"ל:

מעין ה - נהר יג

נהר יג - לבאר טעם לעונש הנשמה והרוח:

אין ספק שהנשמה אינה חוטאת מצד עצמה אלא מצד הגוף, אם כן היאך יחמירו על הרוח יותר ממה שהחמירו על הגוף, שתהיה נטרדת על עונשה ממקום מנוחתה כנזכר בזוהר תרומה, והיה ראוי כיון שהגוף שבת וינפש מעונשו שגם הרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, והטעם נאמר שהאש גיהנם אינו שורף ולא מתלהב מצד עצמו, אלא כפי מה שהלהיב האדם עצמו ביצר הרע ברבוי או במעט, אמנם יתעכב האש הזה כל זמן שסיבתו קיים דהיינו הגוף הנלהב באש יצר הרע לעבירה, אבל אחר שהבשר כלה אין כח בגיהנם להלהיב, שהרי מה שהשפיע הבשר הזה כבר כלה כיון שכלה הבשר. והענין שכל מין נתפס במינו, והאדם מורכב מב' מינים האחד הוא אלהי קדוש דהיינו רוח אלהים אשר בקרבו, והמין השני הוא טמא מטונף והוא החומר שבו הוא משכן הנחש, ואין הנחש נכנס אל הרוח אלא מפאת הגוף ושם מטעהו לרדוף אחר הגשמיות, ודרך שהנחש תופס בו להחטיאו הוא הדרך ממש שתופס בו להענישו, וכל זמן שהבשר הזה קיים יש מבוא אל השטן כאן ונכנס אל הרוח דרך הבשר, כלה הבשר אינו שולט בו עוד שאין לו דרך לבא שם, ולזה אחר שכלה הבשר נשאר עתה הרוח אל גזירת מעשיו, אם יעניש אם יכנס אם ידחה:

והנה השכר יחלק עתה לג' חלקים, יש צדיק שמעשיו טובים ונענש על מיעוט עוניו, וסבל, עונשו ונשמתו בג"ע של מטה, והגיע עונת הנשמה לעלות והרוח יוצא מגיהנם נקי וטהור אחרי הכבס אותו, ומיד צדיקים יוצאים לקראתו אותם שהם בני גילו, ומקבלים רוחו אל ג"ע תחתון בכמה מיני שמחות, וכן מקבלים נשמתו כשהיא עתה עולה מג"ע של מטה לג"ע של מעלה, ועדיין טובלת היא בעליותה בנהר דינור מחלאת הגוף. ויש צדיק שבזולת עונש גיהנם, מענישין אותו שידחה מג"ע כך ימים או כך שעות. ויש רשע שנתחייב כלייה ואין לו טובה אלא שרוחו נשרף ונעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, והכוונה שאין זוכה אל מדרגות הקדושה אלא למדריגת אפר שאינו עושה פירות, דהיינו הקליפה דקה תחת כפות רגלי ודאי שהיא קליפה חיצונה ושם נקשרת ואינה נקשרת, ואפילו במדריגת אפר יש בחינות וזה אל הרוח, כי הנפש היא נכרתת מכל וכל. וזמש"ל:

מעין ה - נהר יד

נהר יד - לבאר סוד הכרת והגלגול וסוד גיהנם:

הענין כי כל העניינים הנמשכים מן הספירות העליונות, כולם מושרשות בספירות לא במציאותם למטה אלא בבחינת רוחניותם ודקותם למעלה, ולזה כל זיווג וזיווג כאשר יעורר אור הספירות להוליד הנשמות הנה מציאותם מושרש בספירות העליונות, בחכמה הם במחשבה ר"ל הויות מחשביות רוחניות, ובבינה הם במעשה כי משם סוד אצילות הנשמה להתפשט למטה, תתפשט עד סוד זכר ונקבה כמבואר במקום אחר. ועתה כאשר הנשמה תתנהג בהנהגה רעה דהיינו שתדבק בחיצונים ותטמא עצמה, מיד הספירות העליונות נפגמות, מפני שכאשר הנשמה תדבק ברע ישלוט הרע שנדבק בה וישתרש בתוכיות העליון, ויעורר שם סוד חושך ופגם וסילוק אור החיים משם, והרי הספירה פגומה בחושך זה ושחרות זה, שהוא סילוק ההשגחה העליונה וחיי הספירות אור המתלבש בהם, וכיון שנחשך שם מיד הדינים שם, וכיון שהדינים שם מיד החיצונים שם, שכל אחיזתם אינה אלא בגבורות, וזה הפגם הנזכר תמיד בכל מקום, וכל זמן שהנשמה נפגמת שאינו זוכה אל הקודש דהיינו שתהיה נבדלת מן החיצונים ונכנסת אל הקודש, הפגם הזה בספירות:

לכן היתה העצה העליונה לתקן הענין הזה, על ידי השפיע הדינים ההם על האדם ואלו הדינים יושפעו על האדם בגיהנם ויהיה נידון, לא מפני זה יתוקן פגם הספירות מכל וכל, מפני שהפגם לא יתוקן אלא על ידי שתתלבש הנשמה בגוף ושם יאכל פרי מעשיו והדינים ההם, והוא מעכל ומתקן הספירות על ידי ב' ענינים, הא' ע"י הדינים הנשפעים עליו בעוני, בקצרות שנים, במיעוט בנים, עד ירצה עוונו והוא מתנהג בחסידות, ומתוך שלא קיים התורה מעושר מקיימו מעוני, ובזה ירצה הספירות העליונות ויתוקנם, ולזה יהיה סוד טורח הגלגולים, מפני שהוא נוגע בכבוד גבוה, ותיקון עליון זה דרך כלל למציאות הפגם:

אמנם דרך פרט הספירות הנפגמות ממש תתגלגל עם הנשמה לפי מה שיהיה בחינת אדם בנשמתו, אם הוא מן הבינה או מן החכמה, ויתגלגל גילגול ראשון בחסד או שני בגבורה או שלישי בת"ת, כך ממש תתפשט ותתגלגל החכמה או הבינה אל הספירות האלו להשפיע שם סוד הפגם ההוא ולתקן המעוות לבסם המר, וימשך גלגול הספירות בספירות כדי לתקן להשפיע סוד הפגם ההוא והדינים בספירה ההיא, כדי שתהיה נתקנת הפגם ההוא בספירה האחרת, המשל בזה היה גלגולו בחסד ופגם שם ונתגלגל בגבורה, והנה החסד ירד אל הגבורה משם תתגלגל וישפיע הפגם אשר בה עד יתוקן עניינה שם, זה כלל מציאות הגלגול וטעמו כנזכר בתיקונים. והמפתח לכל כי כפי שיעור מקום חציבת הנשמה ואצילותה מן הספירות העליונות, כך שיעור הפגם שפוגם, מפני שהפגם תלוי בהשרשת הנשמה שם כנזכר. וזמש"ל:

מעין ה - נהר טו

נהר טו - לבאר מהות כרת הנפש:

הנה הנפש שאינה נכרתת היא כאילן הנטוע בארץ רוה שואבת לחות והוא רענן, והיינו דכתיב שתולים בבית י"י, והנכרתת אינה שואבת חיים מן החיים העליונים אלא היא חיה מכח השפע הנחלק לחוץ, מקום בחינת עמידתה, ושם היא נשפעת כח מזון גשמי או רוחני לפי מציאותה, והרי היא מצטמקת ורע לה שאינה חיה מאור פני מלך חיים, שמזון ההוא שנשפע לה אינו מקיים אותה ומצחצחה כמזון המסוגל לה משורש קיומה, ומלת כרת ממש מורה על זה כנטיעה שנכרתת מאילן חיותה ממש. והנה הכרת בשני גוונים, או כרת החלטי, או כרת זמני, הכרת הזמני בשני גוונים, או שנדחה לזמן עד שינטע במקום אחר, או עד שיחזור במקומו ממש:

והענין כי לפעמים יתגלגל האדם במציאות אחד ולא הצליח, עוקרים אותו מן הבחינה ההיא ונטעת בבחינה האחרת לראות שמא יצליח, ובין עקירה לנטיעה ממש דומה לאילן שהיה נטוע בארץ בשדה נטיעות יונק מלחות הארץ ולא הצליח בפירות, עוקרים אותו מן הארץ ההיא ונוטעים אותו במקום אחר, בין עקירה לשתילה אינו יונק מלחות הארץ ומצטמק ורע לו, כך הוא ממש ענין הנטיעות לנפש ולרוח ולנשמה בעוד שהם נטועות בבחינת נטיעתם הם יונקות ממקום נטיעתם מהארץ העליונה שפעם ומזונם וקיומם, אמנם בהיותם נעקרות משם עד שיתנטעו במקום אחר מצטמקות ומתענות ברעב, וזהו הכרת הזמני בשנוי מקום:

אמנם אותו שהוא לזמן עד שירצה ימים כך וכך חוץ מגן עדן וכיוצא הרי זה כרת זמני, אבל נטעת במקומה ממש ולא בשינוי, וזה קל מן הראשון מפני שהנטיעות בארץ אחרת שינוי מקומה גורם לה שינוי המזון עד שירגיל עצמה במזון ההוא וישנה טבעה אל הבחינה ההיא תסתגף, וסיגוף זה קשה לה מאד, אמנם הנטעת אח"כ במקומה ממש חוזרת אל טבעה ואל מזגה ואל מזונה וזה נוח לה, ומן הנמשל הזה משל הנטיעות יוכל האדם לדעת צער הנשמה או הרוח או הנפש הנכרתת כמה הוא, וכמה יהיה צערו בין נטיעה לנטיעה, והנכרתת לעולם כמה קשה מאד צערו עד אין קץ רחמנא ליצלן. ויש עבירות שחייבות כרת בעולם הזה לבד והוא מפנישהפגם מגיע אל בחינת סילוק השפע מן התחתונים, וכאשר הפגם הגיע למעלה בסוד הרוחניות נכרת מן הרוחניים, לפי שיעור הפגם כך שיעור כרת אשר לו, ולפעמים יעשה תיקון שיתקן למעלה ולא יכרת הנפש ויכרת הגוף מפני שלא תיקן למטה, וכן פי' בתיקונים שהבל פגם ונתחייב כרת למעלה ולמטה, ותיקן בסוד הקרבן למעלה ונשאר לו הפגם הגשמי בתחתון ועליו נהרג ונכרת וקבל עונשו, ולמעלה נתקן. וזמש"ל:

וכתב האלהי הרי"א זל"הה דע כי לא נזכר כרת רק בנפש לבדו להיותה מעולם העשיה בקליפות ולכן יש בה כרת, אבל ברוח ונשמה שהם מבריאה יצירה בהכרח הוא שיתוקנו, כי אין שם תגבורת קליפות כמו בנפש דעשיה, ובודאי הוא שיבואו לתיקון, ואין ההפרש רק שיש מתקנים מהרה, או אחר כמה גלגולים, עכ"ל:

מעין ה - נהר יו

נהר יו - לבאר סוד גיהנם והגלגול ומיניו:

הענין שהנפש משתלחת בגלות ראשון בגלגול אחד, ובגלגול שני אין הנפש משתלחת שכבר פסקה הזוהמא, והשלוחין לרוח בלבד, ובגלגול שלישי השלוחין לנשמה לבדה. והענין שיש חטא ועון ופשע, על החטאים הנפש מתגלגלת, על העונות הרוח מתגלגלת, ועל הפשעים נשמה מתגלגלת, והיינו ובפשעכם שולחה אמכם, פשע הגיע למעלה שפגם באם עליונה. ודע כי לא כל נשמות יתגלגלו, ולא כל נשמות יכנסו לגן עדן, אלא הענין שיש נשמה שפגם עוונו יתוקן בהכנסו בגיהנם ואז יכנוס לגן עדן, ויש נשמה שנכנס לגיהנם ויצטרך אח"כ לכנוס אל הגוף בגלגול וזו לא תכנס אל ג"ע, אלא יש חצר ידוע שאותו חצר הוא מקום כל אותם העתידים להתגלגל, ולזה המגולגל שהוא מתגלגל לסיבת קיום המצות וכיוצא להטיב אל הדורות, אלו הם נשמות בגן עדן ומתנצצות בגוף למטה ומתגלגלות. אמנם העסק כאן באותם הנשמות אשר לא זכו לגן עדן, והם באותו חצר מזומנת עד עת בא פקודתם, והטעם שיש בידם פגם שאין גיהנם מצרפו אלא צירופו בגלגול על ידי עוני וחלש וטפש וכיוצא מן הגזירות הקודמת אל הנשמה קודם בואה, שעל זה רמזו רבותינו ז"ל טיפה זו מה תהא עליה וכו':

והטעם שאין טהרתם בגיהנם הוא מפני שסוד צירוף גיהנם הוא כעין מה שעתה נבאר, כי הנשמה שיעור קומה, והפגם בה יהיה כעין הבשר המת המאוס בחי שהרופא גררו ומעמידו על בשר חי, אלא שהכתם הזה והבשר המאוס הזה שהוא פגם הנשמה אין גרירתו מן הנשמה אלא על ידי גיהנם, וכפי שיעור שנהנה מן העבירה יהיה שיעור עמידתו באש גיהנם, עד ששם יגבה בעל חוב את חובו, וכאשר תצא הנשמה מגיהנם תצא כולה מלאה פצעים וחבורות מהבשר המאוס שנטל ממנו ונשאר מקום הפגם גומא דרך משל, והנה כאשר תשאר הנשמה ברמ"ח אבריה שבבואה שלה קיימת, תכנס לגן עדן, ושם יזריח הקדוש ברוך הוא אור שמש עליון, דהיינו אור הת"ת מצד הכתר, ומשם תתרפא הנשמה בגן עדן תחתון, ואפילו בשעת רפואתה סובלת שם צער בתוך גן עדן כנזכר בעובדא דהאי ינוקא, ויהיה המשל בזה ממש אל נגעי בני אדם ומחץ מכותם, שגיהנם הוא גרירת המאוס והבאוש בלבד, וגן עדן הוא רפואת המכות והחבורות:

והנה נודע שבגשמי אין חסרון אבר מעלה ארוכה כלל, כיצד אם יחסר יד או רגל או זרוע או עין או לשון או נחיר אין לו תקנה ברפואה, ולזה הנשמה שעוונה יגרום בה חסרון כגון שגדלה אשמתו עד לשמים עד שנפגם האבר שיעור שאין לו תקנה אלא לגרור האבר כולו מאוס או באוש, או ב' אברים, או ג', האיך אפשר להתקן בגיהנם שהרי יחסר האבר ההוא מכל וכל, והשמש לא ירפא מחוסרי אברים כלל, לזה יצטרך שיקבל עונש גיהנם ולא יגמור שם אלא יצא באבריו, ולגמור תקונו יתגלגל בעוה"ז ואז תתוקן הנשמה בכל אבריה, וזהו טעם הגלגול על עבירה מפני שאין גיהנם מתקן אותו, וזה שאמרנו שאין כל העבירות מתתקנות בגיהנם, אלא שיש עבירות שתיקונם בגלגול נוסף על עונש גיהנם, ולהתגלגל בכל זוהמתה מיד בלי גיהנם ג"כ נראה שיגבר הרע מאד, אלא נידונית בגיהנם להקל הרע ומתגלגלת להוסיף הטוב ולהתרפאות ביסורין ותוכחות על העון, וכן נזכר בתיקונים אמרו דבגין לאתרפאה ממסאבא נחית ליה בגלגולא. וזמש"ל:

מעין ה - נהר יז

נהר יז - לבאר סוד מיני גלגולים, וסוד העגל:

הענין דע כי ד' בחינות יש בעולם השפל, והם דומם, וצומח, ובעל חי, והאדם, והם זה למעלה מזה, ודע כי גם הדומם יש בו חיות ורוחניות שאם לא כן לא היה העפר מוציא זרעים אם לא יהיה בו חיות ורוחניות, אמנם חיות הצומח הוא למעלה ממנו, וחיות הב"ח למעלה מהם כנודע, וחיות האדם למעלה מהם. והענין שאחר שהנשמה היא קדושה ועשתה פעולות הבעל חי כמו הבהמות והלכה אחר האכילה והשתיה והמשגל לזה כשימות זה האדם יחזור ותכנס נשמתו בבעל חי, ואם היה יותר רע יורידו אותו בצומח, ואם היה יותר רע יורידו אותו בדומם, ואדם אחר שיש לו קורבה עם נשמתו מתקן אותו ומוציא אותו מהמצרים האלו, אם מהצומח אם מהב"ח שהוא אסור שמה, וזהו הטעם האסור ומותר, כי כאשר הגיע הזמן הקצוב ונתקן אותה הנפש אז תהיה מותרת לאכול, ואם עדיין לא נתקנו אסור לאכול משחיטתה כי יתיילד בה סימני טריפה, ונקרא טריפה כי עדיין היא מובלעת בתוכו ואינה יכול לצאת, כמו הטרף הבלוע בפי החיה, ולזה אנו שוחטין הבהמה בסכין כשר בלא פגימה כדי שלא ירגיש המות, שכל דיני השחיטה וה' דברים המפסידין אותה הם מסודרין בסוד גדול, שעל ידי הדינין האלו והסכין הבדוק יהיה ראוי לקרבה לאכילת האדם, להדמות לבשר האדם, כי כל מה שיעבור על האדם בעת יציאת נפשו יעבור גם עליה כאשר נבאר:

והענין שמלאך המות שוחט אותו, אם הוא צדיק וכשר שוחט אותו בסכין כשר בדוק, ואם הוא רשע שוחט אותו בסכין פגום ויעשה אותו נבלה, וזהו אומרו יחיו מתיך נבלתי יקומון, מתיך הם המתים בשחיטה יפה שהם צדיקים יחיו, אמנם הרשעים שהם נבלתי יקומון לבד בלי רוח כדי שיראו בטובת הצדיקים ובזה יקבלו ענשם. אמנם הצדיקים גמורים כמו אבות העולם אפילו בשחיטת סכין בדוק אינו מטריח להם האל יתברך, אלא כדגים שנבראים בים שהיא התורה, שאסיפתן זו היא שחיטתן, מה שאין כן ברשעים:

וכמו שיש לאדם חיבוט הקבר, שחובטין אותו במקלות של אש ויעשו אבריו חתיכות כדי לנער הזוהמא, כך הבהמה אחר השחיטה מפשיטין את עורה על ידי חביטות ונעירות, ואח"כ חותכין את בשרה אברים אברים, ואח"כ מולחין אותה היטב כדי להסיר ממנה זוהמת הטומאה שהוא הדם, כי הדם הוא הנפש, והנפש החוטאת היא תמות. וכמו שהאדם אחר כל העונשים אלו, מוליכין אותו לגיהנם של שלג ו' חדשים, וששה חדשים לגיהנם של אש, כך הבהמה אחר שחותכין את בשרה מרחיצין אותה כמה פעמים במים, ואח"כ מבשלין אותה באש, ואח"כ היא ראויה לאכילת אדם להדמות לחלק נשמתו, וז"ש כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך וגו', פי' כאשר תאוה לנפשך להמשיכה אליך [אותה הנשמה שמה ] אז תאכל בשר, ולזה אמרו רבותינו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר, לפי שאינו יודע לתקן, ולזה קודם דור המבול שעדיין הקלקול של אדם הראשון לא נתקן כלל נאסרו בבשר:

ואם הנשמה תהיה יותר רעה במעשיה, תרד ותתגלגל בצומח, וכאשר יאכל אותם האדם יחזרו ויתקנו אותם הניצוצות, אמנם אם עדיין לא נתקן יכנוס בערלה כי עדיין אסור אותו הניצוץ ולא נתקן עדיין ולזה אסור לאכול ממנו. וכמו שנפש אדם עוברת בגיהנם כמה עונשין וכן בשעת מיתה, כך יעבור על זה הניצוץ שבצומח, כי כמה טורח יש לדגן עד שיהיה ראוי לאכילת האדם, כי תחלה היא הקצירה והיא כמו מיתה שחותכין אותו, ואח"כ העימור והדישה והברירה והטחינה והרקידה והלישה, ואח"כ האפיה שהיא בתנור שהוא כמו גיהנם של אש, שצריך אפיה בתנור עד שיקרא לחם, שע"י עונש התנור שהוא כמו גיהנם אז יהיה ראוי להוציא ממנו חלה שהיא אכילה מעולה לכהנים, שע"י התנו"ר יעלה לתור"ן שהיא מעלה רמה, וכן ג"כ ע"י ביכורים ותרומות ומעשרות לקט שכחה פאה וחלה, והמוציא ואחריו ד' ברכות, שע"י אלו המצות יתוקן הניצוץ שבתוכה לעלות ולדבק בנשמת האדם, והענין שבזרעים ובדגן העניים יש להם חלק והכהנים והלוים כל אחד יקח חלקו וכל א' מתקן חלקו כנזכר. ובזה יובן הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ר"ל על הגשמיות של לחם, אלא ברוחניותו שהוא הניצוצות הקדושות שהוא מוצא פי י"י, כאמור ויפח באפיו נשמת חיים, וז"ש כי תצור על עיר ימים רבים וגו', שהאל יתברך מדבר עם מלאך המות שהולך ומסטין לאדם למעלה, וז"ש כי תצור על עיר שהוא האדם להלחם בטענותיו, ותראה שבעץ שיש בתוכו מגולגל שום רוח, לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, ר"ל אותו העץ מוא ממש האדם, לבא מפניך במצור שבסיבתך אתה רודף אותו להזיקו הוא נכנס במצור ההוא של העץ לשמור עצמו ממך:

והענין כשהרוח הולך נע ונד בתוך כף הקלע בורח מן השטן, ומכניס עצמו בדומם או בצומח במקום הגזור עליו והראוי לו, ואז כשנכנס בגוף אין יכול להזיק לו השטן, וגם כן תבין הפסוק אסוף אסיפם וגו', וג"כ פסוק ואספת דגנך וגו' פי' באכילת הצומח ואכלת ושבעת, שהיא שביעת הנפש מן הנאבד ממנו תאסוף הנצוצות המובלעות בתוכו שהם דגנך וגו' דגנך ממש, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת שהיא שביעת הנפש מן הנאבד ממנה, השמרו לכם אם לא תשמרו דברי תורה וסרתם וגו', ועצר את השמים וגו' שישאר העולם יבש, והאדמה לא תתן את יבולה ויהיו הנצוצות מובלעים בתוכה, וזהו ואבדתם מהרה כי זהו האיבוד שלהם, וזה שאמרו רבותינו ז"ל גדול יום גשמים כקיבוץ גליות כמו שיתבאר לקמן נהר כ"ח בס"ד:

ואם תהיה הנשמה יותר רעה, יורידו אותה לדומם, והאדם שיש לו קורבה עם נשמתו מתקן אותה ומוציא אותה מהמצרים האלו, כי היותר קשה שבגלגולים הוא גלגול באבן דומם יבש שלא יוצא ממנו תועלת, שנאמר אבן מקיר תזעק, לצאת אותו הרוח ממקומו, וכמו נבל שנאמר וימת לבו ויהי לאבן, שבא בגלגול בנבל שהיא נשמת בלעם, ולזה יונוס ויומבירוס בניו עשו את העגל כמו שיתבאר לקמן בס"ד:

ודע כי אין שום נברא בעולם שאינו מן בירור הז' מלכים, כי המובחר ממנו באצילות, והיותר גרוע הוברר בבריאה, והיותר גרוע ביצירה, והיותר גרוע בעשייה, והיותר גרועה בקליפות. והנה יש בעשייה ד' בחינות הנזכרים הדומם והצומח החי והמדבר, אמנם האדם הוא המובחר שבכולם ואם יוכשרו מעשיו הוא עולה ממדריגת אדם עד המלאך, כי זהו סדר הבירור, כי הצדיקים ע"י אכילתם מתקנים ומבררים כל הדברים שהם סוד פסולת ועכירות, והם מתקנים מבחינת הדומם עד בחינת אדם גמור, אמנם הרשעים להיפך זה כי אדרבא חלק האדם מורידין אותו עד בחינת דומם, ויש רשעים שגורמים על ידי עונם שכשימותו יתגלגלו בבעלי חיים שאינם מדברים כי הם כל כך נבזים ומכוערים כמותם, ויש רשעים שעל ידי עונם מתגלגלים בצומח, ויש רשעים שמתגלגלים בדומם, כמו שביארנו למעלה. ודע כי המגולגלים בבחינות הנז' הם עומדים שם בגלגול זמן קצוב שנגזר עליהם, עד ימרק חטאו שגורם לו זה הגלגול, ובכלות זמנו עולה למדרגה אחרת ומתגלגל בב"ח עד זמן קצוב, ואחר כך יתגלגל באדם:

ודע כי אופן גלגול באדם הוא באחד משני פנים, או דוגמת אלו הרוחות שאנו רואים שנכנסים בגופות בני אדם ומדברים שם בתוכם ומספרים כל הקורות אותם כנודע רחמנא ליצלן, או הוא באופן אחר כי הם מתעברים באדם בסוד עיבור ומתדבקים בו בהסתר גדול, וכאשר האדם יהיה צדיק ויעשה מעשים טובים גם המגולגל ההוא יזדכך ויתוקן על ידו, ואם ח"ו יחטא האדם ההוא אז גורם רעה לעצמו ואותו העיבור מסייעו לדחותו לדרך רע, כי כמו שנשמת הצדיק מתערבים באדם ע"י זכיותיו והם מסייעין את האדם לדרך טובה, גם (אם) האדם [ה]חוטא גורם שידבק בו נפש הרשע ומסיעו לו לדרך רע וגו':

ודע כי מי שנתגלגל בדומם אין לו זמן לעלות להתגלגל בצומח רק בזמן ידוע, והוא בד' חדשים האמצעיים של השנה שהוא אב אלול תשרי חשון, ואם נשלם זמן הקצוב שלהם בד' חדשים הנז', הוא עולה ומתגלגל בצומח, ואם לאו אינו עולה (אלא) עד ד' חדשים אמצעיים של שנה הבאה.וכן המתגלגל בצומח זמן עלייתו להתגלגל בבעל חי, הוא בד' חדשים הראשונים של השנה, והם ניסן אייר סיון תמוז, ואם לאו אינו עולה אלא עד ד' חדשים הראשונים של שנה הבאה. והמתגלגל בבעל חי זמן עלייתו להתגלגל באדם המדבר, הוא בד' חדשים האחרונים של השנה והם כסליו טבת שבט אדר, ואם לאו אינו עולה אלא עד ד' חדשים אחרונים של שנה הבאה:

וכבר ידעת כי ערב רב הם עשו את העגל, וראשי ערב רב הם יוניס וימבוריס הם שני בניו של בלעם הרשע, והם אשר לקחו עצה ואשר השליכו טס של זהב וגו', וצריך לידע מה כוונת בני בלעם בעשותם את העגל הזה ומה הנאה היה להם בזה, אמנם הענין הוא כי הלא נודע כבר אצלינו כי בלעם הוא פסולת הזוהמא שיצא מדעת שהוא שורש משה רבינו ע"ה, וז"ש ויודע דעת עליון, גם ערב רב הם סוד הפסולת של הדעת, כי כן ערב רב בגימטריא דע"ת, אך אינם כ"כ זוהמא כמו בלעם. ודע כי לבן ובלעם ובעור ובניו של בלעם כולם משורש אחד, כי לבן הוליד בעור ואח"כ נתגלגל לבן בבלעם, וכולם היו מכשפים גדולים ועובדי ע"ז:

ודע כי נשמת בעור אביו של בלעם נתגלגל בצומח, והיה תמיד באותו גלגול ולא היה יכול לצאת משם, ולכן בני בניו שהם יונוס וימברוס רצו להעלותו, וכן כל הערב רב רצו בזה כי קרובים הם אליו, ולכן נמצאו באותו מעשה הרע ההוא, וראו כי אי אפשר להוציאו משם אם לא על ידי שיחטיאו את ישראל, וע"י קטרוג זה תתגבר הקליפה ותוכל להוציא את בעור אביהם משם וגו', ולכן השליכו אותו הטס של זהב שכתוב בו עלי שור, כדי שעל ידו יעלה ג"כ נשמת בעור אביהם המגולגל בצומח ויתגלגל בב"ח, שהוא השור ההוא הנעשה ע"י כשפיהם, ויעלה מדריגה גדולה עד שיעשה אלוה עליהם, ואז יצא העגל צוח ואמר אנכי ה' אלהיך, שהיה כח בעור הרשע שם, ושם רשעים ירקב הנתון תוך העגל ההוא ע"י הכשפים, והרשע ההוא היה אומר אלה אלהיך ישראל. וזהו סוד שאמרו רז"ל שהאכילוהו עשבים כמו שכתוב כתבנית שור אוכל עשב, פי' כי כיון שהוא היה מגולגל תוך העשבים שהם צומח לכן היה אוכל עשבים להעתיק משם נשמתו המגולגלת שם, וע"י אכילתו אותם יחזרו אבר מאברי השור, וענין זה היה חדש תמוז, כי הוא חודש האחרון מן הד' חדשים שבו נשלמים המגולגלים בצומח להתגלגל בב"ח כנ"ל:

ודע כי לפעמים מתגלגל האדם מדומם לאדם, כיצד הרי שהיה מגולגל במעט עפר ונפל אותו העפר תוך תבשיל ואכלו האדם, הנה אז מתגלגל בו ועולה כל אלו המדריגות ביחד, והנה ג"כ אפשר להתגלגל במלח ונקרא צומח, ולכן אמרו רז"ל הנוטל מלח מן המחצב חייב משום קוצר ואין קצירה אלא בצומח, ויש מגולגלים במים, ולפעמים יגולגל האדם מצומח לאדם, כגון בעשבים ויאכלם האדם, ויש כמה מינים בגלגולים. והנה הצדיקים בעת אכילתם הם מתקנים אותם המגולגלים, ואם האוכל אותם יהיה אדם רשע אפשר שיפגום אותם ע"י מעשיו, ואפשר שהמגולגלים יזיקו אותו ויענשוהו ויחטאוהו רחמנא ליצלן מכל פגעים רעים, כי אין לך רגע שאין בהם כמה מקרים כאלו לאדם בעת אכילתו או שתייתו, אמנם הצדיק לא די שאין המגולגלים מזיקים אותו אלא אדרבא מתתקנים על ידו, ולכן ראוי לאדם לכוון בעת אכילתו ולא לאכול כמנהג הבהמות. ואמנם מי שהוא עם הארץ אינו מתקן שום מדריגה כלל, ולא די שאינו יכול לתקן במדריגה הרחוקה ממנה הרבה, אלא גם במדריגה הקרובה אליו אינו יכול לתקן, כמו מי שהיה מגולגל בבעל חי ונתגלגל בו שאינו רק מדריגה א', עם כל זה לא יוכל לתקן כלל, ולזה אסור (עם הארץ) לאכול בשר, אבל שאר דברים יכול לאכול כי אין מענישין אותו על זה רק כשאינו יכול לתקן אפילו מדריגה א':

ודע כי התלמידי חכמים שיודעים בתורה אבל אינם יודעים חכמת האמת והקבלה בסודות התורה, אלו יכולים להעלות המגולגלים מדריגה אחת והוא מבעל חי לאדם, והיודעים חכמת האמת והקבלה יכולים להעלות ב' מדריגות שהם מצומח לאדם, והמופלאים בחכמת האמת מאד מאד אלו הם יכולים להעלות אפילו מן הדומם עד האדם. ובזה יובן מאמר רב חסדא שאמר אנא לא בעניותאי אכלי ירקא, ולא בעתירותאי אכלי ירקא, אדמלאי כרסי ירקי אכול בשרא וכוורא ואשבע, והנה דיבור זה לא יאות אלא לכסילים הזוללי בשר וח"ו להאמין על קדוש כזה הדברים האלה, גם הדברים אינו יוצא מידי פשוטן, אמנם ביאור הדברים הוא שאין עני אלא מן התורה ומן המצות, ולכן היה אומר רב חסדא כי לא בעניותי פי' בהיותי עם הארץ קודם שהיה חכם בתורה, ולא בעתירותי פי' אחר שנתחכם בתורה מעולם לא רצה לאכול ירקות ודבר הצומח, הטעם כי כשהיה עני עם הארץ לא היה יכול בודאי להעלות מצומח לאדם, ומכל שכן שלא היה אוכל בשר כי עם הארץ אסור לאכול בשר, וגם בעשירותי שהיה חכם והיה יכול להעלותו אפילו שני מדריגות כגון מצומח לאדם, לא היה רוצה להטריח עצמו ולאכול ירק ולתקן ב' מדריגות ביחד, כי צורך טורח גדול, ולכן היה אוכל בשר שבטורח מועט יכול לתקן מעלה א' לתקן כמה מגלגולים של אותה המדרגה:

אמנם אם יפגע המגולגל במי שאינו יכול לתקנו, כגון מגולגל מב"ח באדם עם הארץ, או מצומח באדם תלמיד חכם שאינו יודע חכמת האמת, הנה יזיק לו מאד ויסיתהו בכל דרכיו וימנעהו מכל המצות, וזה סוד שתראה כמה אנשים צדיקים ויש להם איזה מעשה רע שאינם יכולים ליפרד ולהמנע ממנו, והוא לסיבה זו כנזכר, כי פגע בו מגולגל א' שהיה דרכו באותו העבירה והוא מרגילו כמוהו באותו העבירה, ולפעמים שיתגלגלו כמה מגלגולים ביחד רחמנא ליצלן ולשזבן. וזמש"ל. מהר"יא זלה"ה. ועיין מ"ש לעיל בעין הקורא נהר מז:

וכפי חטאו של אדם כך יתגלגל:

והנה הרשעים אחרי פטירתם הם נענשים בגיהנם ומתכפרים, והטעם לפי שהאל יתברך רואה שבכל גלגול וגלגול יעשה הרבה עבירות יותר מזכיות, ולזה אחר שרואה שעשה הזכיות הצריכות לו אינו חוזר לגלגולו, והעבירות שלו ממרקם בגיהנם. אך הצדיקים והחכמים אינם יכולים לכנוס לגיהנם, כמו אלישע אחר, ולכן צריכין להתגלגל בעולם הזה למרק איזה עון. ודע כי הצדיק מוכן אחר פטירתו לעלות במעלות ואינם שוות, כי תחילה ימרק קצת עוונותיו ואז יתנו לו מעלה אחד, וכשירצו להעלותו מדרגה אחרת יותר גדולה יענישוהו וימרק חטאיו היותר קטנים וקלים כדי שיעלה שנית, אחר כך מענישין אותו על דקדוקי מצות כחוט השערה כדי להעלותו במעלתו האמיתית:

ודע כי רוב בני האדם לא ימלטו מלהתגלגל כל כך זמן בכל מיני הנבראים, כדי שיקבל עונשו בגוף ונפש כי צריך להגשימו כדי שיסבול וירגיש הצער על עונשו, ולכן אפילו הת"ח והצדיקים יש בהם קצת מי שנתגלגלו בכמה מיני גלגולים הנזכרים, מחמת שבא לידם עון אחד גדול, ולא די זה אלא גם אחר כמה שנים שנחו בעולם הבא כאשר רוצים להעלותם יותר חוזרים שנית להענישם כנזכר, ואין להאריך בפרטים האלו כי הם כבשי דרחמנא ועיני בשר לנו עינין סתימין, והצדיקים הגדולים כדוד המלך ע"ה וכדניאל הוצרכו להתבשר שינוחו בעולם הבא ולא יצטרכו להתגלגל, כמ"ש ואתה לך לקץ ותנוח, ובדוד אמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו', ועכ"ז מצינו איך היה ירא ומצטער כל ימיו מן הפחד הזה, כמ"ש לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו', קל וחומר לשאר בני אדם, ועכ"ז מצינו דוד שישב ז' שנים אחר מיתתו שלא נכנס לירושלים של מעלה למחיצתו העליונה, ואין להאריך במקום שאמרו לקצר:

ודע כי אין שום אחד מאלו המגולגלים שאין לפניו כרוז שמכריז עונשו ועוונו כל אותו הזמן של אותו הגלגול הנגזר עליו, גם יש עמו מלאך שוטר א' המחניקו בתוך המים, או בגלגול ההוא ואינם נפרדים ממנו עד תשלום עונשו, גם יש לפניהם ב"ד א' שדנין אותו בכל עת, ומשנים אותו מעונש לעונש כפי הדין הראוי לו. וזמש"ל. מהר"יא זלה"ה:

מעין ה - נהר יט

נהר יט - בסוד הגלגול:

דע כי כשחטא אדם הראשון או הבל או קין, הנה כל ניצוצי נפשו ורוחו ונשמתו נפגמו אז, והנה הנפש היא דוגמת הגוף ממש מרמ"ח אברים, ויש ניצוצות בראש וניצוצות בעינים וכיוצא עד הרגלים, וכן אל הרוח וכן אל הנשמה. ודע כי כל אלו האברים והניצוצות נתערבו בקליפות, וזהו סוד גלות הנשמות, ובכל דור ודור יוצאים אותם הניצוצות ובאים לעולם כפי בחינת הדור, או מניצוצי הראש וכיוצא כנזכר:

ודע כי לפעמים יחטא האדם בגלגול ההוא ויחזור להשתקע בקליפות הוא וניצוצות הנמשכות ממנו ונכנסים בעמקי הקליפות, ולזה כשהנפש מתגלגלת אין עיקר גלגולה רק באותו חלק הניצוץ הראוי לגוף ההוא, והשאר הוא בסוד עיבור, ואם יעשה האדם ההוא איזה מצוה יהיה לנפש ההיא ג"כ אחיזה בה, כי היא מסייעת אל אותו הניצוץ לעשות אותה המצוה, ואחר שהיא סובלת אותם היסורים בגוף הזה בזה, וגם עונש המיתה ושאחריה, בזה יתכפרו עוונותיו הראשונים, וכבר קדמו לו זכיות מצות מן זמנו הראשון, וגם החלק שלוקח עתה מן המצות שעשה ניצוץ זה ובזה היא נשלמת, וכה דרכה בכל הגלגולים עד שיושלמו ניצוציו עד הרגלים וכדין ייתא משיחא:

ודע כי בענין העבירות שעושה עתה זה הניצוץ אין לשאר הנפש עונש עליהם, רק מן הזכיות כי היא מסייעת עתה במצות דווקא, ונמצא כי כל הנפש היא מתגלגלת בכל חלקיה, אמנם מה ששייך אל זה הגוף הוא אותו חלק הניצוץ ההוא, ובו תלוי העונש. אמנם בסוד הייבום מתגלגלת כל חלקי הנפש בעצמה לצורך עצמה, והענין כי המתגלגל מחמת עבירה יש לו תקנה ביסורים וכיוצא, אך מי שאין לו בנים לא הצליח כלל ועיקר והרי הוא כאלו אינו, וצריך להתגלגל הוא עצמו בגוף השני הזה והוא גופו העיקרי, ולא ישוב בעת התחיה אל הגוף הראשון, ולא יזכה רק אל אותו רוח דשבק ביה באנתתיה, וכמו שזכרנו בענין הנפש כן ג"כ נוהג בחלקי הרוח והנשמה גם כן:

ודע כי מה שאמרו רז"ל כי הרשע אינו מתגלגל אלא עד ג' גלגולים הוא סוד הנפש המתגלגלת תחילה לבדה ג' פעמים, ואם בפעם הג' לא התחיל לתקן שום תקנה אז ונכרתה הנפש ההיא לגמרי, אמנם אם התחילו לתקן אז חוזרת להתגלגל אפילו עד אלף דור:

ודע שאם בגוף הראשון עסק הרבה בתורה ולא נשאר לו רק דבר מועט להשלים, הנה איש כזה ודאי שכל מה שעוסק בתורה או במצות בגוף השני הכל הוא לצורך תיקון נפשו לבד, והנפש תחזור לגוף הראשון העיקרי, כי השני הוא השאלה לבד, וז"ס שמחת רב ששת כשהיה עוסק בתורה היה אומר חדאי נפשאי לך תנאי לך קראי, והענין כי רב ששת כבר היה בגלול ראשון אדם גדול, כי היה גלגול החסיד בבא בן בוטא, אמנם נתגלגל על דבר מועט והיה עצב על גופו כי יגע לריק, לכך היה אומר על נפשו חדאי נפשאי פי' אני הגוף איני יכול לשמוח על שאני קורא בתורה, רק השמחה היא לך לבדך כי לך קראי לך תנאי והכל לתועלתך, ולא לתועלת הגוף הזה כי אתה תחזור בגוף הראשון ולא בגופי זה:

ודע כי המתגלגל על הבנים גופו הראשון נחשב כאלו אינו כנזכר, ולא כשיחזור להתגלגל יוכרחו לבא נפש רוח ונשמה יחד שלשתן, כי הוא דומה לבנין חדש, וזה אם יעשה מעשים הראוים לזכות אל ג' חלקי נפש רוח נשמה. ודע כי מי שהוא חוזר להתגלגל מחמת שלא היה לו בנים, ואפילו יהיה כשמעון בן עזאי שלא הוצרך להתגלגל על בנים, עכ"ז כשיבא להתעבר באיזה אדם, או להתגלגל באיזה תיקון אחר שחסר ממנו, או לתועלת אחרים, א"א לבא יחידי כי הוא פלג גופא, וצריך לבא בשיתוף אחר בהכרח:

ואמנם כל שאר המגולגלים אינם יכולים להשיג ביחד נר"נ, רק תחלה יתגלגל נפשם עד שיזדכך וימות, ואז הרוח מתגלגל לבדו וכו' וסוד הנפש מתגלגל עמו בסוד עבור לבד להשלימו, ולוקח ממעשיו הטובים ולא מן הרעים כנ"ל, וכן בנשמה וכו'. ודע כי לפעמים אפשר שיזכה האדם אל הג' נר"נ בפעם א' ובגוף א', וזה כאשר נתגלגלה הנפש לבדה תחלה, אם אז היא מזדככת כל כך יש לה תקנה, כי כשישן בלילה ומפקיד נפשו ביד הש"י ע"ד נפשי אויתיך בלילה כמו שנתבאר אצלנו, אז נפשו נשארת למעלה בסוד באר עליון בסוד מ"נ, וכשהוא נעור משנתו נכנס בו הרוח לבד, וזה נחשב לו כאלו נתגלגל פעם אחרת, והולך ומשלים הרוח, ואז תבא נפשו ותהיה מרכבה אל הרוח, ואז אפשר להיות שניהם יחד בזה הגוף, וכן הענין בחלק הנשמה, כי יצא הרוח ותכנס הנשמה, ואחרי שנשלמו אז יבא נפש ורוח ויעשו לה מרכבה:

ודע כי מה שאמרנו שלא יוכל המתגלגל לזכות בנפש רוח נשמה ביחד, היינו דוקא למי שהשיג פעם אחת סוד נפש ורוח ונשמה, ואח"כ פגם אותם, ולזה כשיצטרך להתגלגל אח"כ לא יוכל לחזור לקחת נר"נ בגלגול א', אמנם מי שמתחלה לא זכה אלא לחלק הנפש בלבד, והוא פגם אותה והוצרך להתגלגל, אז אפשר לו להשיג נפש ורוח ונשמה יחד בגלגול א', והנה הוא יורש את הראשון ולוקח ממנו נפשו ורוחו ונשמתו, ואין לראשון רק אותו החלק מן הניצוץ שתיקן הוא שזכה בו, אמנם אם לא זכה זה השני, הנה אח"כ מתגלגלים בגלגול כפול, ר"ל כי הם מתחברים עם ניצוץ נפש אחרת, ואח"כ חוזרין אל הראשון וכו'. ודע כי אחר שאין בדורות אלו מי שיזכו אל הנשמה ולא אל הרוח, והם צריכים ליתקן א"כ איך יעשו, וביאר כי הנשמה שאינה יכולה לשרות בנפשה היא מבקשת נפש הגר כדי להשתלם על ידה, ולעתיד לבוא משתתפת עם נפשו ממש:

ודע כי יש יכולת בנפש או ברוח או בנשמה לעלות וללקט ניצוצת נפשו ורוחו או נשמתו אשר הם למטה בקליפות ויש להם תקנה על ידה, וז"ס עשרה הרוגי מלכות כי ע"י הריגתם זכו ללקט כל הניצוצות שתחתיהם ולהעלותם אל מציאות יותר מובחר ולתקנם. ודע כי כל א' מהניצוצית של שורש הנשמה צריך לקיים כל התרי"ג מצות, כי אין לך אבר שאין כלול מכולם, אף אינו דומה מי שכבר קיים שרשו כל המצות אע"פ שהוא לא קיימם, למי שלא קיימו עדיין מן השורש שלו. ודע כי המצוות שאינם יכולים לקיימם בעה"ז, כמו הקרבנות וכיוצא, הנה לזה צריכין להתגלגל כל אותן שלא קיימו מצות אלו אחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו לקיימם, וז"ש ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג כשהטה את הנר בליל שבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה. אמנם שאר המצות כמו יבום וכיוצא, אשר אין יכולת באדם לקיימם אם לא שהקב"ה אינה אותם לידו, הנה כאשר איזה אדם שבא לידו מצוה זו ולא קיימה צריך להתגלגל לקיימה, לפי שבאה לידו ולא עשאה, אבל מי שלא באה לידו יתעבר בזה האחר דרך עיבור ולא גלגול ממש ואז יקיימנו:

ודע כי מי שנתגלגל מפני שנתעצל מלקיים המצוה ולא קיימה, זהו יותר מובטח שלא יחטא, אבל מי שבא לידו לעשות מצוה ולא עשאה ועבר עליה זה ודאי אינו מובטח שלא יחטא. ומי שלא נשלם בכל התרי"ג מצות במעשה בדיבור ובמחשבה יתגלגל בהכרח. גם מי שלא עסק בפרד"ס שהם 'פשט 'רמז 'דרוש 'סוד יחזור להתגלגל לקיים כולם:

ודע כי ע"י חטא קין והבל ואדם וחוה נתערבו כל הנשמות זה עם זה, ולזה ימצא נפש א' מקין ובאה עם רוח של הבל, וכדומה בזה מצד הנשמה, והנה כשיהיה הרוח שוה במעלתו אל הנפש ויתקן האדם את נפשו אז יכול אותו הרוח לבא בו אע"פ שאינו מן סוג הנפש, וזה יהיה עד ביאת המשיח, אמנם אח"כ ישובו כל אחד אל שרשו, כי זה הנפש של קין תלך אצל הרוח של קין, וזה הרוח של אדם ילך אצל הנפש של אדם, וז"ס והשיב לב אבות על בנים וגו' כי ענין זה יעשה אליהו, לפי שאליהו היה כן, כי רוחו היה מצד אדם ונפשו מצד נדב ואביהו שהם משורש קין, ואז הוא ישוב כל אחד לשרשו. וזמש"ל. מהרי"א ז"ל:

מעין ה - נהר כ

נהר כ - לבאר סוד הגלגול והעבור:

הענין כי תחלה תבא הנפש מיום הלידה, ואם יוכשרו מעשיו יזכה לרוח ביום שנת י"ג, ואם יוכשרו מעשיו עוד תבא אליו הנשמה בשנת העשרים, ואם לא יוכשרו מעשיו ישארו הנפש והרוח בלתי נשמה, ולפעמים לא יזכה אלא אל הנפש לבדה (ונשאר) בלי רוח ונשמה, ואח"כ נשארים הרוח ונשמה באתר מסותר ידו לקב"ה, ותחלה תתגלגל הנפש כ"כ עד שתזדכך כל צרכה, ואינה יכולה לקנות רוח עד אשר תתגלגל פעם אחרת אחר אשר נתקנה, ואז תזכה אל הרוח הראשון שלה, ואח"כ תתגלגל עם הרוח ההוא כ"כ פעמים עד שיתקן פגם הרוח ג"כ לגמרי, ואז צריך שתתגלגל בפעם אחרת אחר שנתקנו ואז ישיג אל הנשמה ותתגלגל כמה פעמים עד שיתתקנו שלשתם ואז אין צורך עוד לגלגול. ודע כי אחר שנתקנה הנפש ונתגלגלה עם הרוח לתקן את הרוח, אם יעשה איזה עון ופגם ברוח אינו נקרא פגם בנפש, כדי שנאמר שצריכה הנפש להתגלגל עוד פעם אחרת יחידית, והפגם ההוא לרוח לבד עד יתתקן, וכן הדין בנשמה, שאחר שנתקנו הנפש והרוח ונתגלגלו עם הנשמה לתקן את הנשמה, אז אין הפגם מכונה אלא על הנשמה לבדה כנ"ל לגבי הרוח:

ודע כי לפעמים יהיה כ"כ שנתקנה הנפש את מעשיה שא"צ לגלגול כלל ותשאר למעלה במקומה, ואז הרוח יבא בגלגול מלובש בנפש הגר עד שיתתקן, ואח"כ יבא בגלגול עם הנפש ג"כ כדי לקבל את הנשמה עד שיתתקן הנשמה, ולפעמים ג"כ יבא הרוח לבדו עם הנשמה ויתחברו שלשתם יחד למעלה. והנה אותו נפש הגר להיותו שכן הנפש בהאי עלמא יוכל להתעלות במדריגות הנפש הנז' ויהיו שכנים בההוא עלמא ג"כ. ודע כי לפעמים כאשר תתגלגל הנפש להתתקן תהיה כ"כ מתקנת ומכשרת מעשיה עד שתהיה זוכה אל מדריגת הרוח, ואז אין יכולת לרוח שלה לבא, כי ראוי לך לדעת כי אין שלשתם או ב' יכולין להצטרף בגלגול אחד, אם לא בתיקון גדול כל א' וא' לבדו כנ"ל, א"כ זאת הנפש שנתקנה עד שראויה לקבל הרוח מה יעשה ממנו:

דע כי אז כפי הזדככות ומעלת תיקון הנפש ההיא אז בגוף ההוא בחיים חיותו, יתגלגל נפש א' מצדיק א' אשר כבר השלים גלגולו, ולא היה צריך להתגלגל, ואז נכנס שם, וז"ס העיבור, ונעשה נפש אותו הצדיק במקום רוח אל נפשו. ודע כי לפעמים שיתגלגלו הנפשות עד אברהם וכיוצא, או כמרע"ה וכיוצא, ויתגלגל שם בסוד העיבור כנ"ל כפי ערך זיכוך הנפש ההיא, וכן אפשר להיות שיזכה הנפש הזאת אפילו בזמננו זה אל רוח מן הרוחות הראשונים עד האבות כנ"ל, והכל תלוי כפי ענייני מצות האדם ההוא, כי יש מצות זוכים להשיג נפש, ויש מצות להשיג רוח. ולפעמים יתעבר שם נפש איזה צדיק, ואח"כ זוכה יותר ומתגלגל שם נפש צדיק אחר יותר גדול מן הצדיק הראשון, והוא במקום נשמה, כי נפשו מלובשת בנפש צדיק הראשון אשר הוא במקום הרוח, ונפש זה הצדיק יהיה לה במקום נשמה. ודע כי לפעמים יתקן כ"כ עד שישיג עוד לרוח צדיק אחר יותר גדול מכולם, והוא בחינת רוח ממש, ויכול להיות עד שישיג רוח אברהם אבינו ע"ה, כי כפי בחינת תיקון הנפש ההיא תזכה להשיג נשמת צדיקים ראשונים עד תכלית האחרון, וזה מה שאמרו רז"ל דבכל דרא אית כגוונא דאברהם ויצחק ויעקב ומשה וכו'. ודע כי ענין עיבור זה הוא לב' פנים, א' הוא כי על ידי עיבור נפש הצדיק ההוא תזדכך הנפש ההיא דוגמת הצדיק ההוא, ותוכל לעלות במעלת הנפש של הצדיק ההוא, גם כי הצדיק ההוא גם כן זוכה ממעשה המצות של הנפש הזו, כיון שסייע את האיש הזה להזדכך, וזה שאמרו רז"ל גדולים צדיקים שאפילו במיתתם זוכים לבנים:

ודע כי ג"כ אחר אשר נתגלגלו הנפש והרוח ונתקנו שניהם, אז ג"כ כפי הזדככותם מתעבר עמם נפש צדיק א' או רוח א' או נשמה, והיא להם במקום הנשמה שלהם, וגם עתה יש כמה פרטים דוגמת מה שכתבנו לעיל בהיות הנפש לבדה וכו', וכן הענין לפעמים אחר גלגול שלשתם יחד, אפשר כפי הזדככותם להתעבר שם נפש או רוח או נשמת צדיק א' לסייעו כנ"ל. ודע כי הצדיק ההוא אשר נתעבר שם הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, ואם יתמיד האיש ההוא בצדקתו ג"כ הצדיק ההוא יתמיד שכונתו עמו, ואם חזר וקלקל אז הצדיק ההוא הולך משם כי אינו דבוק שם ממש כמו נשמת האיש בעצמו כי אינו שם רק בהשאלה, ולזה אינו סובל כלל מיסורי הגוף, ואינם מגיעים לו כלל ועיקר. ודע שיש עיבור בחיים, כי אם יש צדיק אחד בדור ההוא, אם יעשה האדם מצות אשר הם מתייחסות אל הצדיק ההוא, אז מתעברות בו בהיות שניהם בחיים בסוד ותדבק נפש דוד ביהונתן וגו':

ודע כי יש אנשים מתגלגלים על עבירה, ויש אחרים על חסרון מצוה, ויש שמתגלגלים לתקן אחרים ולזכותם. והנה הראשון מהם קרוב לחטוא, והשני רחוק לחטוא, אך השלישי ודאי שלא יחטא, ולפעמים יתגלגלו ליקח את בת זוגו, ולפעמים שלקח את בת זוגו וחטא והוצרך להתגלגל ובא יחידי, ולפעמים יש לו זכיות ומביאין אשתו עמו אף על פי שהיא אינה צריכה להתגלגל, גם זה צודק אע"פ שאשתו אינו בת זוגו. ודע כי האדם כשבא בפעם ראשונה והיה חדש ואז בא בת זוגו עמו כנודע, וכאשר בא לישא אשה אז מזדמנת לו בת זוגו בלי שום טורח כלל, אמנם אם חטא האדם ונתגלגל, והוא מאותם שנתגלגלה אשתו עמו, הנה אדם כזה כאשר יבא לישא אשתו לא ישא בת זוגו, אלא ע"י צרה גדולה וקטטות ומלחמות, כי יש לו מקטרגים ועליו אמרו קשה לזווגן כקריעת ים סוף, ולכן תראה כמה פעמים שנעשה זיווג אחד ברגע בלתי שום קטטה ויוצא לאורה, וזה יורה היותה בת זוגו, ובסוד פעם הראשונה. ויש זיוגים שיש בהם קטטות רבות ומניעות גדולות קודם שיגמור לעשות, ואחר כך נמשך השלום גדול ואין עוד קטטה כלל, וזה יורה על היותו זיווג שני:

ודע כי הזכרים הם המתגלגלים לעולם, אבל הנשים אינם מתגלגלות, אבל באים בסוד העיבור עם ניצוצי נשמות חדשות, ולכן נשים מרובות מן האנשים, כי כן הדינים מרובים מן הרחמים, וזו א' מן הד' מאות איבעיות של דואג ואחיתופל, וטעם שאין הנשים מתגלגלות הוא לפי שהאנשים עוסקים בתורה ואין נכנסים בגיהנם, ולכן צריכין אל הגלגול, אבל נשים הם נענשות בגיהנם ואינם צריכין אל הגלגול, אמנם לפעמים מתגלגלת האשה בסבת בעלה כאמור ויצאה אשתו עמו, כנזכר בסבא. ודע כי הזכר מתגלגל בנקבה, ואז א"א להוליד אם לא שתתעבר בו נשמת נקבה א', ולזה ג"כ א"א שהזכר המגולגל בנקבה יוליד זכרים, כי הלא איש ואשה זכרים ואשה כי תזריע כתיב, ג"כ לפעמים אותה האשה שנתעברה בזה הזכר המגולגל בגוף הנקבה, הנה בעת הריון כשתלד אז תתגלגל אותה הנקבה של עיבור בולד ההוא ותהיה נקבה, ואז אפשר שתתגלגל, ואז כדי שתחזור ללדת אותה [האשה] צריך שתתעבר עמה נשמת נקבה אחרת, או שתמות אותה הבת שילדה ותחזור להתעבר בה וכו'. ודע שמה שאנו אומרים שנשמת הצדיקים ורוחם הם באים ומתעברים בנשמות האדם לסייעם בעוה"ז אינם הם עצמם, כי הם למעלה בצרור החיים אצל הבורא יתברך, אך אותן הרוחין שנשארו מהם כל בחינה שביצירה הם שיורדים למטה ומתעברים באדם לסייעו. וזמש"ל:

מעין ה - נהר כא

נהר כא - לבאר סוד הגלגול, וסוד הנשמה חדשה ובלתי חדשה:

דע כי כל הנשמות שנשרו מאדם הראשון ונפלו בעמקי הקליפות אלו הם ישנות לגמרי, ויקראו גלגול ראשון, וכאשר איזה נשמה מהם תחזור בעולם ותחזור ותמות נקרא אז מגולגל ב' פעמים, וכן כיוצא בזה עד כמה פעמים, אמנם אותם שנשארו באדם הראשון עצמו הם אשר יצאו מהם קין והבל מעצמות אשר נשאר לחלק אדם, אך שת היה מאותם שנשרו אבריו, ולזה קין והבל להיות שלא נשרו רק נשארו בו באדם, לכן גדלה מעלתם אחר שיתוקנו יותר משאר השרשים, ובפרט בענין זה כי לא יחשבו הם לגלגול אחר רק עדיין זה בכללות אדם הראשון וכאלו לא נשרו ממנו, וכאשר יבא איזה ניצוץ מהם לעולם זה נקרא נשמה חדשה בבחינה א', כי עדין לא נחלקו לניצוצות בפני עצמן, אך אם אחר שבאו פעם א' ומתו כאשר יחזרו לבא יקראו מגולגלים מפעם א'. ודע כי הנשמה חדשה האמיתית זה יוכל לבא בעולם ולהשיג בפעם הראשונה עד נשמה לנשמה דאצילות כפי מעשיו בקלות גדול, ואם חטא בפעם ההיא משם והלאה יקרא מגולגל, רק אינו יכול להשיג הרוח רק עד י"ג שנים ואילך, והנשמה מבן כ' ואילך, וכן הולד עד שקונה נפש ורוח ונשמה דאצילות כפי שניו:

אמנם בחינת קין והבל, והיא אשר נקראת נשמה חדשה בצד מה כנ"ל, כאשר יבא ניצוץ ממנו בעה"ז גם היא תוכל להשיג בפעם ההיא הראשונה נפש רוח נשמה ונפש דאצילות ולא יותר, והטעם לפי שנסתלק מאדם הראשון זיהרא עילאה ולא נשאר בו רק נפש דאצילות לבד, ובזה יש יתרון לזאת הנפש של שורש קין על הנשמה החדשה, כי היא יש לה יכולת להשיג כל זה קודם תשלום הי"ג שנים. ודע כי הנשמה החדשה גמורה יכולים לבא לו כל החלקים נפש רוח ונשמה זה אחר זה, [כפי השנים] וכולם יחד בגוף א', ויעשה הנפש משכן אל הרוח, והרוח אל הנשמה, אך מי שבא משורש קין והבל א"א לו לקבל הרוח אחר שתיקן נפשו אם לא בלילה על ידי יבום, כי יוצאת הנפש מן האדם אחר תיקוניה בעת השינה והולכת לה ובבקר נכנס הרוח באדם ומביא עמו נפש הגר כדי להיותה משכן אליו עד שיתקן הרוח ג"כ, ואחר תיקונו באה הנפש ושורה ונקשרת עמו, ואח"כ אי זכה יתיר יוצאים נפשו ורוחו ובאה הנשמה עד שנשלמת ונתקנת, ואח"כ חוזרים שם שלשתם, אך קודם תיקונה א"א להם לבא כלל. והיינו סוד הצדיקים גמורים שמתים, כי כבר תקנו נפשותם ואינם יודעים להמשיך הרוח ומתים, כי כבר השלימו נפשם והיינו ימותו ולא בחכמה:

אמנם בחינה הג' והיא שאר בני אדם שנקראו נשמות ישנות, אין בהם שום יכולת בעולם רק לתקן בחינה א' לבד, פירוש הענין כי אם בא לתקן את הנפש הנה כאשר ישלים נפשו ימות, ויבא אח"כ הרוח שלו בגוף אחר ובהשלימו ימות, וכן בנשמה, ואם לא השלים יתגלגל כמה פעמים עד שישלים הנפש, ואח"כ יבא הרוח בגוף אחר ע"י נפש הגר, וכן הנשמה, ואם הוא מאותם שכבר תיקנו נר"נ וחטאו והובאו עתה בגלגול, ג"כ יהיה לו כדין הנזכר, ואם ביאתו תהיה לתיקון זולתו ובפעם ראשונה השיג הרבה אפילו עד הנשמה דאצילות וכיוצא, הנה עתה כשמתגלגל יכול ליקח כולם בבת אחת, וז"ס אותם הינוקי שהיו מופלאים במעשיהם, והיה הטעם לפי שבאו יחד נפשם ונשמתם. והנה הנשמה החדשה צריכה לקיים כל התרי"ג מצות, אך המגולגל הישן אינו צריך לתקן עתה רק אותה המצוה שהיתה חסרה ממנו לבד, ולכן כל חכם וחכם מהראשונים היה זהיר במצוה ידועה יותר משאר מצות, זה היה זהיר בציצית וזה בתפילין וכיוצא, כל אחד במה שחסר לו כפי גלגולו, והיינו סוד ארז"ל אביך במאי הוי זהיר טפי וכו':

ודע כי בעל הבחינה הג' שהיא הנשמה הישנה, אפשר ע"י כוונתו בעת נפילת אפים שיוציא את רוחו מן עמקי הקליפות, ותבא לעולם הזה בגוף אדם אחר או ע"י בנו בעצמו, אך שורש קין והבל א"א לבא ע"י אחרים רק ע"י עצמו לבד, ולכן א"א לרוח שלא לצאת רק עד תשלום תיקון נפשו. אמנם בעל הבחינה הג' עומד בשיקול גדול ובכף מאזנים, והוא שאם אותו שלקח הרוח שלו תיקן והשלים תחילה את הרוח אז בתחיית המתים הנפש והרוח ילכו אל אותו הגוף השני שבאה בו הרוח, אך אם השלים תחלה זה הגוף של הנפש, שניהם יכנסו בזה הגוף של הנפש. ודע כי אפילו תיקון זה של הרוח שתיקנו אחר הנה הוא עומד בשיקול, והוא כי אם אותו האדם יזכה יוכל להמשיך כל הטוב של הרוח ההוא אליו וישאר האחר כולו רע וכו', וכל זה לא שייך רק בבחינת הנפש והרוח, אך הנשמה לא תצא כלל לעולם עד שיתוקנו הנפש והרוח וימותו האנשים ההם שלקחו נפש ורוח, ואח"כ תצא הנשמה לעולם. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר כב

נהר כב - לבאר סוד שורשי נפש רוח נשמה:

דע כי יש נפש בעשייה, ורוח ביצירה, ונשמה בבריאה, ונפש באצילות במלכות, ורוח בזעיר אנפין, ונשמה בבינה, ונשמה לנשמה בחכמה דאצילות, שאין לך שום שורש שאין לו חלק באלו החלקים. ודע כי רוב בני אדם אין להם רק נפש מעשייה, אך יש בהם חלקים רבים כי הלא העשייה עצמה נחלקת לה' פרצופים אריך אנפין, ואבא, ואימא, וז"א, ונוקביה. והנה כי האדם קודם שיהיה לו רוח מן היצירה צריך שיהיה שלם בכל ה' פרצופי העשיה, כי אע"פ שיש מי שנפשו מן מלכות שבעשיה, ויש מי שנפשו מיסוד שבעשייה, וכיוצא בזה, עכ"ז צריך שיתקן כל העשיה בכללותה, כדי שיקבל אח"כ רוח מן היצירה, כי היצירה גדול מן כל העשיה כולה, וכן לקבל הנשמה צריך שיתקן האדם כל חלקי רוחו בכל היצירה, ואח"כ יוכל לקבל הנשמה מבריאה, ואין מספיק לו במה שיתקן שרשו לבד רק עד שיהיה ראוי אל כל העשיה, ואז ישיג היצירה, וכן בשאר העולמות, אמנם מי שלא תיקן רק מלכות דעשיה הנה אין בו רק נפש מן נפש דעשיה, ומי שתיקן גם את ז"א דעשיה אז יהיה לו נפש ורוח מן העשיה, ואם תיקן גם עד בינה דעשיה אז נאמר שיש לו נר"נ מן העשיה, ומי שהשלים כל העשיה אז נאמר כי יש לו נר"נ ונשמה לנשמה שהם יחידה וחיה כנודע, וכולם מן העשיה, וכל זה קרוי נפש, ואז יזכה אל הרוח מן היצירה, וגם בהם שייכי כל הפרטים הנזכרים ואין להאריך:

ודע כי מי ששרשו במלכות דעשייה נפשו לעולם היא במלכות דעשייה, אך היא מזדככת מדריגה אחר מדריגה עד שתתעלה עד הכתר ממש אז יקרא מלכות דעשיה, והטעם הוא שעולה עד הכתר בעשייה, כי העשייה הוא למטה בקליפות וצריך שיעלה מפחד הקליפות למעלה בכל מה שיוכל, אך ביצירה בריאה אצילות אין הדבר כן, רק מי שהשלים מלכות דיצירה ושם היה שורש רוחו, הנה כאשר יתקן יותר ביסוד של יצירה אז יקבל רוח אחר מצד היסוד דיצירה ממש, והרוח האחר נשאר למטה במלכות דיצירה, וכן בעלותו בהוד דיצירה יניח רוח של יסוד ביסוד היצירה, ויקבל רוח אחר של הוד היצירה, וכן עד סיום היצירה, כי אחר שתיקן נפשו בכל העשייה יש לו יכולת לקבל הרוח בכל חלקי היצירה כולה, וכן הענין בבריאה בסוד הנשמה, ואין צורך להעלות רוח הראשון למעלה כי אין שם פחד מהקליפות כנזכר, וסוד הענין כי העשיה אינה רק ספירה א' ולכן יכולה לעלות עד הכתר שבה, אך היצירה היא ו' קצוות והם ו' ספירות ממש:

ודע כי לפעמים אפשר להתעלות כ"כ נפש האדם עד שתהיה נפשו מן האצילות, וזה כי הענין הוא כי נפש מן העשייה, ורוח מן היצירה, ונשמה מבריאה, כנזכר, ולפעמים יתעלה לנפש ממלכות דאצילות, ורוח מת"ת, ונשמה מבינה לנשמה מחכמה, ולפעמים נפש רוח ונשמה מעשייה, ולפעמים שלשתם מיצירה, ולפעמים שלשתם מבריאה, ולפעמים נפש מבריאה ורוח או נשמה מאצילות, וכן כמה פרטים עד אין מספר, ואין להאריך והמשכיל יבין. ודע כי כאשר נאמר כי הנר"ן מאצילות או מבריאה וכו', אין כוונתינו לומר כי אין לו נפש מצד העשייה כלל, כי אפילו השכינה מתלבשת בעשייה, אך הכוונה כי חלק העשייה מזדכך כ"כ עד שאינו נרגש בערך אור נפש היצירה ונקרא הכל נפש היצירה, וכן הענין בכל הפרטים, כי כשנאמר נר"נ מן האצילות הוא בהתלבשות בי"ע רק שאינם עולים בשם והכל נקרא בשם אצילות. ודע כי לפעמים עושה אדם איזה מצוה גדולה ואז יכול להיות כי יזדכך כל כך עד שתשוב נפשו במדריגת הצדיק ההוא, ואז צריך להשלים רוחו ונשמתו עד מאד עד שיהיו ראויים להתלבש בנפש ההיא, ואחר כך יהיה שקול במדריגת הצדיק ההוא, ויעלה למעלה משורש נשמתו וזה בסיוע הצדיק ההוא. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר כג

נהר כג - לבאר סוד נשמת צדיק בן רשע, וגלות שכינה:

דע כי כל הנשמות כולם נפלו לתוך עמקי הקליפות על ידי חטאו של אדם הראשון, והנה כשיש נשמה א' יקרת הערך תוך הקליפות אינם מניחות אותה הנשמה לצאת משם מתחת ידם כי הם ניזונים על ידה, וסוד הענין וגם סוד למה החיצונים מתאוים כ"כ להחטיא את האדם ולגרום חורבן בית המקדש ולהכעיס את י"י ולהגלות את שכינתו. והענין כי החיצונים הם שיורי הזוהמא ממה שנברר מן הקדושה, והם נקראים מותא והם רוצים לחיות, והנה החיים סוד הקדושה, והנה בעוד שהקדושה היא ביניהם יש להם חיות ומזון ושפע, וכשאין ביניהם הקדושה הם מתים, ולכן בראותם כן הם טורחים כדי להחטיא את האדם כדרך הטורח אחר מזונותיו, כי כשהאדם יחטא אז יגרמו אל אותה נשמה שתכנס ברשותם ואז הם חיים על ידה, כי הקדוש ברוך הוא ממקום קדושתו הוא ממשיך מזון לאותן הנשמות העומדות תוך הקליפות ומשם ניזונים הקליפות:

והנה כשגברו העונות ונחרב בית המקדש גלתה השכינה בין החיצונים, וסוד הדבר כי הנשמות שביניהם אינם יכולים לצאת משם, ולכן השכינה שהיא אש אוכלה נכנסה שם והיא מלקטת אותם ניצוצות של קדושה מבין הקליפות, ומעת שנחרב בית המקדש עד עתה היא עושה מעשה זה, ועד שתכלה היא ללקוט כולם עד סיום הרגלים, שהם אותם שנפלו בעמקי הקליפות גם אותם תקח, והנה השכינה צריכה אלינו בסוד תנו עוז לאלהים, וכפי מעשינו יש בה יכולת להוציא, ואלולי היינו שבים בתשובה גמורה היה בה כח להוציא כל הנשמות ברגע אחד, אך חטאתינו מתישים כחו של היוצר כביכול, וכשיכלו כל אותם נשמות ליצא אז תצא משם השכינה וימותו הקליפות כי אין להם עוד שום חיות, ובהיות השכינה בתוכם הם מקבלים שפע, ולכן כל מגמתם להמשיך את השכינה ואת הנשמות בגלות כדי שיחיו:

ודע כי החיצונים כשיש נשמה יקרת הערך ביניהם הם ניזונים על ידה ואינם מניחים אותה לצאת משם כלל, וכוונתם היא לטנפה בכל כחם כדי שתשאר תמיד בידם, שהם יראים אולי יהיה שום זכות באיזה אדם להוציאו משם בעת זיווגו, ולכן כשרואים איזה מקום פגום וזיווג פגום עד מאד, הם נותנים אותה הנשמה ומניחין אותה לצאת כדי שתתקלקל יותר ממה שהיתה, ותחזור לידם יותר פגומה מבראשונה כדי שתעמוד בידם ימים רבים. והנה תרח עובד ע"ז ואשתו ג"כ עע"ז כמוהו ודאי, ואז כראות הקליפה מקום מטונף כזה וזיווג פגום כזה, אז אמרה ודאי לא אמצא מקום פגום יותר מטונף מזה, ואז הניחה את נשמת אברהם לצאת מהם ונכנסה שם, ולפי שנשמת אברהם היתה ביניהם לכן נקרא גר הצדק, כי שרשו היה תוך הקליפה והטומאה:

והענין כי סוד אברהם הוא סוד אדם הראשון שעבד ע"ז, ולכן נתגלגל בטיפת תרח שעבד ע"ז לכפר עליו. ודע כי תרח הוא בחינת פסולת של שורש נשמת אברהם, ולכן נתגלגל הדבר להתקן על ידו, וז"ס כמה אנשים גדולים לאין קץ שהיו בני גוים או בני עמי הארץ וכיוצא בזה, ודע כי כמה נפשות קדושות אתעשקו בטיקלא והם גוים, ולזה ישראל היוצאים למלחמה שהיו כולם צדיקים כאשר יראה אשה ויחשוק בה זה יורה כי ודאי אותה אשה היא משורש ישראל שלקחוה ושבו אותה הקליפות, ולכן ולקחת לך לאשה, וז"ש ושבית שביו וגו', כי זה היה שבוי בידם מההוא טיקלא וכו'. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר כד

נהר כד - בסוד הגלגול ופרטיו:

דע כי נפש הרשע אין הקדוש ברוך הוא מגלגלו בגלגול יותר מג' פעמים, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ר"ל פעמים ושלש בצורת גבר, אבל בפעם רביעית בבהמה טהורה, והאדם שהולך להביא קרבן הקדוש ברוך הוא על דרך נס מזמין לפניו בהמה שנפש אדם מתגלגל בה, נמצא בזה שהקרבן מועיל לב' דברים, למביא הקרבן, ולנפש שנתגלגלה בבהמה זו, שע"י שחיטת הבהמה מקבלת עונש ומתכפר, ובעליית עשן הקרבן הנפש עולה למעלה וחוזרת לשלימותה, וסוד זה נרמז בפסוק אדם ובהמה תושיע י"י:

ודע כי יש ד' עבירות ידועות חמורות שעליהם אמרו ז"ל יהרג ואל יעבור, ואם מת בלא תשובה יתגלגל בבהמה טמאה, והם גלוי עריות, וע"ז, וש"ד, וסימן גע"ש, והד' שהיא קשה מכולם הרכילות ולשון הרע. והענין כי מי שעבר על ג"ע יתגלגל בגמל, כתיב הכא גומל נפשו איש חסד, וכתיב בעריות חסד הוא. ועל ע"ז יתגלגל בשפן, מאי שפן שפנה אל אלהים אחרים. ועל ש"ד יתגלגל בחזיר, כתיב ברוצח ביער לחטוב עצים, וכתיב יכרסמנה חזיר מיער. ואם הוא מלך או נשיא יתגלגל בכלב. ודוקא באחד מאלו הג' עבירות חמורות שעליהם אמרו רז"ל יהרג ואל יעבור יתגלגל בבהמה טמאה ובסימן א' של טהרה . אבל בשאר כל העבירות אין שום בר ישראל מתגלגל בבהמה טמאה אלא בבהמה טהורה, ואפילו על רכילות ולשון הרע אינו מתגלגל אלא בבהמה טהורה בשינוי הרגלים, בעון לשון הרע ברגל א', ובעון רכילות בג' רגלים, וסוד זה רמוז בפסוק הולך רכיל מגלה סוד, איש רכיל לא נאמר אלא הולך רכיל, וכתיב לא תלך רכיל בעמך, לא תדבר רכיל לא נאמר אלא לא תלך, לרמוז שסופו להתגלגל בבהמה חסירת הרגל או יתירת הרגל:

וחוץ מאלו הד' עבירות לא יש עבירה שמתגלגל בבהמה טהורה אלא י"ט מיני עבירות בלבד, וכנגדן יש י"ט מיני שינויין בטריפות שאינם פסולים מטעם מום כי אינם בגלוי, גם אין החיות תלוי בהם ואפ"ה אינם אסורים כי אם משום שינוי, וטעם איסורן הוא כי י"ט מיני עבירות חמורות זולת הד' הנזכר, וכנגדם יש י"ט שינוים פנימיים אסורים, ובשביל עבירה א' מהם יתגלגל בבהמה טהורה שיש בה טריפות א' מהי"ט , ואלו הן, א' חסרה המרה נמצאו ב' מרות, חסרה הקיבה נמצאו ב' קיבות, חסרה הכרס נמצאו ב', חסרה ההמסס נמצאו ב', חסר בית הכוסות נמצאו ב', חסר א' מן המעיים נמצאו ב', חסר הריאה ממנין האונות, נתחלפו האונות הותירו האונות, נמצאת הריאה בלא חתוך האונות, חסר מקצת הריאה, וחסרון א' מן הרגל או יתיר, והנה בשביל עבירה א' מהי"ט יתגלגל בבהמה טהורה בעלת טריפת א' מהי"ט הנזכר:

ודע כי שמנה טריפות יש מחיים, והם דרוסה, נקובה, חסורה, נטולה, קרועה, פסוקה, שבורה, נפולה, וסימנם ד"ן חנ"ף קנ"ש ר"ל שתיקן לחנף קנס. ודע כי נ"א טריפות מהע' תלויין בז' טריפות מהח' הנזכר, חוץ מהחסירה, ובטריפות חסירה נמצאו בה י"ט מיני טרפיות, ב' מהם שהם א' חסירת רגל ב' יתירת רגל, אלו ב' טריפות מתחברות עם הנ"א טריפות היוצאים מהז' הנשארים, שהם דרוסה, נקובה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה, ויעלו נ"ג, ואלו הנ"ג מיני טריפות היו פסולות לקרבן אחר ידיעתן, ושאר הי"ז טריפות היוצאין מחסירה לא היו נפסלין לקרבן, כי רצונו יתברך לקרב את הרחוקים, ודוקא בעולה שהיא כולה כליל, אמנם בשלמים ובשחיטת חולין שהם אכילת הדיוט כל א' מהי"ט אסורים באכילה, מטעם איסור אכילת בשר אדם שהוא אכזריות. ע"כ מסכ"י:

ודע כי על עון המשמש מטתו לאור הנר יתגלגל בעיזים. והפרנס המתגאה על הצבור יתגלגל בדבורה, כי הדבורה גוותנית גם היא דברנית. גם המדבר דברים שלאכהוגן מתגלגל ג"כ בדבורה. והשופך דמים יתגלגל במים ואין לו מנוחה, ועיקר צערו במקום אשר מקלח המים ונופל על הקילוח, וסי' על הארץ תשפכנו כמים, ואלו הוי ידעי עלמא בצער הדין הוו בכיין תדיר. גם מי שענשו במיתת חנק הוא נענש במים ונחנק שם בכל עת. והבא על אשת איש מתגלגל ברחיים שטוחנין במים, ושם נידונין שניהם האיש והאשה בסוד תטחן לאחר אשתי. והמדבר לשון הרע וכיוצא מתגלגל באבן דומם, ולזה בלעם נתגלגל בדומם ואח"כ בנבל, וכל זה על עוון לשון הרע. והמאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלי האילן והרוח בה ומגלגלו והוא צער גדול, וסוף ענשו הוא כשנופל העלה ההוא לארץ כי אז נחשב לו למיתה ממש בעת שנכרת מן העולם. ומי שלא נטל ידיו גם הוא מתגלגל במים, וז"ס אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך י"י שלא 'נתננו 'טרף 'לשיניהם ר"ת נטל, גם תחבר תיבת שלא יהיה שלא נטל, הוא אשר יעברו עליו המים הזדונים הנז', אמנם מי שקיים ברוך י"י שנטל, עי"ז לא נתננו טרף לשניהם. גם מי שלא היה מקפיד לברך ברכת הנהנין נידון בעונש הזה במים:

ודע שאין לך מעין או בור מקוה מים ונהר שאין שם כמה וכמה מגולגלין לאין קץ ומספר, ולכן אין ראוי לאדם להניח פיו על הסילון לשתות רק בידיו כי יוכל א' מהם להתגלגל בו כנודע, ואז מתעבר בו נשמת הרשע ההוא, כי לפעמים ע"י איזה חטא בא לאדם איזה מקרה רע ואז מתעבר בו נשמת הרשע ומסייעו להחטיאו, וז"ס אותו מעשה דההוא רוחא דהוה בההוא מעיינא, ולכן ראוי לאדם להזהר מאד בברכתו כששותה מים מן המעין והלואי שיוכל להנצל, וגם זה נוהג בבעלי חיים, ולכן האדם ע"י אכילתו ושתייתו כמה מינים מגולגלים מתגלגלים בו בכל עת, ומי שהוא ת"ח ומכוון אכילתו בכוונה יכול להעלות ולתקן אותם המגולגלים, ובהיפך מי שאין מכוון שניזוק מהם ומחטיאים אותו חטא גדול. ודע כי המים אחר שהביאו אותו מן המעין לבית אין שום חשש כלל, ועכ"ז טוב לשפוך מעט מים קודם ששתה אפילו בביתו:

ודע כי כל דור זה או רובם היו מגולגלים תחלה בבהמות וחיות ולכן הם עזי פנים ובלתי שלמים, אם לא השרידים אשר י"י קורא אליהם. ודע כי האדם יתגלגל באשה על עון משכב זכר וכיוצא. ודע כי זכריהו לפי שחירף את ישראל לכן נענש ונתגלגל אח"כ רוחו ונפשו בשני גרי הצדק שמעיה ואבטליון, כי שמעיה נשיא היה הרוח של זכריהו, ואבטלין אב"ד נפשו של זכריהו, ונתגלגל בגרים רק שהיו גירי צדק ונדבקו תחלה באלהים אחרים דוגמת מה שחירף בישראל, שאמר למה עזבתם את י"י וגו'. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר כה

נהר כה - בגלגול קצת תנאים וצדיקים זלה"ה:

דע כי יוכבד היתה גלגול חוה, ואולי כי גם עמרם גלגולו של אדם הראשון, ולכן פירש מאשתו ק"ל שנה ואח"כ הוליד משה, שהם כנגד ק"ל שנה שנולדו כל אותם הניצוצות, ואחר שנשלמו נולד משה שהוא שת. ודע כי ראובן היה גלגול קין ולא נתקן, וביתרו נתגלגלה נשמתו ונתקן. ודע כי בלעם הוא הרע של הבל ומשה הוא הטוב של הבל, ולזה כשתסיר כמנין הב"ל ממש"ה ישאר קר"ח, כי בהבל לא היו אלא ל"ז ניצוצות טובות ונתקנו במשה, ואותם הש"ח רעות [היו קר"ח]. וכן יתרו הוא הטוב של קין ובלק הוא הרע של קין. וכן עמלק הוא הרע של קין. וגם כן בישראל היו ב' מינים, כי ישראל היו סוד כללות משה הבא מן הבל, וערב רב שבו הם מן קין. ודע כי יתרו נשמת קין, ושמואל רוח קין, ונדב ואביהו הם נפש ורוח, ושניהם נתלבשו בשמואל. ודע כי סוד אברהם הוא סוד אדם הראשון שעבד ע"ז, ולכן נתגלגל בטיפת תרח העובד ע"ז לכפר עליו, ותרח הוא משורש נשמת אברהם בנו והיה בחינת פסולת של שורש נשמת אברהם, ולכן נתגלגל הדבר להתקן על ידו. ודע כי גלגול תרח ואשתו שהם אביו ואמו של אברהם נתגלגלו באיוב ואשתו, כי אמו של אברהם אמתלאי בת כרנבו נתגלגלה בדינה בת לאה ונשאת לאיוב:

ודע כי אליעזר עבד אברהם היה תחילה נשמה קדושה שנתנה תוך קליפת כנען הארור, וכשנולד אליעזר יצאת אותה הנשמה מאותה הקליפה הארורה ונקרא ברוך, ואח"כ הוברר יותר ונתגלגל בכלב בן יפונה, והיה מתענה כל ימיו כדברי רז"ל, כדי שיצא לגמרי מכלל ארור הראשון, וכאשר רצו ישראל לכנוס לארץ ושלחו מרגלים נתעברו הי"ב שבטים בי"ב מרגלים כדי שלא יחטאו, ונשמת לוי נתעברה ביהושע בן נון ויהודה בכלב, ולא נסתלקו מאלו השנים, לפי שהיו כלב גלגול אליעזר עבד אברהם לזה נשתטח על [קבר] אברהם [להתפלל], ואח"כ הוברר יותר ונתגלגל בבניהו בן יהוידע, גם נתגלגל ביהוידע אביו של בניהו, ואח"כ בניהו ויהודע אביו, אב ובן נתגלגלו בזכריהו ויהוידע אביו, וזכריהו לפי שחירף את ישראל שאמר למה עזבתם את י"י נענש ונתגלגל רוחו ונפשו בשני גרי צדק שמעיה ואבטליון, ואח"כ רוח זכריהו נתגלגלה במהה"ר משה קורדווירו זלה"ה, ונפש זכריהו במהר"ר אליהו די וידאש זלה"ה, ולכן היו אוהבים זה לזה:

ודע כי בימים האלו בדרא בתראה יתגלגל משה עצמו עם הערב רב, וסוד הגלגול הזה הוא דבר נעלם, ולזה רוב אנשי דורינו נשותיהם מושלים עליהם לפי שהיו בזמן העגל ונתנו הנזמים לעגל, והנשים לא רצו לכן הם מושלות עליהם, נמצא כי בדורנו זה הוא גלגול דור המדבר וערב רב ג"כ ומשה בתוכם. ודע כי רב המנונא סבא גלגול משה, והרשב"י ג"כ דוגמת משה רבינו ע"ה אך לא בסוד זיהרא עילאה דמשה בפעם ראשונה, רק בבחינת הנשמה שהיתה לו בלוחות שניות, אמנם תחלה היה רשב"י למטה ואח"כ עלה במדרגת משה כנז'. ודע כי הלל, ור' אליעזר הגדול, ורבינו הקדוש, וכן האר"י זלה"ה, וכן הרשב"י זלה"ה, כל אלה הם סוד היסוד או דאבא או דז"א או דיעקב. ודע כי ר' יוחנן בן זכאי ור' עקיבא היו סוד ב' זרועות ימין ושמאל דמשה מעורבים בקין, ולכן שנותיהם שווין ק"ך שנה, ולכן רצה משה שתנתן התורה ע"י ר' עקיבא. ודע כי משה הכה לעוג מלך הבשן, כי בעוג היה ניצוץ קדושה והוא ניצוץ נשמת ר' שמעון בן נתנאל ר"ת בש"ן 'שמעון 'בן 'נתנאל, והנה ניתן ביד משה כי ר' שמעון בן נתנאל היה תלמידו דר' יוחנן בן זכאי שהוא שורש זרוע ימין דמשה כנזכר, לפי שהיה ירא חטא נאמר אל תירא אותו, וגם הארץ רחב"ת ידים ר"ת 'ר' 'חנינא 'בן 'תרדיון, ואפשר שנלקח בתוך קליפת שכם בן חמור, לכך הוצרך ליהרג ולהתלבן:

ודע כי נשמה דאדם הראשון נטלה חנוך ולכן היה מלאך בשמים, ואליהו נטל סוד הרוח דאצילות דאדם הראשון, ונפש דאדם נטלוה קין והבל כדי לתקן אותם שיוכלו לתקן הפגם אחר שנתערבו טוב ורע, ואמנם חלק קין נתגלגלה כל הגלגולים שידעת בקינן ובמהללאל עד נדב ואביהו כי תרי פלגי גופי נינהו, ומשם נטלם פנחס, והיינו אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם, כי הוא ממש נפש אדם הראשון שנתגלגלה בנדב ואביהו. ודע כי חלק מנשמת אדם הראשון נמשכה אחר כך ביוסף הצדיק, ולכן היופי של אדם הראשון בא לו ליוסף מאותו זיהרא עילאה, ויוסף זכה לזו הנשמה באותה הלילה שנגמרה שיעבודו כדי לעלות למלוכה, ולזה למד ע' לשון לפי שזכה לאותה הנשמה שהיא של מטט"רון הממונה על ע' אומות ויודע לשון כולם. וסוד נשמת ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול היא נשמת יוסף ואדם כנזכר, ולכן היה יפה עד מאד דוגמת יוסף, והיה ראוי ליענש ולהתקן פגם עשר ניצוצית של טיפי הזרע של יוסף הצדיק, ולכן הפשיטו את עור פניו, כנגד ויפשיטו את יוסף את כתנתו, וכמו שיוסף נשבה בין המצריים כן ר' ישמעאל נשבה בין הגוים, כשמצאו ר' יהושע בן חנניא ואמר לו מי נתן למשיסה יעקב וגו':

ודע כי רב ששת הוא גלגול בבא בן בוטא הנקרא חסיד בדברי רז"ל, שהיה מקריב כל ימיו אשם ספק, כי ששת בא"ת ב"ש בבא. ודע כי רבא האמורא נמשך משורש נעמה העמונית בת לוט, כי כאשר הקליפות שבו את לוט גם את נשמת רבא שבו עמהם, עד שיצאת נעמה העמונית בת לוט ויצא רבא, וז"א ויקחו את לוט 'ואת 'רכושו 'בן 'אחיו ר"ת ורבא, וכן ר"ת 'בלעדי 'רק 'אשר אכלו הנערים הוא ר"ת רבא. ודע כי בן זומא סוד הבל, והענין כשנתערבו ניצוצות אדם תוך הבל נתערב סוד הבוהן הימני של אדם הראשון, ולקחו בן זומא כשנתערבו ניצוצות אדם תוך הבל, וכבר ידעת שאין לך אבר ואבר שאין בו ס' ריבוא ניצוצות לפעמים, הנה הוצרך בן זומא להתעבר ולהתגלגל עם כל הס' ריבוא של הבוהן הנזכר כיון שנפלו בחלקו לתקנם, וז"ס שאמר בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני, כשראה אוכלוסא בהר הבית כי כולם תלויים בו והוא מתעבר בהם כדי לתקנם, וכבר ידעת כי מי שנתגלגל עם איזה נפש כדי לתקנה הנה נוטל חלקו מן אותם המצות שעושה אותה הנפש, נמצא כי כל אלו הס' רבוא הם משמשים לו כי הם עושים מצות והוא נוטל חלק עמהם בלתי ידיעה. ועוזיהו המלך שרצה להקטיר ונצטרע הוא גילגול עוזה אשר שלח ידו בארון אלהים, והנה נשמתו היודעת כי מתחילה היה כהן נגררה אחר הכהונה ופגם בזה:

ודע כי שם ונח ומשה כולם היו שורש א' והם מצד החסד של הבל, וז"ס כי מן המים משיתיהו, וז"ס ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת ח"ן בעיני, הוא גלגול משה בשם ונח. וסוד הלל הזקן הוא מצד החסד של הבל, ושמאי הזקן הוא מצד הגבורה של הבל, ולכן היה קפדן מסוד הדינים, וכן אביי מסוד קין ולזה לא היה הלכה כמותו. ודע כי מצד חטא קפדנותו של שמאי שבאו לידו כמה גרים ולא קבלום מחמת קפדנותו, לכן נתגלגל בשמעון בן עזאי ולא נשא אשה ואז היה בורא נפשות הגרים ע"י עסקו בתורה, ובזה סוד הגבורה דשמאי נהפכה לחסד, כי מצד החסד דאברהם הוא אתערותא דנפשין דגיורין, וכן היה משה עושה כשפירש מן האשה לפי שהיה בסוד החסד כנזכר, וכן אביי החזיק בדרכו של בן עזאי להמשיך נפשות הגרים ע"י התורה, כי נר"נ דאביי היו כלם מסוד קין, וכולם מבחינת נפש שהיא סוד מלכות, ולכך היה יתום שלא ראה אביו ואמו ותיקן נפשות הגרים שאין להם אב ואם, וז"ש אביי כשהיה שמח הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, וטעם השמחה שע"י שהיה ממשיך נפש הגרים כבן עזאי בזה היה מתקן עיטרא דגבורה כנזכר. וגם ר' עקיבא היה בורא נפשות הגרים, כי שורש נפשו מקין ולכן היה בורא נפשות הגרים דוגמת אביי ובן עזאי:

ודע כי יואב שר צבא אשר לדוד אשר הרגו בניהו בן יהוידע בימי המלך שלמה, נתגלגל אח"כ והיה יואש המלך שהמליכו יהוידע הכהן, כי רצה יהוידע לתקן מה שהרגו בניהו בנו ליואב, ועכ"ז לא נתקן כי אח"כ חזר יואש והרגו לזכריה שהוא גלגול בניהו לפי שהוא הרגו תחילה בימי שלמה, ואע"פ שהרגו בדין, עכ"ז יואב היה כמעט ראש סנהדרין ואין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים, והוצרך בניהו לנקות אותו עון והוצרך להתגלגל בזכריה, והרגו יואש המלך שהוא גלגול יואב, ונתחלף אות ב' בש' באתב"ש. ודע כי אהרן הוא גלגול הרן, ולפי שהוא מת תחלה על פני אביו גם נדב ואביהו מתו על פני אהרן אביהם. ורחב נתגלגלה בחבר הקני, ואח"כ נתגלגלה בחנה. ועלי הוא גלגול יעל אשת חבר הקני, וזהו מנשים באהל תבורך, שנתברכה משאר נשים שעלתה למדריגות איש, ושמשה באהל שילה בגלגול עלי הכהן. ושמשון גלגול נדב בן אהרן, ולכן נענש בבית האסורים בהיותו טוחן בבית נשי הפלשתים, לפי שנדב לא רצה לישא אשה:

עוד מצאתי כתוב בין דברי האלהי כמוהר"ר חיים ויטא"ל ולא ידעתי אם הוא ממהרי"א זלה"ה, וז"ל זמרי נתגלגל בר' עקיבא, והכ"ד אלף שמתו במגפה היו הכ"ד אלף תלמידים של ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת. ואשת טורנוסרופס היתה גילגול כזבי עצמה, ונתגירה וזכתה להעמיד את ישיבתו שזהו היתה אחד מהג' דברים שהעשיר [את] ר' עקיבא. וענין הפרים של אליהו היו דתן ואבירם שנתחלל שם שמים על ידם כנודע, ונתקנו פה, ואבירם היה הפר שבא לחלק נביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב בענין המחלוקת, ואלו היו שמעון הפריץ וחביריו שמתו על קידוש השם. ודע כי אריסטו היה ניצוץ מאבטליון, בשביל שלמד לתלמידים שאינם הגונים שנעשו צדוקים, ולכן אריסטו היה מכחיש התורה, ולבסוף חזר בתשובה אם לא בדברי רז"ל, ואח"כ נתקן באנטונינוס שהיה לומד עם רבינו הקדוש ז"ל. וענין תמר ומלכת שבא ורחב היו גילגול א', והיינו ר"ת של תמ"ר, ושלשתן אירע להם דבר א' שהנה תמר ילדה תאומים, גם מלכת שבא ילדה משלמה שנים, ורחב הצילה הב' שלוחים כנודע:

עוד מצאתי כתוב שדינה בת יעקב נשאת לז' אלופים, א' שכם בן חמור, ב' שמעון בן יעקב, ג' איוב, ד' נבל, ה' דוד, ו' טורנוסרופס, ז' רבי עקיבא. עוד מצאתי כתוב, כי הבל נולדו עמו ב' תאומות, ועל זה הרגו קין שהיה לו משפט פי שנים שהיה בכור, והב' תאומות זה סוד צפורה והב' בתיה בת פרעה. עד כאן מצאתי:

ודע כי האדם מניח חד רוחא במעי אתתיה בביאה ראשונה, והנה ההוא רוחא דאנח יעקב ברחל יצא ממנו בנימין, וז"ס ויהי בצאת נפשה כי מתה וגו', כי אותו רוחא נקרא נפשה הוא אשר יצא ונעשה בנימין, אמנם הרוח שהניח בלאה יצאת ממנו אביגיל, ומן הראוי להיות זכר רק לפי שעבד באשה לבד באשה שמר. וענין ההיא שפחה דרבי, היתה מסוד גלגול אותם השפחות שהיו על הים דאתמר עלייהו ראתה שפחה על הים וגו', ומעלתן גדולה מן החכמים לכן נהגו רבנן נידוי בההוא גברא בשבילה, וכמה דברים שלמדו ממנה כנזכר במדרש. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר כו

נהר כו - לבאר סוד שלוחי הדין העליון:

דע שהעולם הזה מרכבה לכל העליון הרוחני, אם יגבר החסד הרי כל התחתונים שלוחי החסד, והם כלים מלאים חסד ומשפיעים אותו לכל, ואם יגבר הדין בעולם מפני רשעת הרשעים יתפשט הדין בעולם, וכל העולם יתמלא מהדין ופועלים הדין ברצון ובאונס, לכן אין טוב אלא להסתיר האדם עצמו כאמור חבי כמעט רגע וגו', דכד שריא דינא בעלמא שארי על כלא שיעשה הדין מיני מקרים באבנים ובעצים בכל פגע ומכשול, בבהמה חיה ועוף, בבני אדם האומות כל מיניהם, ובישראל הרשעים, כאמור וחובה ע"י חייב. ויותר נמצא הדין במקומות הדין ממש כגון לצאת לשוק כדפירשו רז"ל יוצא אדם לשוק דומה כמי שנמסר לסרדיוט, ואין רשות לכחות הדין לכנוס אל ביתו של אדם אלא בבואם ממש בשליחות, אמנם בשוק עומדים להמתין שם על אחרים ואגב אורחייהו יעבור שם אחר ויפגע בו הדין, כענין הצלע שהיה בדרך, והיינו כח רוחני של דין מתלבש בגשם ההוא עומד בפרשת דרכים בשווקים ושם ידונו אחרים, או יעמודו שם בטלים שלא באו שם לשליחות, אלא מחמת שניתן רשות להתפשט הם מתפשטים בכל העולם, ומי שעובר וחייב פוגעים בו, וכשיעמוד האדם בביתו מצות מזוזה ישמרהו מאלו ומכיוצא בהם, וישמור מב' עניינים שלא ינזק מאחרים שהם שטים ומתפשטים בשוקים מלאים חמת ה' גערת אפו, ג"כ נשמר שלא יזיק הוא אחרים שאם לא ינזק לפחות יתלבש בו ג"כ כחות הדין ויגרום על ידו נזק לאחרים ויהיה בו בסיס ומכון לרעה, יתלבש להזיק לאחרים כנזכר. וזמש"ל:

מעין ה - נהר כז

נהר כז - לבאר סוד הכרוז העליון, ושיחת העופות:

דע כי כל מה שנגזר למעלה מכריזין אותו, ובפרט בעולם העשיה, אבל מצד עובי האויר אינו נשמע, אמנם כשהעופות פורחים דרך הפרחתם ועפיפתם הם חותכים האויר וחולקים אותו, ואז קול הכרוז עובר שם, ואלו הם העופות שאין להם דיבור הנקרא אבי"ש מודא"ש בלע"ז, ויש עופות ע"ד דיבורם וצפצופם נצטרף קול הכרוז. וגם כל העבירות שהאדם עובר כולם נכרזות ע"י ב"ד אחד ושליח ב"ד ההולך עמהם, אמנם מצד עובי האויר אינו נשמע כנזכר, וז"ס כי עוף השמים יוליך את הקול, כי מתערב קולו עם קול הכרוז ועי"ז הוא מוליך את הקול, וכנגד האלמים הנז' אמר ובעל כנפים, שהוא העוף שאין לו דיבור כלל רק בחינת היותו בעל כנפים לבד ע"י כנפיו מגיד דבר, כי כל הגדה הוא ברמז ובחשאי וכפי תנועות עפיפתו ניכר קול הכרוז, גם ב' העניינים יחד הם בעופות שהם בעלי צפצוף, כי לפעמים מצפצפים ולפעמים מעופפים. אמנם טעם העופות הנקראים אבי"ש מודא"יש דע כי אלו הם נמשכות מצד לילית ההורגת הילדים שעדיין לא הגיעו לערך דבור, וכל אותם הנשמות בפרט אם הם רשעים כולם הולכים ודבקים עם אלו העופות האילמים והולכים עמהם ועם לילית, ולכן אין להם כח דיבור:

ודע שיש עוף שממונה להודיע ענין גזירת רעב, ואחד על הדבר, ואחד על הארבה, וכן כיוצא, וכן יש ממונים על הטובות והבשורות הטובות, ויש ממונה על כמה מיני דברים חלוקים. אמנם העפות האלמים הם ממונים על גזירות הילדים המתים קטנים, וכן יש להם שליטה לידע על בשורות אחרות. והעורב כולו בשורות רעות ובפרט על הדבר והמגפה, ובדרך מקרה לפעמים אומר בשורה טובה. והנץ הנקרא מילא"נו מבשר בשורות טובות. והגולונדרינ"א הוא צפור דרור על בשורות טובות, ובפרט על בשורת עצירת המגיפה, וכמעט שכל ימי המגיפה אינה נמצאת בעיר ששם יש מגיפה. ודע כי אחר שנשרפה התורה נמסרו כחה וסודותיה ביד הקליפות בעוונות, ולכן אין כל נברא בעולם אפילו הטמאים ושקצים ורמשים השרים הממונים עליהם יודעים רזי התורה, ומי שיבין צפצוף הנבראים יוכל להבין סודות התורה, ולפעמים מצד הנשמות המגולגלים באותם הבריות והם היו יודעות בתחילה, ולפעמים כי נשמת צדיק מן עולם העליון מתלבש באותה הצורה. ודע כי אפילו שקצים ורמשים ובהמה וחיות קטנים עם גדולים כולם מצויים במקום בני אדם להגיד להם פשעם וקורתם. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר כח

נהר כח - לבאר סיבת הדבר ב"מ:

הנה משמע מהזוהר כי השמירה מן הדבר הוא להסגר בחדרים כאמור בא בחדרך וסגור דלתיך וגו', הנה דבריו אלה יחרדו לבות בני אדם בלי ספק שראוי לאדם להסגיר ולהסתיר עצמו בזמן הדבר, ויעסוק בתורה ויסך ה' בעדו, ונראה כי בזמן הזה שאינן עושים כן אלא הם הולכים ומתפזרים בכפרים בביטול תורה ותפלה, והנפש אבודה והעבירה עשויה, שהרי מתראים יותר ויותר בכפרים בגילוי דרכים, ולא כך דרך התורה אלא שזה חוקת הגוים שלמדו את מעשיהם ואין שומעים אלינו. אמנם בצד מה נראה כי בזמנים הקודמים היה זמן הדבר יום או יומים יעמוד, אמנם עתה יעמוד ג' חדשים או ד', ואם יחזיק האדם בדברים אלו וכיוצא תבאש הארץ מהמתים ואין דורש אותם, אדרבא מצוה לשנס בעז מתניו לבקר את החולים ולקבור את המתים ושומר פתאים ה', ולא עדיפא דא ממים מגולים, וכן שיבתא שהוא רוח רעה שפי' בגמרא ששורה למי שמאכיל התינוקות בלי נטילת ידים, ואינם נזהרים כלל, וכמה ענינים אחרים, ועל כיוצא בזה אמרו מאן דקפיד קפדין ליה, ואין הקדוש ברוך הוא משליט בעולם אלא כדי מה שיכולים לסבול, לכך כל אדם יזהר וישמור מלהסכל בפני הנשים, וכן כמה גופי עבירות שהם גורמים הרעה, ועל היותר יבטח בשם ה' וישען באלהיו, ואם רוצה לקיים דברי הרשב"י שהם דברי הנביא לך עמי בחדרך וסגור דלתיך וגו':

ובכלל הדברים אתה למד, שאין הדבר חולי דבקיי מעיפוש האויר ושנויו כמו שאמרו הטבעיים, ומדין תורה אפשר למת ולחי לישן על מטה אחת, והכל תלוי דוקא בשעה שמלאך המות עובר לנגוף שלא יפגע בו, ושמירה זה אי אפשר אלא דוקא כל אחד בביתו, ואם תאמר שאנו רואים כמה וכמה שהוכו פעם אחת במגפה וניצולו ועל צד הרוב ניצולים, וזה קשה למאד להאמין שיאמר הקדוש ברוך הוא כיון שעשינו לפלוני כבוד שניצול מדבר שבא בזמן פלוני, נכבדיהו גם בזמן פלוני ולא ימות, שגזירת השמים מצד המעשים הוא בא, והכל גזור, ואם נוסף אליהם מעט בהשטנת מ"ה, מעט מזעיר הם, וענין זה מחזיק סברת הטבעיים ודעתם. ואפשר לומר שקרובה דעתם לדעת התורה עתה בזמננו זה שהדברים קרובים אל הטבע, ומדרך הטבע מלאך המות נכנס עם בני אדם בעסק זה הנזכר פ' נח בענין המבול, דהנהו מיא מלאך המות אזיל בהו, גם בדרך טבע הוא נכנס אל חלושי הטבע הואיל ואתרע מזלייהו יכול עליהם מלאך המות יותר, ועד"ז המורכב מדעת הטבעיים והרשב"י ע"ה יתורצו הרבה דברים שהם מתמיהין בענין זה, כי הטבע חפץ בו הקדוש ברוך הוא וקשה בעיניו לדחותו:

ומטעם זה אפשר לומר שאותם שהם מורגלים בדבר, והם ניצולים וחזקי המזג, יגזור עליהם הקדוש ברוך הוא מיתה בדרך אחרת, ולכן לא ימותו במגפה רק אותם הקרובים אל הענין ההוא כמו הבאים מהארצות הרחוקות בשינוי אויר, והילדים והילדות, ומי שלא הורגל בה, ואלו מהם בגזירת ה', ומהם ומצד שליטת מלאך המות ופגיעתו בהם, אילו נסתרו נצולו, או אם ברחו למרחקי ארץ, ואותם שהם חזקי המזג לא ימותו, אלא אותם שנגזרו למיתה מיד הקדוש ברוך הוא ימותו במיתה אחרת, וכל זה אני אומר לדרך הדבר הנהוג בזמנינו זה שבני אדם חולים חולי בדרך החולים, ואין זה בדרך קדמון אלא מלאך המות פוגע בבני אדם ברגע וממיתם כנזכר בזוהר ויקהל, והקדוש ברוך הוא אינו מביא רעה לעולם אלא בדרך שיוכלו בני אדם לסובלה. וזמש"ל:

מעין ה - נהר כט

נהר כט - לבאר סוד המיתה, והגלות, והמטר:

הענין שאם לא חטא אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהיה מעורב, והיה הזיווג העליון נעשה בליל שבת היה מתפרד הטוב מהרע לגמרי, והיה הטוב מתברר למעלה והרע יורד למטה, וכיון שהוא חטא נשארו מעורבים ונפלו מניצוצות הקדושה בתוך הקליפה, והנה כל מעשה המצות אשר נעשה כל ימי חיינו וגם המיתה, הכל לצורך בירורים הללו, ואחר שיושלמו כל הבירורים אז יבא משיח בעזה"י. וזהו ענין המטר שיורד מלמעלה וגורם להוציא את הצמחים, כי מי נתן אותם הצמחים שיוצאים מן העפר העכור הזה, אלא הם ניצוצי הקדושה המעורבים בתוך הקליפה ויוצאים לחוץ:

והנה ענין הבירור הוא כי יורד אור עליון מן הקדושה של מעלה ואז הניצוצות של הקדושה אשר בעמקי הקליפות עולים לקראת האור היורד ומתדבקים ועולים ומתבררים, והנה המטר הוא אור העליון היורד מלמעלה שהם מים דכורין וכנגדם עולים המים נוקבין שהם הניצוצות כאמור, וזה אומר' אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות מלמטה, משום שניצוצות אלו שהם מן הקדושה והם אסורים בכבלי ברזל בעמקי הקליפות, והם מתאוים בעצמם וחושקים לעלות אל מקורם ואין לאל ידם עד שיהיה להם סיוע מן העליונים, ואז עולות בחשק גדול טפיים כנגד טיפה אחת, ולהיות כל טובותינו תלויה בזה הבירור, כי כשיושלם יבא משיח צדקינו בעזה"י, והבירור תלוי במטר לכן לא נזכר עונש גדול בתורה כמו מניעת המטר, והשכר היותר גדול ונתתי מטר ארצכם, משום דבמטר תלוי ביאת המשיח, וזה שאמרו רז"ל גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות, כי מה שייכות לזה עם זה, אלא קיבוץ גליות עצמו הוא קיבוץ כל הניצוצים הללו שהם שבויים בגלות, ולכן גדול יום הגשמים כי הוא הקיבוץ גליות עצמו, וז"ס שובה י"י את שביתנו כאפיקים בנגב וגו', והנה עיקר הבירור תלוי במצות הנוהגות בארץ, כשהאדם חורש בשור וחמור, או זורע כלאים, גורם שתוציא הארץ גם כן מעורב טומאה וקדושה, ואין זו הכוונה, וכשהם שומרים המצות אז מתברכת הקדושה בפני עצמה, וזהו לעבדה ולשמרה אלו מצות עשה:

והנה כמו שיש באדם בחינות בנשמתם, יש אדם שכל מעשיו טובים ומדותיו טובים, והוא כשיש לאדם נשמה משורש טוב, ומחמת זכותו בא לו נשמת צדיק לסייעו והוא מקיף עליו, הרי זה טוב בכל. ויש בהיפך הכל רע במעשיו ובמדותיו, מצד נשמתו, ומצד הקליפה החופפת עליו. ויש רע במעשיו, ובמדותיו טוב, וזה שעיקר נשמתו מן הקליפה אלא לסיבת איזה זכות שעשה בא אליו שום נשמת צדיק כדי לתקן אותו, ולזה מעשיו רעים מצד נשמתו, ונשמת הצדיק החופפת עליו גורמות לו מדות טובות. ויש טוב במעשיו, ורע במדותיו, ולזה כשיש לאדם שורש נשמה טהורה הרי מעשיו טובים מחמת נשמתו טהורה, ומחמת שום עון בא אליה איזה נשמה מן הקליפה שהיא חופפת עליו וגורם לו להיות מדות רעות:

וכנגד אלו יש באילנות, כי התאנה היא כנגד מה שנתברר שהכל טוב. ואילן סרק הכל רע שהכל קליפה. ויש אילנות שהפרי שהוא המוח הוא מלגאו, והקליפה חופפת עליו מבחוץ, כגון אגוזים ורמונים, וכנגדם בקליפה שלקחה ניצוץ הקדושה בתוכה לחיות אליה, והיא חופפת עליה כקליפה אל המוח. ויש אילנות כגון זתים ותמרים שהמוח מלבר והקליפה מבפנים, שהוא הגרעין בתוך הענבים וכיוצא, והוא כנגד זה בקליפה, כשניצוץ הקדושה שנפלה לשם היתה גדולה ולא יכלה הקליפה לסבול כל אותו האור בקרבה נכנסה הקליפה תוך הקדושה ונעשה הקדושה מקיף, והוא כמו הרשע הבא אליו נשמת צדיק לתקן אותו. ועיין מה שכתבנו בעין גדי נהר ז' בס"ד:

והנה העובד ע"ז דוחה מעליו כל הקדושה ונשאר קליפה, ולזה נקרא צואה, צא תאמר לו שכולו פסולת. והנה כשנפלו ניצוצות הקדושה בכל הבריות, יש מהם שנפלו בבחינת הדומם, ולפי שהם ז' מלכים שנפלו לזה יש ז' מיני מתכת, זהב וכסף חסד וגבורה, נחשת ת"ת, בדיל נצח, עופרת הוד, כסף חי הוא יסוד ולכן נקרא חי, ברזל מלכות, וזהו שגם הדומם הוא גדל מפני ניצוצי הקדושה שבקרבו. וכן נפלו בצומח ולכן יש בחינות באילנות כנזכר. וכן נפלו בע' אומות, ולהיות עיקר אחיזתם כשהטיל נחש הזוהמא בחוה ע"י היסוד שלו, לכך במצרים שהיא ערות הארץ שם נתערבו הרבה מהניצוצות, ע"כ גלו ישראל שם וגם השכינה עמהם, להעלות אותם הניצוצות אשר שם, ולכך הוצרך הוא בכבודו ובעצמו לכנוס בתוך גילולי מצרים ולהוציא הקדושה, כי יש קליפה קשה שאפילו המלאך אם יהיה שם אפשר שמתאחז בו הקליפה, ולכך הוצרך אני ולא מלאך, וע"כ נצטוו ישראל לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, כי כבר נתברר כל הקדושה כשיצאו ישראל משם אחר שיצאו בפרהסיא יצאו כל הניצוצות משם, אמנם בבבל שיצאו במטמוניות עדיין נשארו שם:

וע"כ נגזר על ישראל שישתעבדו בהם הע' אומות כולם להוציא כל הניצוצות שנפלו בכל אומה ואומה, ואמרו רז"ל שאם יהודי א' נשבה בין הגוים ביד אומה אחת, כיון שגלה שם אותו יהודי דיו והרי מעלה עליו כאלו נשתעבדו שם כל ישראל, כי די באותו יהודי לעלות מה שנפל שם, כי כפי המועט שנפל באותה אומה תספיק ביהודי א', ולזה הוצרכו ישראל להתפזר בכל ד' רוחות העולם להעלות הכל. והנה כל הבירור שהאדם עושה בחייו הוא במעשה המצות ובאכילתו, אבל במותו כשיוצאת נשמת הצדיק מן הגוף כי אז הנשמה היא בלי לבוש הגוף הגשמי, כי אז אין אחיזה לחיצון בנשמה ואז היא נכנסת בתוכם ומשברת הקליפות ומלקטת כמה ניצוצות הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מותו יותר מכל מה שהעלה בחייו, וזה מה שאמרו חז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, נמצא שהצדיק מתנקם ממלאך המות מיד, וזהו עת אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, ר"ל האדם הבליעל באדם הצדיק, לרע לו, ודאי לבליעל, כי לוקח לו הקדושה ונשאר מת, וזהו 'האדם 'באדם 'לרע ר"ת 'בלע 'המות 'לנצח, וע"כ הצדיקים עוברים בגיהנם להעלות הניצוצות אשר שם, כי שם דירת הקליפות, וזהו עוברי בעמק הבכא וגו'. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר ל

נהר ל - לבאר סיבת המיתה:

דע כי אין האדם מת אלא בעבור השגגות אשר עשה בימיו, והיינו איש בחטאו יומת, אמנם העוונות הם נשארות אח"כ לבנים כדי שיקבלו יסורים על עוונות אביהם כאמור פוקד עון אבות על בנים וגו'. והענין כי האב נותן חלק מנשמתו אל בנו ונעשה אותו חלק מלבוש לנשמת הבן, ומצד זה חייב הבן בכבוד האב, וזה נשאר לו אפילו בימות המשיח, אבל לא לעוה"ב כי כל א' חוזר לשרשו לגמרי, וכל זה היינו כשאין חילוק בין האב אל הבן רק פחות מת"ק מדריגות, אבל אם יש ביניהם ת"ק מדרגות או יותר, אז ודאי מתבטל זה בזה ונעשים שורש א' גמור לעולם. אמנם הרב המובהק כשנותן רוחו בגו תלמידו דאז נדבקים נפשותם בסוד ותדבק נפש דוד ביהונתן, אז לעולם הם מתחברים תמיד, ואם בנו של אדם הוא רבו ויש ביניהם יותר מת"ק מדריגות כנ"ל, אז שניהם מתדבקים זה בזה וזה בזה מפני בחינות. וזמש"ל, מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר לא

נהר לא - לבאר סוד האבילות:

דע כי האדם יש לו נשמה פנימית ומקיף, והמקיף היא סוד הצלם. ודע כי שלשים יום קודם שימות האדם מסתלקים ממנו בחינת המקיפים בסוד ונסו הצללים וגו', ובעת פטירת האדם אז חוזרים כולם ביחד בו כדי שכולם יסבלו כח המיתה ועונשה. ודע כי במות האדם הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם למקום הראוי להם, והנפש עם הז' מקיפים שלה שהם ל"מ של צלם [נשארים בבית האבל], כי יש צלם לנפש, וצלם לרוח ולנשמה וחיה וגו', והנה הצלם של נפש נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי שהוא הצ' דצלם, הוא ההולך עם הגוף אל הקבר בסוד ונפשו עליו תאבל, והיינו סוד פנימי של נפש, אך הז' מקיפים של הנפש שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפריד כ"כ מהמקום שנפטר בו, וזמש"ל כי נפש המת באה כל ז' ימי אבילות אל בית האבל, והוא סוד המקיפים של הנפש, ואמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת בו, גם רוצה להשתתף עם הנפש הפנימי שלו, ולכן הולכת אל הקבר וחוזרת אל הבית:

ודע כי בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן הז' ונשאר דבק עם הנפש, וכן עושים עד ז' ימי אבילות, ואז נשלמו כולם להסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות שעדיין הנפש בבית האבל. ודע כי כאשר עדיין היו המקיפים בבית אז היו הקליפות אחוזות מאד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח קליפה א' עד כלות ז' ימים ואין נשאר שם רק מה שהכרחי לישאר בעוד הבשר קיים, וזהו סיבת עונש המת באלו הז' ימים כי אין המקיף שומר את הפנימי. גם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאד ואח"כ מתמעט. ודע כי מה שמתחיל מחלק המקיף לילך לקבר הוא ל' של צלם, יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בג' ימים הראשונים עיקר דינו של מת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחינת מ' של צלם אז מתמעטים הדינים:

ודע כי מנהג האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי אבילות, וטוב המנהג כי הלא בנין הציון ההוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, אם יבניהו קודם שיבא שם המקיף נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם, דוגמת הבונה בית ולא הזכיר את השם הרוח מסאבא שריא בגוויה, אך אחר שבא כל המקיף אז מצוה לעשות ציון להכין כסא אל המקיף. ודע כי סוד קבורת המת, צריך שיכוון שיתעכל אותו הזוהמא שנתערבו בחטא אדם הראשון, ושתתעכל בקרקע וישאר נקי. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

וצלם לרוח ולנשמה וחיה וגו', והנה הצלם של נפש נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי שהוא הצ' דצלם, הוא ההולך עם הגוף אל הקבר בסוד ונפשו עליו תאבל, והיינו סוד פנימי של נפש, אך הז' מקיפים של הנפש שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפריד כ"כ מהמקום שנפטר בו, וזהו משרז"ל כי נפש המת באה כל ז' ימי אבילות אל בית האבל, והוא סוד המקיפים של הנפש, ואמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת בו, גם רוצים להשתתף עם הנפש הפנימי שלו, ולכן הולכת אל הקבר וחוזרת אל הבית:

ודע כי בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן הז' ונשאר דבק עם הנפש, וכן עושים עד ז' ימי אבילות, ואז נשלמו כולם להסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות שעדיין הנפש בבית האבל. ודע כי כאשר עדיין היו המקיפים בבית אז היו הקליפות אחוזות מאד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח קליפה א' עד כלות ז' ימים ואין נשאר שם רק מה שהכרחי לישאר בעוד הבשר קיים, וזהו סיבת עונש המת באלו הז' ימים כי אין המקיף שומר את הפנימי. גם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאד ואח"כ מתמעט. ודע כי מה שמתחיל מחלק המקיף לילך לקבר הוא ל' של צלם, יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בג' ימים הראשונים עיקר דינו של מת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחינת מ' של צלם אז מתמעטים הדינים:

ודע כי מנהג האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי אבילות, וטוב המנהג כי הלא בנין הציון ההוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, אם יבניהו קודם שיבא שם המקיף נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם, דוגמת הבונה בית ולא הזכיר את השם הרוח מסאבא שריא בגוויה, אך אחר שבא כל המקיף אז מצוה לעשות ציון להכין כסא אל המקיף. ודע כי סוד קבורת המת, צריך שיכוון שיתעכל אותו הזוהמא שנתערבו בחטא אדם הראשון, ושתתעכל בקרקע וישאר נקי. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:

מעין ה - נהר לב

נהר לב - בסוד השחיטה, וה' דברים הפוסלים אותה:

והענין כי המיתה מאליה יהיה הריגתה על ידי הטומאה הרצוצה הממונה על הדבר הזה, ובלי ספק האוכל אותה משליט עליו כח הקליפות, ומן הטעם הזה שחיטת הנכרי פסולה מפני שהריגתה על ידי החיצוני, וידמה ענין זה כאמור ואותו הרגת בחרב בני עמון כנזכר בזוהר, והיינו ואת בלעם הקוסם הרגו בחרב ר"ל ממש בחרבו הטמאה הרגוהו, מפני שבחרב ישראל יש קדושה דהיינו מלכות ושם המפורש ידו"ד כתוב עליה, ואין ראוי לטמא ההוא להרגו בסוד הקדושה, אלא בחרבו ממש הנקרא חרב בני עמון נחש חקוק בו, והיינו סוד סמא"ל ולילית, שכן דרך החיצונים שהמשתמש בהם נוטלים נקמתם מהמטפל בהם, והיינו חטא דוד וכו', נמצא כלי המיתה מקנה בגוף ובנפש או טמא או קדוש, אם חרב ישראל ואם חרב בני עמון, וכפי בחינת הכלי הנשחט בו כך נשאב שם נשמתו, שאי אפשר שתסתלק משם נפש אם לא שתדבק נפש בנפש, ואם ישחט הבהמה בחרב ישראל הנה תדבק הנפש המגולגל ההוא בסוד חרב ישראל, ואם ע"י חרב בני עמון דהיינו שחיטת נכרי פסולה, שסתם כוונתם לע"ז או נבילה או מתה, וצריך להתגלגל שנית, והכל ע"י השר הממנה על זה בסילוקה ובירידתה, ולכן אבר מן החי נאמר בו לא תאכל הנפש, שאין א' משני סכינים הנזכרים באים אליה כדי שיתדבק נפש בנפש, וכמעט יצדק שיתבטל חלק הנפש שבאבר עצמו ותפגם ושם ישלטו בו החיצונים, ולכך פוגם:

ואולם ימשך לענין סכינים אלו סוד ג' מדות בסכין, אוגרת, ומסוכסכת, ועולה ויורד כנחש, ופירוש אוגרת היינו שהיא סוד אגרת בת מחלת, שהיא א' מן הפגימות, והיא פוגמת הנפש מכל צד, וקשה היא הרבה לבני אדם, והיינו נבלה נב"ל ה', נב"ל סמא"ל, נבלה לילי"ת, והיינו אוגרת האוספת כל החיילים הטמאים אימם דשדין אגרת ודאי, ופגימתה קשה הרבה, והם פוגמין אל המחממין עצמן בזרע לבטלה, והיא האוספת אותן הטיפות לעשות בה רצונה, ומולידה בנים זרים רחמנא ליצלן, והיא אוגרת ועושה נבלה. מסוכסכת זו קשה ולא כ"כ מפני שיש בה צד טהור, אמנם כשנסבכת באדם תשובתו קשה הרבה, ואוחז בו מרוח א' טמא, וב' סכינים הנזכרים הם עשים נבלה, ולכך שחיטתן מיתה ממש שנמצא שם סמ"אל בחרבו לילי"ת, והבשר טמא ואסור לאכול מפני שנאחז בחיצונים. אמנם עולה ויורד כנחש כשרה, והטעם שסוד העלייה והירידה הזאת טוב שעולה בשורש ומתמתק, והיינו שהיתה קודם פגומה ונטהרת ונכשרת ע"י שתקנוה ונעשית עולה ויורד כנחש:

ונודע היות סוד הבדיקה מג' רוחות שהם י"ב בדיקות בסוד י"ב כחות טמאים, שמצדם לישמעאל י"ב נשיאים יוליד, וצריך בדיקה מג' רוחות כדי שיהיה סכין דהיינו חרב נקי וטהור מג' רוחות, ג' אבות שהם מימין מישמעאל, ומשמאל מעשו, ומאמצע מערב רב, ואחרי טהרתו יכשר הבשר. וטעם שחיטת ב' סימנים קנה והוושט בבהמה, הטעם הוא שהאדם מסמן מה שמוציא מפיו ומה שמכניס לפיו, ולטהרת הרשע צריך להענישו בב' סימנים דהיינו על עמל פיו באכילת האיסור, והיותו מדבר המגונה, לכך יענש בשתיהם וע"י העונש הזה נטהר לאכילה, להיותו חלק האבר כנזכר בדרוש הקודם לזה, וכל עוד שלא שחט רוב שנים לא נטהר. אמנם בעוף אינם מתגלגלים אלא על א', ובסימן א' יספיק ויקבל עונשו ותטהר לאכילה:

ובטעם ה' דברים המפסידים את השחיטה נאמר, כי שהייה שהנפש שוהה לעלות מפני עיכוב שיש לה עדיין בקליפות ופסולה. חלדה כיוצא בה שהרי היא טמאה כחולדה זו שהיא מסתרת עצמה מן החיצונים ואינה יכולה, וטמאה היא ובשרה פסול. דרסה שהיא דרוסה מהנכרי וטמאה היא. והגרמה שהיא יורדת דרך מעלות מות ודרכי שאול צעדיה יתמוכו. ועיקור שהיא קשה מן הכל שנעקרה מן הקודש ולא תשוב עוד לראות אור. ומפני שהסכין פגום הפוגמת הנפש ושוהה ואינה עולה למעלה מיד, וכן מחליד אותה אל תוך הקליפות, וכן דורסת אותה, וכן מורידה לשאול, וכן עוקרת אותה מן הקודש. אבל סכין כשר מוליך ומביא מוליכה הנשמה אל הקודש ומביאה באדם אח"כ בגלגול כשר, וזה שלא כן טמאה היא הנפש הזאת, ולא תקרב ותצא החוצה. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לג

נהר לג - לבאר סוד יסורי תלמידי חכמים, ומזונם:

הענין הוא כי כל שהוא משכן לרוחני יש לו בגשם חלק יותר מועט, והעד הר הבית רוחניותו מעט בערך המקדש בעצמו, והעזרות רוחניותם מעט בערך ההיכל, וההיכל רוחניותו מעט בערך קודש הקדשים, וקודש הקדשים אין רוחניותם כרוחניות הארון. וכן הוא ארץ ישראל לערך העולם כולו, מפני שכל מה שתאחז ברוחניות ימעט גשמיותו. ולזה ת"ח מזונם בגשם מעט, אמנם רוחניות השורה במזון ת"ח אינו כרוחניות השורה במזון שאר בני העולם, כי מזון בני העולם יש בו רוחניות להתפרנס אבל מעט, אמנם מזון ת"ח מעט הכמות ורב האיכות. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לד

נהר לד - לבאר טעם העונש לעבירות לישראל ולא לא"ה:

הענין כי הדברים שאסרה התורה הם דברים מזיקים לנפש ומעכירים אותה הרבה מאד, אמנם לא יהיה זה אלא לנפש הקדושה שהיא ממוחא דאילנא, כי הקליפות וכל כחותם מזיקים לה מפני שהיא תערובות מין בשאינו מינו, אמנם נשמת שאר העמים שהם מהקליפות אין אותם שקצים ורמשים מזיקים אותם מפני שהם מין במינו אינו חוצץ, וזה טעם כרת בחלב ושאר העריות לישראל, ולא לגוים. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לה

נהר לה - לבאר סוד הגלות וידיעת הקץ:

הענין כי העולם הנמצא ברא הקדוש ברוך הוא ברום המעלות בעת בריאותו, וקשרו ע"י אדה"ר ממש באלוהותו, והיינו המדה האחרונה שהיא השכינה, ובחטא אדם הראשון ירד כל המציאות כולה ושכינה עמו ירידה גדולה, שנתגשם כל המציאות וקבל הפסד גדול ולבשה לבוש החיצונים, ושלטו קללות בכל השפלים התחתונים, ולא נתקן זה עד עמדו ישראל על הר סיני לקבלת התורה, ובמעשה העגל נתקלקל, וכן היה העולם מתתקן ומתקלקל פעם אחר פעם עד בנין בית המקדש, ובאותה שעה עמד העולם על תיקון היפה ולא כבתחלה רק על רום המעלה מה שלא חזר כך מעולם, ומאז ועד עתה והתחיל העולם ושכינה עמו לרדת דרך מורד הקליפות, והקליפות שולטות ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, מפני שבכל יום יורד מדריגה ממדריגות החיצונים, וכל מדריגה שהיא למטה היא קשה יותר ממדריגה של מעלה, והיינו סוכת דוד הנופלת, שלעולם נופלת ויורדת, וקץ הגאולה תלוי בירידתה, וככלותה לרדת מיד תעלה בבת א' ולכן מי שיודע ויבין בעמקי תהום רבא שהיא משכן החיצונים וספירותיו והיכליו הטמאות, משם ידע סוד הגאולה, כי יראה ירידת השכינה והמקום שהיא עומדת, וכמה מדריגות נשאר לה עד ירידתה, וכמה יורדת בכל יום, ומזה ידע ויבין עמקי סוד הגלות והגאולה דהא בהא תליא. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לו

נהר לו - לבאר סוד חבלי משיח:

הענין כי מסטרא דאצילות התורה מתבארת מצד הספירות הנאצלות, וכל ענייני התורה ופירושיה אינם מצד הגשמיות אלא בסוד פי' הזוהר. וכאשר יהיה הגאולה שיתבטלו הקליפות ויתבררו ישראל אוכל מתוך הפסולת, ויהיו כולם בסוד הטוב ואין רע עמהם כלל, אותם שקשטו עצמן בסוד מעשים טובים ונתעסקו במעשה מצותם ותפלתם ע"ד הסוד בטהרה ובנקיות, אלו בלי ספק בהתנוצץ סוד עץ החיים דהיינו סטרא דנשמתא דאצילות, ואלו אינם צריכין לעת הגאולה לנסותם, מפני שהנסיון הוא לאותם שהם בסוד הפשט, מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, שנשמתם מסטרא דבריאה ויצירה, ששם סביב רשעים יתהלכון, וצריך לנסותם לראות אם יתדבקו בטוב או ברע, אבל אלו שהם מסטרא דאילנא דחיי עליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, דהיינו מסטרא דאצילות, ולא יכבד עליהם נסיון הגלות באחרית הימים כאותם הפושעים. ואחר הגאולה יתגלה סוד התורה בעולם לכל ישראל, ואפילו אותם שלא עסקו ע"ד הסוד, אחר שעסקו בתורה לזה ישיגו דרך הסוד אח"כ:

וב' אלו הכיתות לעתיד לבא יתעסקו בדיני התורה ע"ד הסוד, בפירוש המשניות והמצות ע"ד הנסתר בטעמי המצות שבספר רעיא מהימנא וכיוצא, מפני שהם יתפרנסו מהמן מעץ החיים, ואינם צריכים לאיסור והיתר טמא וטהור וכיוצא, ולא ח"ו שיתבטל התורה והתלמוד ח"ו, אמנם הכוונה כמו שהיו ישראל במדבר מתפרנסין במן שבו היה טעם וכח כל מאכל שבעולם, ודאי שלא היו צריכין לדיני בשר בחלב, וגם לדיני חלב ודם, ולא דיני שחיטה ובדיקה, ועד"ז כל דיני איסור והיתר, וכן אם לא ימותו, ולא ימצאו ביניהם שרצים ונבילות, ולא יצטרכו לדיני טומאה וטהרה, וכ"ש שלא יהיה בהם נדה ומצורע ויולדות בזוב וכיוצא, ועד"ז לעתיד שיתפרנסו מהמן מעץ החיים, אמנם עם הארץ שלא יתפרנסו מהמן אלא מבשר ולחם, מעץ הדעת טוב ורע, להם יצטרכו כל דיני התורה כפשוטן, ויהיה הענין כדיני הנדה שלא יצטרכו אלא למי שהיא נדה, וכיוצא לשאר דינים. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לז

נהר לז - לבאר סוד חבלי המשיח, וסוד בעתה אחישנה:

הענין שהגאולה יש לה ב' עתות, בעתה דהיינו שיהיה הגאולה לישראל בנחת עת לשחוק, ולא יזכו אלא כשרים שבהם, וימית המשיח כל החוטאים, ולא יזכו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה. ויש שילחץ עתה שיחלץ עני בעניו וישובו בתשובה ויזכו כל החייבים, והיינו שתרבה הצרה אשר כמוהו לא נהיתה, שאין לישראל אז כי אם גוייתם מרוב עוני, ותרבה הבכיה, ויתרככו הלבבות הקשות מרוב הצער, והיינו שכבר לא נשאר הבטחה אלא בבורא, כי פעמים הרבה יתעורר הבכייה על צרת ענין א', ואם הם בנחת מצרת הלחם, או בצער מצרת הלחם, והם בנחת מצרת המות. או הם בצרת המות, והם בנחת מצרת העוני וכיוצא, והיינו משגב לעתות בצרה:

אמנם צרה זו שתהיה להם אז היא כוללת כל הצרות יחד עד שאין שום נחת משום בחינה, דהיינו בכייה דדלות אין לחם ושמלה, ואין נחת, ואין מושב, ואין בית, ואין עיר, ואין כסות בקרה , אלא כל אחד ואחד אין לו אלא גוייתו מצר מהשביה ומהמיתה ומהחרב, שהקדוש ברוך הוא מחליף להם מיתה בעוני, ולכן לא ימות המשיח , והיינו מ"ה ימים שעתידין ישראל לצאת מירושלים להיות במדבר העמים, כעין שהיה לוט בהפיכת סדום שלא הציל בידו אפילו פיסת בר ויצא אל המדבר, ממש דומה בדומה כך יהיו צרתן של ישראל, וכולם נפוצים על פני המדבר, שכל צרות שעברו ישראל מעולם לא היה כצער הזה, עד שיתגלה שם משה רבע"ה לישראל שיחיה ויבכה עמם בצרתם, כדרך שבא ובכה עמהם על נהרות בבל, ושם ימנו ישראל מ"ה ימים כנגד מדת משה רבינו כנגד שם מ"ה, ולא יאכלו שם אלא מה שימצאו במדבר שרשים מלוחים, אז ישובו שם כולם בתשובה:

ומי שלא יסבול ויאמר נתנה ראש, ילך אל האומות ויכלה עמהם, והשאר יצטרפו בצער ההוא כל א' כפי שיעור עוונו, והצדיק יתברך השורש המלוח במעיו כמן, ויחזק באלהיו, והבינוני ישוב, והרשע נדחה או ישוב ויצטער, ואין כח ביד מרע"ה אלא לבכות עמהם, ותרבה הבכייה והתשובה שם, ומיד יקומו מתי מדבר, ותצמח גאולה, ותקום שכינה מעפרה, שתחלת נפילתה היתה מעת שמתו דור המדבר, ויהיה דור יובל דור גאולה וחירות, ומיד יבואו גאולים לירושלים הבנויה ובית המקדש הבנוי, ותבא עמהם שכינה ותשרה במקדש, ויבאו דגלים כימי צאתם ממצרים, ואז יאחז הקדוש ברוך הוא בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, ועכ"ז אין להם כי אם גוייתם, ואח"כ יעשרו עושר גדול מביזת גוג מגוג שימצאו, ועכ"ז אין להם שמחה אלא בי"י, כדכתיב זה היום עשה י"י נגילה ונשמחה בו, אכי"ר. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לח

נהר לח - לבאר סוד הגאולה, וסוד בעתה אחישנה:

הענין שהגאולה תהיה בעזה"י בסוד שמאל דוחה, דהיינו מאריכין בגלות עוד ו' חדשים, מתשרי שמאל דוחה עד ניסן, וימין מקרבת, כי בו' חדשים אלו יהיו בעוני ובצרה וצרוף כנ"ל, עד שישובו כולם ויהיו כל ישראל זוכים לגאולה, על ידי היסורים והצרות והעוני, לעת בוקר, כאמור והשארתי בכם עם עני ודל וחסו בשם י"י, והתועלת המגיע בזה הוא כי אם יגאלו בסוד הגבורה ימעטו ח"ו, כי מצד הדין יהיה כליה בשונאיהן של ישראל, ואותם הנשארים יהיו בכבוד גדול, ואין זה הכוונה אלא שישובו ויזכו כולם, כי אם יתמעטו ח"ו יתמעט סוד עליון שהם רוב ישראל, וברוב עם הדרת מלך, שהוא סוד גלגול הנשמות ס' רבוא, ויעמוד העולם עד מלאת עד הגאולה ולא יפחתו משיעורם, ואם ח"ו יתמעטו וישאר א' מעיר ושנים ממשפחה ימעט כבוד גבוה, שאין לך עולם פחות מס' רבוא, ויתמעטו המקורות אם יתמעטו הנשמות, ויצטרכו גלגולים, אמנם אם יצטרפו בחיים ימעט צורך גלגול, ויזכו כולם וירבה כבוד שמים וירבה מקורות השפע. וזמש"ל:

מעין ה - נהר לט

נהר לט - ועתה נבאר ענין שכר טוב לאדם בג"ע:

והנה בענין זה של גן עדן יש לחקור, שבמקום א' בזוהר נראה שהנשמה מקדמת אל פתח מערת המכפלה. ובמקום אחר נראה שהיא מקדמת לפתח היכל לבנת הספיר, ומשם נדחית לגיהנם רוחני, או נכנס מיד. ובמקום אחר נראה שהיא נכנסת בגן עדן של מטה ולובשת לבוש הרוח, עד שבא הרוח ותתלבש לבושו והיא תעלה משם אל ג"ע של מעלה, דרך העמוד האמצעי וכו'. וא"כ מה הם החלוקים האלו:

ותחלה נדבר בנשמה הטהורה וברה, שהרי היא בצאתה מן הגוף תדבק בשכינה, אבל אין עלייתה מיד מכאן לג"ע העליון, ואל תשיבני מפרטים, אמנם הכלל הוא הדרך הזה, והוא שהאדם ממעשיו יעשה ג' לבושים, הא' מהמצות המעשיות הגשמיות הנעשות מתנועת הגוף, מאותו המציאות הגשמי יעשה לבוש בעשיה הרוחנית הנמצאת בעה"ז, והיא רשות סנדלפון שהוא שליט בעולם הגשמי, שעליו נאמר והנה אופן א' בארץ אצל החיות, בענין שרוחניות הנפש לעוה"ז, וממציאות זה הוא הנפש הרוחניות בדקות העליון, ויש לה מדור במציאות רוחניותו כאשר יתבאר בס"ד, ומיד הנשמה בצאתה מן הגוף ילבש לבוש הזה ויכנוס בו אל מדור הנפשות ויתהלך בו כאשר יתהלך בעוד שהנפש והרוח מתקנים עצמם אל הכניסה אל מקומם, ותחלה יתוקן הנשמה לכל מפני דקותה שאין חשבונה למטה, אלא יתן חשבון ותתן הנשמה עצמה אל ערך הרוחניות הזה, ותתעכב שם עד בוא הרוח שהוא ג"כ מקדים אל הלבוש הזה לכנוס דרך שער הכניסה דרך העשייה, ואחר שהרוח נטהר ובא לו אל העשייה הזאת מיד הנשמה פושטת הלבוש הנזכר ותתעלה לג"ע תחתון, ושם בפתח ג"ע פושט הלבוש הזה שהוא בעשייה ונשאר אל הרוח ומתלבש בו, והנשמה לובשת לבוש שני אשר הוא ממעשה התחתונים, ורוחניות המצות לא רוחניות עליון אלא בינוני מעין הרוח, מהרהורי לב במעשה המצות ודיבור התורה וכיוצא:

ועתה הרוח במדור הנפש, והנשמה במדור הרוח, והנפש עדיין נעה ונדה, נחה הנפש שכבר נתעכל הבשר ונח מדין קבר, מיד נפש מקדים אל לבושה, והרוח פושטו בפתח ג"ע תחתון ונותנו אל נפש בעשייה, והרוח מקדים אל ג"ע התחתון אשר תחת ממשלת מטטרו"ן, ונשמה פושטת הלבוש ההיא ומתעלות בדרך נעלם להתעלות אל הרקיע שעל הגן שהוא סוד היכל לבנת הספיר, ויכנס דרך ההיכלות וילביש לבוש האמיתי ע"י צדקי"אל, והיינו דכתיב מעיל צדקה יעטני, והגוף נח מדינו, והנפש לובש לבוש הרוח בעוה"ז ומחליץ העצמות בקבר וע"ז נאמר שהנפשות פוקדת הקברות ממש, נכנסות אל תוך הקבר ומחליצין העצמות מחליצות הלבוש ההוא וע"ז נאמר ועצמותיך יחליץ, ולפעמים יתקשרו שלשתן יחד כנזכר בזוהר, וזמש"ל:

מעין ה - נהר מ

נהר מ - בביאור מציאות מנוחות הנפשות:

והיינו בסוד העה"ז בנפש אשר בו ר"ל העולם הזה גשמי, ויש לו רוחניות מתלבש בתוכו ולא ניתן רשות אל העין לראותו, אמנם החכמים הצדיקים הקדמונים היו יודעים להזדכך והיו הם נכנסים אל המדריגה ההיא בחיים לשאול צרכיהם, והיינו מ"ש בגמרא דשמואל הלך לחצר מות כדאיתא במסכת ברכות פרק מי שמתו, ואפשר שהיו נכנסים ע"י איזה סגולה, או ע"י שם, או ע"י צדקתם, כיון שהולכים לבית קברותם נראה אליהם הענין ההוא, וכבר אמרו מי שנוטל עפר זיבולא קדמאה מחפירת הקבר ויחזיקנו בידו עד שיביאו המת לקברו, יתראו אליו כל שמתו תוך י"ב חדש, אמנם אומרים שימות תוך שנתו, ומה שנראה שקפידה גדולה הם מקפידים בענין זה, שהרי שמואל נאמר לו דלעגל אתי וגו':

וכן פי' בזוהר בראשית דר' חייא אתעני מ' יום למחמי לר"ש, אמרו ליה לית אנת רשאי למחמי ליה, בכי ואתעני מ' יום אחרנין, אחזיאו ליה בחזווא לר' שמעון ור' אליעזר בריה, ושם בסוף המאמר אמר שאמר המשיח כשרואה לר' חייא יושב לרגלי ר"ש, אמר מאן יהב הכי בר נש לביש מדא דההוא עלמא, אמר ליה ר"ש דא הוא ר' חייא נהורא דבוצינא דאורייתא, אמר ליה ויתכנש הוא ובנוהי ולהוון ממתיבתא דילך, אמר ר' שמעון זימנא יתייהב ליה, יהבו ליה זימנא ונפיק מתמן מזדעזע וגו', הרי הנכנס שם מוסר עצמו למיתה. אמנם נראה שאפשר לאדם להכניס במדה זו שם, ויוכר הענין שאינו במציאותם מפני שמציאותם נפש, ומציאת זה גוף ונפש, ויש קפידה ומזכירים אותה למיתה, ועכ"ז יש מעשיות אחרים מעין אלו ואין בהם סכנה כאשר נבאר:

והנה אלו הצדיקים עומדים בעוה"ז ועולים למתיבתא דרקיע, וכך פירשו בגמרא כששאל שמואל על אביו, אמרו ליה סליק למתיבתא דרקיעא, וכן לוי בגין דחלש דעתיה דר' אפס דלא מעלי ליה למתיבתא דרקיע כמו שמפרש שם, ואח"כ ירד ממתיבתא דרקיע אבוה דשמואל כדפי' שם אדהכי והכי אתי אבוה, וכן בזוהר פרשת בראשית בעובדא דר' חייא קאמר אדהכי חמי כמה גדפין רברבין עילאין, וסליקו עליהו דר' שמעון ורבי אליעזר בריה, וסליקו למתיבתא דרקיע וכל אינון גדפין הוו מחכאן להו, חמי דמתהדרין ומתחדשין בזיון ונהירו יתיר מנהירו דשמשא, הרי מכל זה שישיבות אלו למטה בעולם הזה, בסוד נפש העשייה רוחניות העולם, ומתיבתא דרקיע היינו סוד הרוח עצמו העומד בג"ע של מעלה בעולם היצירה, ושם מתבארים הדברים יותר, והנפש עולה לשאוב מן הרוח כעין שהלבנה מאירה מן השמש, והיינו שהרוח בבחינת הת"ת והנפש בבחינת המלכות, לכך מאיר זה מזה, כענין השרשים כן ענין הענפים, ולזה המאמר שאמר ר' שמעון מאיר וגו', אמנם בשמואל לא אמר שהיה אביו עולה ע"י כנפים, ואפשר שהיא מעלה בפני עצמה לעלות בכנפים שהם מלאכים, דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', ואפשר שלא נתגלו לשמואל. וזמש"ל:

מעין ה - נהר מא

נהר מא - לבאר ענין הנפשות אם יש להם שעשוע כעין שיש אל הרוחות בחצות:

ונראה בפירוש בפרשת בלק שהנפשות פוקדת קברם בתחילת הלילה, שהיו באים לר' שמעון ב' צדיקים לדבר עמו כל היום, ובתחלת הלילה לא היו יכולים לדבר עמו מפני שהיה זמן פקידת קברם. ובפ' בראשית נראה בפירוש שכאשר נטה השמש להעריב ראו ושמעו שהיו אומרים בני אלהין קדישין, אינון דאתבדרין ביני חיא דעלמא, אינון בוצינין ביני מתיבתא, אתכנשו לדוכתייהו, לאשתעשע במאריהון דאורייתא. עוד שמעו קול שני שאמר טינרין תקיפין פטישין רמאין, הא מארי דגוונין מרקמא בציורין, קם על אצטוונא עולו ואתכנשו, בההוא שעתא שמעו קול ענפין דאילנין רב ושליט ותקיף והוו אמרי קול י"י שובר ארזים, הנה ג' קולות אלו מוכחין שהיה עת מעריב עת שעשוע, וזה אי אפשר אל הרוחות שעת שעשועים בחצות הלילה, ועוד לא שייך אינון דמתבדרין ביני חיא דהאי עלמא אלא דוקא בנפשות שהם הקרובים אל בני אדם, ועוד דאתיא האי כהאיך דאמרן דפקדין לקברי בתחלת הלילה, ואפילו שנאמר שיהיו הרוחות פוקדות בתחלת הלילה הקברות, יצא לנו שיש שעשוע אל הנפשות, שא"א שיהיו הרוחות פוקדים הקברות אלא באמצעות הנפשות, א"כ שעשוע הנפשות הוא אף אם יהנו בו הרוחות. וזמש"ל:

מעין ה - נהר מב

נהר מב - לבאר מנוחת הרוח:

הענין שהרוחות מנוחתם בג"ע התחתון, והנשמות בגן עדן העליון, וכמו שביארנו שהרקיע שעל הנפשות הוא מקום מושב הרוחות, כך ממש הרקיע שעל ג"ע התחתון הוא מקום מושב הנשמות, וכמו שהם עולות הנפשות אל מקום הרוחות במתיבתא דרקיעא, כך הרוחות עולות ופורחות באויר אל מתיבתא דרקיע מקום הנשמות, וכך פי' בפ' בראשית מהזוהר. והענין כי הנפש תתאוה להתעלות ותדבק ברוח, ושם יודיעהו הרוח ממציאת חדושי התורה אשר לו, מפני שעם היות בגוף הם ג' קשורות יחד אחר המיתה יתפרדו ויהיו ג', וכן פי' ר' אלעזר בפטירת אביו, ולזה יהיה כל אחד ואחד מכיר שיעורו, שהרי אין אור הנפש כשיעור אור הרוח, ואין אור הרוח כשיעור אור הנשמה, והעד הספירות העליונות בינה נשמה, ורוח ת"ת, נפש מלכות, ולזה ממש יתעלה הנפש אל הרוח שישמע מסודותיו ויאיר מאורו, ויתעלה הרוח אל הנשמה לשמוע מסודותיה ולהאיר מאורו:

ועוד פי' שם כי בעלותה לא לבד יהיה הנאת הרוח ללמוד מסודות הנשמה, אלא זוכה אל הארת ג' הראשונות, וז"ש שם ג"ע דלתתא כל צדיקיא קיימין תמן ברוחא, דווקא רוח לא נפש, כי מקום הנפש הוא בקבר כדפירשנו, דיתלבש בלבוש יקר דהיינו הלבוש שנתקן לו ממעשה המצות כדפי' לעיל, כגוונא ודיוקנא דהאי עלמא, ודא איהו מעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ירצה כצורת בני אדם ממש שהוא לבוש יקר דיוקנא בני אדם דהאי עלמא וקיימי תמן, כי עיקר עמידתם בג"ע תחתון ופרחי לעתים ידועים באוירא וסלקי לגו מתיבתא דרקיעא בההוא ג"ע דלעילא, דהיינו שג"ע עליון על רקיע של ג"ע תחתון, ופרחין ואתסחיין הגוף ההוא לצחצחו ולענגו בטלי נהרי אפרסמונא דכיא, ונודע סוד אפרסמון בבינה, ונודע כי טלי סוד טל אורות דהיינו יה"ו ומציאותיו הרבים טלי נהרי אפרסמונא היינו משך סוד ענ"ג עד"ן נה"ר ג"ן, ונחתי אחר העדן הזה אל ג"ע תחתון ושריין לתתא, מפני ששם מקומם, וכאשר יעלו יהיו אורחים אל הנשמה ועקרם למטה ג"ע תחתון מנוחתם, וזמש"ל:

מעין ה - נהר מג

נהר מג - לבאר סוד ג"ע שהצדיקים מתענגים בו:

וראיתי בו דרכים וכולם מסכימים שהם ז' היכלות מסודרות למנוחות הנשמות, כל זמן שלא הגיע זמנם להסתלק, ואחר שיסתלקו הנשמות כאשר נבאר יותן המנוחה אל הרוחות כנ"ל, והם ז' היכלות. ויש היכלות עליונים למעלה בסוד הכסא והם מדורות הנשמות, ומציאות היכלות אלו נמצאו ממציאות אחד , מפני שכאשר ברא הקדוש ברוך הוא בראו באותיות התורה, ואלו האותיות היו מציירות ציורי העולמות העליונים וציורי העולמות התחתונים. והיה הכוונה שיהיה מדור האדם בגוף בעולם הזה בסוד ההיכלות האלו, שהם סוד ג"ע הארץ שהיא רוחניות ההויות כולם, ומשם יתעלה לג"ע העליון רוחני בכסא, וירד עוד למציאות העולם הזה הגשמי כשיצטרך להסתכל בענייני הגשם. ומפני חטאו גורש מהמנוחה הזאת ואין נכנס אליה אלא אחר הפרד מן הגוף. והענין שהגוף הזה לא היה לבוש אדם כשהיה בגן עדן אלא כתנות אור, ואח"כ חטא ונתלבש עצמו בכתנות עור זה, צריך לעמוד בעולם הגשמי הזה כל זמן שהלבוש הזה עליו, עד יפשוט עורו מעליו כנחש, ואח"כ יכנס שם אל מקום מנוחתו הראשונה:

והנה האדם לא נברא מעפר ג"ע אלא מעפר גשמי, כדי להתעלות להכניסו לג"ע, והיה סוד ד' יסודות עפריות אלו מזדככות, והיינו דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, ואינו שנטעו ביום א', אלא כל זמן שהיה העולם הולך ונבנה היה ג"ע הולך ונטע, ויש בו כנגד מעשה ששה ימים כולם , וכן פירשו בפירוש בפ' בראשית, ולזה ג"ע כנגד כל מעשה בראשית, אלא שהיו האותיות מתפשטות מאצילות אל בריאה, ומבריאה אל יצירה, ומיצירה אל העשיה יורדות אל הגשמיות, והנה המציאות אשר באצילות שורש הכל, וירדו ויצאו מאצילות אל בריאה, ושם נתהוה בבחינה ידועה בבריאה סוד ג"ע עליון, בו מנוחת הנשמות, ובו יסוד כל הנמצאים, וירדו משם אל יצירה היינו ג"ע זה תחת ז' היכלות היצירה, שהרקיע שעל הגן הוא היכל לבנת הספיר, וירדו האותיות משם וחתמו בחותם הנזכר למטה בעשיה רוחנית וגשמית עד הגשם הזה אשר אנו בו, אבל לא בירידה שירד בתוך קללות שנתקללה הארץ ונתמעטה צורתה בחטא אדם הראשון, ונמצאו העולמות כולם חתומים בחותם אחד:

והנה האדם נמצא ביום הששי חוץ מג"ע, ואח"כ לקחו הקדוש ברוך הוא ונתנו בגן עדן אשר נטע בששה ימים, ונלקח עפרו מהגשמיות הזה ונתן שם בתוך ג"ע, כדכתיב וישם שם את האדם אשר יצר. והטעם שאלו היה כולו מג"ע אם יחטא אין לו תקנה שלא יוכל למות, כדרך עז"א ועז"אל שעדיין הם קיימים, מפני שהיו מעולם המלאכים, ונמצא שיתגרש מג"ע לעולם, והקדוש ברוך הוא נתן גבול לגירושי הגוף לעולם, אלא יחזור ליסודו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והרוח תשוב אל ג"ע מקום מנוחתו מקודם, ולא עוד אלא שמקודם היה הגן סתם מדור לכולם בשוה, ומפני שע"י חטא אדם הם בני אדם בעלי מדריגות הרבה, לכך התקינו למעמד מושב הנשמות חופות חופות מדורין מדורין לפי שכר המעשה, וכן פירשו בפ' בראשית שהתקינו אח"כ לנשמות, וז"ס תיקונו:

וענין ג"ע הוא סוד נשמה לעולם הזה ומציאותו נעלם, והוא אינו בעל מציאות גשמי ואינו חוץ מהגשם והוא ענין דק רוחני, ולכנוס אליו צריך לעבור גבולי החיצונים למטה, כדכתיב וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים, והענין הוא שהכרובים שומרים גן עדן של מטה שכל הנכנס יעבור דרך שם, וע"ז אמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, וכן פירשו בפ' בלק בעובדא דינוקא, שהיו תופסין בו הכרובים ולהט החרב שומרי דרך עץ החיים, הוא סוד הכניסה דרך ההיכלות אל ג"ע העליון. וסוד להט החרב, היינו סוד נהר דינור שטובלות הנשמות, כדפי' בהיכלות פקודי. וזמש"ל:

מעין ה - נהר מד

נהר מד - בהיכל ראשון:

הנה ההיכל הזה מכוון נגד מדת המלכות, נגד היכל לבנת הספיר, וענין מציאותו מורה על סוד המדה ההיא, לפי שסוד הגן כולו העתק חותם הספירות, וההיכל הזה בעניינו מחתים סוד הספירות, ולזה ישתעשעו יושבי הגן להכיר גדולת בוראם כמו שהיה אדם הראשון מכיר גדולת בוראו מתוך הגן, ועם היות שיחסו אל הגן מקום, דהיינו לצד מזרח דכתיב גן בעדן מקדם, אינו מושג כלל אלא אל נשמות הצדיקים, והגן מכוון כנגד כל העולם כולו, ויש בו צד מתקרב אל עוה"ז שכל מי שיכנוס אליו בחיים יכנוס דרך שם, מפני שהוא נכנס בגוף ונפש ושם בחינתו הדבק הגוף עם הנפש, ומשם יסתעף על פני כל העולם כולו, אפילו כנגד ישובנו זה. והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות הוא דרך מערת המכפלה, מפני ששם הוא פתח לדבק בו אותם הפשוטים מן הגוף, ולא שיהיה הגן במערות תחת הקרקע אלא משם יכנסו מהגשם אל הרוחני:

והנה הגן ממש חותם הספירות שהחתימו העולם מיצירה אל העשיה, דהיינו נמי חותם מעשה העולם חותם הספירות, ולכך תחילת שכר הצדיקים הוא ההיכל הזה, מפני שהצדיקים עוזבים הזונה החיצונית ושולטים ביצרם ומתדבקים בבוראם ועבודתו, א"כ תחילת שכרם הוא שיעזבו מהחיצונים ויתדבקו בקדושה, וזה ההיכל העוזב החיצוני ומתחיל תחילת הקדושה, וכמו שהוא נשמר מאשה זרה אשר אמריה החליקה, כך הקדוש ברוך הוא שומרו עתה בבואו לכנוס שלא יתדבק בו, אמנם אם נדבק בה בבואו אל הכניסה הזו, תופסין בו הכרובים ואין מניחין אותו לכנוס, והשער אינו נפתח. ומטעם זה מיד כשתצא הנשמה מן הגוף, אם זכתה תכנס דרך ההיכלות האלו התחתונים ושם תרגיל עצמה בפשיטות החומריות אשר הורגלה כל ימי היותה בגשם, ואם דבקה מאד בגשמיות תתעכב מאד כאן, ואם פשוטה היא לא תתעכב אלא מיד תעלה, וחז"ל פי' י"ב חדש וזה גבול הבינוני, ויש שלעולם לא יעלה:

ובכל היכל והיכל שבהיכלות אלו יש חותם דיוקן השורש העליון במציאות דק ורוחני עליון, ובמציאות גשמי קרוב, כדי שיהיה אמצעי אל הגשם אל הרוחני, וכן (כל) אותו הלבוש שמתלבשים שם הצדיקים כדי שמתוך הגשמי יסתכלו ברוחני, להרגיל עצמם אליו לכשיגיע זמנם להתעלות, כל אחד ואחד כפי שיעור זמן שצריכה להתעכב. ומתוך הלבוש הזה הבינוני בין הגשם ובין הרוחני, וכן העולם בעצמו מסתכל למעלה ומדריך עצמו להסתכל ולידע בספירות עליונות, וכן בפעולתם, ודבר זה שוה בכל ההיכלות, אמנם ההיכל הזה פתח לכנוס לכולם ודרך בו נכנס. והנה יהיו סוד ההיכלות כעין הגוף שגבוליו גשמיים ורוחו ונשמתו פנימה אליו רוחני, כך הוא ההיכלות יש להם גבולים גשמיים מצד גשמיותו, והוא כעין גבול מצד רוחניות המשיגים בסוד הפנימיות, ולכן חומת ההיכל הזה גבוליו הגשמיים אבנים טובות וזהב מובחר כל הציור הגשמי, אמנם פנימיותו כמה עניינים ציורים רוחניים ודיוקנאות להסתכל בהם הנשמות לדעת גדולת הספירה הנזכר, היא מדת המלכות. ונודע שספירת המלכות היא חלק הגרים, דהכי אקרון גירי צדק, לכך בהיכל הזה היא השגתם, והענין שהם עוזבו את עצביהם ודבקו בקודש, ג"כ היה ראוי שתהיה שכרם במדה זה ובהיכל זה שעזב החצוני בו ודבק בקודש כנזכר, וכל עצם שכרם כאן הוא:

ואם תאמר המשל בזה אלו זכו לקדיש ועניית אמן שאנו אומרים לקמן ששכרם בסוד היכל שני, האיך יהיו למטה. הענין שההיכלות ברוחניותם יתאחדו אלו באלו, וכאן יאיר להם שכרם בכל המדות, ודרך זה יתקשרו עם חבריהם , המשל בזה איש אחד חבר לגר ושניהם כאחד עשו המצוה ההיא, וראויים כולם בשכר בשוה יתדבקו שניהם זה בהיכל פלוני וזה בהיכל פלוני, כל אחד כפי מה שהוא חברת הצדיקים אשר לו, זה הכלל ההיכלות יש להם צד רוחניות, ומאותו הצד יתאחדו ההיכלות כדרך אחדות הספירות:

וכמו שמדת המלכות בה פתח להנהגת החיצונים, וכן היכל לבנת הספיר בו פתח להסתכל למטה אל החיצונים, כנזכר בפ' פקודי בפסוק תחילת דבר ה' בהושע, כך ממש יש פתח בהיכל זה פתח ההולך לגיהנום, כדי שיראו הגרים בדיני משפטים הנידונים רשעי אומות העולם, והאיך מורידין אותם לגיהנום וישמחו ויגילו שניצולו מהדינין ההם. וכמו שמדת המלכות יחודה עם הספירות העליונות ג' יחודם ערב ובקר וצהרים, כך ממש ההיכל הזה ג' פעמים ביום מאיר מאור עליון ומשתעשעים בשעשוע גדול, בהשיגם הארת ההיכל מהאור ההוא. ובכל היכל והיכל ראש ממונה מן הצדיקים על כולם, וכאן ראשי ההיכל אונקלס הגר, וכיוצא מאותן שגיירו עצמן בחיבה גדולה כיוצא בהם, ומעין מנוחה זו מסתלקת אל כיוצא בה בג"ע בסילוקם לעת זמנם כנזכר, וזמש"ל:

מעין ה - נהר מה

נהר מה - בהיכל השני:

ההיכל הזה נגדיי להיכל עצם השמים, והוא נגד מדת הוד, והנה ההיכל הזה מתעלה ופנימה אל ההיכל הראשון, כעין שהספירות וההיכלות עליונים דא קליפה לדא ודא מוחא לדא, כך הם היכלי ג"ע ממש זה פנימי אל הראשון ומתעלה עליו כעלול על עילתו. ופתח היכל זה סמוך אל תוך מערת המכפלה, והוא מצד שבני האבות יכנסו אל אביהם ושם יטלו כח ורשות לכנוס כאשר יתבאר בס"ד. וגבולי ההיכל הזה מוקף כל אבן יקרה בעלוי. ובתוך היכל הזה מאיר אור כולל כל גוונין דהיינו מכלל כל האורות העליונים, והוא מאיר מלמעלה למטה מפני היות מצד העליונים, ואפשר מפני שההוד כלול חמשים דהיינו ה' פעמים ו' ד'. אמנם היותר נראה שהוא ג"כ נגד היסוד עם ההוד, [ועם] (ו)ההיכל שלישי [שהוא נצח] לשלש מדות אל ההוד ואל הנצח ואל היסוד, ששניהם פועלים אחת עם היסוד:

ויושבי ההיכל הזה כל אותם שסבלו יסורים בעוה"ז לתקן עצמם לנקות מעשיהם, ולא קצו בהם, אלא היו משבחים להקב"ה עליהם בכל יום, ומודים לפניו דהיינו מצד הוד להודות על הדין ועל היסורין, והיו מתמידין להודות כל היום על יסוריהן ולא בטלו תפילתם מפיהם כל יומם, אף אם יסורים קשים באים עליהם, אלו הם מתקנים הייחוד הזה ביסורים וראויים אל אור ההיכל הזה. וכבר נודע שההיכל הזה כלול ביסוד, ולכך צריכים תפלה תמיד כדי שלא תפרד המלכות ממנו. והנה ההיכל הזה כלול משניהם דהיינו ההיכל והאור המאיר בהיכל, לכך הוא כולל שתי מדות ההוד והיסוד, ואלו הנזכרים הם מבחינת ההוד, ומבחינת היסוד הם אותם הפנמיים פנימה בתוכיות ההיכל, דהיינו אותם שענו קדוש ואמן יהא שמיה רבא בכל כחם, דהיינו סוד אמן ביסוד, וכן הקדושה היו הם מקדשים בכל יום בכח גדול, ונודע שסוד הקדושה הוא קדוש קדוש קדוש עד י"י צבאות מלא כל (הארץ כבודו) דהיינו היסוד, והקדושה מן ההוד, לכך אלו הם בתוכיות ההיכל הזה פנימיותו, ואותם האור רואים כללות אותם האורות העליונים שהם מבחינות הת"ת, כעין היסוד המאיר מספירות העליונות ורואים ואינם רואים מפני שהם נעלמים:

וראש ליושבי היכל זה המשיח, מפני שסוד הוד מדת דוד במלכות, ומשם הוא משיחת המלכים בשמן כנזכר בפרשת בראשית, ולא שיהיה עיקר המשיח כאן, אלא הוא נכנס כאן ומנחם אותם על שסבלו היסורים, שמלך המשיח בעל יסורים כנודע, וכדכתיב והוא מחולל מפשעינו וגו', והוא נכנס מהיכל זה אל היכל שלישי, וממנו אל היכל הרביעי כאשר יתבאר בס"ד. וזמש"ל:

מעין ה - נהר מו

נהר מו - בהיכל השלישי:

ההיכל הזה כולל הנצח וההוד, והוא היכל נגדיי להיכל נוגה. והנה יושבי היכל הזה שלשה מעלות, הא' לימודי י"י שהם אותם תינוקות של בית רבן שלא השלימו ימים שמתו בקצרות שנים בתלמוד תורה, אלו הם ודאי באלו המדות, מפני שהם עסקו בתורה בסוד לימודים אלו כנודע, והם מצטערים על שלא השלימו ימיהם, ואלו ודאי בעלי יסורים בחייהם ממש. הב' אותם שסבלו יסורים קשים מאלו הנז', כגון אותם הסובלים חולאים רעים וכאבים קשים מצד הגבורה והדין דהיינו בהוד, וכל אותם העצבים ומתאבלים על חורבן בית המקדש דהיינו בסוד נהר יחרב ויבש, ואלו הם שופכים דמעות בעולם הזה תמיד, אלו כולם מנוחתם בהיכל הזה, ואלו הם מצטערים והמשיח מנחם אותם חלף צערם שסבלו בעולם הזה. וכבר פירשנו שהמשיח נכנס מהיכל ב' אל היכל ג' מפני שאלו סבלו יסורים כמוהו, ועוד שמכח זכות תינוקות של בית רבן הוא מתחזק אל הגאולה לנצח, וכל אלו שסובלים היסורים מקילים יסוריו שאינו סובל כל כך, כיון שאלו סבלו יסוריהם מצד עצמן, לכך מנחם אותם באותם האורות הבאות עמו ומאירים ההיכל כדפירש בפרשת בראשית וז"ל, משיח אתי בכל אינון מתיבתי וסתים אורייתא מפומייהו דרבנן, ובההיא דשעתא אתי משיח מתעטר מן רישי מתיבתי בעטרין עילאין, הנה שהמשיח פוסק ההלכה וסותם התורה לכל יושבי הישיבות, שבההיכלות הם ישיבות ישיבות כעין שהם בעולם הנפשות, ומתעטר המשיח מראשי הישיבות באור התורה להתעלות, וכאשר נכנס מהיכל אל היכל מאיר ההיכל מזיוו ועטריו וכן ראוי, והיינו נחים לון שאין נחמתם דברים בעלמא אלא הארת אור עליון, וזמש"ל:

מעין ה - נהר מז

נהר מז - בהיכל הרביעי:

הוא היכל הגבורה, והוא נגדיי להיכל זכות. ויושבי ההיכל הזה הם אבלי ציון ואבלי ירושלים, והם אותם המתאבלים תמיד קבועים באבילות על החורבן, וכן אותם ההרוגים ביד גוים, מפני שאלו נהרגו בזרוע בגזירת דין הגבורה ולכן מקומם בהיכל הגבורה, וכן חורבן בית המקדש המתאבל עליו מבטל הדינים, מפני שזהו סוד לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה, לכך כולם בהיכל הזה, וכל אלו ההיכלות תמצא בהם מצד הגבורות שכך כל אלו כלולים בהיכל זכות, לכך כולם דין וגבורה. והמשיח כשנכנס מהיכל שלישי נכנס אליהם בהיכל הרביעי, וכיון שנזכר שם צרתם של ישראל שהאומות הורגים בהם ונזכר חילול מקדשו ביד הגוים בוכה על אלו ומצר עליהם, ומיד מזדמנים שם נשיאי בית דוד ואוחזים בו ומנחמין אותו בנקמות שעתיד הקב"ה לעשות על ידו, וחוזר ובוכה פעם שנייה ואין הנחמה ההיא מועילה אלא לבני אדם האלו:

אמנם על מציאות הקול העולה שנאמר בו קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, קול זה אינו שוקט אלא ברמה נשמע קולה עד אין תכלית, ואז נאחז המשיח בקול ההוא, והקול הזה יוצא מעת לעת דוקא בחסרונה של לבנה, שאז רחל מאנה להנחם על בניה כי איננו, אינם לא נאמר אלא איננו, דהיינו שאין הת"ת עמה, והיינו סוד חסרון הלבנה וכיבוי אורה, ואז המשיח מרכבה אל הלבנה מלכות בית דוד עולה עם הקול ההוא, ואורו נחשך מכל הישיבות, שכאשר אור השכינה עליהם הם באור הגאולה עמהם והמשיח אצלם, וכשהלבנה מתמעטת אור משיח מתעלם, ולכך סוד קול עולה משכינה אשר עם ישראל בגלות, וכאשר קול זה יוצא קול בכייתו שבכתה שכינה עמו נאחז בקול ההוא ועולה אל עולם עליון למקום שעולה, ושם עולה ומצפה חידוש הלבנה ועומד שם מתחבא ונעלם עד שהלבנה תתחדש בראש חדש, ואז יורד ומוריד עמה זיו שכינה לכל ההיכלות להאירם וזהו חידוש ר"ח שהם מתחדשים שם מעולם עליון:

וכעין שהלבנה בחסרונה סובלת כאבים ומכאובין וצער גלות, כך המשיח סובל כל חסרונה של לבנה לכך עולה להטמין במקום שלא יראו פגימת אורה, וכאשר הלבנה העליונה תתמלא פגימתה גם הוא מתרפא עמה, ואלו כולם שסבלו בעוה"ז מכאובות וצער על פגימתה נאמר בה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, ולכך כולם מתחדשים מאורה ע"י משיח ברדתו, ומביא להם אור הכתר המרפא חולים להוסיף להם אור רפואה חלף הצער שנצטערו עמה בעולם הזה, ועם צער המשיח המחולל מפשעי ישראל:

ובהעלותו בסוד קול בכיה, גם לובש לבוש שצורות כל אותם ההרוגים מצוייר בהם כל פצעיהם לכל מכותם, כדי להזכיר צערם שסבלו להתלבש נקמת הגבורה העליונה לנקום באויבנו, וכאשר עולה הקול ועולה ציור הלבוש ומצטייר בגבורה עליונה כל אותם הדינים והריגות והמיתות והפצעים שפצעו אומות העולם בישראל, ולבוש זה עתיד הקב"ה ללבוש בגדי נקם בעת שיבא לנקום נקמת עמו ישראל, הה"ד ידין בגוים, יהיה הדין הנעשה בגוים, מלא גויות, ע"י הגבורה שהיא מלאה לבוש גויות אלו ודינים שעשו האומות בהם, וכשהוא בא ומביא נחמות ואור זיו השכינה המתמלאת ומתחדשת, מביא לצדיקים האבלים אור נחמה ולהרוגים העצבים מפצעיהם, ומעלה צורתם ומביא אור לבוש להלבישם נוסף על הנחמה הנזכרת, וכל אחד ואחד מהם מתלבש באור הלבוש ההוא, ושם בהיכל מתעדנים כל זמן החודש בעוד שעולה ויורד עליהם ומחדש להם האור ומלבישם חידוש לבושם כנזכר שהם מתעדנים בעוד שהוא מסתתר באותו האור הנשאר להם. והנה סוד הגבורה מסורה לדוד ולשאר הנשיאים, ולכך נמצאים באלו ההיכלות, שאילו היתה מלכות בית דוד בשלוה ובשלימותה כל צערם של אלו היתה מתתקנת והמלכות והגבורה שלהם היא, אלא שאינה נתקנה מטעם חסרון הלבנה:

ראשי ראשים אל ההיכל הזה הם עשרה הרוגי מלכות, שיש להם כמה תוספת מעלה שהיו קדושים ולא נתחייבו מצדם המיתה ומתו על קדושת השם, לזה הם פנימיים בהיכל פנימה מאד, ואלו עומדים נהנים מסוד המלכות המאירה מאור הת"ת המאיר אור חכמה ובינה בסוד כך עלה במחשבה, נהנים מזיו המחשבה המאירה על ידי הבינה שעל סוד הזה נאמר עליהם חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם, דהיינו עין לא ראתה אלהים זולתך, מעלת אור שאין מי שישיגהו אלא הבינה דהיינו סוד החכמה, דהיינו החיים העליונים ומאור זה מאיר עליהם. וזמש"ל:

מעין ה - נהר מח

נהר מח - בהיכל החמישי:

ההיכל הזה הוא היכל אהבה והיכל החסד, שסודה ימינו פשוטה לקבל שבים, לכך ההיכל הזה מקום שבעלי תשובה עומדים, אמנם אותם שהם בעלי תשובה שלימה, ירצה שקבלו סיגוף ויסורים כנגד העון, דהיינו תשובת המשקל, ושבו מחטאם דהיינו תשובת הבאה שאפילו שבא חטא לידם פרשו ונתחרטו מחטאם דהיינו שגדרו לעצמן גדירות שלא לשוב לכסלה, וזהו נקראת תשובת הגדר, ויצאה נשמתם בטהרה דהיינו אותם שמיתה ממרקת שצריכין וידוי בעת מיתה כדי שמתוך תשובה תצא נשמתם, ושאר כמה מיני בעלי תשובה כולם בהיכל הזה, וכל אותם שקבלו מיתה בידם שלא לעבור על התורה, כגון אותם שמפילים עצמם בבורות או באש כדי שלא יאנסו אותם על התורה, שכל אלו מורים אהבתו של הקדוש ברוך הוא, שאינם מצפים שיהרגום האויבים מפני פחדם שלא לבטל את התורה יראים אהבת י"י. וכן בעלי תשובה מחמת אהבת י"י דהיינו תשובה שלימה. לפיכך כל אלו בכלל אוהבי י"י מצד החסד:

ובשער ההיכל הזה ממונה מנשה מלך יהודה, ששב אל י"י וחתר לו מחתרת מתחת כסא הכבוד, וקבל תשובתו מפני שהיתה שלימה מאהבה, ויש פנימה להיכל זה מדריגה עליונה, והם אותם שנתמררו על עוונם ומתוך מרירותם יצאה נשמתם, כגון ר' אליעזר בן דורדיא וכיוצא בהם, והנה נודע שמדת התשובה היא הבינה, ולכך מצד הבינה המאירה בחסד אור עליון בא לתוך ההיכל הזה, ומאיר להם ג' פעמים ביום נוסף על העדן העליון אשר להם תמיד. ולהיות מיני התשובה רבים מאד ומציאות חרטת הלב עד כמה, לכך רבו בהיכל הזה חופות הבעלי תשובה, וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, ולא אלו בלבד אלא כל בעלי ההיכלות הם חופות חופות ואין אחד נכנס תוך חופתו של חבירו, אלא כל מדריגה ומדריגה לעצמה. ומה שנאמר שהצדיקים עושים מחול יחד נראה שהם מתקבצים יחד, זה ענין לעצמו יתבאר במקום אחר בס"ד:

והנה ההיכל הזה מתעלה על הנזכרים, וע"ז נאמר מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, ויש בזה כמה טעמים הא' שממש משבר מתלעות החיצונים בשובו ומכניעם, מה שלא עשה הצדיק שלא נכנס אליהם לשבר כחם. הב' שהרי התשובה מצוה המאירה כל העבירות שבתורה, ומשם כל זדונות החשוכים העושים פגם האיר עליהם אור התשובה ונעשו זכיות, ירצה אורות זכים מאירים, נמצאו אלו העבירות כולם מצות תשובה מתקנם, שהרי התשובה עם כל א' וא' מהם, ובהיותו מתמרמר ושב מכל א' וא' הרי זכה כולם, ואלו הם מצות שאין לצדיקים גמורים כמותם, ודאי שמצות התשובה היא מצוה מטהרת הטמאים ומלבנת השחורים ומהפך הטמא לטהור. וזמש"ל:

מעין ה - נהר מט

נהר מט - בהיכל השישי:

ההיכל הזה הוא היכל הרצון, והוא כנגד מדת הת"ת, וזה נקרא היכל חסידים דהיינו בסוד מוליך לימין משה, והוא היכל משובח על כל ההיכלות ואין מי שיוכל לעמוד בו, אלא אותם החסידים הקדושים שמתנהגים בעניינם לפנים משורת הדין, וכל אותם האוהבים לקונם אהבה רבה, וענין האהבה הזאת הוא אהבה שאין דבר שיעמוד אליהם לנגד העבודה, ומפני שענף העבודה הזאת היא קריאת שמע בסוד הייחוד, שסוף הייחוד ואהבת , מטעם זה כל אותם המייחדים בכל יום זוכים לעמוד בפתח ההיכל הזה, ובעת עלות הנשמות להתקשר במעלה בג"ע עליון אלו מזומנים לעלות קודם לכל:

ויש ארבעה ראשים בהיכל זה, בפתח היכל הימין אברהם, ובפתח השמאל יצחק, שהם הראו אהבה רבה אל הבורא, ואל המזרח עומד יעקב שלם בחיר האבות, כולם נדבקו באהבה עזה בקונם, ויעקב י"ב שבטים סביב לו שהוא מתעטר אליהם בבחינת י"ב פנים לחיות, ובפתח המערבי הם אותם המיחדים כדפי'. ועל ראשי ג' אבות שכינה, שהרי הם סוד המרכבה כנודע. אמנם אדם לא נזכר כאן, ולפי הנראה אליו ראוי פתח המערב, שהוא במערה עמהם, וכן נראה בזוהר שאדם בחברת האבות בגן עדן, כיון שהם יחד במערה והוא עמהם במדור הנפשות כדאיתא בפ' תרומה. וא"ת והרי הענין בג"ע זה הוא לעלות לג"ע עליון עד י"ב חודש וכיוצא, והיאך אלו הצדיקים ממונים כאן ולא עלו עד עתה, וי"ל שהאבות והצדיקים הקבועים אינם בנשמה אלא ברוח, ונשמתם בגן עדן עליון, וכן הוא סוד לכל העולים שיפשוט הנשמה הלבוש בגן עדן זה וילבישנו הרוח, וכדפי' לעיל:

וכמו שהנפשות מעוררות לאבות במערת המכפלה, כך הרוחות מעוררות לאבות כשיש צער בעולם, והאבות מעוררות השכינה, והשכינה היא עולה מבחינה זו אל היצירה והבריאה ומשם אל האצילות, ומרחמת על כל העולם, ומגינה על ישראל בשפע הספירות העליונות שהיא מקבלת בהתעוררות האבות, שהיא מעוררת מדתם למעלה ע"י נשמתם בכסא מבחינה אל בחינה שכך העולם נקשר, הצדיקים נפש ברוח, ורוח בנשמה, ושכינה עשייה ביצירה, ויצירה בבריאה, ובריאה באצילות, דהיינו גן עדן תחתון בגן עדן עליון, והיינו היכלות גן עדן בהיכלי יצירה, והיכלי יצירה בהיכלי קדשי הקדשים, והיכל קודש הקדשים בכסא הכבוד, וכבר פירשתי קשר זה במקום אחר, וזמש"ל:

מעין ה - נהר נ

נהר ן - בהיכל השביעי:

כל היכלות אלו הנזכרים מתקשרים יחד בהיכל ז' אשר עליהם במציאות היכלי היצירה שהם נקשרים כולם בהיכל קודש קדשים, והנה ההיכל הז' בכל מקום הוא נגד ג' הראשונות והם נעלמות, וכך דפוס מציאותם נעלם בלתי מתגלה, וההיכל הזה אינו אלא כדי לעלות מתוכו הנשמות למעלה, דהיינו עליות הנשמות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, וסוד העלייה הוא דרך עמוד שבאמצע הגן. והעמוד הזה הוא בגן בהיכל קודש הקדשים, והנה הלבושים אינם עולים מהגן מחופתם כלל אלא ישאר הנשמה מופשטת מהלבוש ותדבק אל העמוד ותכנס בתוכו, ומתוכו תתעלה למעלה, וסוד העמוד הזה מחוצה לו הוא בסוד ענן ועשן ונוגה אש להבה, כדכתיב וברא י"י על מכון הר ציון, והטעם שהנשמה תפשוט לבושה ותשאר ערומה ואין ראוי שתעלה כך לעיני הכל, ואין ראוי שתתלבש עד שתעלה אל סוד הכסא, ושם היא במציאות גן עדן של מעלה סוד לבוש רחוק מהמלבוש הזה, לזה כשיבא זמנה להתעלות כדכתיב וברא י"י על מכון הר ציון ועל מקראיה, היא מתקרבת אל העמוד הזה ומשתאבת בתוך העמוד, שהעמוד מבחוץ ענן ועשן כדי שלא יתראה מה שבתוכו ולא יוכר, ומתוכו נוגה אש להבה והיינו סוד כבוד חופה שלא יראו הרוחות בכבוד הנשמות בעלייתם:

והעמוד הוא מתוכו עשוי ד' חופות שהם ד' גוונים, חיוור, סומק, ירוק, אוכם, לנוכח ד' פרצופים שהם אריה חיור, אדום שור, ירוק אוכם אדם נשר, וכל נשמה תדבק בסוד גוונה ופרצופה עולה ונקשרת בבחינתה, ומכאן מתחלת לקבל צורה עליונה להזדכך, והעמוד הזה הוא עומד באמצע ההיכל מעין שיש אל ההיכלות העליונים היכלי היצירה עמוד שדרך בו הם נכללים ועולים מהיכל אל היכל, כך מדרך העמוד הזה עולות הנשמות, וכל מקום שהוא עומד רמז אל היסוד דרך בו יורדות ונזרקות אל הייחוד, ודרך רמז בו עולות למעלה, וההיכל הזה אין בו מדור כלל אלא עשוי לעליות הנשמות. אמנם קשה אם העמוד הזה אינו יורד למטה בכל ההיכלות אלא עומד בהיכל הז' דוקא, והלבושים אל הרוחות אינם עולות מהיכל אל היכל מפני שנכוין התחתונים מחופת חבריהם, אם כן היאך תעלה הנשמה מלמטה ממנוחתה בהיכל ראשון או שני או שלישי אל היכל השביעי להתעלות דרך העמוד, ולומר שתעלה פשוטה בלי עמוד ואורה אין ראוי, ובפירוש פירשו כך בפ' תרומה. אמנם נראה שכל ההיכלות יש להם קשר ודרך אל ההיכל הז' כדרך הספירות שכולם קשורות בבינה, ויש לה דרך לכנוס אליה, וכן פי' בזוהר בהיכל זה ואומר וכולהו היכלין מתתקנין ומתקשרין בחד היכלא דאיהו היכלא שביעאה הרי שיש דרך לכל היכל והיכל להתקשר בהיכל השביעי, וזמש"ל:

מעין ה - נהר נא

נהר נא - בביאר סוד גן עדן תחתון:

דע שגן עדן תחתון נברא אלף ושס"ח שנים קודם עולם השפל שאנו בו, ושיעור זה העולם הוא א' מס' מהגן, וזה העולם עומד לצד ימינו של גן עדן לרוח דרומית מזרחית, ודומה זה העולם לפני ג"ע כילד בן יומו לפני אמו, וקרקע העולם השפל רחוק מקרקע הגן טפח, וצפונו של עולם השפל אצל דרומו של הגן, ולצפונו של עולם השפל שם הגיהנום מדור המזיקין ומלאכי חבלה, וצורת העולם השפל כצורת אות ב' ואע"פ כן הוא קשה בין לחיים ובין למתים ללכת לגן עדן, מפני פחד המזיקים של גהנום העומדים בצפונו של עולם, לכך גזרה חכמתו יתברך לעשות מחילות עפר ממערת המכפלה בחברון עד חוץ עולם השפל סמוך לגן, כדי שיעברו נשמות הצדיקים דרך ישר שם ולא יפגעו במזיקים, ואדם וחוה שהיו יודעים סוד זה השתדלו להיות שם קבורתם, ומיום שנקברו שם אדם וחוה נסתם פי המערה מפני הבריות שלא ידעו מעלת המקום. ובאותו יום שהלך אברהם אל הבקר עם ישמעאל בנו ליטול ג' פרים ממקנה שלו, הלך אחריו רפאל בנסתר, ולאחר שנטל אברהם ב' פרים ונתן ביד הנער להוליכן, היה משתדל ליקח עוד פר שלישי, ונראה רפאל לפניו לפר חשוב ומשובח, וזהו רפא"ל פר א"ל, רצה לומר פר חשוב, וכשבא אברהם ליטלו היה הפר נשמט ובורח מעט מעט עד שהוליכו בפתח המערה, ונפתח פתח המערה, וכל זה בשליחותו של מקום. וכשראה אדם וחוה קבורים שם והריח ריח גן עדן, מיד ידע מעלת המקום וחמד שם להיות קבורתו, ומיד נמסר הפר מאליו ביד אברהם, ובהגיע לאהלו לא מצא אלא שנים, והוצרך לברוא פר שלישי על ידי ספר יצירה, וכדי שלא יצטער בסעודת אורחין, שאם היה חזר אל המקנה היה עובר זמן המאכל, וזש"ה הבקר אשר עשה עשה ממש. ודע כי המערה כחצר לגן עדן, וזהו כי (עוב"ר) לסח"ר בגמטריא אור"ח לג"ן, לסחר בגי' חצ"ר, כי המערה כחצר לגן עדן. מסכ"י:

מעין ה - נהר נב

נהר נב - לבאר החילוק שנמצא בדברי רבותינו ז"ל בין יש לו חלק לעולם הבא, ובין אמרו הרי זה בן עולם הבא, או מזומן לחיי עולם הבא:

והענין הוא כי הלא הצדיקים אחר פטירתם, וגם באותו שעה עצמה אשר הם נפטרים, אז עולים עד הבינה הנקרא עולם הבא, ועולים שם בסוד מיין נוקבין לעורר היחוד העליון של חכמה ובינה, וזו מעלה גדולה. ואמנם יש צדיקים אשר אינם כדאים לעורר היחוד הם לבדם, רק הם צריכים להצטרף עם שאר הנשמות, ובאמצעותם יעוררו גם הם הייחוד, וזה נקרא פלוני יש להם חלק עולם הבא, ר"ל שיש חלק לו לעולם הבא עם שאר הנשמות בהצטרפות יחד, ולזה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כי כל ישראל הם כדאים לזה, זולת אותם המפורשים במשנה שאין להם חלק לעולם הבא, אמנם ישארו למטה בסוד מ"נ לשכינה. אמנם יש יותר גדולים מאלו הנזכרים והם נקראים בני עולם הבא, שהם כמו הת"ת שהוא בן לבינה הנקרא עולם הבא, והוא עושה לבדו ייחוד יו"ד עם ה"א ראשונה, ולזה גם צדיק זה יש כח בו לקרא גם הוא בן עולם הבא כמו הת"ת, ואז הוא לבדו יכול לעשות הייחוד העליון בלתי הצטרפות אחרים עמו, ואמנם אמרו מזומן לחיי עולם הבא הוא לעתיד שאז כתיב ביה והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'. והענין שאז יחזור היו"ד עם ה"א להתעלם למעלה בכתר, וע"י כך יוכלו להגדיל אור הלבנה כאור החמה וגו', וזה יקרא חיי עולם הבא, ומי שהוא ראוי אל אותן המ"נ בעת ההיא אל הכתר זה נקרא מזומן לחיי עולם הבא, ואין לנו רשות יותר לפרסם בספר הזה. וזמש"ל. מהר"יא זלה"ה:

 

המעין הששי עין גנים:

נהר א - לבאר ענין שבעים שרים מה הם ושליטתם:

דע כי סוד לילי"ת נקראת אימא דערב רב, וערב רב נקראים ע' שרים, ערבוביא בישא שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מייחוד סמא"ל, והם בשפל כל המדריגות החיצונות למטה מכל ההיכלות הם ע' ניצוצית, כדרך שהקדושה בת שבע בת שבעים, כן המדרגות החיצונים בת שבע היכלות חיצונים בת ע' אומות כנגדם ע' שרים, ואין שום שר כנגד א"י שהרי אין להם חלק בארץ, אמנם בח"ל ממש ניתן להם שליטתם והם ממש ניצוצות מהחוצה מתפזרין בארץ כל א' לגבולו בקצהו וצורתו כזה:

(ציור):

והרי אלו השרים יש בהם שליטת החיצונים, וקצהו היורד ומגיע עד שטח הרקיע העליון והוא מתגלגל בכל יום כדרך מהלך גלגל המזלות בכל יום, והשרים אינם סרים ולא מתגלגלים כלל אלא קבועים כנגד ארצם ממש הם עומדים ומשגיחים בגבול הקצוב עליהם, כדכתיב כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, וכתיב לבני עשו נתתי את הר שעיר, וכן כל אומה ואומה למטה יש לה שר נגדיי לארצו למעלה שהוא עומד נכח ארצו והוא מקבל מעשרה כתרים וז' היכלות טמאים, ומשפיע אל האומה, אם שפע הנשמות, אם שפע מזונם, וכל אשר בארצם הכל שפע נשפע נכח ארצם מהשר ההוא השופע, כי חלק הרקיע העליון חלקו, וצבאו ופקודיו שם נכח חלק הארץ, וצבאו ופקודיו גשמיים כצבאו ופקודיו רוחניים, ועמו כעמו, וארצו כארצו, וכל הענין העליון כענין התחתון והתחתון כעליון, ואין מלך נוצח מלך למטה שלא יקדים תחלה המלחמה בין שני השרים וצבאם למעלה, וע"ז נאמר יפקוד י"י על צבא מרום במרום וגו' כדפי' בזוהר בכמה דוכתי ובדברי רבותינו ז"ל, והרמז בכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ועתה נמצינו למדים פירוש דברי הזוהר בפ' תרומה, כי הרקיעים הם מתגלגלים דרך העולם כולו, בבואם נכח כל גבול וגבול לכל שר ושר ישפיע אותו השפע שהשר משפיע דרך הגבול אשר לו, ואף אם יתגלגל חלק הרקיע ההוא גם חלק הרקיע שיבא ישפיע חלק ג"כ הבא נגד גבולו, לעולם יהיה סודו השפעה מן השר, ועד"ז כל השרים:

אמנם הרקיע שכנגד א"י אין לו שום שליטה בא"י, מפני שהם יונקים מהשר אשר עליהם הם כל מדריגות הקודש עשרה כתרים קדושים, וז' היכלות קדושים, שהם נפתחים על א"י ממש פתח היכל לבנת הספיר אינו לשום גבול אלא לגבול א"י, ולכך אויר א"י מחכים בסוד חכמת שלמה השולט בה, ואוירה טהור, ואויר ח"ל סתם כולו טמא שהקליפות שולטות בה, ועוד כל גבול וגבול שליטתו מעין השפעת השר אשר עליו, וסוד אוירו אויר טמא מהשר ההוא אשר משפיע שם תמיד, אמנם אין כח בשרים לבטל כח שליטת הגלגל כלל, אלא אותו השר שפעו יתמזג בשפע הרקיע שהוא מגלגל עליו, שהרי הרקיע י"ב מזלות, וסוד גלגל המזלות זה מגלגל על הארץ כל יום מהלך אחד, נמצא משפיע כ"ד עתים, י"ב מזלות, ב' שעות כל מזל, והנה בעבור המזל תחת השר יתמזג השפעתו בהשפעת השר ויתן שליטת השר למזל ולא ישביתהו שאין כח בשר להשבית שליטת המזל, אמנם בא"י פירשו שהם הרקיעים לבטלה מכל וכל, שאין שום שליטה למזלות, לפני פתח היכל לבנת הספיר. וזמש"ל:

מעין ו - נהר ב

נהר ב - להוסיף עוד ביאור בדרוש הזה:

ונאמר אחר שהוכרח שקבלת המזלות והכוכבים מההיכלות הקדושים כנזכר בזוהר, הנה יפגשו שתי שליטות זו בזו, שליטת החיצונים שהיא ע"י השרים, ושליטת המזלות והכוכבים הרקיעים שהיא ג"כ מההיכלות, א"כ לא יוכל השר להתגבר על הנהגת המזלות מפני שהיא ממקום גבוה ויתן מקום אל המזל לשלוט, ונמצאו השרים עם היותם גבוהים על הרקיעים משועבדים אל הנהגת המזלות, ולכך יש מזל לא"ה. אמנם ישראל השר שלהם הוא היותם יונקים מלמעלה מפתח היכל לבנת הספיר ומעלה ולמטה מזה אין להם אחיזה בו כלל, וז"ס האמונה התקועה בסוד שמ"ע וברו"ך, ואוחז וכולל מא"ס ועד פתח היכל לבנת הספיר לבד, ושם פוסק להראות שיש למטה כחות המזלות שאין מזל לישראל כלל, ואדרבא הם משביתים כחות המזלות כדפי' למגנא קיימא רקיעיא בארעא דישראל, שאין המזל גורם או מכריע דבר כלל כאלו לא היה, ואין שום שליטה לרקיעים ולכוכבים ולמזלות בא"י, אלא מה שכתוב בתורה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כאבן השעות לבד, משא"כ בחוצה לארץ:

והטעם שלא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה שליטת החיצונים לבדה בח"ל, מפני שימותו ברעב יושבי העולם, שהרי כתיב שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, הרי שהחיצוני ריק ונעור מכל טובה א"כ מאין יפרנס לטפול ערב רב, אלא מאת הקודש יותן שם ברקיעים ע"י ההיכלות כח מן הקדושה כנזכר, שכל מזל מקבל מי"ב פנים שבחיות, וכל ככב מקבל מהיכל עליון, נמצאו להם לשרים אלו האוצרות לתת מהם לאומות, ולזה אין בשום גבול וגבול בח"ל אלא כפי המבט של אותו הכוכב השולט עליו, אמנם משאר הככבים הצפונים או הדרומיים שאינם עוברים על אותו גבול לעולם אין להם, מפני שאין השר יכול לכנוס בגבול שר פלוני, מפני שנוטה מגבולו צפון או דרום, א"כ לא יכול להתמזג בככב ההוא לעולם, ולכן לא ימצא בגבולו ענין פלוני מעשבים, ומתכות, ומיני צמחים, וכיוצא מן המעדנים. אמנם א"י שהיא נשפעת מן המקור כתיב לא תחסר כל בה, שהמקור נשפע למזלות כנזכר. והנה לא יתבטל כח המזל אלא מידי עברו בחתיכת הרקיע שכנגד חתיכת א"י, דהיינו ת' פרסה על ת' פרסה, ובהיותו שם נופל כחו וכאשר יעבור ויכנוס אל גבול העמים ידלק ויתלהב כחו, וזה הענין קרוב מאד אל הטבע שיקרא המזל נופל בבור לפעמים לסיבות, ואין לך סיבה גדולה מזה:

ועתה נמצא שעם היות שהמזלות יונקת מפתח היכל לבנת הספיר מההיכלות כדפי', וכנזכר בפרשת תרומה, סוף סוף שליטתם הוא נוכח הכתרים החיצונים וההיכלות, וניתן להם השפע להתמזג בההנהגה חיצוניות לשלוט, וכאשר יתבטל כח החיצוני ויכנע יגבר במזל קבלת שפעו מן הקודש לבד, וכאשר יגבר החיצוני ימזיג כחו בכח המזל ויחלש כח הקדושה ח"ו שנשפע במזל, ולפעמים ישלוט החיצוני בעצם ויחלק שפע המזל ברצונו ובהנהגתו, וזהו שליטת החיצוני וסוד ע"ז מקדם שהיו מתנהגין בטלסמאות ובקטורת עבודות זרות להוריד כח אלו הככבים והמזלות, יהיה הענין מצד שליטת הכתרים העליונים החיצונים והיכליהן על המזלות והככבים כנזכר, ונתבאר ענין ההנהגות בארץ ובחו"ל. אמנם יקשה עתה שאלו העובדים עבודות אלו בח"ל ניחא, אלא בא"י שאין שליטה אלא בחוץ מאי אהני להו, וי"ל שהיו מכחישין פמליא של מעלה ומשליטין הרקיעים והחיצונים גם בעברם בארץ ישראל ומכחישין כח ההיכלות הקדושים, וזה פגם גדול שהיו גורמין בארץ עד שגרשן בגלות. וזמש"ל:

מעין ו - נהר ג

נהר ג - לבאר הנהגת ישראל והאומות:

הענין להיות מציאות משכן החיצונים למעלה מן הרקיעים, והיות ההנהגה הזאת שהיא הנהגת השמים מבולבלת, פעמים היא תחת שליטה העליונה, כך ממש היא הנהגת הגוף, שההנהגה הזאת הנזכרת תמצא אל כל החיים בין מן האומות בין בישראל, מפני שהם יסודות מיוסדות מעת בריאת האדם אין בהם תוספת ומגרעת לכל אדם, רק שישראל יגבר בהם קדושה עליונה ויקדשם, ומה גם מצד הכנת אביו ואמו בעת ההולדה, לכך ילבש בחיים האלו הקדושה, והגוי ילבש בהם טומאה, אמנם אל היותר הגוי והישראלי בחיים אלו כל בני אדם שוים, אמנם ישתנו בסוד שתי בחינת ההנהגות הנז', כי הגוי תחת שליטת השרים החיצונים ושואב חיים הנזכרים בעת שהטומאה מתפשטת, וישראל שואב בעת קדושת האדם בחיים הנזכרים, כעין ממש שליטת הקדושה העליונה בהנהגת הרקיעים והחיצונים נכנעים, וכמו שסוד ההנהגה הזאת תלויה במעשה בני אדם, אם מטיבין מעשיהם יכנעו החיצונים ותהה ההנגה הזאת נמסרת אל הקדושים, ואם ח"ו מקלקלים מעשיהם נמסרות אל החיצונים, כך הוא האדם ממש, בהיותו מגביר צד הטומאה יתן ההנהגה אל החוץ, ובהיותו מגביר קדושה שבו שהם הנפש הקדושה ושאר הפרטים יתן ההנהגה זו כולו אל הקודש, ויתקדש. וזמש"ל:

מעין ו - נהר ד

נהר ד - לבאר סוד נפש הגר ועמון ומואב:

הענין דע כי כבר נודע בכל הזוהר, שאין נפש הגר ממעלות נפשות ישראל, ולזה נקרא גר צדק לפי שאינו נכנס אלא למדת צדק, ונראה שאין תופש אלא במדת נפש, אבל רוח ונשמה אין בו, וכן כשבא לפרש מדרגת ההיכלות בגן עדן מפרש שמדריגת הגרים היכל ראשון שהם נגד מדת המלכות, אמנם אם פשוטן של דברים שאין להם נשמה כלל אלא נפש, א"כ למה יהיו בסוד ג"ע תחתון, שהרי ג"ע תחתון מדור לרוחות ולא לנפשות, ואם אין להם רוח מנין להם לכנוס לגן עדן אפילו שיהיה תחתון:

לכן נראה שבלי ספק שהם זוכים אל נפש רוח נשמה, וכולם מצד המלכות, ות"ת ובינה שבמלכות, והנה מציאות הנפשות ורוחות ונשמות תלוי כפי זמן הזיווג העליון, ותמיד הוא מתייחד אפילו ביום מר ונעשה מהייחוד נפש רוח ונשמה, וכאשר יהיו ימי הרעה שהם בין המצרים, הנה יהיה הייחוד כפי בחינות תגבורת ההנהגה בעולם, ולפי מה שבני אדם חוטאים ולפעמים שכינה מתלבשת בחוץ מצד הפגם, ועם כל זה תעשה ייחוד, ואז אותם הנשמות גרועות מאד מאד ולא יש (ב)הם כח להתעלות ולהתקשר בסוד המדות העליונות, בענין שלא עלתה הנשמה הזאת להיותה בסוד עולם הזכר, יהיה מצד עולם הנקבה, ויהיה לגרים, וכאשר תטיב ותזכה תעלה במעלת נפש רוח נשמה בסוד היכל ראשון וחופה ראשונה ששם שורשה. ומעתה יש גרים שהם גרים גרועים אפילו בזמן גרותם, כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי אלו אינם יכולים לזכות להם נפש אפילו מבחינה זו, שהרי אסורים לבא בקהל, אמנם יש בחינות עוד במדת המלכות שהם בחינת קדושות בה, אבל בבחינות זרות שאינם פנימיות, לכך אלו זוכים אל אותם הנפשות. וזמש"ל:

מעין ו - נהר ה

נהר ה - לבאר סוד נשמות חיצוניות וערב רב:

הנשמות החיצוניות הם ממש נשמות מלילי"ת וסמ"אל, והם סוד ערב רב, שהם נשמות עיקרם נתנות לשבעים שרים להוליד בנים זרים, ואלו הם העכו"ם, אמנם אילו לא חטא אדם לא היו ראויות להתגלגל בבני אדם מפני שאין להם לחיצונים חלק בשיעור קומת האדם, אמנם כשחטא אדה"ר הטיל נחש זוהמא בחוה נשמה רעה מכשכשת במעיה, וכשבא אדם הראשון על חוה הגשים וברא גוף לאותה הנשמה הטמאה ונולד קין, אמת שהיו בו ניצוצות טובות מפני אדם וחוה שהולידוהו והם מצד הקדושה, ולזה יצא ממנו צד טוב כדכתיב קניתי איש את י"י, שראה תיקונו בחבר הקני נפרד מקין הטוב ההוא ונתגייר אמנם צד הנשמה הרעה, ולכך משם נטלו חוזק אלו החיצונים להתגשם בגוף ולהיות להם חלק באדם, ואלו הם נשמות בישראל, לפעמים ע"י הזיווג המכוער בני ט' מדות וכיוצא, ואלו הם רובם רעה, והם אחריתם לרעה שעוזבים אביהם ואמם הקדושים, והולכים לאב ואם הטמאים והם משתמדים , ואלו הם הנולדים לריק ולבהלה ונעשים בנים לנכרית לילי"ת הרשעה, ואלו הם בנים זרים כולם לרעה, ועכ"ז יש בהם צד טוב לפעמים, ולזה יתגלגלו ויתגיירו:

דע שכל הנשמות החולפות הכשרות שנשתלחו בעולם עד דור הפלגה, שהיה אז אוצר הנשמות פתוח לכל הנולדים, עד דור הפלגה שחלק הקדוש ברוך הוא האומות לשרים, ולא נתן עוד נשמה קדושה בבני אדם מפני שהם תחת השרים, אינם שואבים אלא מתחת ידי שריהם מצד החיצוניות השולטות עליהם, כי ע' שרי האומות הם בסוד הקליפה התחתונה, שהם ארבע קליפות מלמטה למעלה שהם רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו, היא הד' הקרובה אל הקדושה שבה נאחזים חסידי א"ה, אמנם הג' קליפות האחרות, שהם ג' קליפות האגוז הקשות, הנה הקליפה הג' הנקרא אש מתלקחת יש בה ע' ענפין הנכללים בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה שולטים למעלה מגלגלי העולם, והם מחלקים העולם לשבעים חלקים, לשבעים גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון חלק ממשלתו כנגד אומתו כמו שנתבאר לעיל, כאמורו יצב גבולות עמים, וכה"א כי לבני לוט נתתי את ער וגו', והם שואבים מבחינת שרשם ואחדותם כ"א בקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד, ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת נשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים, וכן השפע, ושופעת לשרים, והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה:

והנה מיום שחלק י"י גבול העמים, אין אותה קליפה שהיא שורש לשריהם נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא יש להם נשמות מזיווג לילי"ת וסמ"אל שרי הקליפות הנזכרים, והם מייחודם עושים נשמות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב, ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם י"י, והיינו סוד ערב רב אשר בין קדושי ישראל ומהם פריצי ישראל, והכל מצדינו שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצוניות נכנסת שם, ולפעמים יש נשמות קדושות תחת יד הקליפה ההיא מהם בסוד גלגול, ומהם בסוד עשוקים וממזרים וכיוצא, וערבוביא זו היא מצד פגם עונותינו וע"י פרצת עם י"י, בחטאם יתערבו הנשמות ערבוביא בישא, כי יצאו עשוקות בעוונם לחוץ כנזכר בסבא. וז"ס הגלות כדי לברר וללבן סוד גלגול הנשמות, ולזה כמה מתים קטנים בדורות אלו האחרונים יותר משאר דורות בסוד הצירוף והליבון, שיש נשמה שהיא צריכה להתלבן ולהתגלגל ד' פעמים, ויש חמשים, ויש מאה, ויש אלף מיתות, או יסורים קשים, ובזה תלוי ענין הנפלים וענין מיתת הקטנים, מה שלא היה כן מקודם בבית ראשון ושני, שהיו ישראל רבים לאין תכלית, מפני שעמדו על הטהרה ונתקדשו בביאתם וזיווגם, ולא הוצרכו אל הצירוף, וכל ייחודם היה עושה פירות עד שנתקלקלו ונצטרפו ומתו בחורבן כמה וכמה, והכל לחמלת האב הרחמן יתברך על בנו לבלתי ידח ממנו נדח. וזמש"ל:

 

המעיין השביעי עין גדי:

ובו כ"ח נהרות:

נהר א - לבאר סוד מי יתן טהור מטמא:

הנה האין סוף יתרחקו ממנו כל גשמות כל רבוי וכל חסרון וכל דין וכיוצא, ואל כולם יפול השאלה מהיכן יצא החסר מהיכן יצא הריבוי מהיכן יצא התכלית והגבול ועד"ז לכל המציאות, ולא ניצולו משאלות אלו אלא מחייבי הקדמות הכופרים בבריאה יש מאין, אמנם עדת י"י המאמינים יש מאין אין להם שאלה בזה כלל מפני שהכל יש מאין, וכמו שהיש יוצא מהאין המוחלט כך הטמא מהטהור, שהרי יותר נמנע היש מהאין מיש מהיש עד היותם דברים מתחלפים, ושאלת הריבוי ג"כ יותר נמנע הוא להוציא היש מהאין ממה שימנע השנים מהאחד או האלף מן מהשנים, ועד"ז ברחנו מהשאלות כולם ולא הכנסנו עצמנו אנחנו המאמינים בתיקון הענינים אלא מצד אמיתות הדבר בעצמו:

ועתה נאמר דע כי ההעדר אינו כאשר חשבו בני אדם, שההעדר העדר ואפס ח"ו, אלא האין הקודם דהיינו אין סוף לבדו אין מקום לשום העדר, שהרי הוא עצמו והוא כל המציאות ואין העדר ח"ו, שהרי לא יחשב העדר אלא כשתצייר היש ותצייר מקום היש והעדרו, אמנם אם נצייר הא"ס לבדו הוא הוא ואין זולתו, הרי הוא ממלא כל המציאות ואין ריקות שיהיה בו העדר ח"ו, וצייר שיהיה כל המציאות שכל פשוט והוא החשיבות והיש האמיתי שלא יעדר לעולם ובו כל מציאות ואינו חסר דבר, ואל יעלה בדעתך לומר שזה השלימות אשר אין בו ההעדר שיעדר לעולם ח"ו, שהוא הוא הנמצא הקיים העומד שלעולם לא יעדר ולא נעדר, אמנם הלביש והעלים והסתיר עצמותו, והגלים השכל בשכל יותר נגלה בערך עצמותו הקודם, והעומד והמאוחר שלא יוסיף ולא יחסר לא קודם מציאות השכל הזה המתמצא והמתחדש הנקרא אין, ולא אחר מציאותו כלל הנקרא יש, והנה השכל הזה שהוציא להלביש עצמו אינו מחוצה ממנו שהרי לא היה זולתו, אלא הוא ממש כחו הנעלם והנסתר והעומד בעצמו היוצא, והרי זה השכל הלבוש הנקרא יש בערך שקודם לא היה ועתה היה, אמנם לא בערך שהיה העדר, שהרי הוא וידיעתו אחד, ובזה אתה המעיין יתיישב בלבך כל הספקות והבן. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ב

נהר ב - לבאר מהיכן יצא הגוף והחומר:

הנה שאלה זו שאלוהו החוקרים, ואמרו שמהצורה לא ימשוך חומר ומטעם זה דברו על י"י תועה, אמנם הם חשבו שידעו הצורות והחומרים, ולזה הקשו מה שהקשו ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, מפני שחשבו שהצורה אינה מורכבת אלא פשוטה שכל ולזה סכלו זה, גם חשבו שהשמים גשם חמשי פשוט ובזה יצאו אל מה שיצאו, והנה רז"ל פירשו שהם נקראים שמים שהם מאש ומים, ועד"ז חשבו על הנמצאות העליונות שהם פשוטות ולא עמדו על סוד י"י ואינם אלא מורכבות, שהנפש והרוח והנשמה הם מורכבות מד' יסודות רוחניות, כדכתיב מארבע הרוחות בואי הרוח, כנזכר פ' שמות. ולא עוד אלא חיות הקודש הם חיות מורכבות מד' יסודות רוחניים וכל א' כלולה מכולם, וכן הכסא דהיינו עולם הבריאה יש בו ד' יסודות שהם ד' עמודי כסא, ויסודי היסודות באצילות, דהיינו חסד מים, גבורה אש, תפארת רוח, מלכות עפר, ויש עוד ליסודות אלו שרשים בתוכיות הבינה והם מתעלמים:

ועתה נאמר כי לדרך זה יהיה ענין המציאות מתפשט ומשתלשל מאצילות אל בריאה, ומבריאה אל יצירה, ומיצירה אל עשייה, ברצון הרצונות להתפשט הפעולות, ובהיותם משתלשלות הם צורה וחומר, כי הנה הא"ס צורה אל האצילות, והאצילות כלים וחומר אל הצורה עליונה דרך משל, האצילות צורה אל הבריאה, והבריאה חומר אל האצילות, היצירה חומר אל הבריאה, והבריאה צורה אל היצירה, והיצירה צורה אל העשייה, והעשייה חומר אל היצירה, וישתלשלו מעילה לעלול מצורה אל צורה, והם חומר לצורה והצורה אל החומר, עד הגיעו העניינים ממציאות אל מציאות בכוונה מכוונת בשיעור ובמשקל ובמדה, לכל נמצא ונמצא שיעור מציאותו, ומקום עמידתו ועניינו, והכל נמדד מאת המאציל ע"י סוד העצמות וכלים, ויתפשטו מן הרצון עליון ויצאו ממנו תחילה מאחדות פשטותו ברצון, ומשם ישתלשל ממציאות אל מציאות עד שיגיע אל מקום עמידתו. ואין לך דבר שלא יהיה חומר למה שלמעלה ממנו, ואין לך דבר שלא יהיה צורה למה שלמטה ממנו, אלא שאנו בקצה התחתון משיגים אלו החמריים התחתונים מתעלמים לנו הצורות העליונות ולכן יקשה להשכלתינו הקושיא הזאת, אבל במציאות האמת אין קושיא כלל כנזכר וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ג

נהר ג - לבאר סוד מציאות הקליפה:

הענין כי כל העתק שיעתק ההויה ממציאות אל מציאות, יעשה המותר בבוא השינוי מאור אל מים וממים אל רקיע. והענין הוא כי הספירות העליונות סדר השתלשלותם מעילה לעלול, והעיקר הם חג"ת, והחסד עולה לגבורה, והגבורה לת"ת, ואלו הג' הם עיקר ויסוד לשאר הספירות. והנה בחסד אור דק, ובהתפשט הגבורה יתעבה יותר, כמו המים שהם עבים יותר מן האור והם דקים בערך הרקיע המתעבה בתוך המים, ונשאר העכירות שלא נתפשט לא נתעבה, והם מים עכורים מותר הרקיע. ובזה תמשיל בדעתך שיתפשט ההנהגה ממציאות האצילות אל מציאות הבריאה, ויהיה שם אור מים רקיע, וכל מה שאנו מכנים באצילות כמוהו ממש למטה בבריאה, ואח"כ כמו כן נעשה ביצירה, וע"ד זה ימצאו החיצונים מותר, וירד סוד המותר אל החוץ:

והנה מציאותם למעלה אינו מותר חיצוני ממש, אלא מציאות השתרשות שנשתרש, וכמו שנדחה כל מציאות ההנהגה ע"י הנאצלים והוצרך לבריאה, כך נדחה ממש סוד השתרשות הזה שאינו הגון להתנהג בו סוד הנהגת הדינים וסיומי הגבורות, וכן נדחה הבריאה ג"כ שאין העולם הגון להיות נידון בשרשי הגבורות והמותר אשר בכסא, וכן ביצירה עד שירד מציאותם מציאות אחר מציאות, עד שהגיע אל סוד מציאותם למטה במקומו אל מקום ששם המותר עושה פעולתו דהיינו החיצוני, הרי לפי זה הם באמת על כל תיקון פעולתם במקומם והם מושרשות ביצירה, ושורש שרשם בבריאה, ושורש שורש שרשם באצילות, ועתה כאשר יפעלו למטה לא יפעלו אלא בהתאחז מציאות במציאות, ושורש בשורש, עד התגברם מצד רום המעלות. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ד

נהר ד - לבאר בענין הקליפות ומהותם:

הענין כמו שהקומה הקדושה עם היות שיש בה אברים פרטים תכלל כולה בארבעה יסודות, דהיינו סוד עשר ספירות נכללות בארבעה אותיות, כך ממש הם החיצונים שיעור קומתם נכללות בארבעה יסודות, ואלו הם ארבעה קליפות ממש ארבעה יסודות, יסוד המים היינו המים הזדונים לחה לבנה, כחה לתת עצלה ותרדמה ולהחטיא בענין זה האדם, והיינו סוד ענן גדול. ויסוד האש היינו המרה הממררת העולם במרירותה ושורף העולם באשה, וממנה סוד אש גיהנם, והיינו ואש מתלקחת. הג' יסוד הרוח, רוח סערה באה מן הצפון המסעיר כל העולם כולו. הד' העפר השחור החשך המשחיר היבש הריקן, כאמרו הבור רק אין בו מים, והנה ליחות אלו הם שולטות בכל ד' יסודות שבעולם להרע, וכעין זה הם שולטות באדם, ומשם באים לאדם חולאים רעים ונאמנים משליטת אלו על מציאותו, בענין שהם שולטים על כללות העולם ועל ישראל בגלותם, על והאדם בחליו, וכן פי' בתיקונים:

ודע שהקדושה בלי ספק הוא דבר יקר מאד, ובלתי נמצאת לאדם אלא אחר הטורח המרובה, וקלה לאבד, שאם יתעורר האדם ברוח קדוש כל ימיו ברגע קטן ירד אל התכלית, והרי דוד אמר כי כפשע ביני ובין המות, ירצה שעם היות שהיה אחוז למעלה במדה עליונה, ירד בטלטולו והיותו יוצא חוצה עד מדריגה אל הקצה שלא נשאר בינו ובין המות אלא כפשע דבר דק מאד, עם היות שעמד בטהרתו. וכן אמר ע"ד אחרת מצד העון כמעט שכנה דומה נפשי, כמעט בטעם גדול לא נשאר בינו ובין מדריגה דומה אלא דבר מועט מפני שהקדושה יקרה מאד להמצא וקלה מאד להתאבד, ובהפך הוא עד"ז מי שנדבק בו הרע לא בקל מאד יחזור להפרד, ומי ומי מהיורדים עולה בקל כיון שנדבקה הארורה הזאת באדם עד כמה שנים היא דבוקה בו עד שיפרד ממנה מכל וכל, וזה מפני שהיא קלה להמצא, מזומנת לאדם מיד, אפילו מי שאין רודף אחריה נמצאה לו מיד והיא מזדמנת לו, מי שמכין עצמו לה מכל שכן, ולזה נקראו החיצונים אלה, אלות, אלות הברית, אלה אלהיך ישראל וגו', כלומר המצויים והמזומנים שאדם מורה ביד באצבע אלה, אמנם הקדושה נעלמה מאד נסתרת דבר י"י יקר, אינה נמצאת ואינה מזומנת:

והטעם כי הזונה מופקרת נמצאת בכל מקום, ואם בישיבתה היא יושבת על פתח ביתה והיא מתהלכת פעם בחוץ פעם ברחובות, והמבקש מיד והנה אשה לקראתו. אמנם הקדושה אינה כך כי היא בת מלך יושבת בביתה נעלמת, והרודף אחריה צריך כמה דרכים קשים מאד עד לכנוס אל היכל המלך, אל החדר עם בתו, שאינה נמצאת לכל ולא הכל זוכים אליה, והזוכים יש כמה מדריגות וכמה טורח. והטעם שהחומר שהוטבע באדם על ידי חטא אדם הראשון גרם לו שנעלם ממנו הקדושה, והחיצונית מיד קופצת עליו, ובדבר קל משיג החיצוני ומטמא עצמו, והרי האדם מטבעו רחוק מאד מן הקודש מצד החומר והטבע שהוטבע בו מעת התלבשו בכתנות עור, ממש מעורו של נחש, הפשיט הנחש עורו, כי מלך היה הנחש בעולם העשייה החומרית הזאת, לכשהחטיא האדם והורידו נתגרש הנחש ממקומו ונתגרשה עמו שכינה, ובזו הנחש והפשיטוהו עורו וניטל ממנו שררה שלא יטשטש העולם ח"ו, אילו היתה לו אותו השליטה בחומר כקודם חטא אדם הראשון, ועשה לאדם כתנות עור החומר הזה שהפשיט הנחש:

ועכ"ז ידי אדם הם כמה כחות מלאכים רוח אלהי מתנוצץ בהם שהם מתחת כנפיהם, ר"ל למטה ממחנות אלו כולם ומתפשטין בעולם לסייע עושי תשובה, אותם המפשיטים מעליהם לבוש נכרי שלבשו בעוונות, כדי להעלותם אל מקום שבת המלך עומדת שם, וזה אחר השקידה בעבודה כמה ימים ושנים, והיינו אמרם הבא לטהר מסייעין אותו, והיינו שלחה נערותיה תקרא. אמנם הבא לטמא פותחין לו מיד מדרגות הקדש שהוא בתוכם עושין לו פתחים מכל צד לא מסייעין לרעה ח"ו אלא הוא מפיל עצמו מלמעלה למטה, וכל דבר כבד העולה חוץ מטבעו בקל יפיל עצמו וירד, ומיד שירד יקפוץ החיצונית עליו, ובחוץ כמה חיצונים מסייעין אותו לרעה וכל תשוקתם לזנות עמו, והיינו סיוע ג"כ מצדם. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ה

נהר ה - לבאר סוד פועל הקליפה והפגם:

דע שעם היות שעיקר עבודתינו להבדיל החיצוני מן הקודש, וזה עיקר טעם מצות לא תעשה שבתורה, ועם היות שהם נבדלים בתכלית ההבדל לא נאמר שפעולתם לעצמם בלי השגחה עליונה ח"ו שאין להם שום פעולה אלא מתוך הקדושה, ולכן פי' בתיקונים ואינון כתרין תתאין אינון קליפין לעשר ספירין ועשר ספירין מוחא בגווייהו, והענין שהם משתמשות אל הקודש בשני עניינים, הא' שכאשר יגבר האשם בבני אדם למטה, תתלבש הקדושה באלו הקליפות אליהם ולא יושגחו מן הקודש אלא יבא אליהם ההנהגה מאלו החיצונים, כדי שלא יגיע רעתם למעלה, כעין הקליפה אל האילן שמשמש לשמרו מכל הפגעים, כך אלו הם שומרים הקדושה וזה שאמר ואינון כתרין תתאין אינון קליפין לעשר ספירין, וכאשר יגיע הרע אל בני אדם לא יגיעם מן הקדושה אלא מאלו השומרים צד הקדושה שלא יפגעו חטאים בנפשותם בה:

הב' שאין להם שום פעולה מבלעדי הקדושה העליונה כלל כי הקדושה העליונה היא הפועלת העונשים, אמנם הם מגיעים הדינים אל בני אדם על ידי אלו בענין שהקדושים טהורים אין בהם עונשים כלל, אלא גוזרים, והעונשים נמשכים מן החיצונים, ואין לך שום פעולה במציאות שלא תהא מן הקודש מפני שאלו הם גופים מתים אין בידם טובם, אמנם פעולתם מצד הקדושה שהיא נשמה פועלת בתוכם ואינם יכולים לפעול פעולתם אלא ע"י המוח הפנימי אשר בתוכם וז"ש ועשר ספירין מוחא בגווייהו דהיינו התפשטות עשרה ניצוצות לפעול בהם, והיינו אומרו ומלכותו בכל משלה שלא יפעלו אלא בדין עליון:

ויש ענין ג', שהם ממש נעשים מחיצה להבדיל ולסתום השערים שלא יכנסו התפלות עד שיקבלו עונשם, ואז ישראל בצער גדול, והיינו אמרו כי אם עוונותיכם היו מבדילין ביניכם ובין אלהיכם, ועם היות שנאמר לא יגורך רע, ופירשו רבותינו ז"ל לא יגור במגורך רע למעלה, אמנם הקדוש ברוך הוא ושכינתיה מתפשט אל התחתונים להנהיג בהם, והיינו ע"י הלבוש הנוגה כנודע. עוד דקדק לומר לא יגור[ך רע] דרך גרות דווקא, אמנם דרך ארעי יעלה לעתים כאמור ויבא גם השטן וגו', וכה"א היתפאר הגרזן על החוצב בו וגו', שאינם אלא כלי מפץ אבל היד המניף הוא למעלה כנזכר, ועכ"ז מצוה עלינו לבטל פעולתם מכל וכל, שיתפשט המלך והמלכה מאלו הלבושים:

ומשל ענין הקליפות למה"ד לרופא חכם שיש לפניו שוטה שנשתטה, ורפואתו להכותו מכות עצומות אכזריות, והרופא רחמן והוא איש חכם צוה לבקש איש אכזרי שוטה שיכה השוטה עד שיתרפא, ועתה נמצא כאן ג' דעות, הרופא החכם דעת מיושב רחמן מצוה להכות כל אותם ההכאות כדי שיתרפא השוטה, ודעת השוטה המוכה הדן בשטותו שאין אכזריות גדולה מאכזריות הרופא המצוה להכותו, וזה שקר שהרופא מחזר אחר כל תיקוני תועלת החולי כדי לרפאותו, ודעת המכה שאין כוונתו בלי פניה אל בהכאות אלו, אלא להתאכזר ולהכות כדרכו הרע, שמכה כל מי שימצא שום תועלת. והנה הג' דעות אלו הא' הוא הכוונה העליונה והנהגת הדינים מלמעלה שהכל בכוונה מכוונת לסיבת הצורך, והב' אדם הנידון הכל תועלתו שאלו לא נשטתה לא היה צורך בזה כלל, והרי שטות המוכה ממש גורם לזה להיות מוכה, והיינו יצר הרע המחטיא, ג' המכה הם החיצונים המחטיאים האדם ואח"כ מכין בלי כוונה רק באכזריות מפני שרודף אחר הטומאה. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ו

נהר ו - לבאר סוד כח הקליפות:

דע כי כמו שהקדושה נוטלת כח ממעשה בני אדם, כך החיצוניות ממש היא נוטלת כח מבני אדם ומעשיהם. אמנם הקדושה באמת ויחוד, והרשעה בשקר ופרוד, כיצד הרי השכינה מתקשטת ממעשה בני אדם, והאיך היא מתקנת בני אדם אל העבודה בפנים זועפות בתוכחות על העון, נמצאת שהיא אינה מתקשטת פנים למטה אלא למעלה כדרך שעשה משה רבינו ע"ה עם ישראל להקדוש ברוך הוא,כי למטה הראה להם פנים של זעם ולמעלה אמר והנחם על הרעה לעמך זכור לאברהם זכור אהבתם וטובתם, הרי פנים העליונים טובים לישראל, כך היא ממש פני השכינה למעלה מלמד זכותם ואומר הרי אלו עשו כך וכך מצות, אמנם למטה אמר היפך מזה, כל דין וכל פנים זעופות, כך היא ממש דרכה של שכינה מביאה צרות על הצדיקים ומיסרם ומראה להם פנים של זעם, ומתקשטת במעשיהם למעלה. והארורה הטמאה הזונה לא כך היא, אלא מראה להם פנים מקושטות וממתקת עליהם הרשעה והעבירה, אומרת לרע טוב ולטוב רע, ומראה להם פנים, והיא נוטלת מעשיהם ומראה לבעלה ואומרת לו עלה להביא זעם שהרי עשו מעשה רע כזה וכזה, להמשיך הרג חרב ואבדון, ובעלה כועס במרירות המרה שהיא זורקת כלפי מעלה, ומיד מתאכזר ועולה ומקטרג ויורד ונוטל נשמה, נמצא ממש דרך הנואפת היא עושה, היא מתקשטת לזרים ומתכערת לבעלה, ואינה נותנת לבעלה אלא שיורי פורעניות. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ז

נהר ז - לבאר סוד מציאות יצר הרע והקליפה, וכמה מיני פירות יש:

כי יש לשאול אחרי שהנפש היא מעולם האופנים מסטר ימינא סטרא דדכיא, מאין נולד לו הקליפה והיצר הרע, והתשובה עיין מה שכתבנו בעין משפט נהר כח:

ודע כי ל' מיני פירות אילן נבראו בעולם, ומכל מין ומין יש הרבה מינים, כמו שאמרו רז"ל על פסוק ושבעים תמרים שבעים מיני תמרים, וכן בכל המינים:

עשרה מעולם הבריאה סוד עשר ספירות דבריאה, ומפני שהם רחוקים מן הטומאה וקרובים לאצילות אין להם קליפה לא בפנים ולא בחוץ ונאכלים כמות שהן, ואלו הן, ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, לימונים, אגסים, חבושים (קיטין בל"א), תותים (מורי בלע"ז), סווראב"ס, חרובין:

ועשרה מהם מעולם היצירה סוד עשר ספירות דיצירה, שהם בינוניים בין עולם הבריאה ובין עולם העשייה, שאינם קרובים לטומאה כמו עולם העשיה ולא רחוקים כמו עולם הבריאה, לכן גרעיני הזרע בתוך הפרי אינו נאכל לפי שאינו רך כגרעין שבתוך הפירות דבריאה ואלו הן, זיתים, תמרים, גודגניות, סופייפאפ"ס, פרישקו"ס, סירולא"ש, משמישוש, גינדא"ש, אקראני"ש, ניספולא"ש:

ועשרה מהם מסוד עולם העשייה, סוד עשר ספירות דעשייה, ולזה נאכל מה שבפנים ונזרק מה שבחוץ, שקליפת הפרי היא מחיצה בינו ובין עולם התמורות הקרוב לו כדי שלא יקבל טומאה מהם, ואלו הם:

רימונים, אגוזים, שקדים, ערמונים, לוזים אלוילי אנש בלע"ז, אלוני"ם אלביוטא"ש בלע"ז, פרישין, פיניו"ניס, פיסטוקוס, מאוזי"שו:

ומנין שמותם ומספרם קבלתי אבל סדורם על סדר עשר ספירות לא קבלתי עד יערה עלינו רוחו ממרום. וכנגד אלו הל' מיני פירות יש ל' אחרים מסטרא דשמאלא שצומחין בעצי היער מאליהן, ורובן אין בהם אוכל אלא כולן קליפה ואין מברכין עליהם בורא פרי העץ, ומי שמדקדק במעשיו לא יאכל מהם הואיל ורומזים לסטרא דשמאלא:

ודע שמפירות האדמה הראוי לאכילה נבראו נ"ה כמנין האדמ"ה, והשאר אינם ראוים לאכילה, ולהיות שהם פירות האדמה שהם פירות שפלים ר"ל שאינם מתגאים, לזה הם מוציאים פירותיהם וגדלים על כל מים. והענין שכל מה שברא האל יתברך בראם זכר ונקבה כדי שיפרו וירבו, ואפילו המים יש בהם זכר ונקבה כשנבראו וברא רקיע להבדיל בין מים זכרים למים נקבות, ודע כי כל פירות האדמה אינם צריכים למים זכרים אלא אפילו ע"י מים נקבות מוציאין פירותיהן, והטעם כנזכר, חוץ מן החטה מן הטעם שיתבאר. אמנם כל פירות האילן שהם בעלי גאוה אינן מוציאין פירותיהם אלא ע"י מים זכרים, חוץ מן האתרוג, והטעם לפי שהוא מן המובחר שבמיני פירות שנאכל כולו ועכ"ז אינו מתגאה כשאר אילנות לזה גדל על כל מים בין זכרים ובין נקבות:

אמנם החטה להיות שהאל יתברך נתן בה סגולת המזון, והיא חשובה יותר מפירות האילן ולזה היא במעלת פירות האילן, ואין מוציאה פירותיה אלא ע"י מים זכרים לבד, ולכן תמצא שנה שיהיו בו ריבוי גשמים ואין מוציאין ריבוי תבואה, ויש שנה שיש בה מיעוט גשמים ומוציאה הרבה תבואה, לפי שהדבר תלוי במים זכרים. ואל יקשה בעיניך שארץ מצרים מוציאה החיטה ע"י מים הנקבות כמו הירקות, שאין הענין כן אלא כדברי רז"ל שבכל שנה ושנה בימי תקופת תמוז, הקדוש ברוך הוא מטיל טפה אחת כמו כדור ממים זכרים לתוך נילוס, ואותו הטיפה היא כמו שאור שבעיסה ונעשים כל מי נילוס זכרים ואינה צריכה למי גשמים, וזאת הטיפה אינה נמנעת מלבא בכל שנה ושנה, לפי שנתנה למצרים בשביל תפילת אברהם, והענין נרמז בפסוק וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה וגו':

והענין ששר של ישמעאל הוא רה"ב שרה של מצרים, ולפי שמצרים היא שניה לארץ ישראל, וכמו שא"י היא בתכלית הטהרה והקדושה לזה היא ניזונית ממים זכרים, ואפשר שז"ס אמרו למטר השמים תשתה מים, כך מצרים מעלתה בתכלית הטומאה ולזה נקראת ערות הארץ כמו שביארנו לעיל, לכן לא היתה ראויה להיות ניזונית ממים זכרים אלא מנילוס שהם מים נקבות, ואפשר שז"ס אמרו לא כארץ מצרים וגו' והשקית ברגליך כגן הירק, אמנם אברהם לאהבת ישמעאל בנו התפלל עליו, ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך, שהניזון ממים נקבות חייו אינם חיים, והאל יתברך השיבו, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו, והברכה היא סוד הטפה. והענין אחר שגזרה חכמתו יתברך שלא ירדו גשמים בארץ מצרים וא"א שתהיה גזרתו בטלה, לזה בשביל תפלת אברהם ניתן למצרים זאת הטיפה:

ודע שמים הנקבות נחלקים לג' מדריגות זו למעלה מזו. המדריגה הא' היותר פחותה היא המים השאובים, ששואבים בני אדם ביד מן הנהרות ומן המעיינות להשקות גני הירק, ואלו נקראים מתים, וזו היא מעלת מצרים קודם תפלת אברהם, ואפשר שזהו אומרו לא כארץ מצרים וגו' והשקית ברגליך וגו'. המדריגה הב' למעלה מזו היא המים הנמשכים מן המעיינות והנהרות, ואלו נקראים מים חיים. המדריגה הג' היא מי גשמים שהם נקבות, והם כשממלאים העבים ממי הים ונהרות המרים והרעים, ומתתקנים ונהפכים מים מתוקים וטובים ויורדים, ואלו יותר טובים ומשובחים מן הראשונים עם היות שהם נקבות. וכמו שהמים הנקבות נחלקים לג' חלקים כנזכר, כן הענין במים זכרים נחלקים לג' מדריגות, המדריגה הא' היא כשהגשמים יורדים ואויר השמים כולו גוון אחד, ר"ל שאינו טלאים טלאים מגוונים משונים. המדריגה הב' היא כשיצא חתן לקראת כלה. המדריגה הג' היותר מעולה היא כשהשמים מגשימים ג' ימים רצופים יומם ולילה בלי הפסק:

ודע שהכ"ט מיני אילנות והחיטה אינם מוציאים פירות אלא על ידי אחד מאלו הג' מיני מים זכרים, והאתרוג גדל אפילו במים שאובים, וזה שאמרו רז"ל אתרוג גדל על כל מים ולזה הוא שוה לירק לענין המעשר מצד שפלותו, ולזה נקרא פרי עץ הדר כי שפלותו הוא הידרו, שאין חשוב והדור לפניו יתברך אלא למי שהוא שפל:

ודע כי אין דבר גשמי למטה שלא יהיה תחילה רוחני דוגמתו למעלה, והגשמי הם כמו צל מהרוחניים באופן שכל הל' מיני פירות הנזכרים כולם נמצאים למעלה בגוונם וצורתם, אלא שהעליונים הם רוחניים והתחתונים גשמיים, והם צל רוחניים, ואם לא היה מצל לא היה צל. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ז - נהר - ח

נהר ח - לבאר מהות יצר הרע ויצר הטוב:

נרצה לפרש מהות יצר הרע ויצר הטוב, והענין דרך כלל הוא התעוררת סמא"ל וניצוצו המתפשט ונוגע בחומר הזה ומלהיבו עד שרוצה להחטיאו, והיינו משל הזונה הנזכר בזוהר פ' תרומה. ויש כח ביד אדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. וכמו שהרע הוא התעוררות סמא"ל ויש לו בחינה באדם וכניסה בו, ואותה בחינה המגעת אליו ממנו יקרא יצה"ר חציו קשור בחומר וחציו קשור בסמא"ל בין קרניו, כך יצרו הטוב הוא התעוררות אלהי חוט של טהרה נמשך מהבורא אל האדם, חציו קשור למעלה בקרני הוד יוצרו וחציו קשור בשכל האדם ונשמתו, והיינו שיש באדם להגביר בו היצר הטוב או היצר הרע, אם ימשיך דבקותו בבורא יתברך יגביר בו יצר הטוב ויתעבה החוט הזה כעבות העגלה ויתרבה בו התעוררות בוראו, אמנם יוסיף סמא"ל אומץ שם, כי כאיש גבורתו, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והרשע הפסיק חוט חסד רחמי יוצרו עליו, ונאחז בסבך בקרניו של סמא"ל קרני רשעים. ועכ"ז נשאר לו עצת יצר טוב פעם ביום או ב' פעמים יתעוררו בלבו ניצוצי תשובה כנזכר בסבא, ואם יש בו דעת אז לאחוז בתקות חוט התשובה ישיב היצר טוב אל קדמותו, ולזה נקרא יצר הטוב רב החובל המנהיג הספינה בעצתו מאת הבורא בהתעוררות סוד אור האצילות מתפשט מבריאה אל יצירה, ובזה נתבאר ענין יצר הטוב ויצר הרע על שרשו. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - ט

נהר ט - לבאר בחינת יצר הרע, והשדים, ובחינות הנשמה:

הענין שיש נשמה באדם מאצילות והיא נקראת בת להקדוש ברוך הוא, ויש נשמה מבריאה והיא נקראת אמה, ויש נשמה למטה מבריאה יותר והיא נקראת שפחה הדיוטא. וכן יש ביצר הרע כמה מדריגות, כי הוא למטה מבחינות הקדושה, דהיינו למטה מהיכל לבנת הספיר משם ולמטה, ויש בו כמה בחינות לפי קורבת המדרגות אל הקדושה ולפי רחוקם, יש מי שהוא מסוד הנוגה שהוא קליפה קשה, ויש מבחינה אחרת כאשר יתבאר. ויצה"ר לא נברא אלא לשרת הנשמה כמו הנחש הנברא לשרת האדם, והיינו כקליפת האגוז לתועלת שמירת מוח הפנימי, וכן היצה"ר לשרת הנשמה כלי מוכן לעבודתו, וכן קראו הכתוב עבד, כאומרו מפנק מנוער עבדו, ויצה"ר יכריח הנשמה שתתלבש בגוף ברצון קונה. ויש לכל אדם ואדם יצה"ר שהוא נקרא שד אחד בגופו המחטיאו, שד ודאי, כי יצה"ר והשדים מחצב שלהם אחד, והנה יצה"ר זה לפי המחצב שלו מאיזה קליפה, כן הוא הכנתו לענייני העולם, ולכן יש בני אדם שחומרם זך מוכן לשכל, ויש שחומרם עכור, הכל לפי בחינת יצה"ר מאיזה קליפה:

וכאשר תתלבש הנשמה בסוד רוח ונפש ביצה"ר, ויצה"ר בגוף, אין ספק שהנשמה בעלת עשר כלולה ודאי, ולזה היא יו"ד, ובהיות הנשמה גוברת על יצה"ר ומטהרו ומכניסו בקדושה ומשעבדו לעבודת השם, הנה יאמר עתה על יצה"ר זה שהוא שד יהודי, ואז מזדווג הנשמה ויצה"ר יחד באמצעות רוח ונפש, ויטהר היצה"ר ע"י הנשמה ההיא ויעשה מלאך, והיינו שיעשה ע"י הנשמה שד"י, והיינו בגימט' מטטרו"ן. ואם ח"ו יהיה בהיפך שמחטיא הנשמה, לא לבד [שיאבד הנשמה והרוח ע"י ]יצה"ר אבד אלא גם הנפש נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, ואדרבא יצה"ר גורם שתהיה הנפש שד, והיינו הרשעים הם הם המזיקים כנודע:

ודע כי יצה"ר יושפע באדם בסוד הקליפה הקרובה אל המוח כנזכר במקום אחר, ומפני קורבתה יש בכחה להטהר ולהתקרב יותר וליכנס אל הקדוש, והיינו דיצה"ר יכיל למהוי יצר הטוב מפני שיש לו שורש מתוק, וז"ס האיך ממתיקין התורמסין שידע שלמה, והכל כפי כשרון המעשה. ודע כי יש בקליפה בעצמה בלי הצטרפות הקדושה אליה, יש בה קצת הכנה והכל לפי מחצב יצה"ר, כי יש שיצה"ר מוכן לקבל כל חכמה וחשק בה, ויש שיצה"ר גס ועב וחושק התאוות הגשמיות והמדות המכוערות, וזה שפירשו רז"ל בענין השדים הפשוטים שהם נחצבים מהקליפות ואין הרכבתם כבני אדם ועכ"ז יש בהם חכמים, וזה יראה שמשורש הקליפה בעצמה יש בתכונתה טבע וחשק בידיעה:

וכשיתגלגל יצה"ר באדם מקליפה זו בקל יהפכהו להתחכם בתורה ויהיה ת"ח בתורה מפני דקותו וקורבתו אל הידיעה, ואם לא יחפוץ לעסוק בתורה ובענייני הקדושה לפחות יתחכם בחכמת חיצוניות, בתכונה וכיוצא, שהם דברים טבעיים ידע בהם להתגאות בפני בני אדם, שהרי לא יפתהו יצה"ר אלא בעסק החכמה, וזה מפני שמחצב היצה"ר ממחצב הדק החושק בחכמה:

ודע שיש ג' בחינת בשדים עצמם, תלמידי חכמים ובבני אדם הבלתי שבים הפילסופים תוכניים וכיוצא, ובשבים הדבקים בנשמה ת"ח העוסקים בתורת ה', והיצ"ר נהפך מנחש למטה דהיינו מטטרו"ן כנזכר. ויש אחרים שבשדים עצמם הם כבהמה שאינם רודפים אלא אחר ההיזק והקלקול ואינם יודעים מאומה, זה לסיבת היות מחצב שלהם רע, ומפחיתות ועביות המחצב שלהם אינם חושקים בכל חכמה רק רודפים אחר המאכל והמשתה והמשגל וכיוצא. וכשמתגלגל יצה"ר מבחינה זו בבני אדם יש בהם ב' בחינות, הא' השבים בתשובה והם ת"ח קשה העיון וההבנה, גסים בשכלם, טורחים טורח מרובה להשיג דבר מועט, והם כחמורים נושאים סבל עבודתם כמשא כבד, עד שמשברים הקליפה הגסה מעליהם, וטורחים כמה טרחות להטהר מכמה מדות מגונות שבהם, ויש שאינם שבים והם עמי הארץ שמדותיהם רעות שונאים התורה והעוסקים בה, ואינם אוהבים עסק חכמה, בעלי מדות מגונות, חושקים המאכל והמשתה והמשגל והם שרץ ובנותיהם שקץ. אמנם בחינת השבים היא כמו שזכרנו. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - י

נהר י - לבאר סוד חלק הניתן לקליפה:

דע כי הקדושה והקליפה הם צרות זו לזו, ואי אפשר בשום אופן בעולם להשלים ביניהם כלל, משא"כ בשאר חלקי העולם אבי"ע שכולם משלימות ונקשרות יחד, ונהנים כולם מהקרבן, אמנם הקליפה אי אפשר להשלים עמהם, אלא או יהיו כולם לקליפה והד' מערכות יסתלקו שהם עד עולם המלאכים, והמערכה האחרונה שהוא זה העולם השפל לבד היא מוכרחת ומוכנעת תחת הקליפה, והיינו סוד קרבן לעבודה זרה ויין נסך ושאר דברים האסורים, כי ממש כל צד הקדושה מסתלק משם, ואז הקליפות בכח הקרבן ההוא עושים עושק ונילוז בקדושה, ופורצים פרץ בעולם המלאכים, וגורמים כמה רעות:

וזה כי צריך לדעת לפי שהמלכות היא המדה המנהגת העולם בדין וצדק, ולכך היא חפצה באלו הרשעים שהם הקליפות לייסר בהם בני אדם, והם נקראים נגעי בני אדם ושבט אנשים, והם אבן נגף וצור מכשול, והם על פי הבאר ר"ל ע"פ הקדושה נוסעים וחונים לנגוף כל המעוותים אורחותם. ואחר שכן היא חייבת לזונם ולפרנסם והם תובעים מזונם ממנה, דכתיב הכפירים שואגים לטרף וגו', וכתיב ותקם בעוד לילה, זמן שליטת חמור גועה, ותתן טרף לביתה, מזון הקצוב להם מידי יום ביומו למאכלם. אמנם בעת שימצאו עוונות וחטאים יחלקו שלל יותר ויותר עד שיגרמו לסתום מעין הקדוש ויגרמו ליפתח מקור עכור, מקום שהיה דם הגבורה [זך] ונעשה חלב, ויגרמו שדדיה צומקים והדם נהפך לטומאה ודין קשה להשפיע עכירות לרשעים, ואז [יוסף] וינוס ויצא החוצה והם אוחזים בה, וז"ס גלות השכינה ואז א"א שיהיה ייחוד כלל בקדושה ח"ו:

ודע ג"כ כי כאשר יקריב האדם קרבן במקום הראוי לו בקדושה הראויה, אין ספק שאין להם הנאה שם כלל, עד שאפילו במקום שנקרא שם שם הקדושה אין לה אחיזה כלל, עד שאמרו בזוהר שטוב להזכיר שם י"י ודבר של קדושה בדברים שבזה הקליפה מסתלקת, ואם ח"ו מזכירים באיזה דבר שבעולם אפילו מלה מטונפת יתאחזו במלה או בדבור ההוא בענין ההוא, כ"ש לומר דבר זה יהיה לפלוני השד, כמו שאומרים הרבה [בני אדם] שזה ח"ו ממש כמקריב לע"ז. וכאשר האדם יעשה דבר של קדושה, הנה הרעים האלה כיון שרואים שאין להם אחיזה לא בדיבור ולא במעשה הם עולים למעלה מקנאה שכל מערכות נקשרות והיא נבדלת כמצורע, עולה והולכת ומקטרגת על הקרבן ההוא או על השמחה ההיא, לכך צריך לתת חלק לקליפה, ומעשה אברהם בסעודת שמחת הגמל את יצחק יוכיח כדפי' בזוהר, שלא זז מלפני הקדוש ברוך הוא עד שנגזר יצחק למיתה, כל זה גורמת הרשעה הזאת אם לא יתנו לה חלק מה, וענין זה צריך דעת הרבה, כי א"א שישלימו ביניהם שהם צרות זו לזו כנזכר, לולי חכמת התורה על דרך שצוותה התורה ליתן לה חלק:

והנה החלק הניתן לקליפה, הא' אב לכולם הוא השעיר הניתן לעזאזל. הב' שעיר ר"ח. הג' שער של תפילין. הד' מים אחרונים. הה' ערלה בעפר. הו' שער נדה וצפרניה כנזכר בזוהר. הז' פירות הערלה. הח' פרי החג. הט' הוידוי בקרבן. הי' בשר הגוף הבלה בעפר כנזכר בזוהר בפסוק הכסיל חובק את בשרו. הי"א מי רחיצת ידים מבית הכסא והשינה, ויש רבים, והכוונה בכל אלה להבדילה שלא יקנטר בקדושה ולא יקטרג כי בחלק ההוא צהלה ושמחה, ואינה תובעת כלל אלא אם יתנו לה פתח בדיבור או במעשה כנזכר, או בהרהור כגון בקרבן, או מצוה שלא לשמה:

והנה בזה כמה בחינות, אמנם ע"ד כלל הם שתים, א' לתת לו הזוהמא לבד, ובכלל זה שעיר עזאזל שנותנים לו שם זוהמת עוונות וקדושה נטהרת, וכן המים אחרונים לפי שהאדם נמשך אחר המאכל ורוצה לברך לקדושה כדי שלא יהיה לה חלק שם, נותן לה זוהמת הידים שהוא התאוה החומרית שאכל בה וטינף בה ידיו, וכן בכלל זה הודוי על הקרבן, וכן בכלל זה מי רחיצת בית הכסא שהוא כיעור הקליפות מגוף שהוא המותר המטונף, ובבית הכסא שריא רוח הטומאה והיא שורה בידיו בהכנסו שם, צריך לתת לו חלק הטינוף ההוא ולהעבירו מידיו, וכן בכלל זה רחיצת הידים בבקר שע"י השינה שורה שם רוח הטומאה נותן לו חלקו ומטהר. והחלק הב' לתת לו [חלק] מהקדושה ממש, והיינו פרי החג, וכן שעיר ר"ח, וכן שער של תפילין, זה הכלל אין הכוונה לשתפה אל הקדושה אלא לתת לה חלק שם החוצה בתוך נוקבא דתהומא רבא, ולא יבלבלו חלק הקדושה כלל. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - יא

נהר יא - לבאר סוד שפחה כי תירש גבירתה:

הנה להציל המעיין שלא יחשוב בראותו בספר הזוהר שפחה כי תירש גבירתה וכיוצא בהן כפשוטן ח"ו, כי הקדוש ברוך הוא טהור וכי יעלה על הדעת, ואפילו בקודש הקדשים שלמטה אין מלאך ולא שרף ולא שום בריה יכולה לכנוס, ואיך יעלה על הדעת שתכנוס שפחה במקום גבירתה. אך הכוונה כי העולם מתנהג ע"פ המדות העליונות, והמדות עליונות כולם משפיעות וממשיכות שפע אל המלכות, והיינו היות ת"ת מתייחד עם המלכות, והמלכות מחלקת מזון מהשפע הנזכר, מנהגת ומנהלת העליונים והתחתונים חיצונים ופנימים. ובהיות ישראל על אדמתם היתה בחינה אחת אל המלכות הנקרא אופן אחד בארץ, שפירשו שהיא בארץ לנהל התחתונים ומשם מקבלת שפעם ומזונם ישראל, וממה שרמסו ישראל ברגליהם היה נמשך אל החיצונים, אויבתי לזון את בניה, וז"ס פרי החג:

וכאשר גרמו עוונותינו ונחרב בית תפארתינו האופן הזה אשר בארץ היא עמנו בגלות שוממה, פירוש שאין ההנהגה על ידה עלינו, ונתלבשה בלבושי הגלות לבושי חול והיא מנהגת ע"י השפע ההוא התחתונים, ואותם לבושי חול שהם מצד מטט"רון סביב למשכנו יחנו החיצונים ערלים ואמן המקוללת תובעת חלקה וחלק אנשיה, ואנחנו בגלותינו יונקים משדיה המקוללת מפני שאנו נזונים על ידה, וזה לעומדים בח"ל שהם עובדי ע"ז בטהרה, שהם אומרים ברך עלינו וכו', ואין ספק ששפע זה ניתן למקוללת לזון בניה שהם עיקר ואנחנו טפלים להם ומתמציתם אנחנו ניזונים, כי אין השפע מתחלק חוצה שלא ינתן לשר של האומה ההיא והמדינה ההיא, כאמרו ועל המדינות בו יאמר וגו'. והנה אמנו אין בידה להשפיענו מפני שנטלה ההנהגה ממנה, בערך שאין ההנהגה ממנה אלינו בלתי אמצעי, ולכן ענין זה יוחס בלשון שפחה כי תירש גבירתה, שהיא נוטלת חלק השפע ומחלקת לבניה כרצונה:

משל לבן מלך שבהיותו בהיכל אביו היתה פרנסתו ומנת מזונותיו נתונות לאמו, ואמו זנה אותו בהנהגתה הראויה, וכאשר הרבה לפשוע גרשו אביו מאת פניו והוא ואמו בגולה הלכו בין הגוים, ובהיותן שם המלך אביו נתן מזונותיו בצמצום ע"י השפחה ההיא שהבן בביתה, והשפחה ההיא נותנת לבניה ומותרם ניתן לבן המלך, ואין לה דעת ותבונה להשיג שכל המזון לא ניתן לה אלא לבן המלך שברשותה, והנה בערך נתינת המזון הרי שפחה תירש גבירתה, כי הנהגת בן המלך על ידה והיא נושאת משאת בן המלך מאת פני המלך, לא שתכנוס היא לפני המלך ח"ו, אלא שהמלך נותן את המשאת ביד השר, והשר אל העבד, ועבדו אל השפחה, ומטעם שמתוך היכל המלך יוצא החלק אל השפחה אין לך פגם גדול מזה אל המלך ואל המלכה. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - יב

נהר יב - לבאר סוד ריבוי הקליפה אע"פ שאינה עושה פירות:

כי היה ראוי שתתבטל ותלך מיום שנברא העולם, ואדרבה אנו רואים שמתפשטת והולכת, וי"ל שהקליפה בעצמה אינה עושה פירות, אמנם יש שגורמים, ובעבירה הם מרבים אותה כענין העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור א', וזה לא נקרא עושה פירות, שאינה היא העושה פירות אלא הרשעים גורמין אותה שתתפשט, משא"כ הקדושה שאם עשה אדם מצוה א' המצוה בעצמה עושה הפירות, והת"ת והמלכות מתיחדין ומוסיפין קדושה (ו)אם לא היו מונעים, משא"כ החיצונים שהם בעצמם אינם מתיחדין אלא שהרשעים מחזיקים אותם כנזכר. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - יג

נהר יג - לבאר מיני קליפות ומקום חנייתן, וסוד טומאת מת ושאר הטומאות:

דע כי בעשרה מקומות יש שער בגוף, כנגד עשרה כחות הטומאה, שער הראש רומז לראשונה, שער שעל הלחי הימין רומז לב', שער הלחי השמאלי רומז לג', וזה רומז לג' עליונות ששלשתן חשובות אחד. ודע כי שער הזקן מחבר שער שני הלחיים, ושער הלחיים מחובר עם שער פאות הראש, לרמוז ששלשתן אחת:

ודע כי שערות פאות הראש רומזים לכחות אלהיות של טהרה, ולכן צותה התורה לא תקיפו פאת ראשכם, שאסור לגלחם עם שער הראש. ושער הלחיים הרומז לכסא כחות הטומאה. וגזרה חכמתו יתברך שיהיו אלו הב' פאות כמו מחיצה להבדיל שלא יתחברו ב' כחות הטומאה יחדיו. וכמו כן פאות הזקן שהן למעלה בסוף הלחיים ג"כ הם רמוזים לכחות אלהיות טהורות, ומחוברות אל פאות הראש באופן שהם כמו מחיצות זו אצל זו כמו שני תקיעות בין שני תרועות להבדיל ולהפריד כחות הטומאה שלא יתחברו, וכחות הטהרה יהיו מחוברים. וכן הפאות שבסוף הזקן להפריד בין שער לחי הימין ובין שער לחי השמאל כדי שלא יתחברו כחות הטומאה. וה' פאות הם בזקן, ב' בראש לחי העליון אחת בימין ואחת בשמאל, ושנים פאות אלו סמוכות אצל פאות הראש כנזכר, ושנים פאות בשני ראשי לחי התחתון אחד מימין ואחד משמאל, ואחד באמצע הזקן הנקרא שבולת, שהוא במקום אמצע לחי תחתון שהוא כנגד הגרון, וכל שערות שבחמש אלו הפאות הם רומזים לכחות אלהיות כמו השערות שבשני פאות הראש, ואסור לגלחן, שכל שער שבז' פאות אלו הם כסא לשבעה כחות הטהרה לחול עליהם בהיותו טהור:

ונחזור לענין, ושער בית השחי הימיני רומז לרביעית, שהוא זרוע ימין. ושער בית השחי השמאלי רומז לחמישית. ושער שבחזה רומז לששית שהוא גוף האילן. ושער שבירך ימין רומז לשביעית. ושבשמאל רומז לשמינית. ושסביב לצדיק רומז לתשיעית. ושל אחוריו רומז לעשירית:

ודע כי השערות שבעשר מקומות הנזכרים הרומזים לטומאה, אל יעלה על הדעת אפילו במחשבה לומר שגוף השערות בעצמם הם ממש טומאה ח"ו, כי ישראל קדושים הם וא"א שיצמח בגופם דבר טומאה, אלא שהשערות שהם בעשר מקומות אלו הם כמו כסא לעשר כחות הטומאה לחול עליהם אם יטמאו:

ודע כי יש ששה מדריגות לסטרא דשמאלא. המדריגה הראשונה שהיא עליונה, היא מדריגת המלך והמלכה שהוא סמ"אל ורה"ב וסיעתם, הנקראים עבדא בישא ושפחה בישא, וטומאתם נקראת אבי אבות הטומאה, ובשביל רוב גודל מעלתן של ישראל לא ניתן רשות לשום אחד מאלו המדריגות של הטומאה ליגע בהם בשעת הפטירה ולאחר הפטירה , אלא דוקא סמ"אל [הנקראים בני מלכים] וסיעתו. המדריגה השנית יקרא עבדים דסמאל, וכן על זה הדרך עד ששה מדריגות. והמדריגה השנית נחלקת לארבע מאות כתות, וכולם חונים על הטמא שנטמא באחת מתשעה טומאות אלו, זב, מצורע, בעל קרי, יולדת, נדה, זבה, טומאת שרץ, נבלה, ומי חטאת. ויש כח בשיעור מקוה טהרה להעלותו מטומאתו, בין שיהיה טמא מטומאה אחת מן התשעה, בין שיהיה טמא מכולם. וידוע שכל אחד מתשעה מיני טומאות אלו נקראים אב הטומאה, והמת נקרא אבי אבות הטומאה, בעבור ששולטים בו המדריגה הראשונה באופן שאין מסתלקין מעל הטמא מת אע"פ שיטבול בים הגדול, ולא בשום דבר אחר אלא דווקא באפר פרה:

וסוד הענין הוא שכבר נתבאר כי אין רשות ליגע בנפטר הישראלי אלא סמ"אל שהוא ממדריגה הא', וכשמזין על הטמא אפר פרה מיד הטומאה הנקראת עגל מסתלקת ממנו, כי ידמה לו בראותו אפר פרה כאלו אומרים לו ישרפו אותו כמו ששרפו את אמו, ומיד מסתלק והולך. ובעבור שכל ענייני התורה אינן מתקיימין אלא ע"פ שנים עדים לכן הוצרכו שני הזאות, ועוד בשביל שנתנה רשות לטומאה לחול עליו ז' ימים כנגד ממשלת ז' כוכבי לכת, שכל כוכב מושל ביומו על סדר זה, לבנה ביום א', מאדים ביום ב', חמה ביום ג', נוגה ביום ד', כוכב ביום ה', שבתאי ביום ו', צדק ביום שבת, וסימניך למחנ"ך ש"צ. וידוע כי יום ג' רומז לת"ת שהוא קב"ה, ויום ז' למלכות שהיא שכינת עוזו, ולכן צריכה הזאת ג' וז' שיסתלק הטומאה בכח הקב"ה ושכינת עוזו בחיבור שניהם, כי בכח הזאה שביום ג' הרומז לת"ת מסתלקים כל כתות סטרא אחרא דשמאלא שהם מסיעתו דסמ"אל, ועדיין נשארים אותם של סיעת רהב, ובכח הזאת יום ז' הרומז למלכות מסתלקין כל כתות הטומאה שהם מסיעתו של רה"ב, באופן שנשאר הטמא טהור מטומאת מת, אבל עדיין נשאר לו טומאת מי נדה ולכן אינו טהור עד שיטבול, כי טומאת אפר פרה הנקראת מי נדה היא אחת מתשעה אבות הטומאה והנטמא באחת מהם אינו טהור עד שיטבול, ולכן הטמא בטומאת המת אחר הזאה ג' וז' צריך שיטבול. וזמש"ל. מסכ"י:

מעין ז - נהר - יד

נהר יד - לבאר פרטי החיצונים כגון השדים וכחות אחרים המתפשטים במציאות:

חכמי הקבלה הקדומים אומרים, כי קבלה מסורה לאבותיהם כי זה האויר נחלק לג' חלקים, עליוני, ואמצעי, ותחתון. עליון ניתן לאשמדאי מלכא רבא דשידא, ואין לו רשות לא לקטרג ולא לחבל אלא ביום שני בשבוע, ואשמדי אעפ"י שנקרא מלכא רבה דשידא הוא תחת ממשלת סמ"אל, ונקרא שרא רבא כנגד אצילות של מטה, ואשמדאי תחת ידו וממשלתיו, ולילי"ת סבתא משמש בה סמ"אל, ואשמדאי משמש בלילי"ת זעירתא. ושני הכחות אלו עם בת זוגם, כל אחד מהם נולד עם בת זוגו דו פרצופין כאדם וחוה. ולילי"ת עולימתא כלתיה דאשמדאי היא ברתא דמלכא דשמיה קפצפו"ני שנבאר לקמן. ואמרו החכמים הקדמונים שסמ"אל השר הגדול נולד קנאה בינו ובין אשמדאי מלך השדים, על לילית שקוראים אותה לילית עולימתא שהיא בצורת אשה יפה מהראש ועד הטיבור ומהטיבור ולמטה אש לוהט, כי כאמה בתה שהיא בת מהיטב"אל אשת קפצפו"ני אם לילית עולימתא, ושתיהם אם ובת טרודות במלחמותם עם לילי"ת רבתא סבתא אשת סמא"ל:

ומתולדות אשמדאי ולילית אשתו, נוצר שר וגדול בשמים מושל על שמונים אלף משחיתים ומחבלים, וקוראים אותו חרבא דאשמדאי מלכא, ושמו אלפפו"ניאש, ופניו מלהטים כאש להבה, ועוד קוראים אותו גו"ר יהוד"א, פירושו מקטרג ומתגרה עם יהודא שהם שלשה שרים המלמדים זכות על יהודא ושמם, מלכי"אל, עטורי"אל, נשרי"אל. ובשעה שנולד אותו המשחית נולד ג"כ בשמים שר משורש המלכות הנקרא חרבא דמלכא משיחא, ויש לו שני שמות ואלו הם, משיחי"אל, כוכבי"אל. וכשיבא ויגיע הרצון אז יצא החרב מתערה ויתקיימו הנבואות כי רותה בשמים חרבי וגו', דרך כוכב מיעקב וגו':

החלק הב' קפקפו"ני , ואשתו צרעי"תא שמשתמש בה חצי שנה, וחצי השנה שמושו באשה אחרת ושמה סגרי"תא, והתולדות היוצאות מהם צורות משונות זו מזו, יש להם גופות והכרת פניהם בשני דמיונים בני צרעיתא כדמות מצורעים, ויש אומרים כי המצורעים בני נדה שמצטרעים לי' לכ' לל' למ' לנ' לס' לע' לפ' כדפירשו רז"ל, הם הנולדים מכח התולדה הזאת המגונה. ובני סגריתא הם אין להם הכרת פנים אלא כדמות מנוגעים, ומלחמה ארוכה ביניהם ורוחות רעות מתפשטות באויר, וכל הזיקין והזועות יוצאין מכח אלו התערובות, וממשלת אשמדאי ואימתו מוטלת עליהם, וממה שמתחדש עליהם הם מודיעים את שלמטה מהם:

החלק הג' הם המזיקים נבראים ומלובשים בכמה מיני צורות משונות זו מזו, יש מהם שצורתם צורת כלבים, ואם עון אדם גורם, והכלב המצוייר מזו התולדה הרעה יקרה באדם ונושך אותו, רפואתו קשה עד מאד להרפא, ולפעמים שמשתנה צורתו בעוונו כצורת הכלב ההוא, ומתחלף באותו הצורה ונובח וצועק ונושך וחוזר ונושך, ההוא אין לו רפואה עולמית, עד שימות וחוזר ומתלבש בערוב האויר ההוא בכח אותו הצורה, וזהו עונשו ואפיסתו, ועל זה הסוד התפלל דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ויש מהם שצורתם צורת שעירים צורת עזים, ומאלה היו רכב עז"א ועז"אל ושניהם לבדם צורתם דמות אדם ממש, וכשנפלו ממקום הקודש נתלבשו בכח זה האויר אשר עלינו, ונתלבשו בגשמיות בני אדם, ונחלש כח עליוני, וקבלו כח התחתונים, אבל התולדות שיצאו מהם היו גבורים בקומה יתירה ובגבורה חזקה מכל בני אדם. ויש מהם צורות אחרות כצורות בני אדם, מתולדתם מהם צורת אנשים ומהם נשים נראים לבני אדם, ואין ביניהם רק השקר והכזב, ויש להם קנאה מבני אדם וכוונתם לטמאם ולהכשילם, וכמעט היו מכלים ומשחיתים כל מה שנראה להם, לולי מדת המלכות המשילה מאצילותה שר ידיד וחביב לפני השכינה שמו יופי"אל שר הפנים, ולולי השגחתו ואימתו עליהם לא היו מניחים בריה בעולם, והשר הזה מכניעם ומשפילם:

והשר על חלק הג' הזה שמו קפצפונ"י ושם אשתו מהי"טבאל בת מטרד, והתולדות היוצאים ממנו מקפיצים בקפיצה אחת מקצה האויר ועד קצה האויר, וניתן להם רשות לפעמים להטיב ולהבריח הנזיקין מבני אדם, ומודיעים להם העתידות כשנראים להם בצורות בני אדם, ואין להם ממשלה לא בשקרים ולא בכזבים, והשואל מהם תמצא שאלתו כרצונו אם השואל ראוי לענות אותו, ואם לאו משיבים אותו בכח ההשבעה שהשביע שלא ניתן רשות לענות שאלתו. ולפעמים כפי הכח והממשלה הנתון להשר הזה קפצפו"ני מתחבר ומתדבק עם בת אחת אשר לו, ושמה לילית והיא אשת אשמדאי כנ"ל, וחיבתו הוא דבוקו בלילי"ת הזאת. ע"כ דברי הגאונים בקיצור מופלג:

שוב מצאתי בדברי המפרשים, שלשה כתות של מלאכי חבלה נבראו בעולם, ואלו הן, כת א' מהם נבראו כשבא נחש על חוה בערב שבת. והכת השני נברא מנגעי בני אדם, מהקרי שראה אדם הראשון כל אותם ק"ל שנה שפירש מחוה, וכך הם מתהוין מקריין של בני אדם. והכת הג' נבראו מהם, שהם פרים ורבים כדפירשו רז"ל, ששה דברים בשדים, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם, ואחד מהם שהם פרים ורבים כבני אדם, עכ"ל:

ובאמת בבראשית רבא, בפסוק כי היא היתה אם כל חי, קאמר א"ר סימון ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם, היו רוחות זכרים מתחממין בה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות באדם ויולדות ממנו, הה"ד אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, בנוי דאדם קדמאה ע"כ. ולפי דברי זה המאמר הם שתי משפחות, או אותם שהם מצד הזכר אדם גשמיי, או אותם שמצד הנקבה גשמי כמונו, ושתי המשפחות האלו הם מורכבות מאדם גשמי ורוחני רע, ויתדבקו זו בזו ויולידו, ואח"כ הם בהם מולידים אלו באלו. אמנם יש מינים אחרים רבים אבאר עוד בע"ה. ותחלה ראוי לנו לשאת ולתת בעניינם בענין אחר כמו שיבא בס"ד. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - טו

נהר טו - לבאר שמלאכי חבלה אינם השדים:

תחלת כל דבר נאמר שמלאכי חבלה אינם השדים, אלא הם מלאכים שלוחים שנבראו מכת החיצונים שהם משחיתים לחבל, ואלו הם לגבי השדים כמלאכים הקדושים לגבי בני אדם רחוקים מהם ומעולים, ואלו לא נבראו להתגשם כלל אלא מציאותם נמצאו לשליחות, ופעולות החיצונים על ידם יוצאת לפועל, ואלו אינם מתמעטין ולא מתרבין אלא הם במספר במפקד כמלאכים הקדושים, והם סוד התפשטות המרכבה החיצונית וכחותיה שאינם מתבטלין, אלא עומדים על משמרתם יוצאים ממציאותם המושרש למעלה ובאים לעולם לקיים גזירת הצורך העליון, והם פועלים ברוחניות כשאר הרוחניים, ובאלו אין אנו צריכין לתת ולשאת על מציאות הרכבתם ממה הם, מפני שנודע היותם מענין השורש והמקום שממנו נמצאו לקיים גזירת ההנהגה העליונה, מהם לפתות, מהם להעניש, מהם לחבל, הרי נמצאו מההיכלות העליונות, כפי כחם ועניינם מתפשט כח הנהגתם למטה, בהתפשטות סגולות המלאכים והשפעתם שאינם פועלים בפגישת גשם בגשם כלל, אלא פעולת השגחה והמשכת השפע:

אמנם יש לדעת אלו הכחות המתפשטים בעולם כיצד עניינם, אם הם למעלה מן הכוכבים או למטה מהם, כי בבחינה אחת נראה שהם למטה מן הכוכבים מפני ששליטת הכוכבים בעולם אינם עניינים רעים אלא טובים, כגון, צדק, וכוכב, נוגה, וחמה, ולבנה, שליטות טובות וכיוצא, אמנם שליטת שבתאי, ומאדים, שליטות רעות, א"כ משמע שהכוכבים למעלה מאלו, ואלו הכוחות יהיו מענין עץ הדעת טוב ורע לכך יצא מהם פעולות טובות ורעות. ובדרך אחרת קיימא לן שאין מזל לישראל ואינם תחת רשות כוכב, א"כ נמצא שאלו הכוכבים להנהגת הרעים ושואבים מהם [והם למעלה מהכוכבים]. ועיקר הנראה בזוהר שהכוכבים יקבלו מההיכלות הקדושים, דהיינו מהיכל לבנת הספיר מקבל שבתאי, ומהיכל עצם השמים מקבל צדק, ומהיכל נוגה מקבל מאדים, ומהיכל זכות מקבל חמה, ומהיכל אהבה מקבל נוגה, ומהיכל הרצון מקבל כוכב, ומהיכל קודש הקדשים מקבל לבנה, עם היות שלא נתפרשו שם כולם אלא חמשה מהם נראה שהוא הדין לכולם, אלא שסמך על המבין:

ובחיצונים בשבעה היכלות הנזכרים פירש ממש הם מקבלים מז' היכלות קדושים, כי כל הגזירות היוצאות מההיכלות הקדושים לדין כולם נתנות לכשנגדם, היכל נכח היכל, גם את זה לעומת זה, וא"כ עתה חזרנו על ענין שבעה ככבים ולא נדע ענין השפעתם ממה הם, אם מהקדושים אם מהחיצונים. ובספרי החכמות חכמת הצבה מצינו בטלסמאות עניינים שכולם נראים שהם עבודות זרות בחיצונים, וא"כ ראוי שנדע כיצד יהיה הענין הזה. ודרך קצרה נראה שמדור אלו החיצונים למעלה משבעה רקיעים אלו, שהם רקיעי הכוכבים, ודרך אלו הגשמיים יתפשטו בעולם כח אלו ואלו קדושים וחיצונים, כיצד קדושים לא יתפשטו בעולם בקדושה אלא דוקא בארץ ישראל ובחוצה לארץ בהתלבשות לבושי אוירי חוץ לארץ הטמאים, ולכך המלאכים כתות כתות, כת ארץ ישראל אינה כת חוץ לארץ, מפני שהכת היוצאת חוצה היא בחינת המלאכים שאינם חוששים בשום ענין לאויר חוץ לארץ הטמא, מפני הלבוש אשר להם להתפשט בחוץ, ואינם מטנפין עצמם, אמנם כתות ארץ ישראל טהורים וקדושים אינם יוצאים החוצה זולתי בגלות שכינה כענין שכתוב חילל ממלכה ושריה ממש שכינה שהיא נקראת ממלכה לא היתה יוצאת חוצה, וחילל קדושתה ושריה וגלתה שכינה ויצאה חוצה, ונתלבשה שכינה בכחות התחתונים החיצונים כאשר נתבאר לעיל בעין כל בס"ד:

ולזה תמצא שאויר ארץ ישראל קדוש משכן לקדושים, זולתי אותם החצונים שהם שליטות יצה"ר וגיהנם נחש עקלתון ונחש בריח, שבעה היכלות שולטים בארץ ישראל דוקא לפתות ולהחטיא ולהשטין ולענוש, שהם ד' פנים פני הנהגתם, אמנם שליטת מזון להנהיג ולפרנס אין ארץ ישראל תחת ידם וממשלתם כלל, אלא אויר ארץ ישראל טהור מצד זה כנ"ל בעין הארץ בס"ד, וגם מטעם זה אין ד' שליטת הנזכרים כ"כ חזקות להם בארץ ישראל כעניינם בחו"ל כנ"ל בעין הארץ בס"ד, וכנזכר בזוהר שמתי ארץ ישראל מתים ע"י סכין בדוק, דהיינו (ע"י) מלאך קדוש מתלבש באכזריות המות, ומתי חוצה לארץ מתים ע"י סכין פגום סמ"אל, הכוונה כי משליטתן בארץ ישראל אותה השליטה אינה דומה שליטתם בארץ כשליטתם בחוץ לארץ, ששליטתם בחוץ לארץ חזקה תקיפה יותר מדאי, ובארץ ישראל חלושה וקלושה עד שאפילו לענין יצה"ר אמרו זה לענין ירידת האבות לחוץ לארץ. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - טז

נהר טז - לבאר לפי זה הנזכר שליטת החיצונים בג' בחינות:

נמצא לפי הנזכר שליטת החיצונים בשלשה בחינות, הא' בארץ ישראל כנ"ל, שאינם שולטות אלא בבחינת חטא אדה"ר כנ"ל בעין גנים ובעין הארץ, ולזה שם ימצא:

המיתה, והחולאים, והיסורים, והתוכחות על עון, וכן העוני, והחורבן, והמפולת, וכיוצא מן הדברים המיוחסים עליהם כעין הקוצים והדרדרים, וכל שאר דברים המיוחסים לל"ט קללות שנתקלל האדם ואשתו והנחש והארץ, אלו לא תמלט ארץ ישראל מהם, על הדרך שהם נכנסות בארץ כנ"ל. הב' בחוצה לארץ שאין לך טובה או רעה בה שאינה מהם ע"י הנהגת השרים כדפי', ולא יוכל אדם לתפוס ענין בחו"ל שאין החיצוני שולט בו, זולתי בכניסתו לארץ יסתלק כח החיצוני ממנו ויעשה עפר ארץ ישראל קדושי. הג' עקר שליטתן אינה אלא במקום החורבן והשממון כגון המדברות החזקות, ארץ גזרה ארץ מלחה לא תשב, ששם שולט החיצוני לבדו בכח מזל מאדים ושבתאי לבדם והחריבו העולם:

ומן הטעם הזה תמצא מדור אלו השדים במקום מדברות וחורבות והשממה, מפני שאלו הם נמצאים מהם, לכך כל מציאותם לרדוף אחר המקום שיהנו מהכתרים העליונים ההם, ומן ההיכלות שמציאותם במקום החורבן כנזכר, עד שיש מי שפירש שהם נקראים שדים בעבור שמשכנם במקום שדות כגון המדבר, ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור. והנה ימצאו דירתם במקומות רבים משונים, וכל א' וא' כח לעצמו, הנה משכנם במקום המדברות ומקום שאינו דירת בני אדם, ונראה שבני אדם מחלישין כחם שאין שליטתם בישוב כמדבר וכל מקום שנעשה בו ישוב בני אדם כחם נחלש, וכן הם דרים בחורבות כדפירשו רז"ל בחורבה מפני המזיקים, וכן הם דרים במרחצאות מצד הטינופת, וכן דרים בבתי כסאות והם אלו שהם מצד צואה רותחת, וכן דרים בביבים ובמקומות המזוהמים כנזכר בגמרא, וכן הם דרים בבית המטבחיים מפני שמלאכת המקום גורם ענין שחיטה ודם ובשר וכיוצא. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - יז

נהר יז - לבאר משפחות השדים לגוייהם ומיניהם רבים:

הראשונים לכולם הם מלאכי חבלה והם מינים רבים, לפי מלאכות שיש לחיצונים לעשות, ואלו אינם שדים אלא רוחניים כנזכר, ולהם ולמיניהם שמות בתורה כגון, מזי רעב היינו ע"י שוד וכפן וכחותיו, לחומי רשף, וקטב מרירי, ושן בהמות, חמת זוחלי עפר, פח יקוש, דבר באופל יהלוך, קטב ישוד צהרים היינו קטב מרירי הנזכר, [ושן בהמות] שחל ופתן, כפיר ותנין, אלף ורבבה, רעה ונגע, פחד לילה, חץ יעוף יומם, דבר הוות, שעירים, ושדים:

הצורך לכל המציאות האלו פירשו בזוהר בפרשת בראשית, שהם נבראו לצורך העולם והיינו להוכיח בהם בני אדם, והיינו דכתיב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, מאן נגעי בני אדם אלו מזיקים, ואינון תיקוני עלמא לאלקאה בהו חייבי עלמא, ולכך הם נבראים מלמעלה, אמת שהם שמרי ההויות כמו שהשורש להם שמרי ההויות העליונות, כך התחתונים האלו שמרי ההויות התחתונות, והיינו דקאמר בזוהר דאינון זוהמא דדהבא והיינו שמרי הפעולות כלם שנבראו, והיינו ברא אלהים לעשות אלו מזיקים שממש נמצאו ממדת המלכות, כדרך שברא כל הנמצאים ברא אלו לצורך, וכמו שהשמרים העליונים הם לצורך קיום הנמצאות העליונות דהיינו כל פגם נתן ונשפע אליהם, כך שמרי ההויות התחתונות האלו הם קיום הנמצאות התחתונות שכל פגם נשפע אליהם כדי שיוכיחו בני אדם:

המשל בזה כאשר ישתבר לאדם כליו או יאבד פשתנו או יחריך גדישו, הכל מעזר אלו והם הנהנים מזה, דהיינו כאשר יפסד כל מציאות ויעשה העדר הם ממש נהנים משם, והרי תראה שיושבי מדבר היו נהנים מן המן ולא היו מוצאים הפסד, ובני אדם נהנים מן הלחם ומוצאים הפסד, והם רודפים אחריו ונהנים, וכן מכל הדברים יש בהם שליטה ומן הדבר השכוח מן הלב כגון:

המניח מעות אבשרא שאינו מדוד ולא שקול וכיוצא דלא צייר ודלא חתים ודלא מני שולטים בו, ומיסרים בני אדם ונותן להם, ולזה יש בהם הידיעה הזאת לדעת כמעט כל הגשמי הנעשה תחת השמים, כדי שירדפו אחר ההפקר והנפסד והדברים המסורים להם ויקחוהו ויהנו ממנו, ולזה נתייסד בהם האכילה כדי שיאכלו ברכת בני אדם ויקחו מזונם מן השדה ויאכלו את תבואתם, וזורעים ואוספים בני אדם ואינם אוכלים ואינם יודעים ממה בא , והוא מאלו שהם באין וגונבין כשניתן להם רשות להוכיח ולייסר את בני אדם, ולעולם הכל תיקון העולם. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - יח

נהר יח - לבאר משפחות השדים ממש:

הראשונים שאין בהם תערובות כלל הם אותם שנבראו בע"ש בין השמשות, שהם ההנהגה האלהית. אחריהם באו שניים מתערובת זכר אדם עם נקבותיהם שהיו מתחמות מהם. אחריהם באו שלישיים מתערובות חוה עם זכוריהם שהיתה מתחממת מהם. אחריהם באו רביעיים מתערובות אלו באלו שהם פרים ורבים כבני אדם. אחריהם באו חמשיים שהם מחממות בני אדם בקריין. אחריהם באו ששיים שהם מנעמה אמהון דשדים שהולידה מעז"א ועזא"ל. אחריהם באו שביעיים מאגרת בת מחלת כדפירש בגמרא. אחריהם באו שמיניים ממחלת עצמה כדפירשו הגאונים. אחריהם באו תשיעיים עוד בני לילית הרשעה כדפירשו הגאונים. אחריהם באו הנולדים מאדם וקין בשבע ארצות שהם מנשותיהם שנתגרשו עמהם. אחריהם הם נפשותם של רשעים שהם המזיקין והם משוטטות בעולם יחידות, אינם פרות ורבות ולא מתקבצות אל השדים:

ועתה נפרש משפחות האלו כדפירשו בזוהר והגאונים בס"ד. המציאות הראשון שהם אותם שנבראו בע"ש בין השמשות, הקשו בזוהר פרשת בראשית ואמרו, וכי לא היה יודע הקב"ה לעכב את השבת עד שיעשה להם גופות, ופירשו שאלו הם נשמות טמאות שהם מסטרא דשמאלא, ונודע קדימת הקדושה על החיצונית, ולכך הקדימה הקדושה והוציאה בסוד זיווגין עליונים כל בריות שנבראו במעשה בראשית, כשגמר כל מעשה בראשית של הקדושה התחילה החיצוניות להוציא גם כחותיה ובריותה, והם אלו המזיקים למשפחותיהם. ואלו היה הקב"ה מניחם שתגמר מלאכתם היתה החיצונית מתחזקת בעולם, מפני שגמר הויות וסיומן וחתומן בה, הרי היא שולטות בכל הנמצאות התחתונות, ומציאותם חותם הנמצאות היא כמו שהיא סוף המדריגות למעלה ברוחני גם היא תהיה סוף המדריגות בגשמי, ונמצאת שליטתה בעולם בכל ההויות, וזה ענין קשה שיטשטש העולם, ואי אפשר לאדם להתקדש, וכל ההויות הגשמיות מתפלגות על ידו, ולזה כאשר באה להוציא אלו הנשמות ורצתה להכלל בגשמיות ולהיות לה אחיזה בגשם, הקדים הקב"ה קדושת שבת, ונשארו בריותיה במציאות עצמה ואין לה אחיזה בגשמי כלל אלא מה שבני אדם פוגמין במעשיהם, ונתנו להם כללות בגשמיות, אמנם מצד עצמן אין להם כללות בגשם אלא הם סוד יסודות גרועים:

המשל בזה היסודות הגשמיים האלו אשר לנו ואשר במציאות העולם, כאשר יצאו מאת הקדושה העליונה סוד יסודות קדושים ונתפשטו לצאת אל הגשמיות הזה, עברו מדרך הקליפות, דהיינו ההעדר הקודם אל ההוייה המתפשטת ומתהות מעט מעט, ואין ספק שההעדר הוא משל החצונים שהם ההעדר והתהו והריק, ויתחילו משם ההויות לצאת אל המציאות, והיינו והארץ היתה תחלת הוייתה יסודתיה, תהו ובהו וחשך ותהום ד' יסודות יוצאים מהעדר אל הויה, והם הויה גרועה תחת ממשלת החיצונים נתפשטו עוד ובאו אל התיקון, ויצאו הנמצאות הגשמיות מהעדרם ונתבשל בבישול גמור פרי הויה גמורה אחת לאחת, עד שנאמר יהי אור וגו' עד שבאו לסוף הויותם בערב שבת בין השמשות, שהוציאו המדריגות הקדושות דרך היסודות הגרועים האלה כל מעשיהם אל הפועל וגמרו מעשיהן, התחילה החיצונית להוציא מעשיה ובריותיה הקשים מזיקין ומחבלים, והתח[י]לה לעברם דרך תוהו ובוהו וחושך ותהום הם על פתח יציאתם אל הגשם, ראה הקב"ה שאם יצאו יטשטשו העולם ואין ליסודות הגמורים המושרשים בקדושה קיום, הקדים השבת, אינו שחסר זמן אלא אדרבא קצר הזמן והוסיף מחול על הקודש כדי שלא יהיה זמן אל החיצונית להתגלם כלל:

ונמצאו הבריות הטמאות הויות לילי"ת וסמא"ל נשארו ביסודות תוהו ובהו וחושך ותהום ולא הגיעו אל הגשם, ואין להם קיום בו אלא בגריעות זה, ולזה הם יסודות קלים שלא נגמרה מלאכת גופן, ולזה הם בין הקדושה ובין החיצונית אל הגשמיות. יש להם דברים כאנשים, ודברים כמלאכים, כאשר נבאר. והנה בכל מקום שהחיצונית מתחזקת ותופסת בגוף קצת עד חצות הלילה ובמרחצאות ובבתי כסאות וכיוצא, יכולים להתגלם בגוף מטעם שיש לשורש שליטה בגשמיות ואז נראים לבני אדם ופעמים מזיקות. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - יט

נהר יט - לבאר שמצינו תערובות רוחניות וגשמיות אפילו במלאכים ובני אדם:

מצינו בתערובות רוחניים וגשמיים אפילו במלאכים ובני אדם, כדכתיב ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וגו', ופירש הכתוב ואמר וילדו להם, מורה שנתערב הרוחני עם הגשמי, וכן פירשו בזוהר בפסוק הרפאים יחוללו מתחת מים, שחציים אדם היה מת וחציים מלאך היה קיים, ולכך היו משליכין עצמן אל תוך הים להמית עצמן. וכן השדים יתערב יסודם ביסוד האדם ויעשה מהם ענין בינוני לא שד גמור ולא אדם גמור אלא אמצעי, אמנם אנו מודיעים הדבר בנעלם, שגם שם מבעיא לן היאך יתערב יסודי מלאך ביסודי אדם וכן יסודי שד ביסודי אדם:

והענין אלו המלאכים ברדתם יסודם הרוחני נגלם ונתעבה ביסודי העולם, מפני שאותם היסודות העליונים הם הם שורש לאלו העבים והגסים אשר לנו, ומפני רדתם נתעבו ונעשו גולמים גשמיים, גם אלו אשר למלאכים ברדתם יתעבו ויתגלמו ויעשו כאלו וישתוו אל בני אדם, וכיון שכולם מד' יסודות יתערבו אלו באלו, אלא שחלק יסודותיהם קיימים, ומפני שסוד סם המות המפסיד היסודות ומרקיבן דבק באדם מיום שנגזרה גזירת המיתה, אמנם אלו אין בהם סם הממית ההוא ולכן יתקיימו ולא ימותו. וכאשר יתערבו אלו באלו ימצא חלק היסודות המתים כמשא על חלק היסודות הקיימים, ולזה היו בוחרים במות וממיתים עצמם במים, מפני שאינו מיתת עצמן מאפיסת כחותם אלא הריגת עצמן, וכמו שישלוט זה בבחורי בני אדם כך ישלוט בהם אע"פ שהם קיימים ויהרגם וכן ממש נתבאר בזוהר. ויש שאמר שם, שהיו אוכלים מיני עשבים שהיה בהם סגולת המיתה לאותו החלק:

אם כן עתה מזה נלמוד לענין השדים, שהרי הם קרובים לבני אדם יותר מן המלאכים, שהם מתים כבני אדם ופרים ורבים כבני אדם ואוכלים ושותים כבני אדם, א"כ יתערב יסודם ביסודי אדם ויולידו. אבל הטעם שהם רודפים אחרי בני אדם הוא מפני שיסודותיהם גרועות שאינם בכלל אדם, וכל כוונתם להכלל בכלל אדם כל מה שיוכלו, ולכך יחפצו להדבק עם בני אדם, לא לכוונת זנות אלא לכוונת הנאה זו שהם חפצים להדבק אל בני אדם, ויש להם הנאה גדולה מפני שבני אדם מהיסודות הגמורים כלולים בשיעור קומה ואלו אינם בקומה גמורה מפני שהם רוחות בלי גופות, ואותם היסודות הם יסודות גרועים וכאשר יתערבו עם בני אדם יצאו משם תולדה בינונית:

אמנם מה שקשה להולמו באיזה בחינת דירתן ומה מציאות משכנותם, שהרי הם דרים עם בני אדם ואינם נראים באיזה מציאות משכנותם. ואני אומר שסוד תהו ובהו וחושך הגשמיים הם מקום עמידתם, וישכנו בכל מקום הגשמי שיגבר שם התהו והבהו והחשך, וענין זה יהיה בכל מקום אשר תפיסתם גובר שם ובאותו החלק הוא מקום משכנם. וצריך עוד לדקדק ענין אחר בהם ובזה נ"ל שיתיישב ענין גדול מן הדרוש הזה, בגמרא איתא שתפש שלמה לאשמדאי והיה אסור בכלי זכוכית ושם המפורש חתום עליה, והנה אחר שהתירו הניח כנף א' בארץ וכנף א' בשמים והשליך את שלמה ק"ך פרסאות, האיך ישכיל השכל ויתיישב לו שדבר גדול כזה יהיה בתוך כלי קטן ויהיה מצומצם אל שיעור זה, ועוד הרי היה מפיל כתלים כדפירשו בגמרא, ואיך מחיצה קלה מזכוכית יכבשוהו, ועם היות שיהיה כח השם החתומה בפיו סוף סוף הדבר קשה מאד, ועוד כזה מצינו מכניסים מלך ושריו באשישה ושואלים וכו', כל זה ענין אחד ודרך אחד:

והנה בזה יוכרח שהם מסוד התוהו שישנו במציאות, שהרי אלו היסודות אשר אנו בהם תחילה היה תוהו ואח"כ בוהו ואח"כ חושך ואח"כ תהום שהם ד' העדרים הקודמים אל המציאות הגשמי, ועדיין מציאותם קיים, שזהו שגילה לנו התורה היתה תוהו ובוהו וחושך, ואלו הם נמצאות קיימות שנבראו ביום הראשון ועברה הארץ דרך בם והולידה מציאת בוהו וכן כולם עד צאתה, ואלו ההעדרים דבוקים בה כעין רוחניות במציאותה בלתי מושגים, ובהם שמכנותם של שדים, וכאשר יגלמו עצמן מפני שיש להם כח להגלים עצמן בשעות הגרועות שמשליט החיצונים, כגון בחצות היום, ובלילה מתחלת הלילה עד חצות וכיוצא, ויש סיפוק בידם ליקח אדם ממנו ולהעבירו אל המציאות ההוא אל משכנותם, ועם היות שהוא לבוש גשם עב עכ"ז יש בידם כח לזככו אל ההעדר ההוא אל צרכיהם. וזה קשה מאד בעיני, כי בשלמא הם שהם מהתוהו יעלו ויגשימו עצמן, אמנם אנחנו שאנחנו גשם עב היאך יזככו אותנו אל התוהו לעבור אל משכנותם. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כ

נהר כ - במה שפירשו רז"ל אוכלים ושותים כבני אדם:

יש להקשות מה היא אכילתם וממה הם מתפרנסים, אם נאמר שזורעים וקוצרים, באיזה מקום זורעים ומה מציאת זרעם, אם הוא מאכילת בני אדם או בענין אחר. והנה בשתייתם פירשו במסכת חולין עד שיעברו המים הרעים וגו'. ובזוהר בבחינת אלו הדרים בארקא פירשו שזורעים וקוצרים, אמנם אלו אינם שדים אלא בני קין כנזכר שם. ואני שמעתי שאוכלים ממה שזורעים בני אדם וזה מארה המשתלחת בזרעים שיש להם רשות ליקח ברכתם כנ"ל:

אמנם אמרם ז"ל פרים ורבים ומתים כבני אדם, יש לדקדק מה מציאותם אחר מיתתם אם הם כבהמות שאין להם השארות או יש להם השארות, מפני שברעיא מהימנא נראה שיש מהם יהודים, וכן מעידים אותם העוסקים בחכמת השדים, שיש בהם מכל דעות העמים ואמונתם, ויש בהם יהודים ר"ל מאמינים באמונת ישראל, וחז"ל פירשו שאין מזכירים שם שמים לבטלה, ואפשר שהוא מצד עונש שיתענשו מיד ואין ראיה גמורה. והנה אין ספק שיש להם רוחות לילי"ת וסמ"אל, ויש בצד הקליפה הטובה המשועבדת אל הקדושה ומשתעבדין אל הכשרים שבישראל כמעשה דיוסף שידא, עם היות שיש שפירשו שהוא היה חכם בקי בחכמת השדים וכמעשה בן תמליון, והנה מצינו שעמדו לדין לפני רב פפא וקיימו גזירת דינו, ואפשר שכל זה מפני פחד עונש גופם וממיתתם וכליונם מכל וכל. אמנם נראה לי שאם נאמר שיהיה להם השארות יהיה השארותם דבקותם במקום הקליפה בבחינה ידועה שיהיה מרגוע לכשרים כעין חסידי אומות העולם. אמנם העידו קצת בני אדם שהשדים מתפללין, ואין תימה שכן פירשו בזוהר ביושבי ז' ארצות שיש מהם מצלין צלותא, אמנם מיושבי ז' ארצות אין לי שום ראיה מפני שנראה שהם בסוד הגילגול, אמנם השדים ממש יש לדקדק בזה:

ולפי הנראה מדברי הזוהר פרשת בראשית שהם רוחות, ודוחק גדול שנאמר שיתלבשו רוחות ברוחות וימות רוחם הגשמי וחלק החיים ישאר, אמנם יהיו כאותם הנבראים שבמיתתם אין השארות, אלא יכלה חיותם ככליון השלהבת מן הפתילה, מפני ליאות אותם היסודות הגרועים שאינם יכולים לסבול וימותו, ויהיה חלק החיים אשר להם נאסף כאסיפת יסוד האש אל יסודו, לא שיהיה בו דבר ממשות כרוח האדם שיש לו דבר ממשיי אחר מיתתו, והחיים ההם נשפעים להם מלילי"ת וסמ"אל רוח חיים, ונשלם אותו הרוח ונשלם גופם ומתים אותם היסודות וקוברים אותו לפי מה שהעידו העוסקים בזה, ואותם שיהיה להם יותר מזה יהיה אותם הבחינות הטובות שיזדככו כגון יוסף שידא וכיוצא, יקנו להם השארות מאותם החיים להתקרב אל בחינת חסידי אומות העולם בקרוב כנזכר. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כא

נהר כא - בביאור דברי רז"ל יודעים עתידות כמלאכי השרת:

הנה מציאות הידיעה הזאת ועניינה אינה ידיעה תלוייה בלימוד כעין ידיעת בני אדם שע"י הלימוד יודעים, אלא הידיעה הזאת סגולה בהם ממש. וראוי לדקדק מה היא חכמתם, ומהיכן מושפעת, ולמה היא גדולה מידיעת בני אדם, וכדרך זו הידיעה מצינו לגדולי ישראל כגון ר' שמעון בן יוחאי בעובדא דפני"אל וכמה עניינים אחרים, וכן לר' אלעזר בעובדא דההוא נחש וכיוצא, אמנם היה הענין תמיה גדולה ולחד בדרא וכיוצא, אמנם השדים חכמה זו מוטבעת בהם:

והנה בזוהר שאלו על ענין העופות מה טעם חכמה גדולה מצויה בהם , ותירצו מפני שהם פורחים באויר והם עומדים גבוהים מבני אדם והם קרובים אל החכמה העליונה לכך חכמה נראית בהם, ועתה לדרך זה נאמר שהחכמות הם ב' או חכמה פנימית או חכמה חיצונית, והנה מן הראוי שבני אדם לא יתחכמו אלא מן הפנימית מפני שהם קרובים אל הקדושה עשויים בצלם ודמות, ואלו היו כשרים היה חכמה פנימית עומדת בהם אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימית ואל החיצונית לא באו שאינה שלהם, אמנם השדים חכמים בחכמה חיצונית שהם בטבעם קרובים אליה מאד יותר ויותר מבני אדם הכשרים מן החכמה הפנימית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונית תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים אל ערך החכמה ההיא, ובני אדם רחוקים מהחכמה עליונה מפני שהיא גבוה מאד, ובחומר נתרחקו, ובעון נתרחקו מאד עד שנתעלמה מהם זולתי לאותן המזככין עצמן:

ואומר אני שהוטבעה בהם הידיעה הזאת מכמה טעמים, הא' שהיא סיבת קיומם שהרי אין מתקיימין אלא ממה שהם גונבים מבני אדם ורודפין אחר הגזל, ר"ל האדם שגוזל מחבירו או שחומס או שעושק יש להם שם שליטה, וכל דבר הנאבד בגזירת שמים להעניש האובד הוא מהם, וכל דבר הנשבר או כל דבר הנפסד וכיוצא בהם הכל רודפים אחריו, ומארה המשתלחת בזריעה שאינה מתברכת לסיבת עון היא מהם וכל כיוצא, וכל הנקרע והנפסד כדפירשו בגמרא הני מאני דרבנן דבלו וכו', הני ברכי דרבנן וכו', אם כן בהכרח גמור צריכין ידיעה ללכת אל מקום הצריך להדבק בו, וצריכין ההתעופפות כדי שימצאו מכונים בכל מקום הצורך, ואלמלא יחסר להם הידיעה לא יוכלו לדעת מקומות אלו להיותם נמצאים שם לבקש דבר דלא צייר ולא חתים, אלא שמתוך אותו הידיעה הם הולכים לריח הענין ההוא עד שמוצאין אותו כההוא עובדא דפרק כל הבשר. אמנם אופן ידיעה זו עיין במה שכתבנו בעין יעקב נהר כ"ו. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כב

נהר כב - בביאור ענין מה שפירשו בפרשת בראשית שיש להם אימת השם, וכן פירשו בגמרא בענין אשמדאי כשאמר לו שמא דמרא עליך פחד ועמד:

ופירשו בזוהר הטעם מפני שאלו פגומין דהיינו שאין שלימים בגוף, והענין שהאדם בעולם הזה, גופו מהשכינה דהיינו דמות, והרוחני מן הת"ת דהיינו צלם, ואלו לא נבראו בעת הזיווג דהיינו בעונת שבת אלא בין השמשות לא מזכר כראוי, מפני שהוא כעין קרי כיון שלא היתה שם נקבה כלל, והיינו שנשארו פגומין מלמטה לא נשלמו בגוף מלמעלה לא נקשרו בזכר, מפני שאין אותיות יה"ו עולם הזכר שורה אלא במקום שהשם משתלם בו, וכיון שאלו אין בהם אות ה' שהיא גוף, אין בהם אותיות יה"ו שהם הרוח, ונשארו עזובים אין להם חלק לא מזה ולא מזה, ומפני פגימה זו אינן בשם הוי"ה ולא תופסים בו, ולזה כל אותן שהם נתפסים בשם הוי"ה הם נהנים מהשם מפני שהם משורשים בו, אמנם אלו שאין להם חלק בשם הוי"ה ובקדושה נבהלין ממנו, ומיד כששומעין את השם נבהלים ונחפזין ואינם יכולין להתעכב בשמעם יראתם ופחדם, ולזה מכל מציאות השם בורחים ממנו ונרתעים ממנו שהוא דבר שאין להם חלק בו:

גם פירשו רז"ל שאין להם שער בראשם, בפסוק ויחרד האיש וילפת, לפי שחשב היותה שידה, וכשראה בשערה הכירה שהיתה אשה, והיינו וירא והנה אשה שוכבת מרגלותיו. במה שפירשנו כאן ניחא שהשערות הם סוד אחיזת האדם למעלה שהם שרשים שהאדם משתרש בעולם העליון, ואלו עזובים מלמעלה ועזובים מלמטה ולכך אין להם שער להראות שאינם נכללים בשערין דמלכא, דתמן אשתרשן בסוד המחשבה העליונה כל אותם שהם קדושים ולא עזובים. אמנם קשה דגבי קללות חוה אמרו שהיא מגדלת שער כלילית, נראה שלילית יש לה שער, וזה הפוך הנזכר, וי"ל שלילית היא קליפה ואינה שידה ולכך היא מושרשת למעלה, אמנם השדים אינם קליפות אלא ענין נפרד שאפילו שורש בחיצונים אין להם, ולכך לילית יש לה שער והשדים אין להם שער וזה דווקא בממשות היד דרך כאשר ימשמשו האדם, כי להדמות הם מתדמין בעלי שער, אלא כאשר יסתפק צריך למשמשן בידים, והם כולם קרוחי ראש. ועוד גופם אינו כגוף האדם כלל למשמוש הידים, מפני שבשר אדם הם מד' יסודות מבושלים ואלו הם רוחות, לכך כשהאדם ימשמש בהם ימצאם כי משש באפילה דבר קר רך שאין בו ממשות אדם, ואפילו שיתקשה למשמוש ידים יהיה קר כאבן שאין היסודות בו שלמים כשלימות יסודות האדם וממשותם. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כג

נהר כג - לבאר ענין השדים שהם מתערובת אדם ממש:

פירשו בזוהר פרשת בראשית, שיש כח אסכרה שהיא לילית זעירתא ולא לילית רבתא שהיא נבראת ביום שני אלא זעירתא, והיא כח מתפשט מהיכל שלישי מפתח רביעי, וזה הכח רודף להדבק אל בן זוג, ונדבקה אל האדם עד שראתה שלא היה לבדו אלא אדם וחוה בצלעו ביפיה, ברחה משם ונתמנת על סוד מיתת הקטנים כמו שפי' שם, כשנולד קין נראה אנפי זוטרא והיא חשקה ולא יכלה להדבק בו מפני שאינו מאותם המתים בקטנות, וכשנתגרש מאשתו נזקקה לו והולידה ממנו מין ג' ממיני השדים שהם מתערובת קין ולילית זאת, ואלו הם מין אחד שהם זכרים בני אדם וצד הנקבה שידה , ועוד יש כאלו והם למטה מאלו, שאלו הם עליונים מפני שאמם לילית זאת ויש אחרים שהם משדות נקבות שהיו מזדווגות לאדם כל אותם ק"ל שנה שפירש מאשתו, אמנם עדיין הם צד הזכר אדם וצד הנקבה שד, חוה ג"כ עשתה כמוהו והולידה מהשדים זכרים והיינו קראי הנקבה, ועיבורה מצד הזכר שדים ומצד הנקבה בני אדם. אמנם זה מעט, עד שנולדה נעמה ומצד יפיה טעו אחריה עז"א ועזא"ל בתחילת שמושם, ועליה נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ולמדוה להתהפך מגוף אל צד מלאך ונעשה כעין שידה יפה מאד, וכל מה שילדה מהם בהתחלה הם שדים מפני שהם דומים למלאכים ודומים לבני אדם, צד הנקבות אדם וצד הזכרות מלאך, והקב"ה שומרה כדי להעמידם עמה בדין כדרך שהם עתידין לעמוד בדין, ולכן הם עומדים בהרי חושך, ועדיין הארורה הזאת מחטיאה בני אדם, והיא שידה אם השדים ויולדת שדים, שהיא ולילית כל אחת לעצמה מזדקקות לבני אדם. והענין שסוד אותם שני כחות העומדים בארקא שהם נקראים עפריר"א וקסטי"מין ומעוררים אותה בכל לילה, והיא מתפשטת בעולם מצד אחד ולילית מתפשטת מצד אחר, ומשחקת עם בני אדם בחלום ומחטיאה אותם בקרי:

והענין כיון שהאדם מהרהר ביום אותו הרהור דבק בנפש, כיון שהם פוגעות בנפש הפגומה מיד יורדת ומחטיאה בגוף באותו הרהור, ועל כזה הזהירה התורה ונשמרת מכל דבר רע, כדפירשו רז"ל שלא יהרהר וגו', והיינו מכל דבר רע אפילו אלו הרעות כ"ש הגדולים קליפות קשות, אלא מכל דבר רע שהם לילית זעירתא ונעמה, וכיון שהם באים על האדם תופשין בו ממש וענשין אותם שיהיו שופכים זרעם, והם נהנות שם ברוחניות מאותו הטיפה, ובזנות ההיא מולידים משם שדים רעים, ואל תחשוב שנברא דבר לבטלה שהכל היה לצורך העולם. והנה האדם המהרהר חוטא, וכשהוא מתענג בלילה בחלומו, אלו לא היה דבר מה היה עונש החוטא, לכך עושה הקב"ה דבר זה בעולם שכל אותם המנבלים פיהם בדבור רע וכן אותם המזנים במחשבה יענשו ע"י אלו, שהם נזקקות אליהם ומולידים בנים אלו הנקראים בנים זרים, והם המענישים האדם בפתח קברו, ועל זה נאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וגו', והם שני מינים שברא הקב"ה בעולמו להחטיא בני אדם אלו החוטאים כפי מציאותם, אם בהרהור, אם בהסתכל בדבר רע, כל אחד ואחד יש לו עונשו, להבין ולהשכיל בני אדם שאין הארץ עזובה אלא יש דין ודיין על כל המעשים, אפילו על דיבר הקל או המחשבה או הסתכלות הקל, והיינו בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, אוי לו לאדם נוח לו שלא נברא:

וכאשר רואים בני אדם ישנים לבדם אלו הם מסתכנים בעצמם, שאז ממש היא באה וקופצת עליהם ומחזיקין בהם ומחטיאים אותם בזנות, פעמים בחלום, פעמים בהקיץ מביאים לו אשה נאה מבנותיהם מקושטת, ואוחזת בו ואומרים שהיא נשאת לו להחטיאו להוליד בנים זרים הרבה מאד, לכן יש לאדם ליזהר שלא לישן בבית יחידי כלל:

והנה על סוד אלו ירד שלמה ובדק ואמר, אל גנת אגוז ירדתי, דהיינו סוד קליפות האגוז, וראה והסתכל בכל אותן הרוחות והשדים ולילין שהם קליפות, וידע שכל עונג אלו ועידונם אינו אלא להדבק אל בני אדם, כמה מינים ממינים שונים שהם יוכלו להחטיאו, ברצונו ושלא ברצונו בהקיץ ובחלומו, ברצותו להדבק ליהם, ובהיותו במקום סכנה או לבדו בחורבות או בשדות בלילה כשהוא יחידי, זה הכל מאת הארורה הזאת הקליפה הזאת הרודפת אחר בני אדם ומענגת אותם ומתענגת עמהם לרעתם, והיינו תענוגי בני אדם שאמר שלמה שהם המתענגים בשינה בחלום הלילה, שהם עושין שידה ושידות ע"י התענוגים הרעים שהם הקריין, והם מזומנים לרעתו להענישו, זולתי אם יקדים רפואה למכתו יבטל המשחיתים בתשובה ומעשים טובים ויסורים ותוכחות ויברח מיד הארורה הזאת. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כד

נהר כד - בביאור מה שפירשו בזוהר בראשית במעלי שבת כל רוחין וכל עלעולין דשדין וכל סטרא דמסאבא כולהו טמירין ואעלין בעיני דרחייא דנוקבא דתהומא רבא ע"כ:

ויש לדקדק שאם כדבריהם היה ראוי שלא ימצאו שדים בעולם, ואינו, שהרי נמצאים והחוש יכחיש הענין, ועוד בפירוש פירשו רז"ל שלילי שבת ישנן בעולם והכי איתא בזוהר. וי"ל שהמינים הם רבים, ואותם שהם נבראים בע"ש מלמעלה הם אותם הנאספין שם שאינם מתפשטים אלא להזיק , ועתה עת מנוחה בטל כחם. אמנם יש אחרים שהם אותם המורכבים מבני אדם, ואלו אינם מתקבלין שם אלא הם עומדות במדור שלהם מקומות שהם מחזיקים בהם לדירתם:

אמנם אותם מה שאמרו שהם נאספין בעינא דרחייא דנוקבא דתהומא רבא וגו', נראה שאי אפשר ממש נוקבא דתהומא רבא שהוא לצפון פתח היכל לבנת הספיר, ששם ראש הנחש והקליפות העליונות, ומי יעלה אותם שם והם קטני קטנים למטה, אלא הענין הוא שלא אמר בנוקבא דתהומא סתם דהיינו נקב צפוני לפתח היכל במדור הראשון, אלא אמר בעינא דרחייא, לפיכך נראה שלצד צפון באויר העולם יש נקב בציר הגלגלים שהנקב ההוא הוא צד מדור אל האחרונים התחתונים, ועל הכחות אשר שם נאמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, והיינו שהשפחה לילית ובכור שלה הכח המתפשט ממנה שהוא אחר נקב זה שהוא בציר הצפוני, בענין שהוא סוד הרחיים ששם המקום מתפשט הרחיים, כמו שיש שחקים אל הקדושה שהם קדושים בסוד היכלי עצם השמים ולבנת הספיר שהם ירכים נכחיים לנצח והוד כנודע, כך יש המדריגה הזאת רחיים אל החיצונית, ויש נקב בצד צפון ליכנס שם ולהיות שההיכלות האלו הקדושים מתפשטים מהם כל הכחות הקדושים לכן משם מתפשט הקדושה ביום השבת על כל המציאות, כיון שאלו מתפשטין אלו הריחים ההפכיים אוספים צבאותם שהם רוחין ועלעולין ושדים, והם מצמצמין עצמן בנקב זה שבצד צפון בעולם התחתון, דהיינו שנכנסים אל מקומם והאויר העולם נתקן:

ואם נפרש שזה הנקב דוקא בארץ ישראל, ואויר ארץ ישראל בלבד הוא המתקדש, יבא היטב נקב זה ממש לצפונה של ארץ ישראל, שהשפחה החיצונית שם מבחוץ שאינה נכנסות לארץ ישראל, אלא כחותיה נכנסים להוכיח וליישר את בני אדם בחובם, אבל כיון שבא השבת נטמנים כנודע, סוף דבר עינא דרחייא הואא למטה ואינו עין נוקבא דתהומא כנזכר. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כה

נהר כה - לבאר ענין מה שפירשו רז"ל שכל אותם ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו, היה הוא מוליד שדים עם נקבות חיצוניות והיתה חוה מולידה שדים עם רוחות זכרים:

בזה יפול לב אדם עליו ויאמר מה תשובת אדה"ר וחסידותו וכן תשובת חוה שהיו פורשים עצמן מן ההולדה העיקרית הטבעית שעליה נבראו, והיו עושים בנים זרים שעליהם נאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו:

ובזה פירש בזוהר בראשית טעם נאות, והוא כי בעת שחטא אדם הראשון וחוה הטיל בהם הנחש זוהמא, ומחמת אותה הזוהמא הולידו את קין מכל וכל רע, והבל שיצא טוב עכ"ז היה פגום קצת, מפני שכל מקום שאותה הזוהמא היתה מכשכשת בהם לא היה אפשר שיולידו הולדה הראויה, לכך הסכימו שניהם לפרוש זה מזה עד שאותה הזוהמא שהיא שאובה בהם תתעכל, וישארו גופם טהורים להוליד בצלם ודמות כמו שהיה אח"כ, דכתיב ויולד בדמותו כצלמו, ולזה כל אותה הזוהמא שהיתה בו היתה מתעכלת , ומצד אותה הזוהמה שהיתה מתעכלת והולכת היו יוצאין אותן התולדות הרעות, ואלו הולידום בזיווג אדם וחוה היו מגשימין הקליפות ונותנין להם מציאות בגוף, כדרך שנתנו לה בקין שהיא קינא דמסאבותא ומדור השדים והרשעים שבעולם הכל מאתו כנזכר שם, ולכך אמרו מוטב שהזוהמא הזאת תתעכל ותטהר מעצמה ע"י אונסין, והיו הם רוחות רעות בלי גשמיות כלל ממה שיולידו רשעים מטרטשין העולם ומאבדין אותו, כדרך שהיה קין וכל תולדותיו, ולזה אדרבה קדושה גדולה היה באדם וחוה ופירשו ועיכלו אותה הזוהמא על ידי המציאות ההוא, וכאשר השלימו לטהר אותה הזוהמא וראו עצמן טהורים מאותה הזוהמא ויצה"ר הפגום, נתלבשו קנאה זה בזה ונזקקו והולידו את שת שממנו היה וקיום העולם ותקונו, וקודם לעת ההוא לא היה שעת זווגם כלל:

והיא היא סיבת הקריין שימשוך האדם על עצמו זוהמא במחשבה ודיבור שאינו הגון, ואם יתחמם האדם מתוך חימום לילית ויתעורר לאשתו יוליד דבר שאינו הגון מן הטעם הזה, מפני שאותה הזוהמא נתעוררה בו, ואם יקררנה יטהרנה ויעבירנה מעליו ואח"כ יתעורר לביאת מצוה ויוליד בן כשר, ואם לא יזהר בזה אלא שיעורר זיווגו בטומאה על אשתו אותה ביאה זוהמא נתערב בה, ויוליד א' משתים או בן עשוק שהוא מאותם הנשמות העשוקות מיד לילית וימות גמול מחלב או עתיק משדים, או יוליד בן פריץ שהנפל טוב ממנו, מפני שאותו הטומאה אינה מתעורר לאדם אלא מצד הפריצות שהאדם נהג בעצמו ע"י הרהור או דיבור, כדכתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, וכיון שלילית רואה מיד היא מזדמנת לקבל את שלה, לכך הזהירות לטהר המחשבה והדיבור ושלא לתת חלק אל הטמאה הזאת שלא ישלוט באדם, ולא יוליד בחוץ זוהמת הנחש אלא יעכלנו בכל יכלותו בטהרת הלב. וכך היה עושה אדם שהיה מטהר מכמה צדדים בתשובה וסיגוף, וקריין המוכרחים שלא היה רוצה להוליד כעין קין בן פריץ, או כעין הבל בן עשוק, אלא המתין עד שנתקן מעיינו והוליד בן צדיק בן קיימא, וזהו טעם אל אדם ואל קריו ואל חוה ואל קרייה. ורמזו זה בפרשת בראשית שם, באמרו מאה תלתין שנים אתפריש אדם מחוה, וכל אינון מאה תלתין שנין הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא, בגין ההוא חילא דזוהמא דהוה שאיב ביה, כיון דאעדי מיניה ההוא זוהמא תב וקני לאתתיה ואוליד בר וגו'. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כו

נהר כו - לבאר כי ג' נשים ממונים על הקריין להחטיא בני אדם:

הא' לילית זעירתא, אותה שנזדמנה לאדם כנ"ל, והיא ממש מזוהמת סיגי הזהב כשאר כחות הטומאה נמצאת מן החיצונים העליונים, ולה שתי מלאכות, הא' לפעול אסכרה ברביי על זרע האדם, הב' להטעות האדם לחממן לדבר עבירה, ונוטל מהם זוהמא ומולידה בנים זרים, ואל יעלה בדעת שהיא נוטלת הטפה הגשמיות ממש אלא החימום שהם מחממין עצמן לדבר עבירה היא נוטלת, ומאותו החימום היא מולידה זרים וכחות רעות שמורים להעניש בהם האדם לעת תמוט רגלו, וי"א בשעת כניסתו אל הקבר, אם לא תקן בתשובה, שע"י התשובה מעכל הזוהמא ההיא כולה ומטהר:

הב' היא אחות תובל קין נעמה, שהיא אם השדים, וזו היא זונה שזנו בה וטעו אחריה בני אדם ושדים ומלאכים מפני יפיה, ומאתנן זונה יצאה ואל אתנן זונה עמדה שהיא מזרעו של קין מדור הרשעים והשדים, ואותה הזוהמה עמדה ונתחזקה בה ועליה נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טובת הנה, וטעו אחריה, ועם היות שהיה ראוי שתמות אפילו נאמר שהיא שידה הרי הם מתים כבני אדם, עכ"ז הקב"ה מעמידה להעמידה בדין עם כל הזונים אחריה והם עז"א ועזא"ל, וכאשר יעביר רוח טומאה מן הארץ יעביר זאת בכלל כל רוח הטומאה:

הג' אגרת בת מחלת, היא ג"כ אם השדים כך פירשו בזוהר פרשת בראשית:

ואלו הנשים אשר אמרנו לאו דוקא הם אלא מבנותיהם שהולידו ומבניהם הם נזקקין והם חייליהם להטעות בני אדם, בזה שהם רבות מאד מאד כולם להטעות ולפעול הרעה הרבה הזאת, וזהו פירשו שם בפי' דאמרת נעמה אימן דשידין הות ומסטרהא אתיין כל אינון דחייכאן בהו ועבדי להון בעלי קריין. וקודם לזה א"ר יצחק בר נש כד איהו בחלמא אתיין רוחין נוקבין וחייכן ביה ואתחממין מיניה ואולדין לבתר רוחין, וכולהו נגעי בני אדם אקרון ולא מתהפכין אלא לדיוקנא בני נשא ולית לון שערי ברישא. ירצה שיש מיני שדים שמתהפכין לחתולין ויש לשעירים וכיוצא, ואלו שהם מהקריין כיון שעיקרם צורת אדם אינם מתהפכים אלא לצורת בני אדם בלי שער ראש, וזהו דכתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, אפילו בהאי גווני רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא, ומתעברין מנייהו נשי עלמא ואולידין רוחין וכולהו נגעי בני אדם אקרון, מפני שהם מזומנים לעשות נגעים לבני אדם, ועל זה נאמר ונגע לא יקרב באהליך. ונ"ל שהם המזדמנים לבני אדם לשבור כדו ולשרוף גדישו או להחריב ביתו ולשפוך יינו, וכיוצא באלו העניינים הקטנים הבאים לאדם בגרמא כאלו ביד עשאום, והם אלו המופקדים על כך מתקרבים אל אוהל האדם ואל משכנותיו להחריבו, במה שאפשר ברשות ושלא ברשות כשהוא מוציא מפיו דבר תקלה:

ולזה צריך כל בר ישראל ליזהר ולהשמר בכל לילה ולילה בעת שכבו להציל נפשו מכל המזיקין ומכל רוחין בישין הנזכרים, ולהרחיקן מעליו ומסביבות מטתו, וק"ו משלמה מלך ישראל שהיה אדון החכמים ומושל על השדים והיו תחת רשותו, ועכ"ז הוצרך לתקן ולסדר מטתו בסוד גדול כמו שנבאר בס"ד, כדי להנצל מפחד בלילות מפחדן של מזיקים ורוחין בישין הנקראים לילית על שם ששולטים בלילות, ואם שלמה כך ק"ו לכל אדם, ולכך צריך ליזהר ולומר סמוך למטתו הסדר אשר נזכור בס"ד:

אמנם ענין מטתו של שלמה יש בו סוד גדול, וכל מה שיש לנו רשות לפרסם נפרסם. דע כי מטתו של שלמה היתה חמש אמות אורך, וחמש אמות רוחב, ועשר אמות קומתה, והיתה מרובעת בארבע זויות לארבע רוחות העולם. וסגורה מארבע רוחותיה. וכל רוח ורוח היה בו ט"ו דפין, וכל דף ודף רחבו שני טפחים, באופן שבכל ג' דפין היה ברחבן שיעור אמה אחת, נמצא בכל הט"ו דפין חמש אמות. ועל קומת העשר אמות מכסה מלמעלה סוגר כל המטה לגמרי. וגובה קרקע המטה אמה, נמצא מהמטה עד הגג שהוא המכסה הנזכר תשע אמות. והיתה סגורה מג' רוחותיה לגמרי שהם רוח מזרחי ורוח דרומי ורוח מערבי, ובכל אלו הג' רוחות היו כל הט"ו דפין שבכל רוח ורוח שלימות כל דף ודף ארכה עשר אמות, ומהט"ו דפין שברוח צפוני הי"ב מהם הסמוכים לרוח מערבי היו שלימות כל דף ודף מעשר אמות , אמנם הג' דפין הסמוכות לרוח מזרחי היתה כל אחד ואחד חתוכה לשלשה חתיכות עד"ז, אמה אחת מהדף סגורה מלמטה שהיא שיעור קומת גובה המטה, ושיעור ששה אמות הם שיעור קומת הפתח, וג' אמות העליונות סגורות, נמצא שהיה לה בכל ארבע רוחותיה ששים דפין שהוא סוד ששים גבורים כאשר יתבאר בס"ד:

ודע שהמטה עצמה ר"ל קרקעותה היתה מששה דפין, וכל דף ודף ארכו חמש אמות שהם שלשים טפחים, ורוחב הדף חמשה טפחים, נמצא בכל הששה הדפין שלשים טפחים מרובעת ארכה כרחבה, וגובה המטה מן הקרקע אמה. והמטה סגורה מארבע רוחותיה. וחלולה מתחתיה גבוה אחת אמה חסר עובי הדף. והיו מציעין בה שמונה עשר כרים, וכל כר וכר ארכו חמש אמות, ורחבו ארבע, ובכל הי"ח כרים היה גובה שיעור שלש אמות, וממעל לכרים עד גג המטה היה גובה ששה אמות. וגג המטה ששה דפין, וכל דף ארכה חמש אמות ורחבה חמשה טפחים, נמצא שהיו שם ששים דפין סביב המטה מארבע רוחותיה. וכל דף ודף ארכה ששים טפחים, ורחבה שתי טפחים, נמצא קו המקיף המטה מארבע רוחותיה שיעור מאה ועשרים טפחים שהם עשרים אמות. וכל הדפין שהיו במטה בכל הששה רוחותיה היו ע"ב, כסדר הזה, ששים בארבע רוחותיה, דהיינו ט"ו בכל רוח ורוח, וששה למעלה וששה למטה הרי ע"ב:

והס' דפין שבסביב המטה מבחוץ היו השבעה אמות תחתונות חלוקות בלא חקיקה, והשלשה אמות עליונות חקוקות עד"ז:

בדף האמצעי שברוח דרומי היה בראשו אות יו"ד, ולמטה ממנו א"ל, ולמטה ממנו חסד, ולמטה ממנו אברה"ם, ולמטה ממנו ארי"ה, ולמטה ממנו מיכא"ל, ולמטה ממנו מים:

ובדף האמצעי שברוח צפוני היה חקוק בראשה אות ה"א, ולמטה ממנו אלהי"ם, ולמטה ממנו פחד, ולמטה ממנו יצחק, ולמטה ממנו שור, ולמטה ממנו גבריאל, ולמטה ממנו אש:

ובדף האמצעי שברוח מזרחי היה חקוק בראשה אות וא"ו, ולמטה ממנו שם ידו"ד, ולמטה ממנו תפארת, ולמטה ממנו ישראל, ולמטה ממנו אדם, ולמטה ממנו אוריא"ל, ולמטה ממנו רוח:

ובדף האמצעי שברוח מערבית היה חקוק בראשה אות ה"א, ולמטה ממנו אדנ"י, ולמטה ממנו מלכות, ולמטה ממנו דוד, ולמטה ממנו נשר, ולמטה ממנו רפא"ל, ולמטה ממנו עפר:

ודע שבששים דפין שבסביב המטה היה חקוק ששים אותיות שבברכת כהנים, על כל דף ודף אות אחת כאשר יתבאר. ותיבה אחת על כל דף ודף מהפרשה י' של יברכך, בדף האמצעי שברוח דרומי למטה מתיבת מים, ולמטה ממנה תיבה ראשונה של קרית שמע, ולמטה ממנה תיבה ראשונה משיר של פגעים מלת יושב, ולמטה ממנה משנה ראשונה מספר יצירה, ולמטה ממנה מסכתא ראשונה מששים מסכתות משיתא סדרי משנה:

ובדף הט' שברוח דרומי הנזכר ב' של יברכך, כנגד י' של יברכך שהיא בדף השמיני הנזכר, ולמטה מאות ב' של יברכך ישראל משמע, ולמטה ממנו תיבה שנייה משיר של פגעים שהיא בסתר, ולמטה ממנו משנה שנייה מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שנייה משיתא סדרי משנה:

ובדף י' שברוח דרומית הנזכר, ר' של יברכך, כנגד ב' של יברכך שהיא בדף ט' הנזכר, ולמטה ממנו תיבה שלישית של ק"ש שהיא ידו"ד, ולמטה ממנו תיבה שלישית משיר של פגעים שהיא עליון, ולמטה ממנו משנה שלישית של ספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שלישית משיתא סדרי משנה:

ובדף הי"א שברוח דרומי הנזכר, כ' מיברכך, ולמטה ממנו אלהינו משמע, ולמטה ממנו בצל משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה רביעית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא רביעית משיתא סדרי משנה:

ובדף הי"ב שברוח דרומי הנזכר, ך' מיברכך, ולמטה ממנו ידו"ד משמע, ולמטה ממנו ממנו שדי משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה חמישית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכת חמישית משתא סדרי משנה:

בדף י"ג שברוח דרומי הנזכר, אות י' של הוי"ה, ולמטה ממנו אחד משמע, ולמטה ממנו יתלונן משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה ששית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא ששית מששה סדרי משנה:

ובדף הי"ד שברוח דרומי הנזכר, אות ה' מהוי"ה, ולמטה ממנו מעלה משמע, ולמטה ממנו אומר משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה שביעית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שביעית מששה סדרי משנה:

ובדף ט"ו שברוח דרומי הנזכר, אות ו' מהוי"ה, ולמטה ממנה תיבת מטה משמע, ולמטה ממנו לידו"ד משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה שמינית מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא שמינית מששה סדרי משנה:

וכאן מתחיל רוח מערבי:

דף א' מרוח מערבי, אות ה' אחרונה מידו"ד, ולמטה ממנו מלת מזרח משמע, ולמטה ממנו מחסי משיר של פגעים, ולמטה ממנו משנה ט' מספר יצירה, ולמטה ממנו מסכתא ט' מששה סדרי משנה:

דף ב' מרוח מערבי, ו' מוישמרך, מלת מערב משמע, ומצודתי משיר של פגעים, משנה עשירית מספר יצירה מסכתא קצוות מעלה ומטה מזרח מערב צפון דרום, נמצא שבפסוק ראשון כלולים בו י"ב תיבות ששה מן הפסוק וששה תיבות מן הששה קצוות, הרי י"ב תיבות, וששה בפסוק בשכמל"ו הרי י"ח, כמנין ח"י, ומ"ב תיבות בפרשה ואהבת עד ובשעריך הרי ס' וס' תיבות משיר של פגעים מן יושב בסתר עד מחסי. ומשנה א' מסדר משניות שבספר יצירה. ומשנה א' מששה סדרי משנה. וזה סדורן וכו' ובכ"י מובא להלן:

עשירית מששה סדרי משנה:

דף ג' מרוח מערבי, אות י' מוישמרך, מלת צפון משמע, אלהי משיר של פגעים, משנה ראשונה מפרק ב' מספר יצירה, ומסכתא א' מסדר מועד:

דף ד' מרוח מערבי, ש' מישמרך, דרום משמע, אבטח משיר של פגעים, משנה ב' מפרק ב' מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר מועד:

דף ה' מרוח מערבי, מ' מוישמרך, ברוך משמע, בו משיר של פגעים, משנה ג' מפרק ב' מספר יצירה, מסכתא שלישית מסדר מועד:

דף ו' מרוח מערבי, ר' מוישמרך, שם משמע, כי משיר של פגעים, משנה ד' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר מועד:

דף ז' מרוח מערבי, ך' מוישמרך, כבוד משמע, הוא משיר של פגעים, משנה ה' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר מועד:

דף ח' שהיא דף האמצעי שברוח מערבי, עפר, ולמטה ממנו י' של יאר, מלכותו משמע, יצילך משיר של פגעים, משנה ו' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר מועד:

דף ט' מרוח מערבי, א' של יאר, לעולם משמע, מפח משיר של פגעים, משנה ז' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר מועד:

דף י' מרוח מערבי, ר' מיאר, ועד משמע, יקוש משיר של פגעים, משנה ח' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר מועד:

דף י"א מרוח מערבי, י' מידו"ד, ואהבת משמע, מדבר משיר של פגעים, משנה ט' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא ט' מסדר מועד:

דף י"ב מרוח מערבי, ה' מידו"ד, את משמע, הוות משיר של פגעים, משנה י' מפ"ב מספר יצירה, מסכתא י' מסדר מועד:

דף י"ג מרוח מערבי, ו' מידו"ד, ידו"ד משמע, באברתו משיר של פגעים, משנה י"א מפ"ב מספר יצירה, מסכתא י"א מסדר מועד:

דף י"ד מרוח מערבי, ה' שניה מידו"ד, אלהיך משמע, יסך משיר של פגעים, משנה י"ב מפ"ב מספר יצירה, מסכתא י"ב מסדר מועד:

דף ט"ו מרוח מערבי, פ' מפניו, בכל משמע, לך משיר של פגעים, משנה א' מפ"ג מספר יצירה, מסכתא א' מסדר נשים:

וכאן מתחיל רוח צפוני:

דף א' מרוח צפוני, נ' מפניו, לבבך משמע, ותחת משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר נשים:

דף ב' מרוח צפוני, י' מפניו, ובכל משמע, כנפיו משיר של פגעים, משנה ג' מפ"ג מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר נשים:

דף ג' מרוח צפוני, ו' מפניו, נפשך משמע, תחסה משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ג מספר יצירה, מסכת ד' מסדר נשים:

דף ד' מרוח צפוני, א' מאליך, ובכל משמע, צינה משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר נשים:

דף ה' מרוח צפוני, ל' מאליך, מאדך משמע, וסוחרה משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר נשים:

דף ו' מרוח צפוני, י' של אליך, והיו משמע, אמתו משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ג מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר נשים:

דף ז' מרוח צפוני, ך' של אליך, הדברים משמע, לא משיר של פגעים, משנה א' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא א' מסדר נזיקין:

דף ח' מרוח צפוני, ו' מויחונך, האלה משמע, תירא משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר נזיקין:

דף ט' מרוח צפוני, י' של ויחנך, אשר משמע, מפחד משיר של פגעים, משנה ג' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר נזיקין:

דף י' מרוח צפוני, ח' של ויחונך, אנכי משמע, לילה משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר נזיקין:

דף י"א מרוח צפוני, נ' של ויחנך, מצוך משמע, מחץ משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר נזיקין:

דף י"ב מרוח צפוני, ך' של ויחנך, היום משמע, יעוף משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר נזיקין:

דף י"ג מרוח צפוני, י' של ישא, על משמע, יומם משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר נזיקין:

דף י"ד מרוח צפוני, ש' של ישא, לבבך משמע, מדבר משיר של פגעים, משנה ח' דפ"ד מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר נזיקין:

דף ט"ו מרוח צפוני, א' של ישא, ושננתם משמע, באופל משיר של פגעים, משנה א' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא א' מסדר קדשים:

וכאן מתחיל רוח מזרחי:

דף א' מרוח מזרחי, י' של ידו"ד, לבניך משמע, יהלוך משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר קדשים:

דף ב' מרוח מזרחי, ה' של ידו"ד, ודברת משמע, מקטב משיר של פגעים, משנה ג' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר קדשים:

דף ג' מרוח מזרחי, ו' של ידו"ד, בם משמע, ישוד משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר קדשים:

דף ד' מרוח מזרחי, ה' אחרונה מידו"ד, בשבתך משמע, צהרים משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר קדשים:

דף ה' מרוח מזרחי, פ' של פניו, בביתך משמע, יפול משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר קדשים:

דף ו' מרוח מזרחי, נ' של פניו, ובלכתך משמע, מצדך משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר קדשים:

דף ז' מרוח מזרחי, י' של פניו, בדרך משמע, אלף משיר של פגעים, משנה ח' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר קדשים:

דף ח' מרוח מזרחי, ו' של פניו, ובשכבך משמע, ורבבה משיר של פגעים, משנה ט' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא ט' מסדר קדשים:

דף ט' מרוח מזרחי, א' של אליך, ובקומך משמע, מימינך משיר של פגעים, משנה י' דפ"ה מספר יצירה, מסכתא י' מסדר קדשים:

דף י' מרוח מזרחי, ל' של אליך, וקשרתם משמע, אליך משיר של פגעים, משנה י"א דפ"ה מספר יצירה, מסכתא י"א מסדר קדשים:

דף י"א מרוח מזרחי, י' של אליך, לאות משמע, לא משיר של פגעים, משנה א' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא א' מסדר טהרות:

דף י"ב מרוח מזרחי, ך' של אליך, על משמע, יגש משיר של פגעים, משנה ב' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ב' מסדר טהרות:

דף י"ג מרוח מזרחי, ו' של וישם, ידך משמע, רק משיר של פגעים, משנה ג' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ג' מסדר טהרות:

דף י"ד מרוח מזרחי, י' של וישם, והיו משמע, בעיניך משיר של פגעים, משנה ד' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ד' מסדר טהרות:

דף ט"ו מרוח מזרחי, ש' של וישם, לטוטפות של שמע, תביט משיר של פגעים, משנה ה' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ה' מסדר טהרות:

וכאן מתחיל רוח דרומי:

דף א' מרוח דרומי, ם' של וישם, בין משמע, ושלמת משיר של פגעים, משנה ו' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ו' מסדר טהרות:

דף ב' מרוח דרומי, ל' של לך, עיניך משמע, רשעים משיר של פגעים, משנה ז' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ז' מסדר טהרות:

דף ג' מרוח דרומי, ך' של לך, וכתבתם משמע, תראה משיר של פגעים, משנה ח' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ח' מסדר טהרות:

דף ד' מרוח דרומי, ש' של שלום, על משמע, כי משיר של פגעים, משנה ט' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא ט' מסדר טהרות:

דף ה' מרוח דרומי, ל' של שלום, מזזות משמע, אתה משיר של פגעים, משנה י' דפ"ו מספר יצירה, מסכתא י' מסדר טהרות:

דף ו' מרוח דרומי, ו' ו' של שלום, ביתך משמע, ידו"ד משיר של פגעים, משנה י"א דפ"ו מספר יצירה, מסכתא י"א מסדר טהרות:

דף ז' מרוח דרומי, ם' של שלום, ובשעריך משמע, מחסי משיר של פגעים, משנה י"ב דפ"ו מספר יצירה, מסכתא י"ב מסדר טהרות:

בענין שבששים דפין שבסביב המטה היה נחקקות בהן ס' אותיות שבברכת כהנים כנזכר. וס' תיבות שבפרשה ראשונה שבקריאת שמע בדרך זה, ששה תיבות בפסוק ראשון, וצריך להאריך בד' רבתי שבמלת אחד לכוון להמליכו בכל הששה קצוות מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום, שנמצא בפסוק ראשון כלולים בו י"ב תיבות, ששה מן הפסוק וששה תיבות של ו' קצוות הרי י"ב תיבות, וששה בפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הרי י"ח כמנין ח"י, ומ"ב שיש ממלת ואהבת עד סוף הפרשה הרי ס'. ס' תיבות משיר של פגעים, שיש מן מלת יושב בסתר עד מחסי:

ודע שבמטה זו לא נכנסה בה שום אשה, לבד הי"ח נשים שלקח בדין תורה, ולכך היה במטה י"ח כרים כנזכר, כל כר וכר מאשה אחת, וכל לילה ולילה היו מציעין הכר של אותה אשה המיוחדת לאותה לילה למעלה מכולם:

ודע כי סוד טעם היות גובה המטה עד הגג עשר אמות, כנגד י' ספירות דעשייה, ג' עליונות למעלה וששה באמצע ואחת מהמטה ולמטה. ודע שהמטה היתה למעלה מששה דפין התחתונות, ולמטה מששה דפין העליונות, הששה דפין העליונות רומזים לאות ו' רבתי הרומז לתפארת, והששה דפין התחתונות רומזים לאות ו' זעירא הרומז ליסוד, והמטה הרומזת למלכות מונחת בין ת"ת ליסוד, כדי להצילה ולשמרה מסטרא דשמאלא שלא יגעו בו, ולזה כוונו מרדכי ואסתר לסדר המגילה בין שני ווי"ן, ו' של ויהי בימי אחשורוש ובין ו' של תיבת זרעו:

והעולה בידינו שצריך כל בר ישראל, ליזהר ולהשמר בכל לילה בעת שכבו, להציל נפשו מכל מזיקין ורוחין בישין ולהרחיקן מעליו מסביבות מטתו, וישא קל וחומר משלמה המלך כנזכר, שהוצרך לתקן ולסדר מטתו בכל הנזכר כדי להנצל מפחד בלילות שלא יבוא לידי קרי, לכך צריך האדם לתקן ולסדר מטתו במקום הראוי, ושתהיה חלל שתחת המטה פנוי, ולהרחיק ממנה כל מיני טינוף וליכלוך, ולא יניח מראשותיו לא מנעלים ולא מכנסיים אע"ג שיהיו נקיים וחדשים, ולא שום ברזל:

וצריך לומר סמוך למטתו ברכת המפיל ופרשה ראשונה של ק"ש, ולכוון בס' תיבותיה כנ"ל, ולדעת האלהי האר"י זלה"ה צריך לומר כל הג' פרשיות של ק"ש. ואח"כ יאמר פסוקי הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו', כולם אחוזי חרב וגו', עד מפחד בלילות, שלשה פעמים, שהם ששים תיבות סוד ששים גבורים. ואח"כ יאמר ג' פסוקים של ברכת כהנים ויכוין בס' תיבות. ואח"כ יאמר י"י מה רבו צרי וגו' עד לי"י הישועה, שהם ס' תיבות. ואח"כ יאמר י"י צבאות עמנו וגו', י"י צבאות אשרי אדם בוטח בך, י"י הושיעה המלך יעננו וגו', ג' פעמים, שיש בהם ס' תיבות. ואח"כ יאמר שתי פעמים עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר שהם ס' אותיות. ואח"כ יאמר ג' פעמים חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהם ס' אותיות. ואח"כ יאמר ו' פעמים בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושבני, שיש בו ס' תיבות. ואח"כ יאמר בידך אפקיד רוחי וגו' ב' פעמים, שהם ס' אותיות. הרי בין כולם עשרה פעמים ששים, סך הכל שש מאות, לרמוז לשש מאות אלף בני ישראל, שהם סוד ששים ריבוא שהשכינה שורה בהם, כדברי רז"ל ביבמות שאין שכינה שורה על פחות מששים רבוא. ואח"כ יתודה מעומד. ואח"כ יאמר תפילת אנא בכח וגו'. ואין אנו רשאים לגלות כאן יותר, וכבר הארכנו בזה בספר מעשה חושב בס"ד:

וכתב האלהי האר"י זלה"ה, כדי שתוכל נשמת האדם לעלות למעלה בלילה בסוד פקדון, ולא ישלטו בה החיצונים, צריך לזה ששה תנאים, א' הוא שבאותו יום נתכוון היטב בתפלתו עד שגרום זיווג העליון בעת נפילת אפים, וזה סוד מי יעלה בהר י"י, פירוש מי הוא האיש אשר יוכל להעלות נשמתו בלילה בהר י"י שהוא ג"ע של מעלה, ואמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, פירוש כי כשעשה באותו נשיאות נפשו שאומר לדוד אליך י"י נפשי אשא, ואותו שכאשר נשא נפשו ביום ההוא לא היתה לשוא ועל חינם, רק שהיה בכח ידו לגרום זיווג העליון ע"י נפילת אפים שלו, ונמצא שלא היה לשוא נשיאות נפשו, הנה איש כזה תעלה נשמתו בלילה בהר י"י ובמקום קדשו, לעשות ע"י נשמתו הייחוד הנעשה אחר חצות לילה כנודע. ב' צריך שיתן ביום ההוא צדקה כתיקונה, שהוא לא ידע למי נותנה וגם המקבלה לא ידע ממי נטלה, ושיהיה במקום הגון וראוי לתת לו צדקה, ואין צריך שיעשה כולם רק אפילו לא עשה אלא אחד מאלו כתיקונה יספיק לעלות נשמתו בלילה ההוא, אמנם אם עשה איזה עבירה גדולה המונעת אותו מלעלות. ג' צריך שיהיו כנגד עיניו כל החטאים שבאו לידו אותו היום, ויהיו נגד עיניו בעת שכיבתו ויתודה עליהם בפיו אחר ק"ש כנודע, ולא ישכח א' מהם. ד' שיהיו עליו כל היום תפילין בלי שום היסח הדעת מהם עם הכוונה הידועה אצלינו. ה' מאן דזכי לחייבא באותו היום, ומנע לאיזה רשע מאיזה עבירה והחזירו בתשובה מעון ההוא, או שמדבר על לבו דברי תשובה. ודע שהאמת הוא שמי שהוא שלם תעלה נשמתו, אך אלו המצות יש בהם סגולה להעלות הנשמה בלילה כנזכר. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כז

נהר כז - לבאר ביטול הקליפות ואומות העולם:

הענין כי סדר המציאות מחייב כי צריך רצועה להלקות, וכיון שגדל בן המלך והטיב עצמו, ואין צריך לה, ישרפהו באש ויבטלוה, וזה משל אל מציאות החכמה העליונה לסמ"אל הוא כח הקליפה הרעה המייסרת בני עולם ומה גם הצדיקים, ואומות העולם הם רשעים שלוחי סמ"אל לייסר את ישראל, והם כחותיו המתלבשים בחומר להוכיח בנגעיהם לבני אברהם יצחק ויעקב. ומאז דור הפלגה שפגמו הנשמות הוצרכו לטהר, והיינו הבה נרדה ונבלה שם שפתם, ונתן הקב"ה שבעים משפחות לשבעים שרים שאין בהם נשמות קדושות כלל אלא להוכיח הנשמות, והם מלאכי חבלה לדון כל החיים, ולזה בחר אברהם לחלק משכן הנשמות , וכהתם פשע וחטאת מן העולם אין צורך באומות עע"ז כלל, ולזה אומת עשו שכולו רע תתבטל מכל וכל, כאומר ולא יהיה שריד לבית וגו', ועד"ז יתבטל מן האומות כל רע ולא ישאר בהם אלא החלקים הטובים שהוא השפעת הקליפה מצד ג' ראשונות שבה, שמשם חסידי א"ה שיש להם חלק לעוה"ב, ועל אלו נאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, ובהתבטל שאר הקליפות הרעות יתבטלו עמהם האומות, אמנם הקליפות שהם שומר לפרי יתקיימו כדי שיגיע מהם תועלת ולא נזק. והנה עתה אל הקליפות ב' בחינות, הא' בחינת הקליפות שאינה רעה אבל טובה שממנה שומר לפרי, והוא סוד יצה"ר המטיב עצמו ונכנס פנימה ולזה לא יתבטל, והב' קליפה הרעה שהיא המטונפת המכשלת הצדיקים המוכיחה המשטנת. ואחר שאין בן המלך צריך לתוכחת מה צורך לרצועה. וזמש"ל:

מעין ז - נהר - כח

נהר כח - לבאר כמה מיני קליפות הם, ואימתי זמן ביטולם, וסוד היצר הרע:

הנה יש לדקדק אמרו לעתיד וגר זאב עם כבש ונמר וגו', מורה שיהיו לעתיד לבא, קשה אם רוח הטומאה בטלה כוחות הטומאה למה. ועוד קשה באמרו כי לעתיד והחזיקו שבעה אנשים מכל לשונות הגוים שבעים לשון למה. ועוד קשה כי הנה אומרו בורא שמים חדשים וגו' ממילא נשמע מזה שיהיה אחר ביטול הקליפות, וכתיב כי הנער בן מאה שנים ימות וגו' נפקא מיניה שיהיו אז אחר ביטול הקליפות מיתה חטא וקללה, ואע"פ שארז"ל שהוא לאומות העולם, סוף סוף אם שלש אלה נמצאים היכן הוא ביטול הקליפות. עוד קשה כשעמדו ישראל על הר סיני שפסקה זוהמתן, דכתיב חרות על הלוחות וגו', א"כ למה חטאו בעגל אחר שלא היתה קליפה וחטא:

אמנם לפי הנראה לומר אע"פ שזה הדרוש נסתר ונעלם מצד קוצר המשיג ועומק המושג, ונאמר שהדברים שהיו בענין החיצונים והקליפות הם רבים ובחינות שונות, א' היא ביום שני שבו נברא גיהנם. ב' עוד ביום ד' לקתה הירח ובו נפל אסכרה בתינוקות. ג' עוד ביום ששי בעון אדה"ר. ד' עוד ביום ששי בין השמשות, כדפירשו רז"ל שנבראו המזיקין:

עוד ראוי שנבאר בענין החיצונים אין בריאתם לריק ולבטלה, כמו שהיא הקליפה לאילן שהיא יפיו ונויו, כדפירשו בזוהר פרשת צו בפסוק ואני אמרתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, ומטעם זה ברא הקב"ה אדם הראשון ביצה"ר בתחלת בריאתו כנודע, ואין ספק שהיתה עצה מאתו להשכירו על טוב מעללו לתת חלק בנפשו מאותו הקליפה שהיא קליפת האילן, וזה אם לא יחטא אדה"ר היה בו החלק ההוא, וזה אמת שאין בו ספק שאל"כ לא היה שכר לפעולתו, וזהו כענין הכסף הנקי והטהור שיצטרף ויתלבן ע"י עירוב העופרת, ויתעלה עניינו עוד כי בטוב טבעו היותו בוחר בטוב ומואס ברע ההוא ישכרהו עד שיחזרהו אל מקורו יצרפהו, וזהו כמו שארז"ל בזוהר משל הזונה, שגם אל הזונה יש שכר ומעלה כשאין בן המלך נפתה אחריה, כי כמו שהוא מגביר היצר טוב שהוא הימין מצד הקדושה כן מגביר הימין על השמאל, ואפילו גם החיצונים יתענגו על רוב שלום כי יתלבנו ויצטרפו עד יכנסו אל מקורם ויתוקן הרע. וקרוב לומר כי זה לבד צורך בריאת האדם להמציא בעולם התחתון הויה דקה קדושה ורוחניות, לתקן כח הגבורה החזקה ודיניה אף המתפשטים לחוץ בזולת טעמים אחרים שבאו בדרוש הזה, וז"ס יצה"ר הנעשה יצר טוב כדפירשו בזוהר, כמו שהשמאל גבורה נעשה ימין בסוד עלותה בימין כן יצה"ר בהיותו נכלל ביצר הטוב נעשה יצר הטוב וימין, ונשכר בגן עדן בעידון הנפש, כמקרה השרשים כן ענין הענפים:

ואולם חלק זה אשר באדם הוא אשר נתן הקב"ה באדם בתחלת בריאתו, היה רצוני מאתו מצד אחד ומצד שני בלתי רצוני, כי הקליפה הרצונית מאתו להמציא במציאות לענין זה גם להשכיר ולעניש כענין הגיהנם, ששכר עבירה עבירה, היא הנבראת ביום ב' מצד הגבורה לבד והוא הנמשלת לזונה שפי'. אמנם נתן בו חלק ב' בלתי רצונו יתברך, והוא סוד הקליפה הנוספת ע"י מיעוט הירח, שאז ביום ד' נתחזקה הקליפה יותר ויותר מאד מאד, ולכך חלק היצה"ר מאותו צד חזק יותר עד שמטעם זה נתקללה הארץ כדפירשו בתיקונים, דהדרא לאימא תתאה מפני שהיא גרמה חוזק יצה"ר באדם בלי רצון קונו כדפירשנו, וזהו עולם שלא כרצונו, ובהיות לבנה במילואה והקליפה נטהרת ולא יהיה מארת חסר ותתבטל הקליפה אז הוא עלמא דברא כרעותיה. עוד נתוספה הקליפה ונתחזקה ונתחזק יצה"ר באדם בעת חטא אדה"ר, כי במשל נתנה בו חלק יוכל שאת מהחומר ועכירות יצה"ר, והוא לקח והגביר על עצמו חלק גדול כמה פעמים, וזהו אומרם אדה"ר מושך בערלתו היה, וזה היה ביום הששי בחטא אדה"ר, ומטעם זה נתקללו אדם וחוה ונחש. והנה קליפה רביעית שהוא המזיקין שנבראו בששי היא מעין קליפה שנבראת ביום שני דהיינו גיהנום, אמנם נתחזקה הרבה במה שקדם אליהם ענין יום ד', דהיינו המיעוט וחטא אדם ביום ששי:

ועתה נאמר כי כאשר ישראל עמדו על הר סיני שפסקה זוהמתן, אין ראוי שנאמר שפסקה עד שהיו כמו מלאכי השרת, אלא חזרו אל מציאות הראשון רצונו יתברך בבריאת אדה"ר ביצה"ר, דהיינו תיקון מה שמשך בערלתו, וחלק הב' שהוא מיעוט הירח היה תלוי עד שיכנסו לארץ ושם תהיה הלבנה במילואה כמו שהיתה בזמן שלמה, ואז מתתקן גם מה שנתוסף להם ע"י המיעוט, אמנם תשאר להם חלק יצה"ר שאינה זוהמא דהיינו סוד הזונה שיש לה שכר בפעולתיה, כי זוהמת הנחש אין שכר לפעולותו כלל, אבל היצה"ר יכול למהוי יצר טוב והיינו חלק הניתן בו ברצון קונו, ואחר יאריכו ימים זמן מה בארץ ישראל יזכו אל זמן התחיה, כי נודע אל יוצר הכל כי באותו הזמן על ידי קיום המצות בארץ זמן מה הגבירו יצר טוב על יצה"ר ונתקן הכל, ולזה יהיה ג' פעמים זמן התחיה אל הקודמין שמתו כגון האבות, ושאר מיתי חו"ל, ומיתי א"י. והטעם כי כשיקומו הצדיקים והם הגבירו חלק יצר טוב על יצה"ר כבר נתקן ונעשה ימין, וא"כ שוב לא ישובו לכסלה, וחלק הנתוסף בעון הנחש והמיעוט כבר נתקן עם המיתה והגאולה כאשר נבאר, אם כן לא ישבו לעפרם:

אמנם חזרו וקלקלו בעגל כעין חטא אדה"ר ממש, שמשך עליו ערלתו ואף הם מושכים עליהם ערלתם, ונשאר העולם כשהיה, ועכ"ז היה אפשר להם תיקון שני שפירשנו ע"י הכניסה לארץ, ולא זכו וקלקלו לעצמם כדפי' בזוהר בההוא עובדא דינוקא בפסוק ופגריכם אתם וגו':

ובהקדמה זאת נאמר שזמן ביטול הקליפות הם ג' זמנים, הא' הוא בבא גאולתינו. הב' היא אחר הגאולה זמן מה יבא זמן התחייה. הג' אחר זמן התחייה שאז חידוש העולם. והנה הא' בזמן הגאולה בזמן הזה יתוקן מה שנתוסף מצד מיעוט הירח, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, וחלק גדול למאד יתבטל מיצה"ר, וישארו האנשים קרובים לעבודת קונם, ועוד יתוסף לנו אז שנהיה פנויים מענייני העולם הגשמי לרוב העידון והזהב והכסף והמזון, עד שיתבטל חלק גדול מהחמדה והצורך אל הדברים הגשמיים, ועוד כתיב והיו מלכים אמניך הרי שאין צער גידול בנים, עוד והיו איכריכם וכורמיכם הרי שאין צער למזון וכיוצא, ותהיה הכנה רבה אל העבודה עד הגביר יצר טוב על יצה"ר, ואז הרי נתקנו שתים, כי ימין גובר ואפילו חלק מה שנתן בו הבורא. ואולם בבא זמן התחייה שיקומו כבר תיקנו שתיהם ודאי, לכך בלי ספק שוב אינם חוזרים מפני שהמיתה בעפר הוא תיקון אל מה שמשך בערלתו והוסיף על יצרו, ולכך עונשו ותיקונו בעפר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ומכ"ש חלק מה שנתן להם הבורא שנתקן במה שהם צדיקים והגבירו ימין על שמאל ויצר הרע נעשה יצר טוב. אמנם החיים שלא מתו אם יהיו חיים או ימותו לפחות שעה אחת לתקן מה שמשכו בערלה, זה מקום ספק אצלינו:

ואחר התחייה עדיין ישארו הדברים הטמאים מבעלי חיים, שהם חלק צד הרע הנכנע אל הטוב, אבל יכנעו אל הימינים כאמרו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו' וגר זאב עם כבש וגו', וכן ע' אומות שלא יתבטלו אבל יהיו נכנעים כעין איכריכם וכורמיכם, וכן ראוי שיעמדו לעתיד ויחוגו חג הסכות בסוד שבעים פרי החג כנודע. ואולם בזמן התחייה עד זמן השמיטה חידוש העולם, הוא דבר לא נודע מה יהיה אפילו לצדיקים בג"ע כדפירשו בזוהר רות, ובזה נתתי קץ לדרוש הזה בס"ד. וזה מה שרצינו לבאר:

תם ונשלם בעזרת אל עולם:

בריכת אברהם - שוקת א

בריכת אברהם שוקת א:

בה אשד [אשר בה נבאר] נהרי נחלי שבעה עינים הנזכרים לבאר הדרך ישרה שיבור לו האדם והתבודדותו ותכליתו והתבוננות דרכיו כי זה כל האדם:

- ונחלקת לשקתות המים:

השקת הא':

בריכת אברהם:

בה אשד נהרי נחלי שבעה עינים הנזכרים לבאר הדרך ישרה שיבור לו האדם והתבודדותו ותכליתו והתבוננות דרכיו כי זה כל האדם:

- ונחלקת לשקתות המים:

השקת א:

האדם ראוי שידמה לקונו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה בצלם ודמות שאילו ידומה בגוף ולא ידומה בפעולות הרי מכזב הצורה, ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הם פעולותיו, ומה יועיל לו היותו בצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, אם כן ראוי שימצאו בו י"ג פעולות כנגד י"ג מדות של רחמים של הכתר, ורמוזות בסוד פסוקי מי אל כמוך וגו':

הא' מי אל כמוך הורה על היות הקב"ה מלך נעלב סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סבל עלבון כזה שיהיה הקב"ה משפיע בו כח תנועת אבריו, והאדם היה ממש מוציאו אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס, והקב"ה סובל, ולא תאמר שהוא מפני שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא ח"ו, שהרי בכחו ברגע כממריה ליבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם, ועכ"ז שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר כיון שאתה חוטא נגדי תחטא בשלך ולא בשלי תחטא נגדי, ועכ"ז לא מפני זה מנע טובו מן האדם אלא סבל עלבון והשפיע הכח, והטיב לאדם טובו, והרי זה עלבון וסבלן מה שלא ישוער, והרי על זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה מלך עלוב, והיינו אומרו מי אל כמוך, אתה אל חסד המטיב, אל בעל כח לינקם, או בעל כח לאסוף את שלו, ועכ"ז אתה סובל ונעלב עדי ישוב בתשובה. הרי זה מדה שצריך האדם להתנהג בה בסבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועכ"ז לא יאסוף טובתו מן המקבל:

השוקת ב - נושא עון:

והרי זה ענין גדול מהקודם, שהרי אין לך מעשה שיעשה האדם שלא יברא משחית, כאמרו העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, והרי אותו הקיטרוג עומד לפני הקב"ה ואומר פלוני עשאני, ואין לך בריה שיתקיים בעולם אלא בשפעו של הקב"ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו, ובמה מתקיים, הרי הדין נותן שיאמר הקב"ה איני זן משחיתים ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי ענשו עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב"ה עושה כן אלא נושא וסובל העון, וכמו שהוא זן העולם כולו זן ומפרנס המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלשה דברים, או שישוב החוטא בתשובה ויעכלהו ויבטלהו בסגופיו. או יבטלהו ביסורים ומיתה. או ילך בגהינם ושם יפרע חובו. והיינו שאמר קין גדול עוני מנשוא, ופירשו רז"ל כל העולם כולו אתה סובל, ירצה זן ומפרנס, ועוני כבד שאין אתה יכול לסובלו ופירוש לפרנסו עד שאשוב ואתקן. אם כן הרי מדת סבלנות גדולה שהרי סובל שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא עד שישוב. ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן, יסבול עול חבירו ורעותיו שהריע עד שעור כזה שעדיין רעתו קיימת שחטא נגדו והוא יסבול עד יתקן חבירו, או עד יתבטל מאליו וכיוצא. וזמש"ל:

השוקת ג - ועובר על פשע:

זו מדה גדולה, שהרי אין המחילה ע"י שליח אלא על ידו של הקב"ה, כדכתיב כי עמך הסליחה וגו'. ומה היא הסליחה שהוא רוחץ העון, כדכתיב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו', וכן כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', והיינו ועובר על פשע שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע. הרי ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר וכי אני אתקן מה שפלוני חטא או השחית, לא יאמר כך, שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו שלא על ידי שליח מתקן את מעוותו ורוחץ צואת עונו, ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו. וזמש"ל:

השקת ד - לשארית נחלתו:

הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו, אומר מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר יש לי עמהם, כדפירשו רז"ל לאומי אמי וגו', ונאמר ישראל עם קרובו ממש קורבה יש לו עמהם, בניו כתיב, כדפירשו רז"ל והיינו לשארית לשון שאר בשר, נחלתו סוף סוף הם נחלתו. ומה אומר אם אענישם הרי כאב עלי בכל צרתם לו צר כתיב, ותקצר נפשו בעמל ישראל וכיוצא, א"כ למה אכם ואינו סובל צערם ולא קלונם, אלא מפני שהם שארית נחלתו:

כך האדם עם חבירו כל ישראל הםשאר בשר הם אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצוה וגו' מפני כלולותם, וכן פירשו רז"ל אפילו מאה באים אחריו מקבל שכר כנגד כולם ממש [כנגד] מאה כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו הרי הם עשרה פעמים עשרה הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה אם כן אפילו יבואו מאה הוא יש לו שכר מאה, וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בו חלק אבר ממנו, וכשחוטא חבירו פוגם את עצמו ופוגם החלק אשר לו עם חבירו, אם כן מצד החלק ההוא אתה ערב עליו, אם כן הם שאר זה לזה, ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על חבירו כשלו וכבודו חביב עליו ככבודו, שהרי הוא ממש, ומטעם זה ואהבת לרעך כמוך, ומטעם זה היה ראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותינו מטעם הקורבה הזאת ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו, וירע לו ממנו כאלו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה. וזמש"ל:

השקת ה - לא החזיק לעד אפו:

זו מדה אחרת שאפילו האדם מחזיק בחטא אין הקב"ה מחזיק אף, ואם יחזיק לא לעד אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש שהחזיר הקב"ה גבול ישראל והם היו עובדים עגלים ורחם עליהם ולא שבו, אם כן למה רחם מפני מדה זו שלא החזיק לעד אפו, אדרבה מחליש אפו, אם היות שיש טעם שעדיין חטא החוטא קיים אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו כי לא לנצח אריב ולא לעולם אטור, אלא הקב"ה מתנהג ברכות ובקשות הכל לטובת ישראל. וזו מדה הראוי לאדם עם חבירו אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורין עם חבירו או עם בניו והם מתייסרים, [לא] מפני זה ירבה תוכחתו או יוסיפנו או יחזיק כעסו אפילו שכעס אלא יבטלנה, לא יחזיק לעד אפו גם אם היא אף המותרת לאדם כמו שפירשו רז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, ופירשו מה השנאה הזאת שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד אינו יכול להעיד ושונא אותו על דבר עבירה ואפילו הכי אמרה תורה עזב תעזוב עמו, שבוק מה דבלבך אלא לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זה, והיינו ממש מדה זו לא החזיק לעד אפו. וזמש"ל:

השקת ו - כי חפץ חסד הוא:

הענין שיש בהיכלות מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שבני אדם עושים בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל מיד אותם המלאכים מראים חסד ההוא, והקב"ה מרחם על ישראל מפני שהוא חפץ בחסד, ועם היות שהם חייבים אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם מצד זה, וכמו שהיה בזמן החורבן כתיב בא אל בינות לגלגל וקח וגו', פירוש דהיינו גבריאל שלקח גחלים להשליך על ישראל, והיינו סוד גבריאל שר הדין והגבורה, ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין, בינות לגלגל מתחת הכרובים מאש המזבח דהיינו דין גבורת המלכות, והיה הדין מתחזק עד שבקש גבריאל לכלות הכל ולקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה, וכתיב ויראו ידי אדם מתחת וגו', והיינו שאמר הקב"ה גבריאל הם גומלי חסדים אלו עם אלו, ומפני שהם גומלי חסדים אלו עם אלו אף אם חייבים ניצולו, והיה להם שארית. והטעם מפני שמדה זו כי חפץ חסד הוא רוצה במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם עם היות שאינם כשרים בצד אחר:

אם כן במדה זו ראוי לאדם להתנהג אף אם יראה שאדם עושה לו רעה ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים, או מדה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו, וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד, ויאמר די לי בטובה זו שיש לו, וכל שכן באשתו, כדפירשו רז"ל דיות שמגדלות, דיות שמצילות אותנו וגו', כך יאמר בכל ענין די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו ויהיה חפץ חסד. וזמש"ל:

השקת ז - ישוב ירחמנו:

הנה הקב"ה כשהאדם שב בתשובה, אינו כענין האדם שחבירו מכעיסו כשהוא מתרצה עמו מעט לא באהבה הקודמת, ח"ו אין מדתו של הקב"ה בכך, אלא אדרבה מעלתו יותר גדולה עמו והיינו במקום שבעלי תשובה וגו', והטעם כדפירשו בפרק הבונה בענין ה' למה היא עשויה כאכסדרה שכל הרוצה לצאת מעולמו יצא, ירצה העולם נברא בה', והקב"ה ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרוחה, אין צד שאין בו חומר ויצה"ר ופגם כמין אכסדרה שאינה בעל גדרים, אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה, כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו, לא יפנה לצד שלא ימצא צד חטא ועון ליכנס אל החיצונים:

והיא פתוחה למעלה, שאם ישוב יקבלוהו, והקשו ולהדרוהו בהאי לא מסתייעא מילתא, רצו בזה שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בעון כגדר הצדיקים, מפני שהצדיקים לא חטאו גדר מעט יספיקהו. אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט אלא צריך להגדיר עצמו כמה גדרים קשים, מפני שאותו הגדר המעט כבר נפרץ פעם אחת, אם יתקרב שם בקל יפתהו יצרו, אלא צריך להתרחק הרחק גדול, ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרה שהפרצה שם, אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צרה, ויעשה כמה צרות לעצמו ויסתום הפרצות, ומטעם זה במקום שבעלי תשובה עומדים מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים, אלא נצטערו ועלו דרך פתח עליונה שסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר מן הצדיקים, ולכך עלו ועמדו במדריגה ה' היכל ה' שבג"ע, דהיינו גג הה"א, וצדיקים הם במדרגה ב מיד בפתח הה"א בכניסת האכסדרא, ולזה כאשר האדם יעשה תשובה דהיינו תשוב ה"א אל מקומה, ויחזור הקב"ה שכינתו עליו אינו שב באהבה ראשונה ח"ו אלא יותר ויותר, והיינו ישוב ירחמנו יוסיף רחמים לישראל ויתקנם יותר ויקרבם יותר:

וכך האדם צריך להתנהג עם חבירו ולא יהיה לו נוטר איבה מהקודם, אלא אדרבה יקדים לו אהבה כשיראה שחבירו יבקש אהבתו יהיה לו במדריגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם, ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שהוא מקרב אותם שהם צדיקים גמורים שלא חטאו נגדו. וזמש"ל:

השקת ח - יכבוש עונותינו:

הרי הקב"ה מתנהג עם ישראל במדה זו, והיא סוד כבישת עון, והענין שהמצוה היא כפורחת עלתה נצה נכנסת עד אין תכלית עד שתכנס לפניו יתברך, אמנם העונות ח"ו אין להם כניסה שם אלא כובשם שלא יכנסו, כדכתיב לא יגרך רע, לא יגור במגורך רע, א"כ אין העון נכנס פנימה. ומטעם זה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מפני שהם לפניו יתברך והאיך יתן לו ממה שלפניו רוחני שכר גשמי, והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת אל קורת רוח אשר לפניו. ומטעם זה לא יקח שוחד של מצות. המשל בזה, אין הקב"ה אומר עשה ארבעים מצות ועשר עבירות נשארו שלשים מצות וילכו עשרה בעשרה ח"ו, אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת דומה לפניו כאלו שרף את התורה עד שירצה חובו, ואח"כ ילך ויאכל מצותיו, וזה חסד גדול שהקב"ה עושה עם הצדיקים שאינו מנכה להם, מפני שהמצות חשובות מאד הם מתעלים עד לפניו יתברך, והיאך ינכם על העבירות, העבירות שכרם שכר גיהנם מהנבזה, והמצות שכרם מהנכבד זיו שכינה, היאך ינכה אלו נגד אלו. אלא הקב"ה גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצות, והיינו יכבוש עונותינו שאין העון מתגבר לפניו כמצות אלא כובשם שלא יתעלו ולא יכנסו, עם היות שהוא משגיח על דרכי איש הטוב והרע עם כל זה הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאד, ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש, והעונות אין להם סגולה זו אלא כובש אותם שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה:

אף מדה זו צריך האדם להתנהג בה שלא יכבוש טובת חבירו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה יכבוש הרע ויכבשהו ויזניחהו ולא יגור במגורו הרע, ויהיה הטובה תמיד סדורה לפניו ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו ויאמר אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה וישכח הטובה, לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה דרך ריצוי שיוכל, והטובה אל יזניחהו לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו ויסתיר הרעה כל מה שיוכל בכל דרך שיוכל, כדרך שהקב"ה כובש עונות כנזכר. וזמש"ל:

השקת ט - ותשליך במצולות ים כל חטאתם:

זו מדה טובה להקב"ה, שהרי ישראל חטאו מסרם ביד פרעה, שבו בתשובה למה יענוש פרעה, וכן סנחרב וכן המן וגו', כולם אין הקב"ה מתנחם לאמר שב בתשובה א"כ לא יהיה עוד רעה, א"כ נבטל המן מעליהם, או פרעה או סנחרב זה לא יספיק, אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחרב. והטעם להנהגה זו היא בסוד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ופירושו שהשעיר נושא עונות ממש, וזה קשה מאד, וכי ישראל חטאו והשעיר נושא עליו ועל האומות, אלא המדה היא כך, האדם מתוודה וכוונתו בוידוי לקבל עליו טהרה, כענין שאמר דוד הרב כבסני מעוני, וכן הוא אומר מחוק ברחמיך הרבים, אינו מתפלל אלא שיהיו יסורין קלים שלא יהיו בהם ביטול תורה, וז"ש אבל לא על ידי יסורים רעים, וכן הוא מכוון בהיותו אומר ואתה צדיק על כל הבא עלי ממש הוא מקבל יסורין בסבר פנים יפות להתכפר, מפני שיש עונות שיסורים או מיתה ממרקת, וכך היא ממש, הקב"ה גוזר מיד שזה מתודה בתפלתו, כדפירשו בזוהר פרשת פקודי, שהוא חלק סמא"ל כעין השעיר, ומהו חלקו שהקב"ה גוזר עליו יסורים ומיד מזדמן שם סמא"ל והולך וגובה חובו, והרי נושא השעיר העונות, שהקב"ה נותן לו רשות לגבות חובו, וישראל מתטהרים, והנה הכל יתגלגל על סמא"ל:

והטעם שהקב"ה גזר על עולמו שכל מי שיעשה דין שיתבטל, וזה טעם ואת הבהמה תהרוגו, וזה טעם שקוברין האבן שנסקל בו והסייף שנהרג, כיון שהשלים דינו מתבטל ונקבר, והרי בזה ממש סוד הצלם, שנמסרו ישראל ביד נבוכדנצר רישא די דהבא, אבד נבוכנצר. מסרם ביד פרס, אבד מלכות פרס. מסרם ביד רומי, אבד מלכותם. ומה היה תכלית הכל, בסוף הקב"ה מעמידם ועושה בהם דין. חיצי אכלה בם, חיצי כלים והם אינם כלים, באדיין דקו כחדא דהבא וגו', הנה בתחלה כתיב ומחת לצלמא על רגלוהי אין מכל הצלם אלא רגליו, שכבר נתבטל כחם ונכרת ראש ודרעוהי ומעוהי וגו', ועכ"ז בסוף דיקו כחדא, עתיד הקב"ה להעמיד סמא"ל ורשעים שעשו פעולתיו ויעשה בהם הדין, והיינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ירצה משליך כח הדין להפעל על ידי אלו שהם מצולות ים, והרשעים כים נגרש וגו', רפש וטיט אלו הם עושין דין בישראל, אמנם שב אחר כך גמולו בראשו. והטעם למה מפני שאחר שישראל קבלו הדין הקב"ה מתנחם אפילו על מה שקדם ותובע עלבונם:

גם במדה זו צריך ישראל להתנהג, עם היות שיהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו, שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך, ויקרב המרודים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבה יצילם מיד אויב, ואל יאמר עוונו גרם לו, אלא ירחמהו במדה זו כנזכר. וזמש"ל:

השקת י - תתן אמת ליעקב:

הרי מדה זו היא שיש בישראל מעלה, אותם הבינונים שאינם יודעים להתנהג לפנים משרת הדין, והם נקראים יעקב מפני שאינם מתנהגים אלא עם ההנהגה אמיתית, גם הקב"ה יש לו מדת אמת שהיא על צד המציאות המשפט הישר, ואלו הם המתנהגים בעולם ביושר, והקב"ה מתנהג עמהם באמת מרחם עליהם על צד היושר והמשפט. ג"כ האדם צריך להתנהג עם חבירו על צד היושר והאמת בלי לנטות משפט חבירו, כמו שהקב"ה מתנהג עם אלו במדת אמת ג"כ יהיה מתנהג גם הוא, והיינו לרחם עליהם באמת כמו שהקב"ה מרחם על הבריות שהם בינונים באמת, לתקן עולם. וזמש"ל:

השוקת יא - חסד לאברהם:

הם אלו שהם מתנהגים בעולם לפנים משורת הדין, והם כאברהם שהיה מתעסק לפנים משורת הדין, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך היושר אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר, כמו שהם מתנהגים, והיינו חסד לאברהם, והקב"ה מתנהג במדת חסד עם אותם שהם כמו אברהם בהנהגתם. גם האדם עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג ביושר וצדק ומשפט, עם אלו, יהיה הנהגתו לפנים משורת הדין, מפני שהם חסידים יוותר להם מחלקו ממש, ואם לשאר האדם היה סבלן קצת לאלו יותר ויותר, וירחם עליהם ליכנס להם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג עם שאר האדם, צריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאד מאד וחביבים לו, והם יהיו מאנשי חברתו. וזמש"ל:

השקת יב - אשר נשבעת לאבותינו:

יש בני אדם שאינם הגונים והקב"ה מרחם על כולם, ופירשו בגמרא וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, שאמר הקב"ה אוצר זה לשאינם הגונים, יש אוצר תחנונים, שהקב"ה מחנן עליהם ונותן להם מתנת חנם, ומהו הענין הזה אמר הקב"ה אשר נשבעת לאבותינו הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן עם היות שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם, וכיון שהם מזרע האבות אנהילם ואנהיגם עד שיתתקנו. וכך יהיה האדם אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא, אלא ירחם עליהם ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק יעקב אם הם אינם כשירים אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי, ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו. וזמש"ל:

השקת יג - מימי קדם:

הרי זו מדה שיש להקב"ה עם ישראל כשתמה זכות אבות וכיוצא, מה יעשה, והרי הם מצד עצמם אינם הגונים, כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', ממש זוכר הקב"ה ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם, ומרחם על ישראל, ובזה יזכור להם כל המצות שעשו מיום שנולדו, וכל הטובות וכל מדות טובות שהקב"ה היה מנהיג עולמו, ומכלם עושה ענין אחד לרחם. והרי זו המדה כולל כל המדות כלם כדאיתא באדרא. כך האדם יתקן את ענייניו עם בני אדם, שאפילו לא ימצא טענה מאלו הנזכרות, יאמר כבר היו שעה [קודם] שלא חטאו, והרי אותה שעה, או בימים קדמונים היו כשרים, ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ויזכור להם אהבת גמולי חלב עתיקי משדים, ולזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו. וזמש"ל:

עד כאן הגיעו שלש עשרה מדות שהאדם ראוי להתנהג בהם, מצד היותו דומה אל קונו מצד הכתר, על ידי אלו הי"ג מדות של רחמים עליונות, וסגולתם, כי כמו שהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מדה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה המדה יאיר בעולם, לכך טוב שלא ילוזו מעיני השכל י"ג מדות אלו, והפסוק לא יסוף מפיו, כדי שיהיה לו למזכרת כאשר יבא לו המעשה שיצטרך להשתמש במדה אחת מהם, יזכור ויאמר, הרי ענין זה תלוי במדה פלונית, אעשנה, כדי שלא תסתלק מדה זו מן העולם. וזמש"ל:

השקת יד:

הענין להיות האדם דומה לקונו בסוד מדת הכתר, צריך שיהיו בו גופי פעולות, שהם עיקר ההנהגה:

הא' הכוללת הכל, היא מדת הענוה, מפני שהיא תלויה בכתר, שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלת ומתגאת למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר. וזה מפני שני עניינים, האחד, [מפני] שהוא בוש מלהסתכל למעלה שהוא מאצילו, אלא מאצילו תדיר מסתכל בו והוא תדיר מסתכל בתחתונים. כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תמיד יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל, והרי המדה הזאת היא תלויה דרך כלל בראש, שאין אדם מתגאה אלא בהרמת ראש כלפי מעלה, והעניו משפיל ראשולמטה. והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר, שהוא תכלית הרחמים, ולא יכנס לפניו שום פגם, ולא עון, ולא דין, ולא שום סיבה שימנעהו מלהשגיח ולהשפיע ולהטיב תדיר. כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא ימנעהו מלהטיב, ואין שום עון או מעשה בני אדם בלתי הגון יכנס לפניו, כדי שימנהו מלהטיב לאותם הצריכים טובתו בכל עת ובכל רגע, וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים ואינו מבזה שום בריה, שאלו יבזה הבריות מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפילו רגע, אלא משגיח על כולם, אפילו בזויה מאד ומכוערת ומאוסה הוא נותן רחמיו על כולם, כך צריך שיהיה האדם מטיב לכל בריה, ולא יתבזה שום נברא לפניו, אלא אפילו קלה שבקלות יהיה מאד חשובה, ויתן דעתו עליה, וייטיב לכל המצטרך לטובתו. וזה כוללת (כל) ענייני הכתר בסוד הראש דרך כלל. וזמש"ל:

השקת טו - במחשבה:

מחשבתו תדמה למחשבת הכתר, כמו שאותה החכמה לא תפסוק מחשבתה תמיד מלפעול מחשבות טובות, ושום מחשבות רעות לא יכנס בה, מפני שהוא רחמים גמורים, ואין שום דין ולא קושי כלל. כך יהיה האדם תמיד מחשבתו פנויה מכל דבר מכוער. וכמו שהיא סוד חכמה תורה קדומה, ולא יחסר שם סוד תורה, כך לא יפנה אל שום פנייה חוץ ממחשבת התורה, ולחשוב בגדולת האל ופעולותיו הטובות, ולהטיב, וכיוצא. הכלל שלא יכנוס זר במחשבתו, אפילו מחשבה בטלה ברוח והבל העולם. וזו היתה מעלת רשב"י וחביריו, וראה כשהפריד ר' יוסי מחשבתו כמה הוכיחו הרשב"י, כנזכר בפרשת תרומה. וזמש"ל:

השקת טז - במצח:

מצחו שלא תהיה בה קושי כלל, אלא תהיה תמיד מצח הרצון, שירצה את הכל, אפילו שימצא בני אדם כועסים ירצה ויתקנם ברצון טוב אשר בו, כענין מצח הרצון שהוא תדיר רוצה ומרצה הגבורות ומתקנם, אף הוא ירצה הגבורים המתגבר כעסם בהם, וזה ברצון טוב ובחכמה גדולה שישתתף שם, שלא יבא לפגום ולקלקל כענין הרצון העליון, שהוא נמשך מן החכמה הנפלאה במצחא ומשם מרצה הכל, וזה יהיה מטוב מדותיו, שאם מדותיו קשות מצד אחר עם בני אדם לא יתרצו ממנו, אמנם כאשר יהיה מטיב מדות יהיה סיבה שיתרצו בני אדם ממנו. וזמש"ל:

השקת יז - באזנים:

שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא יכנסו בהם כלל, כדרך שסוד האזנה עליונה אין שום צעקת דין ולא פגם לשון הרע נכנס בהם, כך לא יאזין אלא הטובות והדברים המועילים, ושאר הדברים המגבירים כעס לא יאזין אליהם כלל, וכמו שהנחש ודבורו ולשונו אינו נכנס שם, כך לא יכנס אליו שום דבר, והיינו לא תשא שמע שוא, כל שכן שאר הדברים המגונים שלא יכנסו לאזניו כלל, ולא יתן האזנה אלא לדברים טובים. וזמש"ל:

השקת יח - בעינים:

עיניו לא יסתכל בהם כלל בשום ענין שיהיה בו מגונה, אמנם תמיד פקוחות להשגיח לרחם על האומללים כפי כחו, וכשיראה צעקת דל או עני לא יעצים עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כחו, ויעורר רחמיו עליו בפני שמים ובפני הבריות, ולא יכנס בעיניו שום השגחה רעה כלל, כדרך שהעין העליונה פקוחה תמיד ומסתכל תדיר אל הטוב. וזמש"ל:

השקת יט

השקת יט - בחוטם:

מעולם לא ימצא בחוטמו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב, ואריכת אף אפילו לאותם שאינם הגונים, ותמיד רוצה למלאות רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה, ומוציא מחוטמו תמיד מחילת עון והעברת פשע, ואינו כועס לחוטא לו אפילו בעת חטאו, אלא מתרצה בחייו ולעשות נחת רוח לכל. וזמש"ל:

השקת כ - בפנים:

פניו מאירות תמיד, ומקבל אדם בסבר פנים יפות, כענין אור פני הכתר שהם תמיד רצוי ואור פנים, ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל, כך אור פניו לא ישונה, וכל המסתכל בהם ימצא בהם השמחה והאור והסברת פנים, והרי סוד הפנים יאירו תמיד, ושום סיבה לא יטריד הסברת פנים טובים לכל משום ענין. וזמש"ל:

השקת כא - בפה:

פיו לא יוציא אלא טובה, לא שום דבר מגונה כלל, אלא גזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב אל הכל תמיד מברך, וקללה כלל בשום ענין לא יוציא מפיו, ולא דבר רוגז וכעס כלל, ואז יהיה דומה לאותו הפה העליון שאינו נסתם כלל, ולא ימנע הטוב תמיד, ולכך צריך שלא יחשה תמיד מלדבר הטובה על הכל, ולהוציא ריח תורה מפיו, וברכה תמיד לא יפסוק מפיו, וזהו השלם:

הרי שבעה פעולות כולם הם תחת דגל הענוה, שהם כלם למעלה בכתר באברים העליונים, ועת שיהיה האדם רוצה להתקרב למעלה להדמות אליו לפתוח מקורותיו אל התחתונים, צריך שישתלם ויטהר בכל שקתות המים הקודמים שהם תחלה הענוה ותחת דגלה שבעה פעולות הנזכרות ותחת שבעה פעולות, י"ג מדות הקודמות שהם תקוני דיקנא, אז האדם שלם ומשתלם במדה העליונה:

אמנם ידענו שאין אדם יכול לסבול תמיד אלו המדות, מפני שיש מדות אחרות שהאדם צריך להשתלם בהם, והם מהגבורות התחתונות כאשר נבאר. אבל יהיה הענין שהרי יש ימים ידועים שאין הגבורות פועלות, ואין בני אדם צריכות אליהם, והם ימים שהכתר שולט בהם, או שעות שהכתר מתבקש, צריך אז שישתמש בכל אלו, וכל שאר המדות עם היות שהם צורך עבודה אינו עת להשתמש בהם, מפני שאור הכתר מבטלם , כך הוא ישתמש באותם המדות הקשות, כגון שבת, שעולם מתתקן בסוד ענ"ג ואין דינים בשבת, אזי ישתמש במדות האלו כולם, כדי לפתוח המקורות העליונות, שאלו יכוין בכוונתו אל אורות הכתר בתפלותיו והוא יפעול בפעילותיו בהיפך, האיך יפתח מקור הכתר, והרי הוא דוחהו במעשיו. ודע אילו הספירות הממש עליונות יגבירו הדינים הקדושים והכעס הקדוש, לא ישרה הכתר בהם, ואילו האדם יגביר הכעם החיצוני אפילו יהיה לשם שמים כל שכן שלא ישרה הכתר ואורו עליו, ומה גם שהוא בא לעוררו על המדות העליונות, והרי יאמרו תראה עזות פנים שיש בו:

לכך צריך האדם בימים טובים, ובשבתות, וביום הכיפורים, ובשעת התפלה, ושעות עסק התורה, שאינם שעות הגוברות אלא שעות גילוי הרצון העליון, לכוין דיעותיו במדותיו עליונות האלו כולם, ושאר שעות היום ישתמש במדות הנשארות לעבודת השם כאשר נבאר. לא המגונה מהם שהמגונה אין לו עת לשלוט באדם אלא לרעתו, כאשר יתבאר. ואז כאשר ישתמש במדות האלו, יהיה נכון בטוח שיפתח המקורות העליונים, ויתנהג האדם באלו המדות מעט מעט, והעקרית שיתפס שהיא מפתח הכל וכן היא ראש לכולם, היא מדת הענוה, מפני שהיא ראש כוללת כל המדות כלם, והוא כולל בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה יוכללו הכל:

והנה עיקר הענוה הוא, שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא כאין, וכמאמר העניו ונחנו מה כי תלינו עלינו, עד שיהיה הבריה השפלה שבכל הנברא לעיניו, ובזוי מאד ומאוס מאד, וכאשר יגע תמיד להשיג המדה הזאת, כל שאר המדות כרוכות אחריה, שהרי הכתר המדה הראשונה אשר בו שנראה עצמו לאין לפני מאצילו, עד שיחשוב עצמו לערך מאצילו אין. כך ישים האדם עצמו אין ממש, ויחשוב העדרו טוב מאד יותר מהמציאות, וכזה יהיה לנוכח המבזים כאלו הדין עמהם, והוא הנבזה אשר עליו האשם, וזו יהיה סיבת קנין המדות הטובות. וזמש"ל:

השקת כב:

והנה מצינו תרופה להרגיל אדם עצמו באלו הדברים מעט מעט, עד שאפשר שעל ידי התרופה הזאת יתרפא מחולי הגאוה, ויכנס בשערי הענוה, והיא תחבושת הנעשה מג' סמים, הא' שירגיל עצמו שיברח מהכבוד כל מה שיוכל, מפני שהכבוד שהאדם מתנהג בו יהיה סיבה שיכבדוהו בני אדם ויתלמד בהם על צד הגאוה, ויתרצה הטבע תמיד בענין ההוא. הב' שירגיל מחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר עם היות שבני אדם אינם יודעים גריעותי מה לי מזה, וכי אין אני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך, אם בהעדר הידיעה, וחלישות היכולת, ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו, וכיוצא, עד אשר ימאס בעיניו כדכתיב נבזה בעיניו נמאס. הג' שיחשוב על עוניו תמיד, וירצה בטהרה, ובתוכחות, וביסורין, ויאמר מה הם יסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרדוני מעבודה, אין חביב מכלם באלו שיבזוהו ויחרפוהו ויגדפוהו, שהרי אלו לא ימנעהו ממנו כחו, ואינו כחלאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושיו בעוני, ולא ימנעו חייו וחיי בניו מיתה, א"כ ממש יחפוץ בהם, ויאמר בלבו מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות המחלישים כחי מעבודת הש"י, ואני לוקח אותם בידי, טוב יותר שאסגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ולא יסור כחי ולא יחלש, ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם ויתאוום. ויעשה משלשה סמים אלו תחבושת אל לבו, ויתלמד בזה כל ימיו. וזמש"ל:

השקת כג:

עוד מצאתי משקה טוב מאד, אבל לא יועיל המשקה כל כך כמו שיועיל אחר התחבושת הנזכר, והוא שירגיל עצמו בשני עניינים, האחד הוא, לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, וידמה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד מאד, (עד) שנטפל יוצר כל החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם ח"ו נוגע בכבוד יוצרם. והרי זה ידמה אל חכם צורף עשה כלי בחכמה גדולה, והראה מעשהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו בהיותם מבזין מעשה ידיו, ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזה שום בריה מבריותיו, וזה שאמר מה רבו מעשיך ה', לא אמר גדלו אלא רבו, לשון רב ביתו חשובים מאוד, כולם בחכמה עשית, ואחר שנטפלה חכמתך בהם רבו וגדלו מעשיך, וראוי לאדם להתבונן מתוכם חכמה ולא בזיון:

הב' ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ויאהוב הכל כאלו היו אחיו, ויותר מזה עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כלם ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו, ויאמר מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כלם נביאים, ויראה מאמר אוהב נאמן לכל ישראל אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, וכמה יאהב אותם בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם , אלא במדות הטובות אשר בהם, ויאמר בלבו אלו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב כמה הייתי שמח בחכמתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני, והרי זה אלו ילבישוהו הלבושים הנאים כמו פלוני, הרי אין בינו לבינו הבדל, אם כן למה יעדר כבודו בעיני, והרי בעיני ה' חשוב ממנו, שהוא נגוע מדוכה עוני ויסורין ומנוקה מעון, למה אשנא מה שהקב"ה אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב, ומרגיל עצמו לחשוב במדות הטובות הנזכרים כלם. וזמש"ל:

השקת כד - האיך ירגיל האדם עצמו במדות החכמה העליונה:

הנה מדת החכמה הוא, שהיא פרוסה על כל הנמצאים כלם, עם היות שהיא נעלמה ונשגבה ועליה נאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. כך ראוי לאדם שיהיה חכמתו מצויה בכל, ויהיה מלמד להועיל בני אדם כל אחד ואחד כפי כחו, כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו, ולא יעכבהו סיבה כלל, והנה אל החכמה שני פנים, הפן הראשון, העליון הפונה אל הכתר, ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה. הפן השני, התחתון הפונה למטה להשגיח בספירות שהיא מתפשטת בחכמתה אליהם. כך יהיה אל האדם שני פנים, הפן הראשון, הוא התבודדותו בקונו כדי להוסיף חכמתו ולתקנה. הפן השני, ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו, וכמו שהחכמה משפיע לכל ספירה וספירה כפי שיעורה וצרכה, כך ישפיע בכל אדם כפי שיעור שכלו אשר יוכל שאת והנאות אליו וצרכו, וישמור מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שימשך ממנו תקלה, כעין שהספירה העליונה אינה מוספת על שיעור המוגבל במקבל:

ועוד מדרך החכמה להיותה משגחת על כל המציאות, מפני שהיא המחשבה החושבת על כל הנמצאות, ועליה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכתיב וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ונאמר אשר אני חושב עליכם בית ישראל. כך צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו יהיו לתועלת עם ה' לקרב הנדחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות כמו שהשכל חושב לתועלת הנמצא כלו, כך יחשוב הוא תועלת החברים ויתיעץ עצות טובות עם ה' ועם עמו בכלל ובפרט, והיוצא מהנהגה הטובה ינהלהו אל ההנהגה הישרה, ויהיה לו כמו ושכל ומחשבה להנהיגו ולנהלו אל המנהג הטוב והישר, כמחשבה העליונה המישרת האדם העליון:

ועוד החכמה מחיה הכל כדכתיב והחכמה תחיה בעליה, כך יהיה הוא מורה חיים לכל העולם, וגורם להם חיי העולם הבא, וממציא להם חיים, זה כלל נובע חיים לכל:

ועוד החכמה אב לכל יצוריו של הקב"ה, כדכתיב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, והם חיים ומתקיימים משם . כך הוא יהיה אב לכל יצוריו של הקב"ה, ולישראל עיקר, שהם הנשמות הקדושות האצולות משם, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, כדרך שהאב העליון רחמן על הויותיו, ויהיה תמיד מתפלל בצרת המצירים בצרה כאלו היו בניו ממש וכאלו הוא יצרם, שזהו רצונו של הקב"ה, כדרך שאמר הרועה הנאמן האנכי הריתי את העם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך, ובזה ישא את כל עם ה' כאשר ישא האומן את היונק, בחיקו ישא בזרועו יקבץ טלאים, עלות ינהל, הנכחדות יבקש ויפקוד, הנעדר יבקש, הנשברת ירפא, הנצרכה יכלכל, האובדת יחזיר, וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם, כאב הרחמן העליון הסובל כל, ולא יבול ולא יתעלם ולא יקוץ, וינהל לכל אחד כפי צרכו, אלו הם מדות החכמה אב רחמן על בנים:

עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם צומח חי מדבר, ומטעם זה נצטוינו בביזוי אוכלים, ועל דרך זה ראוי שכמו שהחכמה עליונה אינו מבזה שום נמצא, והכל נעשה מאתו, דכתיב כלם בחכמה עשית כך יהיו רחמיו על כל מעשיו. ומטעם זה היה ענין רבי, שעל ידי שלא היה חס על בעלי חיים באו לו היסורין שהם מצד הדין, שהרי הרחמים מגינים על הדין, וכאשר ריחם ניצול מן הדינים, מפני שפרש אור החכמה עליו ונסתלקו היסורין, ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכלם בחכמה, ולא יעקור הצומח לא לצורך, ולא ימית בעלי חיים אלא לצורך, ואפילו הכי ירחם כל מה שאפשר. זה הכלל החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלוי בחכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, ומחי למדבר, לצרכו. וזמש"ל:

השקת כה - היאך ירגיל האדם עצמו במדות הבינה:

והיא לשוב בתשובה אין דבר חשוב כמוהו, מפני שהיא מתקנת כל פגם, וכמו שדרך הבינה למרק כל הדינים ולבטל מרירותם, כך האדם ישוב בתשובה ויתקן כל מר, מי שמהרהר בתשובה כל ימיו גורם שמאיר הבינה בכל ימיו, ונמצאו כל ימיו ימי תשובה, דהיינו יכלול עצמו בבינה, שהיא תשובה, ויהיו ימיו מעוטרים בסוד התשובה העליונה. וראה כי כמו שהתשובה בה שורש כל הנמצאות בסוד היובל, והרי החיצונים סוד נהר דינור הנכלל בקדושה בסוד הגבורות נשרש שם ויתפשט משם ויקרא התפשטות חרון אף, ובסוד וירח ה' את ריח הניחח יחזור העשן ההוא אל מקורו וימתקו המים והשקיט החרון וינחם ה' על הרעה, כך האדם בסוד תשובתו עושה סוד זה. שלא תאמר שהתשובה טובה לחלק ההקדושה שבאדם אלא גם לחלק הרע שבו מתמתק, כעין המדה הזו:

ובזה תדע שהרי קין רע היה ומנחש היה, ונאמר לו הלא אם תטיב שאת, אל תחשוב מפני שאתה מצד הרע אין לך תקנה שזה שקר, אלא אם תטיב ותשריש עצמך בסוד התשובה, שאת, תסתלק שם בסוד הטוב המושרש שם שכל מר עליון שרשו מתוק, ויכול לכנוס דרך שרשו ולהטיב עצמו, ולזה הפעולות עצמן מטיב האדם וזדונות נעשו לו כזכיות, הנה אותם הפעולות שעשה הם מקטרגים וסטרא דשמאלא, שב בתשובה שלמה הרי מכניס ומשריש אותם הפעולות למעלה, וכל אותם המקטרגין אינם מתבטלים אלא מטיבין עצמן ומשתרשין בקדושה כעין הטבת קין, והרי אם קין שב בתשובה היה זדון אדם הראשון נחשב לו כזכות, אמנם לא רצה לשוב ולכך כל סטרא דשמאלא מאתו, אמנם עתידין לשוב והם שבים ומתתקנים, היינו ממש מן הטעם שפירשנו, שהאדם משריש בעצמו סוד הרע וממתיקו ומכניסו אל הטוב, ומטעם זה האדם מטהר יצר הרע ומכניסו אל הטוב, והוא משתרש בקדושה למעלה, וזו היא מעלת התשובה שהאדם המתנהג בה צריך שכל יום ויום יהרהר בה ויעשה ענין תשובה דבר מה, ולא ישכח ממחשבתו שום יום, כדי שיהיו כל ימיו בתשובה. וזמש"ל:

השקת כו - האיך ירגיל האדם עצמו במדות החסד:

עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא סוד האהבה, ועיקר האהבה לאהוב את ה' תכלית האהבה, שלא יניח עבודתו על שום סיבה, מפני שאין דבר שיהיה אהוב לפניו, ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ויהיה האהבה הזאת תקוע בלב בין יקבל טובות מאת הקדוש ברוך הוא בין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו כדכתיב נאמנים פצעי אוהב, וכדכתיב בכל מאדך ופירשו בכל מדה ומדה וגו', כדי לכלול כל המדות בחסד, ונמצא סוד הנהגתו מהמלכות, ועם היות שהיא פועלת דין קושרה בחסד, והיינו מדת נחום איש גם זו, שהיה אומר גם זו לטובה, רצה לקשרה תמיד בצד החסד הנקרא טוב, והיה אומר גם זו שנראה שהיא בשמאל קשורה בגבורה, אינו אלא לטובה שהיא קשורה במדת החסד, והיה שם דעתו אל צד הטוב במדה ההיא ומסתיר דיניה, וזו היא הנהגה גדולה להקשר בחסד תמיד:

בתיקונים פירשו איזו חסיד המתחסד עם קונו, והענין שגמילות חסדים שאדם עושה בתחתונים אינה במדת החסד העליונה אלא חסד בתחתונים, ועיקר החסד לגמול חסד עם קונו, ועתה צריך לדעת כמה הם מדות גמילות חסדים בבני אדם וכולם יעשה עם קונו למעלה, אם ירצה לקנות מדת החסד, ולזה נאמר כי מדות גמילות חסדים הם אלו:

ראשונה, בלידת האדם לגמול כל מה שיצטרך למזונו, אם כן גם יעשה עם קונו, ויעלה בדעתו עד אצילות הבינה התפארת ויתקן שם כל מה שיצטרך, שיהיה אצילות התפארת לצד ימין, כדי שיצא הולד בלי מום כלל, כדאמרינן ותוציא כאור משפטינו קדוש, דהיינו שיצא התפארת משפט לצד האור שהוא הימין, ויהיה קדוש נבדל מן הגבורות, ובזה נכלל היותו מכוון במעשיו לקשרו תמיד בחסד, ולהוציאו מן הבינה בצד החסד, ואז יצא הולד מזורז ומלובן, וכמעט בזה נכלל כל אזהרה שבתורה, כדי שלא יעורר תגבורת הדינים שם ויהיה קושי בלדתה:

שניה, לימול את הולד, דהיינו לעשות כתיקוני מצוותיו, שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד ימול אותה, וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה ויחזירם בתשובה, בענין שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק בלי ערלה, ויעמד בחזקה לתקן כל הדברים הגורמין שם ערלה, ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל כהונה, מפני שגמל חסד עם קונו בסוד המילה, שמל היסוד מערלת בני ישראל זכה אל החסד, וכן מזה ילמוד אל כל שאר מדות החסד:

שלישית, לבקר את החולים ולרפאותם, כך ידוע שהשכינה היא חולת אהבה מהייחוד כדכתיב כי חולת אהבה אני, ורפואתה ביד האדם להביא לה סמנים יפים, כדכתיב סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, ופירשו בתיקונים שסוד אשישות דהיינו כל הדברים הקושרים במלכות באיש י חסד ובאשה ה גבורה בשתי זרועות, ושם היא נסמכת עליהם, ומי שעושה זה סומך החולה בחליו. הב' רפדוני בתפוחים, פירוש שהיא קשורה בין נצח והוד שהם רפידתה והכל נכלל שם. ומלת לבקר החולה יורה לבקרה ולזכור ממנה ולחלות פניה, יקבל מאכל עליון ומשתה עליון מידה, כדרך שהוא בחולים הגשמים כך יהיה בחולים העליונים, ורפואתם בידנו וראוי לבקרם:

רביעית, לתת צדקה לעניים, וכן הם יסוד ומלכות עניים, והצדקה לעניים אלו פירשו בתיקונים דהיינו לקיים צ' אמנים, ד' קדושות, ק' ברכות, ה' חמשה חומשי תורה, בכל יום. ועל דרך זה צדקה היא מהתפארת וניתנת לעניים יסוד ומלכות, וכל מה שימשיך אליהם לק"ט מהספירות כלם, שכח"ה מסוד העומר העליון, ופא"ה שהיא מסוד המדות כדכתיב לעני ולגר תעזוב אותם, שאפילו התפארת גר למטה במלכות וצריך לתת לו מאלו הענינים, וכן מעשר עני לתת המלכות מעשר אל היסוד הנקרא עני, ואם יקשרנה בתפארת יתן מן המעשר אל הגר, וכמה ענינים נכללים בזה:

חמישית, הכנסת אורחים, הם התפארת והיסוד, אורחים לתת להם בית מנוחה שינוחו בה דהיינו המלכות, כיון שהם הולכי דרכים להכניסם שם, ולפי המתבאר בזוהר שזו המצוה מתקיימת באותם שהם הולכי דרך שיחו בתורה שגורמים שיהיו האורחים במלכות, וכן בזה הוא כל העושה ייחוד אל התפארת במלכות וקובע מקום לתורתו וכיוצא בזה, ועושה שהתפארת יעשה מלונו במלכות (ולתת לה שם בה אכילה) וכן פירשו בתיקונים, ואלו האורחים צריכים אכילה, שתייה, לויה, דהיינו שצריך להכניס התפארת והיסוד במלכות, ולתת להם שם בה אכילה שפע עב שהוא מצד הגבורה המתוקה, ושתייה מן היין המשומר ומחלב המתמתק לקשר התפארת והמלכות, כן פירשו ברעיא מהימנא, והלויה להביא עצמו ונשמתו שם עמהם בדיוקן עליון ללותם שם עוד להביא הספי' שם עמהם לעשות להם לוויה טובה והיינו ללוותם, וכיוצא. כמה דברים הם נכללים בענין זה, זה הכלל ידמה צורך הדיוט ברמיזתו ויעשה למעלה כיוצא בו, אחר שיהיה בקי בסודות. וזמש"ל:

השקת כז - היאך ירגיל האדם עצמו במדות הגבורה:

דע כי כל פעלות התעוררות יצה"ר הם ממש מעוררות הגבורות החזקות, לכך לא יתנענע האדם בשום צד אל יצה"ר, שלא יהיה התעוררות הגבורה, מה יעשה האדם לתקן הצד הזה שהרי לא יתנענע בצד היצה"ר שלא יעורר גבורה. והטעם שהאדם נוצר בשתי יצירות יצר טוב ויצר הרע, זה חסד וזה גבורה, אמנם פירשו בזוהר פרשת בראשית, שהיצר הטוב נברא לאדם לעצמו לצרכו, ויצר הרע לצורך אשתו, והכונה שהתפארת נוטה אל הימין וכל הנהגותיו בימין יצר הטוב, והנקבה שמאלית וכל הנהגותיה בגבורה, אם כן ראוי שלא יתעורר יצר הרע לתועלת עצמו שהרי מעורר התפארת בגבורה ומאבד העולם, א"כ כל מדות שיעורר היצר הרע לתועלת עצמו לצד הגבורה ויצר הרע פוגם למעלה כנזכר, ומכאן יראה כמה רע הכעס וכל אלו הענינים וכיוצא בהם, שהוא מגביר הגבורות:

אמנם יצר הרע צריך להיות קשור ואסור לבלתי יתעורר לשום פעולה שבעולם מפעולות גופו, לא ליחמום ביאה, לא לחמדת ממון, לא לצד כעס, לא לצד כבוד כלל, אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו צד הגבורות המתוקות, כגון להלבישה, לתקן לה בית, ויאמר הרי בזה שאני מלבישה אני מתקן השכינה שהיא מתקשטת בבינה שהיא גבורות תקוני הבית, וצרכי הבית הם כלם תקוניה שהיא מתתקנת מצד יצה"ר, ולא יכוון לבו בו שום הנאה של כלום, אלא מפני שהיא מתנאה לפניו בדירה נאה מורה הכל תיקוני השכינה שהיא מתתקנת בגבורות שמאליות שמשם העושר, ומצד זה יעורר יצר הרע לאהבתה ואז יכווין אל השמאל המתעורר לקרבה בסוד שמאלו תחת לראשי שאינה מתקשרת אלא מצד השמאל, ואח"כ וימינו תחבקני יכוון למתק כל אותן הענינים ביצרו הטוב, וכן היא למושכה למצוה לשמחת מצוה לשם יחוד עליון, הרי המתיק כל הגבורות ותיקנם בימין והרי בזה קשרה בימין בסוד וימינו תחבקני, ודרך זה יהיה לכל עניני מדות יצה"ר, עיקרם לתקוני האשה שמצד(ה) [היצה"ר] הם, ויהפכם כלם אח"כ לעבודת השם לקשרם בימין. וזמש"ל:

השקת כח - האיך ירגיל האדם עצמו במדות התפארת:

אין ספק שמדת התפארת הוא העסק בתורה, אמנם צריך זהירות גדול שלא יתגאה האדם בדברי תורה, שהרי כאשר הוא מתגאה בדברי תורה ממש גורם רעה גדולה, שהרי כמו שהוא מתגאה כך גורם שמדת התפארת שהוא התורה תתגאה ותסתלק למעלה ח"ו, אלא כל המשפיל עצמו בדברי תורה גורם אל התפארת שירד וישפיל עצמו להשפיע למלכות, והרי הם למטה מהתפארת ד' מדות, הם מדרגות ספירות התפארת, ג' גאות פוגמות ממש בג' אלו, הא', המתגאה על תלמידיו, הנה הוא גורם שתפארת יתגאה ויתעלה מעל נצח והוד שהם למודי ה' תלמידי התפארת, וכמו שהוא משפיל עצמו ומלמדם גם התפארת ישפיל עצמו אל תלמידיו וישפיעם, אלא יהיה האדם נוח אל תלמידיו וילמדם כאשר יוכלון שאת כפי יכולתם, כך התפארת ישפיע בלמודי ה' כפי בחינתם הראיה להם:

הב', המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו, כההוא עובדא דאליהו עם ר' שמעון בן אלעזר, זה גורם שהתפארת יתגאה על היסוד שהוא עני ולא ישפיע ח"ו, אלא צריך שיהיה דעתו מתישבת עליו עם העני, אז התפארת ישפיע על היסוד, ויחשב העני לפניו למאד, וכן יחשב למעלה ויתקשר התפארת עם היסוד:

הג' המתגאה בתורה על עמא דארעא, כלל עם ה', ח"ו, גורם שהתפארת יתגאה מעל המלכות ולא ישפיע בה, אלא יהיה דעתו מעורבת עם הבריות, וכל עם הישוב חשובים לפניו, מפני שהם למטה בסוד הארץ, וח"ו אם קורא אותם חמורים מורידם אל הקליפות, לכך לא יזכה לבן שיהיה בו אור תורה, אלא יהיה דעתו מתערבת עם הבריות ומנהילם על פי דרכם, כעין התפארת שהוא משפיע למלכות ומנהיגה כפי עניינה ועניות דעתה, שכן נאמר דעתן של נשים קלות. ובכלל זה שלא יתגאה על כל חלושי הדעת שהם בכלל עפר הארץ. ומפני זה הקדמונים לא היו מתגאים בתורה, כעין עובדא דר' המנונא בפרשת בראשית, וכן בתיקונים, כשהיו רוצים לנשקא ליה פרח שלא היה רוצה להתגאות בדברי תורה, וכיוצא, גם כן רבי חגי (שם) [בפרשת] שלח דף קנ"ח ע"א:

עוד יהיה רגיל לכוון בהיותו נושא ונותן בדברי תורה, שיהיה הכונה אל תקוני השכינה לתקנה ולקשטה אל התפארת, דהיינו הלכה אל האמת, וזהו מחלוקת לשם שמים דהיינו חסד וגבורה לבא אל התפארת שמים להסכים הלכה עמו, וכל מחלוקת שיצא מן המדה הזאת יבדל ממנו, כי לא יתאחז אלא בחוץ, ויפגום מדת השלום תפארת, ואין לך מחלוקת שלא יפגום התפארת, אלא מחלוקת התורה לשם שמים, שגם אם היא אינה לשם שמים יתרחק ממנה שסופה גיהנם כנזכר בזוהר בראשית:

והעסק בתורה יהיה אל כונת קישוטי שכינה ליחדה עם קב"ה, שזו תורה לשמה, עושה ממש מדת התפארת שהוא נותן לה קישוטים, גם הוא בתורתו נותן קישוטין אל השכינה, ואם יכוון להנות לעצמו ידע שזה אוכל הנאות מדברי תורה ופוגם במדה הזו שהיא קודש ומוציאה אל דברי חול, וכאשר יעסוק בתורה להנאת גבוה אז הוא ממש מתנהג על פי מדות אלו. ועיקר הכל הוא לצרף עצמו במבחן מחשבתו באמצע משא ומתן, ואם יראה בעצמו ערות דבר יחזור בו, ולעולם יודה על האמת, כדי שימצא שם התפארת מדת אמת, שאם יכחיש יטרידו מעליו, וכן צריך לכוין בכל עניניו אל האמת שהיא מדה זו, ובזה כשיבא לידו שקר ידע שמכחיש המדה הזו ויברח מפניו. וזמש"ל:

השקת כט:

היאך ירגיל האדם עצמו במדות נצח והוד יחד, וכל אחד לעצמה:

ראשונה עיקרם הוא לסייע לומדי תורה ולהחזיקם אם בממונו או במעשיהו, להזמין להם צרכיהם שמוש והזמנת מזון והפקת כל רצונם שלא יתבטלו מדברי תורה, וכן שלא לגנות תלמודם שלא יתרפו מעסק התורה, ולכבדם ולהלל מעשיהם הטוב שיתחזקו בעבודה, ולהזמין להם ספרים לצורך עסקם, ובית המדרש, וכל כיוצא בזה, שהוא חזוק וסעד וסמך לעוסקי תורה, הכל תלוי בזה, ברב או במעט, סוף דבר כל מה שירבה בזה לכבד התורה ולהחזיקה, בדיבור בגופו ובממונו, ולעורר לבם אל התורה שיחזקו בה, הכל תלוי באלו השתי ספירות, מפני שאלו הם נקראים מחזיקי"ם ותומכי"ה, וכיוצא. עוד צריך שילמוד מכל אדם כענין מכל מלמדי השכלתי, והיינו וכל בניך למודי ה', וכיון שהוא נעשה תלמיד לכל זוכה להיות מרכבה לנצח והוד לימודי ה', והמשפיע אליו תורה במדרגת התפארת, והרי בהיותו יושב ולומד אותו הענין זוכה אל התפארת שישפיע בנצח והוד והוא במדרגתם ממש, והיינו אומרו ומורא רבך כמורא שמים. וזמש"ל:

השקת ל - היאך ירגיל האדם עצמו במדות היסוד:

בזוהר בראשית אמרו, שצריך אדם להזהר מהדיבור המביא לידי הרהור כדי שלא יבא לידי קרי, ואין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דבר טהור המביא לידי הרהור ראוי להשמר, והכי דייק לישנא דקרא אל תתן את פיך להחטיא את בשרך, דהיינו שנותן את פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש אות ברית בקרי, וכתיב למה יקצוף אלקים וגו', ואם היא נבלות הפה מאי להחטיא הרי הוא בעצמו חטא, אלא אפילו שהדיבור לא יהיה חטא שהוא דיבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר, ולזה אמר להחטיא את בשרך למה יקצוף ירצה אחר שמחטיא יקצוף על אותו הקול אפילו שהיה מותר, ע"י פעולה רעה חזרו הקול והדיבור רע, כל כך צריך זהירות באות ברית שלא להרהר שלא להשחית. וצריך להזהר שלא יתקשה בשום צד אלא לנכח אשתו בטהרה, מפני שזה אות ברית הקשת, והקשת אינו דרוכה למעלה אלא לשלח חיצים למטרת המלכות השומרת החיצים, ומאד מאד צריך הזהירות ועיקר השמירה בהיותו שומר ההרהור. וזמש"ל:

השקת לא - האיך ירגיל האדם עצמו במדות המלכות:

ראשונה לכולם, שלא יתגאה לבו בכל אשר לו, וישים עצמו תמיד כעני, ויראה בעניו ויעמוד עצמו לפני קונו עני מתחנן, ולהרגיל עצמו במדה זו יהיה אפילו עשיר, במה שיחשוב שאין דבק עמו מכל אשר לו, והוא לבדו יחיד צריך לרחמי הבורא תמיד, שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר אוכל, ויכנע לבבו, ויאמר וכי כל זה מה יגיעני ממנו אלא פת לחם כאשר הוא לפני בלבד, ויעני עצמו, ומה גם בעת תפלותיו, שזהו סגולה נפלאה. ולהפך מזה נאמר ורם לבבך ושכחת, שהשכחה החיצונית מצויה שם, כן התנהג דוד המלך עליו השלום בזה המדה הרבה מאד, שנאמר כי יחיד ועני אני, שהרי כל אנשי ביתו כל אחד ואחד לעצמו, מה כולם אליו, אפילו בני ביתו כלום הם לו לפני הבורא, או בעת סילוק נשמתו כלום ילווהו אלא עד קברו, מה הם לו בעת דיניו, מפתח הקבר ואילך, בזה יעני עצמו ויתקן עצמו בסוד המדה הזאת:

עוד שניה פירשו בזוהר והיא חשובה מאד, יגלה ממקום למקום, ובזה יעשה מרכבה אל השכינה הגולה, וידמה בעצמו הרי אני גליתי והרי גלו כלי וצרכי עמי, מה יעשה כבוד גבוה שגלתה השכינה וכליה אינם עמה, שחסרו בסבת הגלות, ולזה ימעט בכליו בכל יכלתו, כדכתיב כלי גולה עשי לך, ויכניע לבבו בגולה, ויתקשר בתורה, ואז שכינה עמו. ויעשה לעצמו גרושין, ויתגרש מבית מנוחתו תמיד, כדרך שהיה מתגרש ר' שמעון וחביריו, ומה גם אם יכתת רגליו ממקום למקום, שעל כזה נאמר שברו על ה' אלהיו:

וסוד פתח כניסת העבודה היא היראה את ה' הנכבד והנורא, והנה היראה מסוכנת מאד ליפגם ולהיכנס בה אל החיצונים, שהרי אם ירא מן היסורים, או מן המיתה, או מן הגיהנם, הרי זה יראה מן החיצונים, שכל פעולות אלו מן החיצונים. אמנם היראה עיקרית מן השם הנכבד והנורא דהיינו ליראה את ה', והוא שיחשב בשלשה דברים, א', ליראת גדולתו של יוצר הכל על כל נמצא, והרי האדם ירא מן הארי, ומן הדוב, מן האנס, מן השר , מן האש, מן המפולת, ואלו הם שלוחים קטנים, ולמה לא ירא מן המלך הגדול ויהיה פחדו על פניו מגדולתו, ויאמר היאך יחטא לאדון רב כזה, והרי אלו היה ארי ודוב יאכלוהו, ואלו הקדוש ברוך הוא סובל עלבון מפני זה לא יראה מפחדו ומגדולתו. הב', כאשר ידמה השגחתו תמיד צופה ומביט בו, והרי העבד ירא מרבו תמיד בהיותו לפניו, והאדם תמיד לפני הבורא ועיניו פקוחות על דרכיו, ירא ויפחד היאך יראהו מבטל מצותיו. הג', היותו שורש כל הנשמות וכלם מושרשות בספירותיו, והחוטא פוגם היכלו, ולמה לא יראה היאך יהיה היכל המלך מלוכלך ממעשיו המלוכלכים. הד' יראה שפגם מעשיו הם דוחים שכינה מלמעלה, ויירא האיך אגרום הרעה הגדולה הזאת להפריד חשק המלך מן המלכה, והיראה אשר היא בזה היא יראה המיישרת את האדם אל תיקון המדה הזאת והוא דבק בה:

ודע שהרבה זהירות צריך האדם לעשות שתהיה שכינה דבוקה עמו ולא תפרד ממנו, הנה האדם בעוד שלא ישא אשה פשיטא שאין עמו שכינה כלל, שאין שכינה מתחברת לאדם בעוד שהוא אינו נשוי אשה, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה, והאדם עומד בין שתי נקבות, תחתונה גשמיית שהיא נוטלת ממנו מזון שאר כסות ועונה, והשכינה עומד עליו לברכו בכולם, כדי שיתן אל האשה התחתונה, כענין התפארת שהוא עומד בין אמא עילאה להשפיע לו כל הצורך, והמלכות לקבל ממנו שאר כסות ועונה כנודע, ולא תבא אליו השכינה אם לא ידמה אל המציאות העליון:

והנה בהיות האדם פורש מהנקבה התחתונה לאחד מג' סיבות, הא' שהיא נדה, הב' שהוא עוסק בתורה ופורש ממנה כל ימי החול, הג' שהוא הולך בדרך. בזמנים אלו בסיבת הנקבה הגשמיית הרוחנית קשורה עמו ואינה מנחת אותו כדי שלא תהיה שם פירוד, אלא לעולם אדם שלם זכר ונקבה, והרי השכינה מזדווגת לו, צריך האדם להזהר שלא תפרד שכינה ממנו בהיותו יוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך, ולאחוז בתורה, שבסיבה זו שכינה שמירת הדרך עומדת לו תמיד בהיותו עוסק בתורה. גם כן שכינה עמו בהיותו זהיר מן החטא ועוסק בתורה בהיות אשתו נדה שכינה עומדת לו, כששומר הנדה כראוי, אחר כך בליל טהרתה, או בליל שבת, או בבואו מן הדרך, ליל ביאת מצוה היא, ושכינה נפתחת למעלה לקבל נשמות קדושות, וגם כן נקבתו ראוי לפקוד אותה, ואז בזה שכינה עמו תמיד כנזכר בזוהר בראשית. והפקידה לאשתו צריך שתהיה דוקא בזמן שהשכינה במקומה, דהיינו כשהיא בין שתי זרועות, אמנם בזמן צרת הציבור שאין השכינה בין שתי הזרועות אסור, וכן פירשו בתיקונים פרשת בראשית:

והרוצה להזדווג עם בת המלך ושלא תפרד ממנו לעולם, צריך תחלה שיקשט עצמו בכל מיני קישוטים ומלבושים נאים, והם תיקוני המצות הנזכרות כלם, ואחר שתקן עצמו כתקנת הנזכרת, יכוון עצמו לקבלה עליו בהיותו עוסק בתורה ונושא עול מצות בסוד כוונת היחוד תמיד, ויקיים לה שלשה דברים, ומיד היא נשאת לו ואינה פורשת ממנו, וזה בתנאי שיטהר עצמו ויקדש עצמו, ואחר שהוא טהור וקדוש יכוון לקיים לה שאר כסות ועונה שהם שלשה דברים שאדם חייב לאשתו, הא' להשפיע לה בכל מעשיו שפע מן הימין, מזונה. ב' לכסות עליה מצד הגבורה שלא ישלטו בה החיצונים, וזה בכל הענינים שלא יהיה צד יצה"ר בעסק מצותיו, כגון לטעם הגוף או לשישבחוהו וכיוצא בזה שהיצה"ר מצוי באותו מצוה, והיא בורחת ממנו מפני שהיא ערוה, אם כן צריך לכסות הערוה ולהסתירה שלא ישלוט בה תמיד, כיצד כל מעשיו לשם שמים בלי חלק היצה"ר, וכן תפילין וציצית הם מגינים גדולים בעדה שלא ישלטו החיצונים בה, ויהיה רגיל בהם. הג' לייחדה עם התפארת בעונת קרית שמע בקביעות עתים לתורה, וכשיקבע עונה לכל דבר ויכוון שזה עונת השכינה עונת בת מלך. ויש רמז לג' אלו בזוהר ובתיקונים. וזמש"ל:

השקת לב:

הרשב"י ע"ה פירש בפרשת בראשית בזוהר עצה רבה וגדולה מן התורה היאך יתקשר האדם בקדושה העליונה ויתנהג בה ולא יפריד מן הספירות העליונות תדיר, וצריך האדם להתנהג בה כפי הזמן ר"ל לדעת איזה ספירה שולטת ולהתקשר בה ולעשות ענין הנוגע אל המדה השולטת והתחיל מהלילה עד שכיבת האדם על מטתו והרי השליטה היא לילה מדת המלכות והוא הולך לישן והרי השינה הוא מיתה, ואילנא דמותא שלטא, מה יעשה יתקן ויקדים להתקשר בסוד בחינת הטובה והקדושה דהיינו סוד מדת המלכות בבחינת קדושתה ולזה ילך על מטתו ויקבל עול מלכות שמים שלימה בכונת הלב והרי בזה קבל עליו סוד קדושה עליונה, קם בחצות הלילה ויטול ידיו מהקליפה השולטת עליהם ויעביר רוח רעה מבשרו ויברך ויתקן השכינה בעסק התורה, וע"ז נאמר בשכבך תשמור עליך מן החיצונים והקיצות היא תשיחך, ותתקשר עמו והוא עמה ותתעלה בדיוקן נשמתו בג"ע עם השכינה הנכנסת עם הצדיקים לג"ע, והת"ת יבא שם להשתשע עם הצדיקים ועמו בחברתם שכלם מקשיבים לקולו, הרי ממש נסע עמה מהמיתה והשינה אל סוד החיים העליונים ונקשר בסוד ג"ע והתחיל להתנוצץ עליו אור הת"ת המתנוצץ בג"ע על הצדיקים, וכן פירשו בפרשת תרומה השכים ועלה עמוד השחר התחיל הוא לבא ג"כ לכנוס לב"ה וקשר עצמו בג' אבות בפתח בה"כ אומר ואני ברוב חסדך וגומר וכולל עצמו בסוד הת"ת אדם כלול חסד וגבורה ות"ת ונכנס לכנסת מלכות ומכוין בפסוק הג' אבות והרי כלל עצמו בהם במחשבה ודבור ומעשה דהיינו דיבור הפסוק, מחשבה הכונה, מעשה הביאה לביהכ"נ והשתחוייתו נגד היכלו. קודם התפלה עומד בבה"כ פיו מקור נובע תפלה ויחוד יסוד מקור הבאר יפתח בבאר שהיא בה"כ ומתקן שכינה בכל יכולת כונתו בתפלתו, יוצא משם עולה בסוד תורה ומתקשר בה בסוד מדת יום ומתנהג עמה כל היום, עד שעת המנחה שמתקשר בגבורה, ובבקר נקשר במדת יום בחסד בתפלתו וביום בת"ת בעסק התורה, ובערב בגבורות במדת יום ובא לב"ה ליחד בסוד הגבורה כדרך שעשה בצד החסד ובין זה לזה קושר השכינה עמו בסעודתו שגומל חסד עם העניה הזאת כמו שהיה אומר הלל ע"ה יודע צדיק נפש בהמתו וזה תהיה כונתו ביום בסעודתו לגמול חסד לנפש הבהמה ולקשרה למעלה בסוד המזון, ואחר שעלה שעת המנחה ונקשר בגבורה המתין למעריב וירד הת"ת אל המלכות והרי הוא עמה בתחלת הלילה קושר עצמו בה ונכנס לב"ה עם הכונה הנז' וקושר עצמה למטה ת"ת בא לבית מלונו, יצא מב"ה ייחד עצמו ממש במלכות לבד בסוד קבלת עול מלכות שמים, וזהו תקופת היום עם תקופת הספירות ולעולם דבק באור השולט. עצה זו היא עיקרה בפרשה בראשית והשאר מקובץ ממקומות רבים מהזוהר, והיא עצה כוללת להשתתף האדם בקדושה תמיד ולא יחסר עטור שכינה מעל ראשו, ודי בזה הדרוש בזה הספר שאין לנו רשות לגלות יותר. וכבר הארכנו בעומק הענין הזה בספר מעשה חושב בסייעתא דשמיא. והאל ברחמיו ידריכנו בדרך עבודתו אמן כן יהי רצון. וזמש"ל:

והיתה השלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד' כ"ה יום לחודש אלול המרוצה:

שנת ויתן לך האלוקים מטל השמים לפ"ק:

פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב:

בנל"ך ואע"י בילא"ו: